| עליון |
| 1 [תכנון ובנייה] [משפט מינהלי] |
 |
| בגץ 2219/17 עיריית רמת גן נ' ועדה לתכנון ובניה של תשתיות לאומיות (עליון; י' דנציגר, נ' הנדל, י' וילנר; 15/03/18) - 21 ע' |
| עו"ד: יעל מורג יקו אל, תדמור עציון, קובי איבצן, שרית דנה, ליאור עמידור, חן עמידור, שי דקס, אורון סלמון, מנשה כהן |
ההחלטות בעניין אישור תכנית תשתית לאומית מספר 70/א' להקמת הקו הסגול (המקטע המערבי) של הרכבת הקלה במטרופולין ת"א התקבלו לאחר שהתקיים הליך מנהלי תקין. לנוכח זאת, ולאור הכלל לפיו בימ"ש זה אינו שם עצמו בנעלי גורמי התכנון ואינו מחליף את שיקול דעתם המקצועי בשיקול דעתו, לא נמצאה הצדקה להתערב בהחלטה המקצועית של הות"ל לאשר את התכנית.
 תכנון ובנייה – ועדות התכנון והבנייה – התערבות בית-המשפט
תכנון ובנייה – ועדות התכנון והבנייה – שיקול דעת
תכנון ובנייה – ועדות התכנון והבנייה – שיקוליהן
משפט מינהלי – שיקול-דעת – מוסדות התכנון והבניה
משפט מינהלי – תכנון ובנייה – ההיבט הסביבתי
.
עניינן של שתי העתירות הוא בבקשת עיריית רמת גן ותושבי העיר רמת גן כי תבוטל תכנית תשתית לאומית מספר 70/א' להקמת הקו הסגול (המקטע המערבי) של הרכבת הקלה במטרופולין ת"א. לחלופין, מבקשים העותרים כי ייבחנו חלופות ראויות יותר, לגישתם, לתוואי הרכבת הקלה. תושבי רמת גן עתרו גם לכך שחדר השנאים המתוכנן לפי התוואי הנוכחי להיבנות במקומה של תחנת הדלק "פז" יוחזר למקומו במחלף אלוף שדה, לפי התכנית המקורית.
.
ביהמ"ש העליון בשבתו כבג"ץ דחה את העתירות בקבעו:
ההחלטות בעניין אישור התכנית התקבלו לאחר שהתקיים הליך מנהלי תקין, בגדרו נבחנו עיקר טענות העותרים ונבדקו חלופות אפשריות להקמת הקו הסגול. מהתסקיר הסביבתי עולה שהתכנית עומדת בתקנים ובסטנדרטים הנדרשים, וכי ככל שהדבר יידרש, הדברים ייבחנו לעומק בשלב התכנון המפורט לביצוע. לנוכח זאת, ולאור הכלל לפיו בימ"ש זה אינו שם עצמו בנעלי גורמי התכנון ואינו מחליף את שיקול דעתם המקצועי בשיקול דעתו, לא נמצאה הצדקה להתערב בהחלטה המקצועית של הות"ל לאשר את התכנית. אף לא נמצא כי העותרים הוכיחו כי נפל פגם המקים עילה להתערבות במעשה המנהלי, כגון: חוסר תום-לב, ניגוד עניינים, חריגה מסמכות או חריגה קיצונית ממתחם הסבירות.
העותרים טענו כי ההליך התכנוני היה מהיר ושטחי, וכי אין די בשני דיונים רבי-משתתפים שנערכו בות"ל כדי לרדת לעומק הסוגיות הרבות שמעלה התכנית. אולם אין להסתפק בטענה כללית זו כדי להצביע על פגם שנפל בהליך עבודת מוסדות התכנון. העותרים אינם מצביעים על חוסר מהותי בדיונים שנערכו במוסדות התכנון או על היבט מסוים שלא נדון או לא קיבל מענה ע"י המשיבים. למעשה, עוד בשלב הראשון, כשהתכנית קודמה כתכנית מתאר מחוזית, התקיימו שלושה דיונים ביחס אליה במועצה הארצית ובוועדת המשנה שלה. בהמשך לכך, לאחר שהועברה התכנית להמשך תכנון בות"ל, התקיימו ארבעה דיונים בפני הות"ל וועדת המשנה שלה, וזאת בנוסף לשבעה ימים בהם קיים החוקר שימוע להתנגדויות והשגות הציבור. כמו כן, במהלך ההליך התכנוני התקיימו ישיבות מטה ופגישות בין הגורמים המקצועיים, ואף התנהלו ישיבות רבות ומגעים אחרים בין המשיבים לבין העירייה.
מוסדות תכנון הדנים באישור תכנית נדרשים לבחון, בין יתר שיקוליהם, את ההשפעות הסביבתיות של התכנית. תסקיר השפעה על הסביבה הוא אחד האמצעים הנתונים בידי מוסדות התכנון על-מנת שיוכלו לתת משקל ראוי להשפעות הסביבתיות של התכנית, ובהמשך לכך לבחור את הדרך התכנונית הטובה ביותר לביצועה. בענייננו הוגש תסקיר סביבתי מקיף, בכמה פעימות, שנבחן ע"י גורמי המקצוע ואף הוביל לשינויים תכנוניים בהתאם להמלצותיו. טענת העותרים מכוונת כלפי שינוי מיקומו של חדר שנאים. אולם לא נמצא כי נפל פגם בהחלטת הות"ל המצדיק את התערבות בג"ץ, משני טעמים. הראשון נוגע להליך שהתקיים סמוך לאחר שינוי מיקומו של חדר השנאים, לרבות פרסום התכנית להתנגדויות והשגות הציבור והדיון בהן ע"י החוקר. הטעם השני צופה פני עתיד ונוגע להליכים התכנוניים הצפויים טרם ביצוע התכנית. הוראות התכנית והליכי התכנון סמוך לביצועה מבטיחים כי מיקום חדר השנאים יעמוד ברמות הרעש והקרינה המותרות ובדרישות סביבתיות מחמירות.
העותרים טענו עוד כי לא נבחנו באופן מעמיק ורציני חלופות כנות וישימות לתכנית שאושרה, ואשר היו עשויות למזער את הפגיעה בעיר ובתושביה. ואולם, לאורך הליכי התכנון ניכר כי חלופות שונות הוצעו, נדונו ונדחו. אף במסגרת ההליך המשפטי דנן, בחנו המשיבים את החלופה העדכנית שהציעה העירייה. החלופות השונות שהוצעו לאורך ההליך, נדחו ע"י גורמי התכנון בשל אילוצים הנדסיים ותקציביים וכן לנוכח המפגעים השונים שייגרמו כתוצאה מכל אחת מהחלופות. בימ"ש זה אינו נכנס לנעליהן של גופי התכנון ואינו מחליף את שיקול דעתם בשיקול דעתו. משכך, ומאחר שלא עלה בידי העותרים להוכיח כי לא נבחנו חלופות תכנוניות ישימות, אף דינה של טענה זו להידחות.
העותרים טענו כי אישור התכנית במתכונתה הנוכחית יגרום לנזקים ומפגעים תחבורתיים, סביבתיים, תברואתיים ובטיחותיים לתושבי רמת גן. ואולם, העותרים לא הוכיחו ואף לא טענו כי התכנית חורגת מהתקנים ומהסטנדרטים הנדרשים. טענות העותרים בהקשר זה נבחנו ע"י הגורמים השונים לאורכו של הליך התכנון ונדונו באופן ממצה. גם בהקשר זה לא נמצא להתערב בשיקול דעתם המקצועי. |
| חזרה למעלה |
|
| 2 [בוררות] |
|
| רעא 154/18 לנדקו ישראל יזום וניהול בע"מ נ' מועצה מקומית באר יעקב (עליון; ד' מינץ; 15/03/18) - 14 ע' |
| עו"ד: יואב קוק, מאיר אלזם, רם כספי, דורון טאובמן, הדסה אחיטוב, שולי גולדבלט, דני נסים |
ככלל, פרשנות חוזה מוטעית במסגרת פסק בוררות אינה טעות יסודית ביישום הדין המצדיקה מתן רשות ערעור בפני ביהמ"ש המחוזי; עצם העובדה שההסכם שנדון בפסק הבוררות הינו חוזה רשות, אין בה כדי להגמיש את אמות המידה שנקבעו בסעיף 29ב לחוק הבוררות לקבלת בר"ע; בר"ע על החלטת ביהמ"ש המחוזי בענייני בוררות נבחנת ע"פ אמות המידה הכלליות שנקבעו בפסיקה.
בוררות – פסק בורר – רשות ערעור
בוררות – פסק בורר – התערבות בית-המשפט
בוררות – החלטות של בית-משפט – רשות ערעור
.
בר"ע על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי, במסגרתו התקבלה בר"ע שהוגשה ע"י המשיבה ועניינה ביטול פסק בוררות בעניין התמורה המגיעה למבקשות בגין תכנון וביצוע עבודות פיתוח בתחום המשיבה.
.
ביהמ"ש העליון דחה את הבקשה בקבעו:
מלשון סעיף 29ב לחוק הבוררות עולה כי האפשרות להשיג בפני ביהמ"ש על טעויות בפסק בוררות מוגבלת. ראשית, אין המדובר בערעור בזכות אלא בערעור ברשות. שנית, מכוח הסעיף לא ניתן להשיג על כל טעות או קביעה של הבורר. לשון הסעיף מגלה כי נקבעו שלושה תנאים מצטברים למתן רשות לערער על פסק בוררות: טעות יסודית; טעות ביישום הדין; טעות שיש בה כדי לגרום לעיוות דין.
פסק הבוררות עוסק בפרשנות ההסכם בין הצדדים ונסמך על קביעות עובדתיות וממצאי מהימנות הנטועים בהתרשמות בלתי אמצעית של הבורר מהעדויות. הבורר גם נתן דעתו לעניין דירות יוקרה ולעניין יהוד, וקבע כי אלה אינם רלוונטיים לעניין שלפניו. גם לפי פרשנות מרחיבה של אמות המידה המצויות בסעיף 29ב, פרשנות חוזה מוטעית במסגרת פסק בוררות, למעט מקרים חריגים, אינה טעות יסודית ביישום הדין אשר מצדיקה מתן רשות ערעור בפני ביהמ"ש המחוזי. אשר על כן, אף אם נפלה שגיאה בפסק הבוררות בעניין זה, אין מדובר בטעות העומדת באמות המידה הקבועות בסעיף 29ב.
כמו כן, עצם העובדה שההסכם שנדון במסגרת פסק הבוררות הינו חוזה בין רשות מנהלית לבין חברה פרטית, היינו חוזה רשות, אין בה כדי להגמיש את אמות המידה שנקבעו בסעיף 29ב לקבלת בר"ע. קרי, גם אם מדובר בחוזה רשות המעורר שאלות של תקינות מנהלית, עדיין נדרשת טעות יסודית ביישום הדין על מנת להצדיק מתן רשות ערעור. גם שאלת עיוות הדין נבחנת באותו אופן, בין אם מדובר בהתקשרות בין שני גופים פרטיים ובין אם מדובר בהתקשרות בין גוף פרטי לבין רשות מנהלית.
אף אם תתקבל מסקנת ביהמ"ש המחוזי כי ההסכמים בין הצדדים היו נגועים באי חוקיות, פרשנות המונח "תמורה" כפי שנקבעה אינה מאיינת את אי החוקיות הנטענת, אלא רק מפחיתה את חיוב המשיבה, שעה שהמבקשות ביצעו את מרבית חיוביהן ע"פ ההסכם. בנסיבות אלה, פרשנות המגדילה את החבות הכספית של המשיבה, אף אם העלות מושתת על הקופה הציבורית, אינה עולה כדי עיוות דין.
אם כן, יש רגליים לסברה שהשגות המשיבה על פסק הבוררות לא הצדיקו מתן רשות ערעור. אולם בכך אין די כדי להצדיק התערבות של בימ"ש זה בהחלטת ביהמ"ש המחוזי, שמצא להתערב בהחלטת הבורר ולקבל את הבר"ע עליה. כפי שנפסק, אין דין בר"ע על החלטת בורר המופנית לביהמ"ש המחוזי לפי סעיף 29ב, כדין בר"ע על החלטת ביהמ"ש המחוזי, המופנית לבימ"ש זה לפי סעיף 41 לחוק בתי המשפט. בעוד הראשונה נבחנת ע"פ אמות המידה הספציפיות הקבועות בסעיף 29ב, השנייה נבחנת ע"פ אמות המידה הכלליות שנקבעו בפסיקה לגבי בר"ע. המקרה הנדון אינו עומד באמות מידה אלה.
בימ"ש זה לא ייעתר לבר"ע ב"גלגול שלישי" אלא במקרים חריגים בהם מתעוררת שאלה עקרונית, משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים ומצדיקה בירור שיפוטי נוסף, או כשעלול להיגרם עיוות דין חמור. הלכה זו תקפה אף ביחס לבקשות רשות ערעור על החלטות ביהמ"ש מחוזי בענייני בוררות. בענייננו לא מתעוררת שאלה עקרונית החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים המצדיקה בירור שיפוטי נוסף. כמו כן, הלכה היא כי בימ"ש זה לא ייעתר לבר"ע רק מפני שביהמ"ש המחוזי התערב בקביעות העובדתיות והמשפטיות של בורר. מכאן, שהעובדה שבימ"ש קמא הרחיב את גבולות התערבותו מעבר לנדרש והפך את פסק הבורר, אינה מצדיקה כשלעצמה את התערבות בימ"ש זה.
פרשנות התמורה המגיעה למבקשות ע"פ ההסכם אינה פשוטה כלל ועיקר. הן פרשנות הבורר והן פרשנות ביהמ"ש המחוזי אפשריות. בנסיבות אלו, אין הצדקה להתערבות נוספת של בימ"ש זה בשאלת פרשנותו של הסכם ספציפי במסגרת בר"ע ב"גלגול שלישי", רק בשל כך שביהמ"ש המחוזי חרג קמעא מגבולות ההתערבות המקובלות בבקשות רשות ערעור מכוח סעיף 29ב לחוק הבוררות. |
| חזרה למעלה |
|
| 3 [ראיות] |
|
| בשפ 1456/18 נסים אבו סיאם נ' מדינת ישראל (עליון; י' אלרון; 12/03/18) - 5 ע' |
| עו"ד: איתמר גלבפיש, צפריר יגור, עופר קופרמן |
הראיות שמתבקש גילוין אינן חיוניות לניהול הגנת המבקש. משכך, ולאחר איזון בין כלל הערכים הניצבים על כפות המאזניים, לא נמצא לחייב את המשיבה במתן רשימה מפורטת של החומרים החסויים, או כל חומר אחר שהתבקש בעתירה והחוסה תחת תעודת החיסיון.
ראיות – חיסיון – עתירה לגילוי ראיה חסויה
ראיות – חיסיון – ביטחון המדינה
.
נגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו ביצוע עבירות נשק ועבירת שיבוש מהלכי משפט. העתירה היא לגילוי ראיות החוסות תחת תעודת חיסיון שנחתמה ע"י שר הביטחון.
.
ביהמ"ש העליון דחה את העתירה בקבעו:
כידוע, לנאשם עומדת זכות עיון בחומר החקירה בעניינו כדי שיוכל להגשים את זכותו החוקתית להליך הוגן. יחד עם זאת, זכות זו אינה מוחלטת, וקיימים חריגים בהם אינטרס ציבורי עשוי להצדיק הטלת חיסיון על חלק מהחומר החקירתי, ולמנוע מנאשם את אפשרות העיון בו.
בעת עריכת האיזון בין האינטרס הציבורי העומד ביסוד החיסיון, לבין זכות הנאשם לקבלת מלוא חומר החקירה בעניינו על מנת שלא תקופח הגנתו, נדרש ביהמ"ש לבחון את החומר החסוי ולהעריך את חשיבותו להגנתו. היה וביהמ"ש מגיע למסקנה כי ראיה מסוימת חיונית להגנת הנאשם, יורה הוא על חשיפתה. באשר ליתר החומר החסוי, יערוך ביהמ"ש איזון בין התועלת הגלומה בגילויו לבין הפגיעה העלולה להיגרם מחשיפתו, ובהתאם יחליט האם יש מקום לגילויו כולו או חלקו.
במקרה דנן לא נמצא כי הראיות שמתבקש גילוין, לרבות המידע שהוביל לפתיחת החקירה וחומרי החקירה הגולמיים, חיוניות לניהול הגנת המבקש. משכך, ולאחר איזון בין כלל הערכים הניצבים על כפות המאזניים, לא נמצא לחייב את המשיבה במתן רשימה מפורטת של החומרים החסויים, או כל חומר אחר שהתבקש בעתירה, והחוסה תחת תעודת החיסיון. נמצא כי המשיבה פעלה בהגינות בהנגשת מלוא החומר הראייתי אותו ניתן להעמיד לרשות באי כוח המבקש על מנת שישמש להגנתו. |
| חזרה למעלה |
|
| 4 [דיון פלילי] [עונשין] |
|
| עפ 9830/17 פלאח חמודה נ' מדינת ישראל (עליון; נ' סולברג, י' אלרון, י' וילנר; 08/03/18) - 6 ע' |
| עו"ד: רוני זילושינסקי, מוסטפא אבו אחמד, שירות המבחן גב' ברכה וייס |
ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בעונש שנגזר ע"י הערכאה הדיונית, זולת בנסיבות חריגות בהן נפלה טעות בולטת בגזר הדין, או כשהעונש חורג באופן קיצוני מהענישה המקובלת במקרים דומים; מדיניות הענישה הנהוגה בעבירות נשק היא מדיניות של ענישה מחמירה, המחייבת בד"כ הטלת עונשי מאסר לריצוי בפועל.
דיון פלילי – ערעור – אי-התערבות במידת העונש
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: עבירות נשק
.
ערעור על גזר הדין של ביהמ"ש המחוזי בגדרו נגזר על המערער עונש של 30 חודשי מאסר בפועל בגין הרשעתו (ע"פ הודאתו) בעבירת ירי באזור מגורים, נשיאת נשק ואיומים.
.
ביהמ"ש העליון דחה את הערעור בקבעו:
הלכה היא כי ערכאת הערעור אינה גוזרת מחדש את דינו של מערער, ואינה נוטה להתערב בעונש שנגזר ע"י הערכאה הדיונית, זולת בנסיבות חריגות בהן נפלה טעות בולטת בגזר הדין, או כאשר העונש חורג באופן קיצוני מהענישה המקובלת במקרים דומים. הנדון דידן אינו בא בגדר אותם מקרים חריגים.
בימ"ש זה עמד לא אחת על חומרתן של עבירות הנשק ועל הסכנה הרבה הטמונה בביצוען, וזאת בעיקר בשל כך שעבירות מסוג זה מקימות פוטנציאל להסלמה עבריינית ויוצרות סיכון ממשי וחמור לשלום הציבור וביטחונו. בהתאם לכך, מדיניות הענישה הנהוגה בעבירות אלה היא מדיניות של ענישה מחמירה המחייבת בדרך כלל הטלת עונשי מאסר לריצוי בפועל גם על מי שזו הרשעתו הראשונה.
המערער איים תחילה על אמו ועל אחותו של המתלונן, לאחר מכן איים בפייסבוק על המתלונן עצמו ולבסוף הוציא לפועל את דבר איומו – ביצע ירי מכוון באוויר ואל עבר הבניין שבו מתגורר המתלונן. חלק מהכדורים שירה חדרו לדירות המגורים. בכך עשה המערער שימוש בנשק, אותו החזיק שלא כדין, בלב שכונת מגורים, תוך שהוא מסכן באופן ממשי את תושבי המקום. על מעשים אלו ראוי לגזור עונשים מכבידים, כגמול הולם, ועל-מנת להעביר מסר מרתיע וברור. מכל מקום, גזר הדין של ביהמ"ש המחוזי מגלם כדבעי את האיזון הראוי בין כלל השיקולים הראויים, ואינו חורג מרף הענישה המקובל. |
| חזרה למעלה |
|
| 5 [דיון פלילי] |
|
| בשפ 633/18 מדינת ישראל נ' אבנר הררי (עליון; נ' סולברג; 07/03/18) - 6 ע' |
| עו"ד: אלון דוידוב, איתן סבג, דגנית כהן ויליאמס |
יש להיעתר לבקשה ולהורות על הארכת מעצרו של המשיב, בעיקר בשל המסוכנות הרבה הנשקפת ממנו. ודוק: אין מדובר במעצר בלתי-חוקי. בקשות דחייה חוזרות ונשנות שהגישו באי-כוח המשיב הן בעיקר אלה שגרמו להתמשכות ההליכים, ועד כה הוארך המעצר בהסכמה. יחד עם זאת, העובדה כי עד כה אין החלטה שיפוטית בנושא הראיות לכאורה – מעיקה.
דיון פלילי – מעצר – הארכתו
.
נגד המשיב הוגש כתב אישום בעבירות של ניסיון רצח; קשירת קשר לביצוע פשע; ניסיון להרוס נכס בחומר נפיץ; סחיטה באיומים; איום בכתב לרצוח; ומגוון עבירות נשק, בכלל זה יצור, נשיאה, והחזקה. הבקשה היא בקשה שניה להארכת מעצר לפי סעיף 62(א) לחוק המעצרים. עד כה מעצר המשיב הוארך בהסכמת הצדדים, וטרם ניתנה החלטת ביהמ"ש המחוזי בשאלת קיומן של ראיות לכאורה.
.
ביהמ"ש העליון נעתר לבקשה בקבעו:
לשם הכרעה בבקשה להארכת מעצר נדרש ביהמ"ש לאזן בין חזקת החפות העומדת לנאשם וזכותו לחירות, לבין האינטרס שבשמירה על שלום הציבור ובטחונו ועל תקינות ההליך הפלילי. כפי שנפסק, האיזון מושפע, בין היתר, ממידת המסוכנות; החשש מפני שיבוש הליכי משפט; מתקופת השהייה במעצר; מקצב התקדמותו של ההליך העיקרי; ומזהותו של הגורם האחראי להתמשכות ההליכים.
המסוכנות הנשקפת מהמשיב לשלום הצבור ולביטחון המדינה – רבה. עברו הפלילי המכביד, מאסריו הקודמים המרובים, כתב האישום האחרון שהוגש נגדו – כל אלו מדברים בעד עצמם. אמנם נכון, 'אילוצים מערכתיים' של ביהמ"ש המחוזי מעכבים כיום את מתן ההחלטה בשאלת הראיות לכאורה. ברם, לא רק אילוצים אלו הם שהביאנו למצב הבלתי רצוי בו אנו מצויים, אלא גם – ואולי בעיקר – בקשות דחייה חוזרות ונשנות שהגישו באי-כוחו של המשיב גרמו להתמשכות ההליכים.
נוכח האמור, בייחוד בשל המסוכנות הרבה הנשקפת מן המשיב, ובשים לב לתסקיר המעצר השלילי שהוגש בעניינו, יש להיעתר לבקשה ולהורות על הארכת מעצרו. ודוק: אין מדובר במעצר בלתי-חוקי כנטען, משום שעד כה הוארך המעצר בהסכמה. יחד עם זאת, העובדה כי עד כה אין החלטה שיפוטית בנושא הראיות לכאורה – מעיקה. |
| חזרה למעלה |
|
| עבודה אזורי |
| 6 [עבודה] |
|
| סעש (ת"א) 58529-05-15 בת שבע אילני נ' המכללה האקדמית בית ברל (עבודה; יפית זלמנוביץ גיסין, נ.צ: דב גרינברג, חגית מנדלביץ; 09/03/18) - 39 ע' |
| עו"ד: אלכסנדר ספינרד, אלירן סטריכמן |
ביה"ד פסק כי, החלטת הנתבעת שלא להעביר את המלצתה לקבלת קידום לאישור ועדת המינויים העליונה (הוועדה הבינמשרדית) עולה כדי אפליה הכרוכה וקשורה במוגבלותה של התובעת, ולפיכך חייב את הנתבעת לשאת בתשלום סך של 50,000 ש"ח כפיצוי בגין אפלייתה על רקע מוגבלותה.
עבודה – זכויות – אנשים עם מוגבלות
עבודה – פיצויי פיטורין – זכאות
עבודה – שכר עבודה – פיצויי הלנת שכר
עבודה – בית-הדין לעבודה – ביקורת שיפוטית
.
התובעת הועסקה כמרצה בנתבעת עד לפרישתה בפרישה מוקדמת בשנת 2012. במאי 2009 דחתה הוועדה לקידום דרגות (להלן: הוועדה) את בקשת התובעת להמליץ על קידומה לתואר מרצה בכיר א'. בשנת 2010, עת שהתה התובעת בשנת שבתון, המציאה פרסומים נוספים, כפי דרישת הוועדה, אך הוועדה לא התכנסה כדי לדון בקידומה של התובעת. בשנת 2011, עת התובעת מצויה היתה בחופשת מחלה, דנה הוועדה בבקשתה לקידום, אישרה את בקשתה אולם בפועל לא העבירה את המלצותיה לוועדת המינויים העליונה (להלן: הוועדה הבינמשרדית). לטענת התובעת, דחיית בקשתה לקידום על ידי הוועדה בשנת 2009 ובשנת 2011, אי העברת הבקשה על אף אישורה, נעשתה על רקע מצבה הרפואי ואפלייתה לרעה בניגוד לחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות (להלן: החוק). עיקר הדיון נסב אודות השאלה האם התובעת הופלתה לרעה בכל הנוגע לאי קידומה.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופטת י' זלמנוביץ גיסין ונציגי הציבור ד' גרינברג, ח' מנדלביץ) קיבל את התביעה בחלקה ופסק כי:
אשר לטענת התובעת כי הופלתה לרעה על רקע מצבה הרפואי על ידי הנתבע, ת עת הוועדה דחתה את בקשתה להמליץ על קידומה בשנת 2009 ובשנת 2011, איסור ההפליה בתעסוקה קבוע בסעיף 8 לחוק. נטל השכנוע בכך שעובד הופלה לרעה בעבודתו מוטל על העובד. די לעובד להקים תשתית ראייתית לכאורית התומכת בטענתו. כדי להקים תשתית ראייתית לכאורית די לעובד להראות שהוא נפגע או לא קיבל הטבה כעובד, על אף שלפי הקריטריונים של המעביד לא היה מקום לפגוע בו או למנוע ממנו את אותה הטבה. ככל שהעובד הקים תשתית ראייתית לכאורית, נטל השכנוע עובר למעביד להוכיח מדוע לטענתו לא הפלה את העובד לרעה ויחד עמו עובר גם נטל הראיה. על מנת שהתובעת תוכיח כי הופלתה לרעה בדחיית בקשתה לקידום על ידי הוועדה ממאי 2009 ובאי העברת עניינה לוועדה הבינמשרדית לאחר שהוחלט במאי 2011 להמליץ על מתן דרגה, עליה להוכיח ברמה הלכאורית כי היא עמדה בקריטריונים הנדרשים לצורך קבלת המלצת הוועדה במאי 2009 וכי לא הייתה סיבה עניינית וסבירה לאי העברת ההמלצה ליתן לה דרגה לוועדה הבינמשרדית בשנת 2011. דחיית בקשת התובעת לקידום בשנת 2009 אינה מהווה הפליה. התובעת לא הוכיחה, אף לא לכאורה, כי החלטת הוועדה לדחות את בקשתה לקידום נבעה מטעמים הנעוצים במצבה הרפואי, שכן נכון למועד הדיון בוועדה לא ידעו חבריה ואף לא התובעת אודות מצבה הבריאותי. הנתבעת הוכיחה שדחיית בקשת התובעת לקידום על ידי הוועדה, נעשתה משיקולים מקצועיים גרידא שאין להם קשר להיעדרויות התובעת ומוגבלותה; התובעת אף לא הופלתה לרעה בעת שהותה בשבתון. אף אם שגתה הנתבעת בדחותה את הדיון עד לתום שנת השבתון, לא הוכיחה התובעת כי החלטת הוועדה שלא לדון בבקשתה לקידום בעת שהותה בשנת שבתון ב-2010 היתה נגועה בשיקולים זרים, כלומר כי התקבלה עקב מוגבלותה או כי הוכתמה בשל העדרותה עקב מצבה הבריאותי. עם זאת, אי הסכמת הוועדה להציג את תיקה של התובעת בפני הוועדה הבינמשרדית בשל מחלתה, אף שהתובעת עמדה נכון לאותה עת ברף האקדמי הנדרש לצורך קבלת קידום, ולראיה: הוועדה המליצה ליתן לה קידום, מהווה אפליה. על הנתבעת, כמעסיקה, מוטלת הייתה חובה מכוח החוק להעביר את המלצתה לקידום לאישור הוועדה הבינמשרדית. המחשבה, כי עובדת המצויה בחופשת מחלה כתוצאה מנכות שנגרמה לה מהעבודה, אינה זכאית לקידום, מקוממת. נוכח האמור הנתבעת תישא בתשלום בגובה 50,000 ₪ לתובעת בגין אפלייתה; מאידך, התובעת אינה זכאית לפיצוי בגובה הנזק שנגרם לה עקב אי קידומה בדרגה, לועדה הבינמשרדית סמכות לקבוע האם לקבל את המלצת הוועדה. התובעת לא הוכיחה כי בכל המקרים או ברובם מאשרת הוועדה הבינמשרדית את המלצת הוועדה לקידום דרגות. לא ניתן לפסוק לתובעת פיצוי בגובה הדרגה שהיתה מקבלת אילו היתה הוועדה הבינמשרדית מאשרת את דרגתה, משביה"ד אינו מחליף את שיקול דעתה של הועדה הבינמשרדית.
אשר לטענת התובעת, כי אפלייתה נעוצה, בין היתר, באי ביצוע התאמות על ידי הנתבעת, אין צורך להידרש לשאלת ההתאמה, שכן הנתבעת כלל לא נדרשה לבצע התאמות לתובעת, משהתובעת בחרה לצאת לגמלאות בסמוך לאחר שביקשה להשתלב בעבודה המתאימה למגבלותיה; זאת ועוד, אין חולק כי התובעת לא יכולה היתה להמשיך לעבוד כמרצה; אף לו היתה קמה לנתבעת חובה לבצע התאמות אילולא בחרה התובעת לפרוש לגמלאות, היתה העסקתה במרכז למתמטיקה ו/או בקבוצות הוראה קטנות מעשרה סטודנטים, מהווה נטל כבד מדי על הנתבעת. בהקשר זה, עובד עם מוגבלות אינו נדרש להציע למעסיקו דרכים ואפשרויות להתאמת מקום עבודתו/ה למוגבלויותיו. הנטל בענין זה חל רק על המעסיק; התובעת אינה זכאית להשלמת פיצויי פיטורים בשל פרישתה לגמלאות, מאחר שלתובעת הסדר פנסיוני מקיף, תוצאת פרישתה לגימלאות אינה פיטורים; התביעה לתשלום פיצויי הלנת שכר חודשי הקיץ נדחתה, הן מאחר שלא נזכרה בכתב התביעה והן מאחר ותביעת התובעת הוגשה למעלה מ-12 חודשים מו המועד בו קמה לה הזכות לקבלת התשלום, כך שהתביעה התיישנה התיישנות מהותית. |
| חזרה למעלה |
|
| 7 [עבודה] |
|
| סק (ת"א) 51050-01-18 הסתדרות העובדים הלאומית בישראל נ' מ. יוחננוף ובניו (1988) בע"מ (עבודה; דגית ויסמן, נ.צ: אורית הרצוג, אבי ענתבי; 05/03/18) - 15 ע' |
| עו"ד: מצר-לוי, קונפינו, קרן-רוזין, אלי כרוב, שלום בר |
ביה"ד הוציא צו האוסר על המשיבה לפנות לעובדיה בקשר להתארגנות, וצו האוסר על המשיבה להסיע את עובדיה לצורך החתמתם על תצהירים בקשר לביטול החברות במבקשת, לרבות בקשר לבקשת הצד בהליך העיקרי; עם זאת, בנסיבות העניין לא היה מקום ליתן צו זמני גורף המונע מהמשיבה לצלם את המתרחש בחצריה.
עבודה – זכויות – זכות ההתארגנות
עבודה – בית-הדין לעבודה – סעדים זמניים
.
בקשה לסעדים זמניים, במסגרת סכסוך קיבוצי, למתן סעדים אופרטיביים העוסקים בפעולות הבאות: הסעת עובדים לצורך החתמות על טופסי ביטול חברות או תצהירי ביטול חברות במבקשת; פנייה לעובדי המשיבה בקשר להתארגנות; מעקב ו/או התחקות אחר נציגי הסתדרות הלאומית ו/או חברי ועד העובדים.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופטת ד' ויסמן ונציגי הציבור א' הרצוג, א' ענתבי) קיבל את הבקשה בחלקה ופסק כי:
ביה"ד עמד תחילה על המסגרת המשפטית הכוללת בכל הנוגע למותר ולאסור במסגרת התארגנות עובדים. הלכה פסוקה היא כי מעמדה של זכות ההתארגנות הוא כשל זכות יסוד חוקתית. לפי הפסיקה, חל איסור על פגיעה בעובדים מאורגנים או בחברי ארגון עובדים וועד עובדים הפועלים למימוש חרות ההתארגנות. ההגנות על חרות ההתארגנות עוגנו במסגרת חוק הסכמים קיבוציים. ההגנות שבדין על ההתארגנות באשר היא, חלות בעוצמה יתירה בהתארגנות הראשונית, נוכח השבריריות והרגישות המאפיינות התנהלותה. במקרה זה מדובר בהתארגנות ראשונית.
ביה"ד פסק כי, על רקע המחלוקת בין הצדדים בנושא היציגות, ממשיכות לחול ההגנות על ההתארגנות הראשונית ובשלב זה חופש הביטוי של המעסיק נסוג מפני חרות ההתארגנות של העובדים. על כן פניה לעובדים, בשאלות אם ביקשו לבטל את חברותם אצל המבקשת, והסעתם לחתום על תצהירים במשרדי בא כוח המשיבה באותו נושא ממש, הם פעולות שיכולות להתפרש כמסר שלילי כנגד ההתארגנות ועל כן ניתן צו מניעה זמני האוסר על המשיבה להמשיך ולנהוג כך.
אשר לצילום, מעקב והתחקות אחר נציגי המבקשת או חברי ועד עובדים, על מעסיק נאסר להתחקות אחר עובדיו, בכל הנוגע להצטרפותם לארגון העובדים. התחקות כוללת גם מעקב וגם צילום של עובדים. צילום עובדים המבקשים להתארגן יכול להתפרש כאיום בלתי מילולי על אותם עובדים. עם זאת, לא בכל מקרה של התארגנות ראשונית, יש ליתן צו האוסר על מעסיק לצלם את המתרחש בחצריו. המבקשת נוהגת לצלם את פעילותה. בכלל זה, נציגי המבקשת מצלמים גם את פעילותם בתוך הסניפים של המבקשת. איסור הצילום צריך להיבחן מול התנהלות ארגון העובדים ויש גם לבחון את ההקשר שבו הצילום בוצע. בנסיבות בהן מדובר באירוע נקודתי, כאשר נסיבות הצילום לא הובהרו וברור שמדובר בשני צדדים המצלמים זה את זה, אין מקום ליתן צו זמני גורף המונע מהמשיבה לצלם את המתרחש בחצריה. |
| חזרה למעלה |
|
| מנהלי |
| 8 [תכנון ובנייה] |
|
| עתמ (חי') 34081-08-17 עיריית חיפה נ' המועצה הארצית לתכנון ובנייה (מנהלי; רון שפירא, בטינה טאובר, העמית שמואל ברלינר; 08/03/18) - 42 ע' |
| עו"ד: |
ההחלטה על אישור התכנית להסדרת מתחם בתי הזיקוק במפרץ חיפה, בתנאים שנקבעו, אינה חורגת ממתחם הסבירות.
תכנון ובנייה – תכניות – אישור תכנית
תכנון ובנייה – תכניות – התנגדות
.
עתירות כנגד החלטת ועדת המשנה לעררים, שקיבלה אישור סופי בהחלטת המועצה הארצית, במסגרתן הוחלט לאשר בתנאים תכנית שנועדה להסדיר מבחינה תכנונית וסטטוטורית את מתחם בתי הזיקוק במפרץ חיפה.
.
בית המשפט המחוזי דחה את העתירות ופסק:
הוראות התכנית על נספחיה כוללות תנאים ומגבלות אשר באים להבטיח הגנה סביבתית ובריאותית מרבית, תוך מתן אפשרות פיקוח הן מצד גורמי הרישוי הרלוונטיים והן מצד הציבור, באמצעות זכות השגה שניתנה לו באופן חריג. כל אלה בצירוף הזמן שהוקדש לתכנית, מעורבותם של גופים רבים בשלביה השונים של התכנית, המסמכים והמידע שהיו בפני מוסדות התכנון והבנייה, התנאים וההתייחסות שבתכנית לכלל ההיבטים ובעיקר להיבט הסביבתי, והפתרונות שניתנו לכך, מלמדים כי המידע הרלוונטי והשיקולים הצריכים לעניין היו כולם בפני הגורמים המחליטים בטרם אישור התכנית. הוראות התכנית בנוסחה הסופי שאושר, מספקות מענה סביר להיבטים השונים הנובעים מהתכנית ובמיוחד לנושא ההגנה על הסביבה. בנסיבות אלה, ההחלטה על אישור התכנית בתנאים כפי שנקבעו בהחלטות הוועדה המחוזית, ועדת המשנה לעררים והמועצה הארצית, אינה חורגת ממתחם הסבירות. התכנית שאושרה עומדת בתנאי הפירוט והקונקרטיזציה הדרושים מתכנית מפורטת. לא נפל כל פגם באופן פרסום התכנית ובאישור התכנית ככזו המאפשרת הרחבת בנייה במתחם. |
| חזרה למעלה |
|
| 9 [משפט מינהלי] [רשויות מקומיות] |
|
| תצ (חי') 50911-07-17 פאדי חמזה נ' עירית טמרה (מנהלי; מנחם רניאל; 28/02/18) - 11 ע' |
| עו"ד: נסיב איוב, נזיה המאם |
אושרה תובענה ייצוגית שעניינה בגביית הוצאות אכיפה בסכומים העולים על ההוצאות המירביות לפי תקנות המסים (גבייה) (קביעת הוצאות מירביות).
משפט מינהלי – תובענה ייצוגית – תביעת השבה נגד רשות
רשויות מקומיות – גבייה – ביתר
רשויות מקומיות – גבייה – הוצאות גביה
.
בקשה לאישור תובענה ייצוגית שעניינה בגביית הוצאות אכיפה בניגוד לפקודת המסים (גביה) ולתקנות המסים (גבייה) (קביעת הוצאות מירביות), בטענה כי המשיבה שולחת מכתבי דרישת חוב בדואר רגיל, תוך חיוב החייבים בסך 19 ₪ עבור פעולה זו.
.
בית המשפט לעניינים מנהליים קיבל את הבקשה ופסק:
המשיבה אינה זכאית לגבות מסרבני התשלום סכומים העולים על ההוצאות הישירות שהוציאה לשם ביצוע פעולות הגבייה. חברת הגבייה היא שלוחתה של המשיבה ואף היא צריכה לעמוד בתנאי התקנות ולא לחייב את סרבני התשלום בסכומים העולים על הוצאות האכיפה הישירות. על כן, הבחינה שיש לבחון את ההוצאות אינה בממשק שבין המשיבה לחברת הגבייה, אלא ההוצאות שמוציאה חברת הגבייה, אל מול החיוב שמחויב סרבן התשלום. המשיבה גובה עבור צווי עיקול שליליים, או לפחות מחייבת את חשבון הסרבנים, בסכומים העולים על ההוצאות המירביות לפי התקנות, לכן יש לאשר תובענה ייצוגית להשבת הסכומים העולים על ההוצאות המירביות. |
| חזרה למעלה |
|
| מחוזי |
| 10 [קניין] [משכון] [המחאת חיובים] |
|
| פרק (ת"א) 6438-11-17 עו"ד מור נרדיה, כונס נכסים לאכיפת שעבודים קבועים על נכסי מיצויוסי בדרך שלך בע"מ נ' יהודה אריה פרלמן (מחוזי; חגי ברנר; 13/03/18) - 12 ע' |
| עו"ד: ליאור הר צבי, עידן מליחי, גיא לוסקי, אפי נאסראלאדין, נופר להב, גיא העליון |
כאשר ישנם שני משכונות, אשר הראשון שבהם אוסר על יצירת משכון נוסף, נפקות האיסור היא רק במערכת היחסים שבין בעלי המשכונות. בנסיבות דנן, השעבוד שהוטל על כספים המגיעים לחברה גובר על העיקולים לטובת הזוכים, בהיותו קודם להם בזמן ובהיותו זכות קניינית.
קניין – משכון – תוקפו
משכון – תוקפו – כלפי צדדים שלישיים
המחאת חיובים – המחאת זכות – בדרך של שעבוד
.
בקשת כונס הנכסים של חברה, שעניינה כספים אשר חברת החשמל הייתה חייבת לחברה ואשר שועבדו בשעבוד קבוע לטובת הבנק. הבקשה מכוונת נגד זוכים שהטילו עיקולים על נכסי החברה לאחר המועד בו נרשם השעבוד לטובת הבנק, ואשר גבו בהליכי הוצאה לפועל את הכספים שבמחלוקת מחברת החשמל.
.
בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה ופסק:
בפסיקה הוכר עקרון הבטלות היחסית, לפיו כאשר מדובר בשני משכונות, אשר הראשון שבהם אוסר על יצירתו של משכון נוסף, נפקותו של האיסור היא רק במערכת היחסים שבין בעלי המשכונות, ואין לכך כל נפקות ביחסים שבין החייב לבין בעל המשכון השני, או בין בעל המשכון השני לבין נושים אחרים של החייב. הרציונל של תורת הבטלות היחסית חל גם מקום בו הנושה המאוחר טוען נגד תקפו של המשכון הראשון. לפיכך, נושי החברה אינם יכולים להבנות מטענת חברת החשמל בדבר בטלות השעבוד לטובת הבנק. לפיכך, השעבוד לטובת הבנק גובר על העיקולים לטובת הזוכים, בהיותו קודם להם בזמן ובהיותו זכות קניינית, בשונה מעיקול שאיננו מקנה אלא זכות שלילית, ואין עימה כל זכות מהותית בנכס המעוקל. |
| חזרה למעלה |
|
| 11 [דיון פלילי] |
|
| תפ (ת"א) 47460-07-16 מדינת ישראל רשות המסים, היחידה המשפטית לתיקים מיוחדים נ' יציק (איציק) ואזנה (מחוזי; מיכל אגמון גונן; 20/02/18) - 29 ע' |
| עו"ד: אתי שטיינמץ, שירן באדי, גלית קולקר, לירז דבוש, ערן ערבה |
בית המשפט נדרש לטענות מקדמיות שהעלה נאשם בנוגע לכתב האישום. נקבע כי בנסיבות המקרה אין מקום להכריע בשאלת האכיפה הבררנית במסגרת הטענות המקדמיות. בעניינים מסוימים כתב האישום כנוסחו אינו ברור או אינו מגלה עילה ועל המאשימה לתקנו.
דיון פלילי – טענות מקדמיות – אכיפה בררנית
דיון פלילי – כתב-אישום – ניסוחו
דיון פלילי – כתב-אישום – תיקונו
.
הנאשם 1 העלה מספר טענות מקדמיות בנוגע לכתב האישום, ביניהן טענות הנוגעות להיקפן של עבירות הלבנת הון ויחסן לעבירות מס.
.
בית המשפט המחוזי פסק כדלהלן:
אין מקום להכריע בשאלת האכיפה הבררנית במסגרת הטענות המקדמיות. אם בסופו של יום לא יועמדו לדין המעורבים האחרים בפרשה ויתברר כי היה בהעמדת הנאשם 1 לדין לבדו משום אכיפה בררנית, יהיה מקום להמשיך ולבחון את מידת הפגיעה בשוויון, מידת הסלקטיביות שבאכיפה, חומרת העבירות, ולאורן לשקול מה הסעד הראוי ומהו האמצעי המידתי, שיפגע פחות באינטרסים אחרים, ויאפשר ניהול הליך הוגן כלפי הנאשם 1. באשר למידת הפירוט הנדרש בכתב האישום, ככלל יש לפרט את יסודות העבירה, אולם כאשר מדובר בנסיבות שאינן חלק מיסודות העבירה, ניתן להפנות גם לחומר החקירה המצוי בידי הנאשם. במקרה זה יש לקבל את טענות הנאשם במובן זה שהמאשימה תפרט נקודות מסוימות בכתב האישום. בעניינים מסוימים כתב האישום כנוסחו אינו ברור או אינו מגלה עילה ועל המאשימה לתקנו. |
| חזרה למעלה |
|
| שלום |
| 12 [בתי-משפט] |
|
| בבנ (אריאל) 21333-01-15 מפקד כוחות צה׳׳ל באיו׳׳ש נ' פור ואח׳ (שלום; אילן בן-דור; 12/03/18) - 15 ע' |
| עו"ד: אמיר גופר, דן שמיר, אסף שמר |
נדחתה בקשת המבקשת למתן צו מכוח סעיף 6 לפקודת בזיון בית המשפט. נקבע, כי לא מתקיימים התנאים והשיקולים המאפשרים ומצדיקים צו לפי הפקודה, ואף לא הונחה התשתית הנחוצה לעמדת המבקשת עקב העדר תצהיר כדין במצורף לבקשה ועקב העדר תגובה לתשובה.
בתי-משפט –– ביזיון בית-המשפט – מהות ההליך
בתי-משפט – ביזיון בית-המשפט – תנאים לנקיטת ההליך
בתי-משפט – ביזיון בית-המשפט – נטל ההוכחה
.
המבקשת – רשות מקומית הגישה בקשה למתן צו מכוח סעיף 6 לפקודת בזיון בית המשפט, בטענה לאי ציות לפסק דין שניתן בבית המשפט לעניינים מקקומיים באריאל, למעלה משנתיים קודם לכן.
.
בית המשפט דחה את הבקשה וקבע כלהלן:
נקודת המוצא הנורמטיבית לפרוצדורת הדיון בבקשה מעוגנת בדין מיוחד שבפקודה בגדרו קובעים ס"ק 6(2) ו- 6(3) לפקודה כי לא יינתן צו המטיל קנס או מאסר אלא אם כן הוזמן הממרה להופיע ונענה להזזמנה, או, כשלא בא בעצמו, הובא לפני בית המשפט בצו תפיסה כדי להראות לבית המשפט מדוע לא יינתן נגדו צו כזה; סעיף 6(2) מתנה את הצו במשלוח ההזמנה לדין ערוכה על טופס מיוחד המחייב את חתימת השופט. את ההזמנה, צריך מבקש הצו לצרף לבקשה. הקפדה על תקינות ההליך לפי הפקודדה נחוצה מאד. את התצהיר נדרש לצרף לבקשה עם הגשתה והוא לא יצורף לאחר מכן אלא ברשות בית המשפט.
הבקשה צריכה להתייחס להוראות שאכן מצויות בפסק הדין להבדיל מהחלטות חדשות לאחריו. כמו כן, יש להראות, כי קיים צורך לכוף לציית לצו בשל סירוב (המרייה) שבלעדיה אין ביזוי.. |
| חזרה למעלה |
|
| 13 [נזיקין] |
|
| תא (חי') 50666-04-15 יחזקאל עזר נ' בועז צדיק (שלום; מעין צור; 12/03/18) - 8 ע' |
| עו"ד: אוהד איציק, אהוד קלינברגר |
לנוכח חומרת הפסול המוסרי הגלום בביצוע רצח, לא ניתן להעלות על הדעת הקשר שבו כינויו של אדם "רוצח", או ייחוס רצח לאדם, לא יהוו לשון הרע.
נזיקין – עוולות – לשון הרע
נזיקין – פיצויים – בגין לשון הרע
.
תביעה לפיצוי בגין עוולה של פרסום לשון הרע.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
אחד הערכים המוגנים בחוק איסור לשון הרע הוא כבודו של אדם. אחד ההיבטים של הכבוד הוא תכונותיו המוסריות של אדם. הפסיקה הכירה בכינויים המייחסים לאדם תכונות או השקפות בעלות פגם מוסרי, כדברים שפרסומם מהווה לשון הרע. כך, למשל, נפסק כי הכינויים "נאצי", "אנטישמי", "אויב העם", "אנטי ציוני", "בוגד", "גזען", "רמאי" ו"נוכל" הם כינויים שפרסומם מהווה לשון הרע.
כינויו של אדם "רוצח", וייחוס לאדם רצח, פוגעים ללא ספק בכבודו. הם מטילים בו דופי מוסרי מן המעלה הראשונה. לנוכח חומרת הפסול המוסרי הגלום בביצוע רצח, לא ניתן להעלות על הדעת הקשר שבו כינויו של אדם "רוצח", או ייחוס רצח לאדם, לא יהוו לשון הרע. על אף שהתובע לא הוכיח את ההקשר שבו נאמרו הדברים, שכן לא הוכיח את תוכנה המלא של השיחה בין הנתבע לבין דהאן, אין לכך משמעות לעניין עצם הקביעה כי הדברים מהווים לשון הרע.
יש לקבוע כי דברי הנתבע לדהאן, שאותם שמעו גם אנשים נוספים, מהווים עוולה של פרסום לשון הרע. הנתבע ישלם לתובע סך של 25,000 ₪ ובנוסף שכ"ט עו"ד בסך 11,700 ₪. |
| חזרה למעלה |
|
| 14 [חוזים] |
|
| תק (חד') 21270-07-17 אבנר לנדור נ' מ.ט.י.מ. בע"מ (שלום; יעקב גולדברג; 11/03/18) - 7 ע' |
| עו"ד: |
בית המשפט דחה את התביעה ככל שהיא מתייחסת לביטול העסקה או להשבת התשלום ששולם עבור הדלת. נקבע כי ביטול החוזה על ידי התובע נעשה שלא כדין.
חוזים – מכר – אי-התאמה
חוזים – הפרה – הפרה לא יסודית
חוזים – ביטול – שלא כדין
.
תביעה על סך 32,740 ₪ לביטול עסקה, השבה ופיצוי בגין רכישת דלת כניסה בהתאמה אישית שהזמין התובע מהנתבעת, חברה משפחתית שעיסוקה עיצוב וייצור מטבחים ודלתות.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
בהתחשב במידת ההשקעה בדלת מחד, ובמידת ההנאה שהייתה צפויה מן הדלת לאדם סביר בנעלי התובע, לאחר שכוך חמתו, מאידך, ניתן לקבוע כי לא מתקיים התנאי הקבוע בסעיף 6 לחוק התרופות וכי אין מדובר בהפרות יסודיות. מסגרת הדיון המתאימה היא אפוא סעיף 7(ב) לחוק התרופות.
בהתאם להוראת סעיף 7(ב), על הנפגע-התובע לתת למפר-הנתבעת ארכה לצורך תיקון הדרוש תיקון לשם קיום החוזה במלואו. התובע העיד כי לא איפשר לנתבעת כל שהות לבצע תיקונים או התאמות, תוך פיצוי התובע. התובע התעקש על קבלת דלת חדשה או על ביטול העסקה כולה.
משנמצא כי ביטול החוזה על ידי התובע נעשה שלא כדין ושלא בתום לב וכי התובע לא איפשר לנתבעת לתקן אי ההתאמה ולא מילא חובת הקטנת הנזק, יש לדחות את התביעה ככל שהיא מתייחסת לביטול העסקה או להשבת התשלום ששולם עבור הדלת.
התובע זכאי לפיצוי בגין העיכובים ואי הנוחות שנגרמה לו. מכיוון שהתובע לא פרע את שיק האחרון שמסר לנתבעת ונותר חייב לה סכום של 4,680 ₪, יש לקבוע כי סכום זה יהווה פיצוי הולם על נזקי התובע. |
| חזרה למעלה |
|
| 15 [ראיות] |
|
| תפ (י-ם) 21929-02-11 מדינת ישראל נ' גלאל שעבנה (שלום; דב פולוק; 07/03/18) - 12 ע' |
| עו"ד: |
בית המשפט החליט לזכות את הנאשם מחמת הספק מהעבירת התפרצות למקום מגורים בכוונה לבצע גניבה או פשע, ומעבירה גניבה. במוקד הכרעת הדין עומדת שאלת זיהויו של הנאשם על פי טביעת הנעל, ועל פי עדויות של עדים.
ראיות – זיהוי – הרשעה על-פיו
ראיות – זיהוי – טביעת נעל
.
כנגד הנאשם הוגש כתב אישום שמייחס לנאשמים ביצוען של העבירות הבאות: התפרצות למקום מגורים בכוונה לבצע גניבה או פשע; גניבה; וכניסה לישראל שלא כחוק. המאשימה מבססת את זיהוי הנאשם כפורץ שפרץ לדירה על שתי ראיות עיקריות, שתיהן ראיות נסיבתיות. האחת, טביעת נעל שנמצאה בדירה והשנייה זיהוי הנאשם כפורץ על ידי העדים אללוף וסיגאוי.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
ראיה של טביעת נעל הינה ראיה קבילה אולם על בית המשפט לבחון את הראיה וחוות הדעת שהוגשה בעניינה היטב בבואו לקבוע את משקלה. טביעות נעליים, מהוות ראיה נסיבתית קבילה אך יש לבחון אותה ולסייגה היטב בבוא בית המשפט לקבוע את משקלה. כיוון שעסקינן, בראיה נסיבתית, אם תהיה זו הראיה היחידה, לא ניתן יהיה לבסס עליה הרשעה, אך אין מניעה לשקללה עם יתר הראיות הנסיבתיות.
קיים קושי רב בהרשעה על סמך זיהויו של נאשם. על בית המשפט לבחון את האפשרות לקיומה של טעות כנה, כלומר טעות בתום לב בזיהוי ולהביא בחשבון את התנאים והנסיבות שבהם נערך הזיהוי.
במקרה זה, מתעורר ספק שמא הייתה טעות בזיהוי הנאשם. אשר על כן, יש לקבוע, כי משקל הזיהוי של העדים את הנאשם כפורץ אפסי ומעורר הרבה מעבר לספק סביר. |
| חזרה למעלה |
|
| 16 [ראיות] [חוזים] |
|
| תא (נצ') 30034-04-13 פריזול העמק יוקנעם בע"מ נ' יוסף בן בנימין (שלום; רבקה איזנברג; 07/03/18) - 14 ע' |
| עו"ד: שוקי אליוביץ |
נדחתה תביעת התובעת לחיוב עורך דין, בגין התרשלות והפרת חובותיו כלפיה, במהלך ייצוגה לצורך כריתת חוזה פיקטיבי. נפסק, כי לא הוכח, כי אכן היה מדובר בהסכם פיקטיבי, ומכל מקום גם אילו היתה התובעת מוכיחה כי מדובר בעסקה פיקטיבית, לא הייתה התובעת זכאית לסעד הנתבע.
ראיות – נטל ההוכחה – אי עמידה בו
ראיות – עדות – עדות יחידה
חוזים – אי-חוקיות – אכיפה
חוזים – אי-חוקיות – תוצאותיה
.
התובעת הגישה כנגד הנתבע – עורך דין במקצועו, תביעה נזיקית, בטענה כי התרשל והפר חובותיו כלפיה, עת ערך עבורה ועבור צד ג1, הסכם מכר למכירת חנות/מחסן, שהיה בבעלותה בשוק הסיטונאי בחיפה.
.
בית המשפט דחה את התביעה ופסק כלהלן:
לא הוכח, כי הנתבע ידע שמדובר בהסכם פיקטיבי והתובעת אף לא הוכיחה כי אכן היה מדובר בהסכם פיקטיבי. טענות התובעת כי מדובר בהסכם פיקטיבי אף סותרות את טענתה כי לא התקבלה תמורה בעד העסקה.
הנתבע נהג כדין , לא התרשל ולא הפר כל חובה חוקית כלפי התובעת שכן, מאחר שלא ידע שמדובר בהסכם פיקטיבי ואף לא הוכח שההסכם היה פיקטיבי, לא היה צריך להזהיר את התובעת מפני הסכנות שבהסכם כזה. הנתבע אף לא התרשל בביצוע העברת הזכויות על שם הקונה.
גם אילו היתה התובעת מוכיחה כי מדובר בעסקה פיקטיבית, לא הייתה התובעת זכאית לסעד הנתבע, במסגרתו עותרת התובעת למעשה, כי בית המשפט יסייע לה להנות מפעולת המרמה שביצעה-פעולת מרמה, לטענתה שלה. בהתאם לעיקרון של "מעילה בת עוולה לא תצמח זכות", על בית המשפט להימנע מהענקת סעד הנתבע מכח מעשה בלתי חוקי. |
| חזרה למעלה |
|
| 17 [עונשין] |
|
| תפ (ת"א) 6110-09-17 מדינת ישראל נ' פלוני (שלום; איתי הרמלין; 06/03/18) - 6 ע' |
| עו"ד: לילי קצב, אלעד פלג, חופן שטרייכר |
בית המשפט גזר את דינו של נאשם שהורשע בעבירות של סחר בסמים. נקבע כי יש להתחשב בנסיבות המיוחדות של המקרה, שיש בו יסודות של שעבוד, ניצול, תלות וקירבה לכורח.
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: עבירות סמים
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: שיקולים לקולה
.
הנאשם הורשע לפי הודאתו בשבעה אישומים של סחר בסמים. זאת, על כך שב-22 הזדמנויות שימש שליח להפצת קנביס ללקוחות של רשת למכירת סמים שההתקשרות עמה נעשתה באמצעות תוכנת מסרים מידיים.
.
בית המשפט גזר את דינו של הנאשם, ופסק כלהלן:
בקביעת מתחם העונש ההולם למעשיו של הנאשם, יש להתחשב בנסיבות המיוחדות של המקרה, שיש בו יסודות של שעבוד, ניצול, תלות וקירבה לכורח.
המשעבדים ניצלו את תלותו של הנאשם בסמים ומה שנראה גם כתלות רגשית של הנאשם באותו נ' שהנאשם תפס בטעות כחברו. על כל אלה נוספים השימוש באיומים ובאלימות כלפי הנאשם כדי לכפות עליו ציות לנוגשׂיו, שבהחלט מקרבים מקרה זה לנסיבות של כורח. כל אלה דחקו את הנאשם לבצע את העבירות שבביצוען הורשע. על כך יש להוסיף שכספי הפדיון כולם שולשלו לכיסי המשעבדים ולא לכיסו של הנאשם.
בהתחשב בנסיבות של קירבה לכורח, בהשפעה הגדולה של אחרים על הנאשם בביצוע העבירות, בנסיבות שהביאו את הנאשם לבצע את העבירות וביכולתו המוגבלת להימנע מביצוען, יש לקבל את טענתו של הסניגור שמתחם העונש ההולם את נסיבות המקרה הוא בין 6 חודשים מאסר בפועל שניתן לרצות בעבודות שירות ל-12 חודשי מאסר בפועל. |
| חזרה למעלה |
|
| 18 [חוזים] [ראיות] |
|
| תא (ת"א) 13232-03-15 פז שקלים נ' ג'רמי דייבי אברהם דהאן (שלום; מיכאל תמיר; 05/03/18) - 14 ע' |
| עו"ד: יואב רומן, מימון אביטן , עזרא ליאור כדורי |
בית המשפט קיבל תביעתו של התובעת – מתווך מקרקעין, שעניינה חיוב הנתבע בתשלום דמי תיווך. בתוך כך, נדחתה טענת הנתבע לפיה הוא לא חתם על הסכם תיווך כלשהו וכי התובע זייף את הסכם התיווך לצורך הגשת התביעה.
חוזים – תיווך – הגורם היעיל
ראיות – חתימה – זיוף
.
התובע, מתווך מקרקעין במקצועו, הגיש תביעה נגד הנתבע, תביעה לתשלום דמי תיווך. בלב המחלוקת עומדת השאלה האם הנתבע חתם על הסכם התיווך ביום שבו הציג לו התובע את הנכס.
.
בית המשפט קיבל את התביעה ופסק כלהלן:
המעורבות של התובע בהצגת הנכס לנתבע לפני הפגישה בנכס ובמהלך הפגישה מחזקות את גרסתו של התובע שלפיה הנתבע חתם על הסכם התיווך בגין הנכס. נוסף על לכך, הנתבע הציג גרסאות רבות וסותרות בנוגע לחתימתו על הסכמי התיווך השונים וטענת הזיוף שהעלה נדחתה, ומנגד לא נסתרה עדותו של התובע שלפיה הנתבע חתם על הסכם התיווך בקשר לנכס נושא התביעה לאחר שקיבל הסבר לגבי תוכנו.
יש לקבוע כי במאזן ההסתברויות יש להעדיף את גרסתו של התובע שלפיה הנתבע חתם על הסכם התיווך בקשר לעסקה נושא התביעה, ואין לקבל את טענת הנתבע כי לא הבין על מה הוא חותם.
הוכח, כי התובע היה הגורם היעיל להתקשרות בעסקת המכר. |
| חזרה למעלה |
|
| 19 [ראיות] [נזיקין] |
|
| תאמ (י-ם) 59336-07-14 קל - אוטו שירותי מימון (1998) בע"מ נ' יזן מסאלמה (שלום; בנימין בן סימון; 04/03/18) - 12 ע' |
| עו"ד: |
בית המשפט קיבל את תביעת התובעת והורה לנתבע לפצות אותה בגין הנזקים שנגרמו לה כתוצאה מתאונת דרכים. בתוך כך, יישם בית המשפט את חזקת הבעלות וההרשאה על מנת לקבוע את זהותו של הנהג ברכב הנתבע.
ראיות – חזקות – חזקה שבעובדה
ראיות – הגשתן – אי-הגשתן
נזיקין – אחריות – תאונת דרכים
.
התובעת הגישה כנגד הנתבע תביעה בגין נזקים שנגרמו לרכבה בעקבות תאונת דרכים. התובענה דנן מעלה מספר שאלות: א. הבעלות וזהות הנהג ברכב הנתבע; ב. האחריות לגרם התאונה; ג. הנזק שנגרם לרכב התובע.
.
בית המשפט קיבל את התביעה ופסק כלהלן:
קיימת "חזקה שבעובדה", שהינה יציר הפסיקה, ואשר לפיה כאשר זהותו של נהג של רכב שהיה מעורב בתאונה לא ידועה, חזקה שמי שנהג ברכב הוא הבעלים או אדם מורשה מטעמו. על כן, על הנתבע להוכיח מי נהג ברכב, או כי הרכב נמכר ויצא מחזקתו.
במקרה זה, הנתבע לא עמד בנטל הרובץ עליו, ולא הצליח להוכיח כדבעי את טענתו, כי הרכב לא היה בבעלותו, או בחזקתו במועד הרלבנטי לתאונה. הנתבע לא הביא עימו ולו בדל של ראיה ממשית לכך שרכבו נמכר. משכך, ובהסתמך על המסמכים שהוגשו לבית המשפט, הנתבע היה הבעלים הרשום האחרון של הרכב ולפיכך יש לקבוע, כי הרכב היה בבעלות הנתבע, במועד הרלוונטי לתאונה.
האחריות לקרות התאונה רובצת על נהג רכב הנתבע. |
| חזרה למעלה |
|
| 20 [עונשין] |
|
| תפ (ת"א) 56612-12-15 מדינת ישראל נ' פלוני (שלום; הדסה נאור; 04/03/18) - 21 ע' |
| עו"ד: איציק אמיר, יואב ציוני, אופיר כתבי |
בית המשפט הרשיע את הנאשמים בעבירות שעניינן איומים, על פי סעיף 192לחוק העונשין. במרכז הכרעת הדין עומדת השאלה: האם התנהגותו של הנאשם 2 כלפי המתלוננת, והמסרונים ששלח הנאשם 1 למתלוננת, מהווים איומים?
עונשין – עבירות – איום
.
כתב האישום שהוגש כנגד הנאשמים, מייחס להם, בין השאר, עבירת איומים, שבוצעה כלפי המתלוננת, על רקע המתיחות ששררה בינה לבין הנאשם 1, בשים לב לסכסוך ביניהם לגבי הסדרי הראייה בינו לבין הבן, שלהערכת הנאשם המתלוננת היא זו שהדיחה את הבן לנתק את הקשר עמו ולסרב להיפגש עמו. במרכז הכרעת הדין עומדת השאלה, האם הדברים שנאמרו על ידי הנאשמים מהווים איומים.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
עבירת האיומים הינה עבירה הדורשת יסוד נפשי של כוונה ומכאן שיש לבחון האם הוכח שכוונת הנאשם ברישום והעברת המסרונים למתלוננת הייתה כדי להפחידה, באופן שניתן לקבוע שמשמעות הדברים שרשם היוו איום.
בשני המסרונים הראשונים, ניתן ללמוד מאופי האמירות "חכי עוד לא התחלתי" "ולפני שאת תובעת אותי בבית משפט תחשבי עם מי יש לך עסק" על התקיימותה של "הנחת הכוונה" לאיים על המתלוננת בכל דרך שהיא, בפגיעה בה שלא כדין, בכוונה להפחידה ולהטיל עליה אימה.
מאחר שהמסרון השלישי מציין בפירוש כי בכוונתו לפעול במסגרת החוק ולהגיש נגדה תביעה, לא נמצא, כי יש במסרון זה משום איום, בהבדל ובשונה מהשניים האחרים.
המאשימה עמדה בנטל להוכיח כי הנאשם 2 הטיל מוראו על המתלוננת ואיים עליה בהתנהגות, על רקע טענתו של נאשם 1 בפניו כי היא מונעת מהבן להיפגש עמו. על כן, יש להרשיע אותו בעבירה של איומים, על פי סעיף 192 לחוק העונשין. |
| חזרה למעלה |
|
| משפחה |
| 21 [נאמנות] |
|
| תמש (ת"א) 28026-05-16 פלוני נ' אלמוני (משפחה; יהורם שקד; 13/03/18) - 22 ע' |
| עו"ד: עירד באומל, בועז וילנסקי |
התובע טען כי הוא העביר לנתבע בנאמנות 1/3 מהזכויות בנכס וזאת על מנת להקל במלאכת ניהול הנכס. לפיכך הוא עתר בתביעתו לחייב הנתבע בתשלום סך של 2,000, 000 ₪, המשקף, לדבריו, את חלקו המוערך של התובע ממכירת הנכס. ביהמ"ש דחה את התביעה משנקבע כי לא התקיימה נאמנות בין התובע לנתבע. הוכח מהראיות כי התקיימה בין הצדדים עסקת מכר.
נאמנות – יחסי נאמנות – היעדרם
.
תביעה כספית, ע"ס 2,000, 000 ₪ (השמות בדויים). ברקע נכס שהתקבל בירושה מאביהם המנוח של הצדדים. לאחר העברות הזכויות בין חלק מהיורשים, היה הנכס רשום באופן הבא: הנתבע – 34/48; התובע – 7/48; האח שלום– 7/48. למרות הרישום הנ"ל, הוסכם על הצדדים כי בהתאם לנוהגם של יהודי..., עמם נמנית המשפחה, היו זכאים בניו הזכרים של המנוח להיות בעלי הזכויות בנכס בחלקים שווים, קרי: שליש לכ"א. בשנת 1977 (כ 15 שנים לאחר פטירת המנוח) הועברו זכויות התובע בנכס לנתבע והעברה זו דווחה לרשויות המס כהעברה ללא תמורה. כפועל יוצא, הבעלים הרשומים של הנכס היו שניים: הנתבע – 41/48; האח שלום – 7/48. בין הנתבע לבין האח שלום התגלע סכסוך בקשר לנכס וביום 16.6.2015 רכש הנתבע את חלקו של האח שלום בנכס, ולמעשה, הפך להיות הבעלים הרשום של מלוא הזכויות בנכס. זמן קצר לאחר מכן מכר הנתבע את הנכס לצדדים שלישיים. לטענת התובע, הוא העביר לנתבע בנאמנות 1/3 מהזכויות בנכס וזאת על מנת להקל במלאכת ניהול הנכס. לפיכך הוא עתר בתביעתו לחייב הנתבע בתשלום סך של 2,000, 000 ₪, המשקף, לדבריו, את חלקו המוערך של התובע ממכירת הנכס. לטענת הנתבע, זכויות התובע בנכס הועברו אליו בעסקת מכר.
.
ביהמ"ש לענייני משפחה דחה את התביעה מהטעמים הבאים:
טענתו של התובע לקיומה של נאמנות משוללת יסוד. מן הראיות עלה באופן מוחלט כי התובע לא עשה דבר וחצי דבר לברר על אודות זכויותיו הנטענות בנכס במשך למעלה מ 40 שנים. מעולם, התובע לא פנה לתובע או אפילו לשוכר במטרה לברר על אודות הנכס ו/או על חלקו בהכנסות. טענתו של התובע למתן אמון בנתבע ככזו שהובילה לסכירת פיו במשך למעלה מארבעה עשורים, נמצא כבלתי סבירה ומנוגדת לשכל הישר, ואף מנוגדת לראיות. כן לא הובאה ולא וראשית ראיה כי הנתבע היה זה שניהל את הנכס, כטענת התובע.
לאחר בחינת העדויות, הוכח בראיות טובות ומהימנות כי התובע מכר את זכויותיו בנכס לנתבע. הנתבע הציג תצהיר עליו חתם התובע המאשר את דבר המכירה, וכל טענותיו של התובע בעניין אמיתות התצהיר, נמצאו משוללות יסוד, גם מעדותו של התובע, אשר אישר את חתימתו על התצהיר.
טענה נוספת שהעלה התובע נעוצה בהיקף הזכויות שהועברו לנתבע. לטענתו, אף אם אכן הועברו לנתבע מאת התובע 7/48 חלקים מהנכס – ומאחר והתובע היה בעלים של שליש מהנכס, קרי 16/48 חלקים – הרי שנותרו בידיו של התובע 9/48 חלקים מהנכס שלא הועברו במסגרת עסקת המכר, עליו מעיד תצהיר 1973. דין הטענה להדחות בין היתר מהטעמים הבאים: א. התובע הכחיש נמרצות כי מכר כל חלק מזכויותיו לנתבע. משהוכח כי עסקת מכר התקיימה ביהמ"ש מתקשה להלום טענה שאין היא אלא בבחינת, "לא מכרתי ואם מכרתי אז רק חלק"; ב. משנקבע לעיל כי הזכויות הועברו במסגרת עסקת מכר, ומשהתובע טען כי העביר את מלוא זכויותיו בנכס, הרי שהוא מושתק מלשוב ולהעלות בשנית את סוגיית היקף הזכויות שהועברו; ג. נוכח לשון התצהיר מ-1973. ד. נוכח תצהיר עליו חתם התובע ב-1977 בפני קונסול ישראל בלונדון ובו הצהיר כי העביר לנתבע את מלוא זכויותיו בנכס.
לנוכח המסקנה הברור כי לא התקיימה נאמנות בין התובע לנתבע ביהמ"ש לא מצא לדון בטענת הנתבע להתיישנות התביעה ו/או לשיהוי בהגשתה;
התביעה נדחתה תוך חיוב הנתבע בשכ"ט בסך 60,000 ₪. |
| חזרה למעלה |
|
| 22 [משפחה] |
|
| תלהמ (ת"א) 38034-09-17 פלוני נ' פלונית (משפחה; תמר סנונית פורר; 11/03/18) - 8 ע' |
| עו"ד: אונגר לטין, ירקוני |
נמחקה על הסף, בהעדר עילה תביעה להפחתת (ביטול) מזונות שנקבעו בפס"ד (חלוט), כאשר הנימוק היחידי לצורך בשינוי פסק הדין למזונות הינו ההלכה שנקבעה בבע"מ 919/15. הילכת בע"מ 919/15 חלה רטרואקטיבית על תיקים תלויים ועומדים ולא על תיקים חלוטים. כעולה מהפסיקה, תיקים בהם פסק הדין הפך חלוט טרם מתן ההלכה החדשה לא ניתן להורות על ביטולם רק בשל פסק הדין החדש; בע"מ 919/15 לא שינה את ההלכה הקיימת לגבי הדרישה לשינוי נסיבות מהותי בתביעה נוספת למזונות ולא די בבע"מ 919/15 על מנת לשלול את הדרישות בפסיקה להוכחת שינוי נסיבות מהותי.
משפחה – מזונות ילדים – שינוי פסק-דין
משפחה – מזונות ילדים – בעקבות בעמ 919/15
.
הכרעה בשאלה האם יש לסלק על הסף תביעה להפחתת (ביטול) מזונות שנקבעו בפסק דין למזונות מיום 4.1.2017 . פסה"ד ניתן לאחר דיון הוכחות ואין מחלוקת כי פסה"ד חלוט, כאשר הנימוק היחידי לצורך בשינוי פסק הדין למזונות הינו ההלכה שנקבעה בבע"מ 919/15 פלוני נ' פלונית (19.7.17) (להלן: "בע"מ 919/15").
.
ביהמ"ש לענייני משפחה מחק את התביעה על הסף מהטעמים הבאים:
הילכת בע"מ 919/15 חלה רטרואקטיבית על תיקים תלויים ועומדים בערכאות השיפוט ולא על תיקים ששמיעתם הסתיימה והם חלוטים. כעולה מהפסיקה ובפרט מהלכת סולל בונה תיקים בהם פסק הדין הפך חלוט טרם מתן ההלכה החדשה לא ניתן להורות על ביטולם רק בשל פסק הדין החדש. אמנם, ברי כי יש לפרש את הלכת סולל בונה בהתאם להיבטים השונים של דיני המשפחה (פסק דין מול הסכם, גמישות בתביעות הקשורות לקטינים, סופיות דיון בהקשר המשפחתי, ייחודיות הסכמי הפשרה המשפחתיים ועוד). עם זאת, גם על דיני המשפחה חלים העקרונות הכללים של התיישנות וסופיות הדיון וכן עיקרון ההסתמכות על היבטיו השונים. הדברים מקבלים משנה תוקף שעה שבענייני קטינים ניתן לשוב ולפנות לביהמ"ש, אך אין די רק בהלכה החדשה שנקבעה לשם מימוש זכות הגישה לערכאות ונדרש לשם כך "דבר מה נוסף".
פסקי דין במזונות (הסכם או פסק דין) אכן נתונים לבחינה מחודשת ושינוי אולם רק בסייגים ובמגבלות שנקבעו בפסיקה העוסקים בשינוי נסיבות מהותי. בעניינו אין טענה כלל לשינוי נסיבות מהותי עובדתי כלשהו. בהקשר זה סבור ביהמ"ש כי בע"מ 919/15 לא שינה את ההלכה הקיימת לגבי הדרישה לשינוי נסיבות מהותי בתביעה נוספת למזונות. ייתכן כי יהיה מקום במקרים מתאימים, על מתן פרשנות מקלה יותר לעניין הדרישות לשינוי נסיבות מהותי. אך שינוי נסיבות מהותי עדיין נדרש. לעמדת ביהמ"ש, לא די בבע"מ 919/15 על מנת לשלול את הדרישות בפסיקה להוכחת שינוי נסיבות מהותי.
אשר על כן התביעה נמחקת על הסף בהעדר עילה.
לאור השאלה המשפטית שעמדה על הפרק, נקבע כי האב יישא בהוצאות מופחתות בסך של 2,000 ₪ בלבד. |
| חזרה למעלה |
|
| המפקח על המקרקעין |
| 23 [תכנון ובנייה] [מקרקעין] |
|
| (פ"ת) 80/14 בש אריאל נ' גלאי שושנה (המפקח על המקרקעין; טלי להב; 04/01/18) - 38 ע' |
| עו"ד: ש. רייסמן, שמעון רייסמן, עמיר רייסמן, מורן גור, מינה רייסמן, ורד קלקה, אור דבוש-דבורי, מאיר דויטש, אוראלי לוי, דביר לורבר, ניסים אהרון, איבצן-נצר-וולצקי ושות' |
עסקינן בתביעה שהוגשה על פי חוק המקרקעין (חיזוק בתים משותפים), התשס"ח-2008. המפקחת על רישום המקרקעין אישרה לתובעים, על אף התנגדות הנתבעת, לבצע את העבודות מושא התביעה בהתאם להיתר הבנייה.
תכנון ובנייה – תכניות – תמא 38
מקרקעין – בתים משותפים – עבודות חיזוק
מקרקעין – המפקח על רישום מקרקעין – סמכותו
מקרקעין – בתים משותפים – המפקח על רישום מקרקעין
.
התובענה הוגשה למתן צו המאשר לתובעים לבצע בבית פרויקט תמ"א 38, לפי הוראות חוק המקרקעין (חיזוק בתים משותפים מפני רעידות אדמה), תשס"ח-2008 (להלן: "חוק החיזוק"), בהתאם להסכם שנחתם בין התובעים לבין היזם.
.
המפקחת על רישום המקרקעין פסקה כלהלן:
לצד חילוקי הדעות בין רוב בעלי הדירות לבין הנתבעת, עומדת להכרעה השאלה, האם ראוי הבית מושא התובענה לחיזוק מפני רעידות אדמה עפ"י ההסכם המוצע אם לאו, כל זאת בהינתן היעדר תמימות דעים, אולם עמידה בתנאי החוק לעניין שיעור הרוב המחויב על פי דין.
בסעיף 6 לחוק החיזוק נקבע, כי "בעל דירה המתנגד להחלטה שהתקבלה בהתאם להוראות סעיף 3 וטוען לפגיעה מהותית בזכויותיו, רשאי לפנות למפקח בתביעה, ויחולו לעניין זה הוראות סעיף 71ג(ב) עד (ה) לחוק המקרקעין, בשינויים המחויבים, ובשינוי זה: בסעיף קטן (ד), במקום הסיפה החל במילים "בין בדרך של תשלומי איזון" יבוא "לרבות בדרך של מתן פיצוי".
במקרה דנן, הנתבעת לא טרחה להגיש תביעה המבוססת על סעיף 6 לחוק החיזוק, אף שניתנה לה ההזדמנות לעשות כן.
לעניין ההכרעה בתובענה זו, יוצא כי מחד גיסא, הנתבעת לא עמדה בנטלי הראיה והשכנוע הרובצים לפתחה וכשלה בהוכחת הטענה לפגיעה בשוויון התמורות. מאידך גיסא, מנקר הספק כי לו הנתבעת הייתה מגישה תביעה על פי סעיף 6, יכול שהתשתית הראייתית הייתה תמונה שונה מזו המוצגת כיום. באיזון בין טענה זו לזו, נכון להכריע בתובענה באופן שיאפשר את פעולות החיזוק ומתן התמורות לנתבעת כמוצע בהסכם.
עם זאת, יש להתיר לנתבעת הגשת תביעה למפקח במובנו של סעיף 6 לחוק החיזוק, ככל שתתגלה תמורה שאיננה שוויונית. אגב אותה תביעה, יכול שתקום לנתבעת, ככל שתקום, זכאות לפסיקת דמי איזון, במובנו של סעיף 71ג לחוק המקרקעין. |
| חזרה למעלה |
|
| כתבי טענות |
|
|
|
|
|