|
תוכן העניינים
| עליון |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| עבודה אזורי |
|
|
| מחוזי |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| שלום |
|
|
|
|
| משפחה |
| 20 [משפחה] |
 |
| אמצ (ב"ש) 28/16 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלונים (משפחה; אלון גביזון; 12/03/18) - 22 ע' |
באמ"צ 13/16 קבע השופט גביזון כי אפשר לשקול, לטובת הקטין, שילוב בין שתי חלופות האימוץ הקיימות. בפס"ד זה מבקש השופט גביזון לפסוע צעד נוסף ולקבוע כי במקרים המתאימים, בראי טובת המאומץ, יכול והמותב יקבע בחלקו של פסק הדין המתייחס לאופי האימוץ, כי בהתקיים נסיבות מסוימות בעתיד, יבחן אופי האימוץ בשנית, בבחינת חריג לכלל בדבר סופיות הדיון. גישה שכזו, תאפשר לשכלל את כלל הנתונים הרלוונטיים לאותו מועד, ובכלל זה רצון הקטין ויכולתו הנפשית, ותקבע מחדש את אופי האימוץ בשים לב לטובתו העכשווית של אותו קטין.
 משפחה – אימוץ – היעדר מסוגלות הורית
משפחה – אימוץ – צמצום תוצאות האימוץ
משפחה – אימוץ – אימוץ פתוח
משפחה – אימוץ – טובת הילד
משפחה – אימוץ – רצון הקטין |
|
| כתבי טענות |
|
|
|
|
| עליון |
| 1 [נזיקין] [בתי-משפט] |
|
| רעא 398/18 מדינת ישראל משרד הבריאות נ' פלוני (עליון; נ' הנדל, י' עמית, י' וילנר; 15/03/18) - 14 ע' |
| עו"ד: מירון קין, אבלין אביעד, אריה כרמלי, יעל וייסטוך |
פסק דין בעניין מכבי לא בא לשנות או לבטל את ההלכות הקודמות שניתנו בשאלת הוראות המעבר של הלכת המר, והוא מצטרף אל הרצף הפסיקתי בסוגיה. הלכת מכבי חלה אך על תביעות הורים שהתיישנו החל מיום 28.5.2013, שנה לאחר מתן פסק דין המר, ועד ליום 28.8.2015.
נזיקין – עוולות – הולדה בעוולה
נזיקין – עוולות – חיים בעוולה
בתי-משפט – הלכה פסוקה – תחולתה
.
בקשות רשות ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי במסגרתה נדחתה בקשת המבקשות לדחות על הסף תובענה נזיקית בעילת "חיים בעוולה" מחמת התיישנותה. המחלוקת היא בשאלת פרשנות פסק הדין בעניין מכבי: האם יש לראותו כחוליה נוספת ואחרונה בשרשרת פסקי הדין של בימ"ש זה שעסקו בשאלת הוראות המעבר של הלכת המר, או כחוליה נפרדת המבטלת את פסקי הדין הקודמים, תוך קביעת הלכה חדשה וכללית לגבי כל המקרים בהם תביעת ההורים התיישנה עד ליום 28.8.2015.
.
ביהמ"ש העליון דן בבקשות כבערעורים וקיבל את הערעורים בקבעו:
בעניין המר בוטלה עילת "החיים בעוולה" של היילוד (שהוכרה בעניין זייצוב), ונקבע כי רק להוריו עומדת עילת תביעה של "הולדה בעוולה". נראה, כי שלושת פסקי הדין אשר עסקו במקרים בהם טרם הוגשה תביעת יילוד בעת מתן פסק הדין בעניין המר, כוונו לקבוצות שונות של תביעות הורים.
פסק הדין בעניין הסהר האדום עסק בקבוצה של הורים שתביעותיהם התיישנו לפני מתן פסק דין המר; פסק הדין בעניין שירותי בריאות כללית עסק בקבוצה של ההורים שתביעותיהם התיישנו בין מועד מתן פסק דין המר לבין שנה לאחר מכן (28.5.2013-28.5.2012); ופסק הדין בעניין מכבי עסק בקבוצה של הורים שתביעותיהם התיישנו בתקופה שבין שנה לאחר מתן פסק דין המר ועד ליום 28.8.2015.
לגבי הורים הנכללים בשתי הקבוצות הראשונות נקבע כי היילוד יוכל להגיש תביעתו עד יום 28.8.2015. לגבי הורים הנכללים בקבוצה האחרונה נקבע כי ככל שהיילוד הגיש כבר תביעתו עד יום 28.8.2015 היא תמשיך להתברר, וככל שהתביעה טרם הוגשה יוכל היילוד להגיש תביעתו עד יום 31.12.2017.
הבנה זו של פסק דין מכבי מתחייבת מלשונו המפורשת ומתוכנו של פסק הדין כמו גם מהרצף הפסיקתי בסוגיה. לעומת זאת, פרשנות לפיה פסק הדין בעניין מכבי ביטל את ההלכות שקדמו לו, והחיל את הכלל שנקבע בו אף על הורים שתביעתם התיישנה לפני מתן פסק דין המר או שנה לאחר מכן, אינה עולה מקביעות פסק דין מכבי, ואינה תואמת את האמור בו.
נקודת המוצא מצויה באופן טבעי בפסקה האופרטיבית בעניין מכבי, בה נקבע כי "התאריך הקובע בכל הנוגע להתיישנות תביעת ההורים הוא 28.8.2015. בכך נשמר הרצף מפסקי הדין הקודמים שהוזכרו לעיל, כאשר הראשון מבניהם ניתן כבר ביום 28.8.2014. כבר אז התאריך היה ידוע. זוהי התוצאה האופרטיבית: אם תביעת ההורים התיישנה עד ליום 28.8.2015, כי אז יוכל היילוד להגיש תביעה בעילה של 'חיים בעוולה' עד לתאריך 31.12.2017, בכפוף לכך שתביעתו לא התיישנה כשלעצמה".
מדברים אלה עולה במפורש כי הלכת מכבי ביקשה להצטרף לרצף פסיקתי שהחל בעניין הסהר האדום, ולשמר את ההלכות הקודמות בעניין מתן האפשרות ליילוד להגיש את תביעתו בעילה של "חיים בעוולה". ההלכות עוקבות אחת אחרי רעותה, ואף אחת מהן לא באה להחליף את קודמתה.
כך גם עולה מפורשות מתיאור הקבוצה הנוספת ("הקבוצה הנסתרת") בה עוסק פסק דין מכבי בפסק הדין עצמו. הקבוצה הנוספת בה עוסק פסק דין מכבי היא הקבוצה של ההורים שתביעתם התיישנה לאחר יום 28.5.2013 אך לפני יום 28.8.2015, והם טרם הגישו תביעתם. לגבי קבוצה זו, וזו בלבד, הוארכה התקופה להגשת תביעות היילוד עד ליום 31.12.2017. לעומת זאת, הורים שתביעתם התיישנה קודם לכן, נכללים בגדר הקבוצות בהן עסקו הלכת הסהר האדום והלכת שירותי בריאות כללית.
כלל ידוע הוא כי כל אימת שבימ"ש זה יעשה שימוש בסמכותו לסטות מהלכותיו הקודמות, הוא יעשה כן במפורש. שינוי כאמור לא ייעשה אגב אורחא ובמשתמע אלא בלשון ברורה ונהירה. פסק הדין בעניין מכבי לא הכריז על בטלות הלכת הסהר האדום או הלכת שירותי בריאות כללית, ויש להניח כי לו היה מבקש לעשות כן היה מציין זאת באופן מפורש. משכך, ומשלא מצינו בפסק דין מכבי ולו אמירה אחת מפורשת וברורה כי היא באה לשנות מההלכות אשר קדמו לה, ברי כי היא לא באה לעשות כן.
המסקנה לפיה הלכת מכבי חלה רק על קבוצת ההורים שתביעתם התיישנה לאחר יום 28.5.2013 (שנה לאחר מתן פסק דין המר) אך לפני יום 28.8.2015, עדיפה אף משיקולי מדיניות משפטית.
בענייננו, תביעת הוריו של התובע התיישנה לפני מועד מתן פסק דין המר. בנסיבות אלה, הכלל שחל על תביעת התובע הוא הכלל שנקבע בעניין הסהר האדום, ולפיו הוא יכול היה להגיש תביעתו בעילה של "חיים בעוולה" עד ליום 28.8.2015. משתביעתו הוגשה לאחר מועד זה, יש לדחותה בהיעדר עילה. |
| חזרה למעלה |
|
| 2 [דיון פלילי] [משפט חוקתי] |
|
| בשפ 296/18 פלוני נ' מדינת ישראל (עליון; י' עמית; 15/03/18) - 16 ע' |
| עו"ד: נעמי גרנות, אריאל עטרי, יונתן הופמן |
סעיף 43 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], אינו כלי לאיסוף ראיות על ידי ההגנה, הוא לא מקנה לנאשם זכות לבקש להמציא לידיו ראיה במהלך המשפט או בשלבי החקירה קודם לכן, ובוודאי שלא במעמד צד אחד וללא ידיעת התביעה על כך.
דיון פלילי – הזמנה להשיג חפץ – מהות ההליך
משפט חוקתי – זכויות הפרט – זכויות חשודים ונאשמים פלילים
.
ערר במסגרתו עולה השאלה, האם נאשם רשאי לעשות שימוש במנגנון שנקבע בחוק, כדי להשיג ראיה לידיו – ולעיניו בלבד – תוך כדי ההליך המשפטי. רקע: נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של אלימות במשפחה והתעללות בקטינים בני משפחה. הסניגור פנה לביהמ"ש בבקשות לגילוי ראיות לפי סעיף 108 לחסד"פ ולפי סעיף 43 לפסד"פ, והודיע מראש כי אם החומרים לא יובאו לעיונו בלבד – הוא מבקש לחזור בו מהבקשות ולא לדון בהן לגופן. ביהמ"ש המחוזי, אשר התייחס לבקשה בעיקרה כבקשה לפי סעיף 108 לחסד"פ דחה את הבקשה והדגיש כי חומר שמושג בהליך זה – נחשף בדרך כלל לעיני שני הצדדים. על החלטה זו נסב הערר. לטענת ב"כ העורר, לנאשם יש זכות לקבל לידיו ראיות שהתביעה וביהמ"ש לא נחשפו אליהן. זאת, בעיקר כדי לשמר את יתרון ההפתעה ולתרום לאפקטיביות של החקירה הנגדית שבמהלכה תוכל ההגנה להציג ראיה חדשה ומפתיעה. העורר מבקש כי מי שידון בבקשות לפי סעיף 43 לפסד"פ יהיה שופט תורן; שתינתן זכות ערעור על ההחלטה; שניתן יהיה לקיים דיון במעמד ההגנה בלבד בלי שהתביעה תדע על כך; ושאם הבקשה תתקבל, החומר יועבר רק לידי הסנגור, שיוכל להחליט אם לעשות בו שימוש. העורר מנסה להשיג את המטרות הללו, באמצעות הכרה בזכותה של ההגנה להגיש בקשה לפי סעיף 43 לפסד"פ.
.
ביהמ"ש העליון (השופט י' עמית) דחה את הערר מהטעמים הבאים:
כידוע, קו פרשת המים לעניין גילוי ראיות בהליך הפלילי הוא הגשת כתב אישום. עד להגשת כתב האישום, הרשות החוקרת איננה חייבת לחשוף את החומרים והראיות שהולכים ומצטברים. הטעמים לכך ברורים: יעילות מערכתית וחשש מפני שיבוש החקירה. לעומת זאת, החל מהגשת כתב האישום, זכותו של הנאשם להגן על עצמו תופסת את מרכז הבמה והחל מרגע זה, הנאשם זכאי להיחשף לחומר החקירה וההליך המשפטי העיקרי מתנהל "בקלפים פתוחים" מצד התביעה. מהלך זה אינו הדדי, שכן ההגנה פטורה מחובה מקבילה, והיא יכולה לתזמן את חשיפת הראיות מטעמה ולהפתיע את התביעה.
סעיף 43 לפסד"פ מסמיך את ביהמ"ש להורות לכל אדם להציג חפץ המצוי ברשותו אם הדבר נחוץ "לצרכי חקירה או משפט". מבחינה לשונית גרידא, הוראת סעיף 43 יכולה לשאת את הפרשנות המוצעת על ידי העורר, ולמרות זאת יש לדחותה. סעיף 43 לפסד"פ אינו כלי לאיסוף ראיות על ידי ההגנה, הוא לא מקנה לנאשם זכות לבקש להמציא לידיו ראיה במהלך המשפט או בשלבי החקירה קודם לכן, ובוודאי שלא במעמד צד אחד וללא ידיעת התביעה על כך.
בהתאם לפסיקת בימ"ש זה, סעיף 43 לפסד"פ עניינו בהליכים שטרם הגשת כתב אישום, קרי, בשלב החקירה, בעוד שסעיפים 74 ו-108 לחסד"פ עוסקים בהליכים שלאחר הגשת כתב אישום" (סעיף 74 לחסד"פ מעניק להגנה זכות לעיין בחומר החקירה לאחר הגשת כתב אישום (בעבירות מסוג פשע או עוון). סעיף 108 לחסד"פ, מסמיך את ביהמ"ש להורות לעד או לאדם אחר להמציא מסמכים המצויים ברשותו. השימוש המקובל בסעיף זה הוא בתחילת המשפט או במהלכו, כאשר עד עולה על הדוכן, ביהמ"ש יכול להורות לו לחשוף מסמך המצוי ברשותו);
הדרך שבה התפרש סעיף 43 בפסיקה עד כה היא הגיונית, תואמת את הפרקטיקה, מתיישבת עם מיקומו של הסעיף בפסד"פ ועם תכליתו של הסעיף, ומשתלבת היטב בשאר הוראות החוק הרלוונטיות ובפסיקה קודמת. פרשנות זו הולמת גם את העיקרון הבסיסי אשר מבחין בין שלב החקירה לפני הגשת כתב אישום לבין ההליך הפלילי שנפתח בהגשת כתב אישום.
מתן אפשרות להגנה לבקש מביהמ"ש במעמד צד אחד, ללא ידיעת התביעה, לקבל חומר מכוח סעיף 43 לפסד"פ היא מתכון לתקלות, לפגיעה בפרטיות, בחסיונות ובאינטרסים אחרים, ואף לשיבוש הליכי חקירה ומשפט, גם אם הדברים נעשים בתום לב. בנוסף, בהיבט המערכתי כבר כיום, ההליך הפלילי סובל מריבוי הליכים שהם "לוויינים" להליך העיקרי ולעיתים מכבידים על התקדמות ההליך העיקרי. אין מקום להוסיף הליך נוסף לפי סעיף 43 לפסד"פ, הליך אשר יטשטש עוד יותר את קו הגבול, שממילא לא תמיד חד וברור, בין סעיפים 74 ו-108.
אכן, אין לפקפק ביתרון הטקטי של גורם ההפתעה בחקירתו של עד, מה שעשוי, בתורו, לתרום לחקר האמת, אך גם אין להפריז ולהניח כי חשיפת הראיה לעיני התביעה מעקרת את היכולת להפיק תועלת מחקירה נגדית של העדים. מכל מקום, משקלו של אלמנט ההפתעה במסגרת החקירה הנגדית, אינו כזה שיש בו כדי "לעקם" את הדין ולפתוח בפני ההגנה מסלול חשאי לפי סעיף 43 לפסד"פ, במעמד צד אחד, שתוצריו אף אינם אמורים להיחשף בפני ביהמ"ש.
נוכח המסקנה כי העורר לא היה רשאי להגיש את בקשותיו מכוח סעיף 43 אין צורך להכריע בשאלה הכללית לגבי קיומה של זכות לערער על החלטה לפי סעיף זה. הפקודה לא מקנה זכות ערעור, אך גם באת-כוח המדינה הסכימה כי הפרקטיקה נוטה לבטא הכרה באפשרות לערער. לעומת זאת, על החלטה לפי סעיף 108 לחסד"פ יחול הכלל הרגיל לפיו אין ערעור על החלטות ביניים בהליך פלילי למעט במקרים חריגים.
לפיכך הערר נדחה והחלטתו של בימ"ש קמא תעמוד על מכונה. |
| חזרה למעלה |
|
| 3 [דיון פלילי] [עונשין] |
|
| עפ 6539/17 נסראת אבו תנהא נ' מדינת ישראל (עליון; ע' פוגלמן, ד' ברק ארז, א' חיות; 15/03/18) - 8 ע' |
| עו"ד: מריה ציבלין, סעיד רכאב |
חומרה יתרה נודעת למעשי אלימות המתבצעים בתוך המשפחה תוך ניצול מעמדו של הגורם "החזק" בתא המשפחתי כלפי החלשים ממנו והתלויים בו. עבירות אלו מתרחשות בד"כ בבית פנימה, באין רואה ובאין שומע. בנסיבות כאלה, על ביהמ"ש מוטל ביתר שאת התפקיד להגן על הנפגע או הנפגעת ולמצות את הדין עם הפוגע.
דיון פלילי – ערעור – אי-התערבות במידת העונש
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: אלימות במשפחה
.
המערער הורשע בביצוע עבירות אלימות כלפי בתו המתלוננת וכלפי בת נוספת, ונגזרו עליו 30 חודשי מאסר בפועל ועונשים נוספים. הערעור הוא על גזר הדין, ובמסגרתו נטען כי ניתנה לו "הבטחה
שיפוטית" שלא יוטל עליו מאסר בפועל. לחלופין גורס המערער כי העונש שהוטל עליו, ובכלל זה מתחם הענישה שנקבע, סוטים באופן קיצוני מהמקובל בנסיבות העניין.
.
ביהמ"ש העליון דחה את הערעור בקבעו:
הנשיאה חיות –
לא נמצא כל ביסוס לטענת המערער בדבר הבטחה שיפוטית ולפיה אם יושג הסדר טיעון לא יוטל עליו מאסר בפועל. הטענה החלופית שהעלה המערער לעניין העונש שנגזר עליו, אף היא דינה להידחות.
כידוע אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בעונש שנקבע ע"י הערכאה הדיונית, אלא במצבים שבהם נפלה טעות מהותית בגזר הדין או מקום שבו העונש חורג באופן קיצוני ממדיניות הענישה הנוהגת. לא נמצא כי עניינו של המערער נמנה עם מקרים חריגים אלה. בבואו לקבוע את מתחם העונש ההולם את נסיבות העניין עמד ביהמ"ש המחוזי על שורה של מקרים דומים, ולא נמצא כי המתחם כמו גם העונש שנקבע בגדרו, סוטים לחומרה מן הענישה המקובלת בנסיבות דומות עד כי יש להתערב בה.
המעשים בהם הורשע המערער הם קשים, מכוערים ומעוררי סלידה. הם נמשכו לאורך תקופה לא מבוטלת ואין מדובר בתקרית יחידה. כבר נפסק כי חומרה יתרה נודעת למעשי אלימות המתבצעים בתוך המשפחה תוך ניצול מעמדו של הגורם "החזק" בתא המשפחתי כלפי החלשים ממנו והתלויים בו. כפי שנפסק, עבירות אלו מתרחשות בד"כ בבית פנימה, באין רואה ובאין שומע, ומוסתרות היטב מהסביבה. פעמים רבות שרוי התוקף בקונספציה שגויה לפיה אין בכוחו של החוק לפרוץ את מפתן ביתו, בו רשאי הוא לשיטתו לנהוג במשפחתו כרצונו, כמו הייתה קניינו. בנסיבות כאלה, על ביהמ"ש מוטל ביתר שאת התפקיד להגן על הנפגע או הנפגעת ולמצות את הדין עם הפוגע. ביהמ"ש המחוזי איזן במקרה דנן היטב בין חומרת המעשים ובין הנסיבות לקולה, ולא נמצא מקום להתערב בגזר דינו.
השופט פוגלמן –
מסכים.
השופטת ברק-ארז –
מסכימה. במקרה זה נודע משנה חומרה לאלימות שהופעלה לא רק בשל אכזריות המעשים, אלא גם בשל היותם מכוונים כנגד חירותה של המתלוננת בבחירותיה באשר למהלך חייה והתנהגותה. |
| חזרה למעלה |
|
| 4 [משפט מינהלי] |
|
| ברמ 7302/16 עיריית תל אביב יפו נ' רינה איגרא (עליון; א' חיות, ד' ברק ארז, מ' מזוז; 15/03/18) - 5 ע' |
| עו"ד: אריאל שריג, עטרה שינברגר, עדי בוסתן, יעל מימון |
קנסות בגין ביצוע עבירות, ובכלל זה עבירות חניה, אינם באים בקהל "תשלומי החובה" שאליהם מכוון פרט 11 לחוק תובענות ייצוגיות.
משפט מינהלי – תובענה ייצוגית – תביעת השבה נגד רשות
.
בימ"ש לעניינים מנהליים קבע כי אין מקום לחסום את דרכה של המשיבה לעתור לניהול תובענה ייצוגית להשבת קנסות חניה. עיריית ת"א הגישה בר"ע על החלטה זו, והוחלט לדון בה כבערעור. ביהמ"ש הציע למשיבה לשקול מתן הסכמה לקבלת הערעור. המשיבה הודיעה כי היא מסכימה לכך
שערעור העירייה יתקבל במובן זה שבקשתה לנהל תובענה ייצוגית להשבת קנסות חניה תימחק וכי בקשת האישור שהגישה תמשיך להתנהל ביחס לסעדים האחרים שנכללו בה. העירייה הודיעה כי מתווה זה מקובל עליה, אך ביקשה כי יינתן פסק דין בערעור ברוח ההמלצה שהעלה ביהמ"ש.
.
ביהמ"ש העליון קיבל את הערעור וקבע:
המושג "תשלום חובה", כמו המושגים "מס" ו"אגרה" המופיעים בפרט 11 לחוק תובענות ייצוגיות, לא זכו להגדרה באותו החוק, וכבר נפסק כי עובדה זו יוצרת אי בהירות המקשה על אפיונם וסיווגם במקרים ספציפיים. עוד נפסק כי "תשלום חובה" הוא תשלום אשר לצורך גבייתו נדרשת הסמכה בדין.
בעניין לוי עמד ביהמ"ש על התכלית המרכזית שביסוד גביית מיסים ותשלומי חובה – מימון תקציב והוצאות המדינה באמצעות מערכת המס. ביהמ"ש עמד על מטרות נוספות אותן משרתת מערכת המס ובהן קידום מדיניות כלכלית וחברתית. דומה כי קנסות המוטלים בהליך פלילי כאמצעי ענישה, זרים לתכליות אלה. על כן פרשנות תכליתית של המונח "תשלום חובה" מוליכה אל המסקנה כי קנסות בגין ביצוע עבירות, ובכלל זה עבירות חניה, אינם באים בקהל "תשלומי החובה" אליהם מכוון פרט 11.
פרשנות זו מתיישבת היטב עם העובדה שחוק תובענות ייצוגיות משמש אכסניה להליכים אזרחיים. העירוב בין שני שדות שונים של המשפט הוא בהקשר זה בעייתי ביותר. פסק דין בהליך ייצוגי להשבת קנסות עלול להוליד אין ספור הליכים משפטיים במישור הפלילי, וזוהי תוצאה שקשה לקבל. טעם נוסף התומך באותה מסקנה עצמה הוא כי יש בדין מסלול מובנה להשיג על הודעות תשלום קנס. |
| חזרה למעלה |
|
| 5 [תכנון ובנייה] [מסים] |
|
| ברמ 2090/16 הוועדה המקומית לתכנון ובנייה הרצליה נ' אקרו בע"מ (עליון; ד' ברק ארז, מ' מזוז, ה א' חיות; 15/03/18) - 39 ע' |
| עו"ד: אלי וילצ'יק, רוית צימנט, אילנה בראף שניר, יונתן הראל |
ביהמ"ש העליון קובע ברוב דעות, כי כאשר הוראות בתכנית יוצרות אפשרות (פוטנציאל) להשבחה עתידית, שמימושה טעון הליך תכנוני נוסף, שאין וודאות באשר למימושו, ניתן לחייב בהיטל השבחה רק בגין השבחה שנבעה במישרין מהתכנית עצמה, היינו בגין עליית ערך הקרקע בשל עצם הפוטנציאל להשבחה עתידית – ככל שנבעה השבחה כזו – ולגבות בגינה היטל השבחה בהתייחס למועד אישור התכנית ומהבעלים של הקרקע בעת אישור התכנית. לעומת זאת, לא ניתן לייחס לתכנית השבחה מאוחרת, שנתגבשה בעקבות הליך תכנוני נוסף כאמור (ובענייננו כתוצאה מאישור תשריט איחוד חלקות).
תכנון ובנייה – היטל השבחה – חובת תשלומו
תכנון ובנייה – היטל השבחה – איחוד וחלוקה
מסים – היטלים – היטל השבחה
.
סוגיית החיוב בהיטל השבחה בקשר עם זכויות בנייה שמתגבשות במועד מאוחר יותר למועד האישור המקורי של תכנית הבנייה. רקע: ב-2003, פורסמה למתן תוקף תכנית מתאר מקומית באזור התעשייה הרצליה (להלן: התכנית) אשר הקנתה אחוזי בנייה פרוגרסיביים, דהיינו אחוזי בנייה מוגדלים לחלקות גדולות. כארבע וחצי שנים לאחר אישור התכנית, רכשה חברת אקרו בע"מ (להלן: אקרו) שתי חלקות מקרקעין סמוכות בשטח התוכנית. בגין מכירה זו הוציאה הוועדה המקומית שומת היטל השבחה לבעלים הקודמים בגין ההשבחה שנבעה מהתכנית עצמה, ובין היתר בגין הגידול בזכויות הבניה לחלקות בגודלן המקורי. ביום 17.7.2008 הגישה אקרו לאישור הוועדה המקומית תשריט לאיחוד החלקות. לאחר פרסום הודעה להתנגדויות לפי סעיף 149 לחוק התכנון והבניה, אישרה הוועדה ביום 6.5.2009 את התשריט, כך ששתי החלקות הפכו להיות מגרש אחד שגודלו כ-8 דונם. עקב כך, בהתאם להוראות התכנית גדלו זכויות הבניה במגרש המאוחד ל-180% (במקום 160%). ביום 16.9.2009 אישרה הוועדה המקומית לאקרו בקשה להיתר בניה לבנין בהיקף של 180% שטחים עיקריים. ביהמ"ש המחוזי קבע כי "הבסיס הרעיוני העומד בבסיס היטל ההשבחה" ופסק הדין בענין רון (רע"א 3002/12) מאפשרים לייחס את ההשבחה לתכנית עצמה. בהמשך לכך החיל בימ"ש קמא גם את המודל הדו-שלבי שנקבע בענין רון לגביית ההיטל, היינו – חלק מההשבחה במועד רכישת המקרקעין על ידי אקרו, והחלק האחר עם קבלת ההחלטה שמממשת את הפוטנציאל המשביח, ובענייננו עם אישורו של תשריט האיחוד. בהסתמך על כל האמור, קבע ביהמ"ש המחוזי כי יש להחזיר את העניין לבחינה שמאית על מנת שייקבע האם הייתה עלייה בערך המקרקעין בעת אישור תכנית 1900, לנוכח האפשרות הפוטנציאלית לאיחוד החלקות. לטענת הוועדה המקומית התאריך הקובע לחישוב ההיטל הוא מועד אישורו של התשריט, ואין מקום להחיל את המודל הדו-שלבי שנקבע בעניין רון. לעומת זאת, לשיטתה של אקרו, לא ניתן לייחס את ההשבחה לתכנית 1900 אלא לתשריט האיחוד שאינו מהווה אירוע מס
לפי חוק התכנון והבניה, ולכן ממילא היא אינה חייבת בהיטל השבחה כלל בגין איחוד החלקות. הבקשות נדונו כערעור.
.
ביהמ"ש העליון (מפי השופט מ' מזוז בהסכמתה של הנשיאה א' חיות וכנגד דעתה החולקת של השופטת ד' ברק-ארז) דחה את הערעור הוועדה המקומית וקיבל את ערעורה של אקרו בע"מ, מהטעמים הבאים:
השופט מ' מזוז: הסוגיה של היטל השבחה מוסדרת בסעיף 196א לחוק התכנון והבניה, ובתוספת השלישית לחוק זה. מלשון החוק עולה כי לא כל השבחה כלכלית, באשר היא, גוררת חיוב לתשלום היטל השבחה, אלא רק "השבחה" כהגדרתה בחוק: השבחה "עקב אישור תכנית, מתן הקלה או התרת שימוש חורג", כאשר "תכנית" לענין זה היא אך "תכנית מתאר מקומית או תכנית מפורטת". מכאן שהשבחה החייבת בהיטל השבחה מוגבלת לכזו הנובעת מאישור תכנית, או ממתן הקלה או אישור לשימוש חורג, והיא אינה כוללת השבחה הנובעת ממקור אחר, לרבות השבחה כתוצאה מאישור תשריט איחוד או חלוקה של מגרשים.
לעמדת השופט מזוז (בהסכמת הנשיאה א' חיות)במקרים כגון זה שלפנינו, כאשר הוראות בתכנית יוצרות אפשרות (פוטנציאל) להשבחה עתידית, שמימושה טעון הליך תכנוני נוסף, שאין וודאות באשר למימושו, ניתן לחייב בהיטל השבחה רק בגין השבחה שנבעה במישרין מהתכנית עצמה, היינו בגין עליית ערך הקרקע בשל עצם הפוטנציאל להשבחה עתידית – ככל שנבעה השבחה כזו – ולגבות בגינה היטל השבחה בהתייחס למועד אישור התכנית ומהבעלים של הקרקע בעת אישור התכנית. לעומת זאת, לא ניתן לדעתו לייחס לתכנית השבחה מאוחרת, שנתגבשה בעקבות הליך תכנוני נוסף כאמור.
מכאן שבנסיבות המקרה אין לייחס את ההשבחה שנבעה מאיחוד החלקות לתכנית, ועל כן אין מקור חוקי לחיובה של אקרו בתשלום היטל השבחה ויש לדחות את ערעור הוועדה המקומית ולקבל את ערעורה של אקרו.
השופטת ברק-ארז בדעת מיעוט. גם השופטת ברק-ארז מסכימה כי ההשבחה הנדונה היא תוצר של אישור תשריט האיחוד, וכי מדובר בהליך נפרד ומאוחר הכרוך בשיקול דעת הוועדה המקומית. מטעם זה אף היא סבורה כי טעה בימ"ש קמא כאשר החיל בענייננו את העקרונות שנקבעו בענין רון. כן היא קובעת כי לא ניתן לראות באישור תשריט האיחוד משום אירוע מס עצמאי, שכן תשריט האיחוד אינו בגדר "תכנית" ואין לראות באישורו גם משום "הקלה". ואולם לדעתה ניתן לראות באישור תשריט האיחוד כאירוע מס נוסף ונפרד המטיל חיוב בהיטל השבחה נוסף ונפרד על זה שהוטל עם אישור התכנית.
אכן, חוק התכנון והבניה בנוסחו הקיים אינו מגדיר אישור תשריט איחוד או חלוקה כאירוע מס המהווה מקור לחיוב בהיטל השבחה. בהינתן מצב זה, הכרה בתשריט איחוד כאירוע תכנוני שניתן להטיל בגינו היטל השבחה תתרחש רק בנסיבות הספציפיות שבהן ניתן להצביע בבירור על כך שההשבחה לא נובעת ישירות מאישור התשריט אלא מהתכנית (או לחלופין מאירוע מס אחר המוגדר בתוספת השלישית לחוק).
לשיטת השופטת ברק-ארז, במקרה המיוחד של השבחה שצומחת מאיחוד חלקות בתכנית המעניקה זכויות בנייה פרוגסיביות התלויות בגודל החלקה יש לומר שההשבחה נובעת מתכנית זו וכי התאריך הקובע לחישוב ההשבחה אמור להיות מועד אישורו של תשריט האיחוד. בהתאם לכך, במקרה זה אקרו תחוב בהיטל השבחה בגין ההשבחה שמקורה בתכנית 1900 והתאריך הקובע לשומת ההשבחה שלה יהא יום אישורו של תשריט האיחוד שהגישה.
פרשנות זו אינה "פרשנות לשונית 'פשוטה'", ואולם לשיטת השופטת ברק-ארז, פרשנות זו תואמת את תכלית החוק ומוצדקת לאור שיקולי יעילות וצדק חלוקתי וכן היא תואמת את העקרונות שגובשו בפסיקתו של בימ"ש זה (בין היתר בפסקי הדין בעניין אופל קרדן ובעניין מגן אינטרנשיונל, אשר הלכו מעבר לפרשנות הלשונית "הפשוטה" של חוק התכנון והבניה), כמו גם את המאפיינים הפונקציונליים של אישור התשריט במקרה דנן. |
| חזרה למעלה |
|
| עבודה אזורי |
| 6 [עבודה] [משפט חוקתי] |
|
| סעש (ת"א) 45564-12-17 גליה כהן נ' אל על נתיבי אויר לישראל בע״מ (עבודה; עידית איצקוביץ, נ.צ.: ה' ידיד ברזילי, מ' הרץ; 09/03/18) - 20 ע' |
| עו"ד: כפיר זאב, יונתן ליטבק, אוהד גלעדי, אור איבשיץ |
בקשות המבקשת למתן צווים זמניים הנוגעים לשיבוצה לתפקיד במשיבה ולהקפאת החלטה של ועדת המשמעת בעניינה בדבר פרישה, נדחו. ביה"ד ציין כי מטרת צו מניעה זמני היא לשמר את המצב הקיים, אך אין ״לשמר מצב״ בו עובד מתייצב למקום מבלי שנדרש ואין הוא יכול לבצעכל עבודה; ביה"ד דחה את טענות המבקשת אשר להרכב ועדת המשמעת, קבע כי החלטת ועדת המשמעת סבירה לכאורה וכי מאזן הנוחות אינו נוטה לטובת המבקשת.
עבודה – בית-הדין לעבודה – סעדים זמניים
עבודה – סעדים זמניים – מאזן הנוחות
עבודה – סעדים זמניים – שיקולים בהענקתם
עבודה – משמעת – הליכי משמעת
משפט חוקתי – זכויות הפרט – הגנת הפרטיות
.
עסקינן בבקשות למתן צווים זמניים שהגישה המבקשת כנגד המשיבה: בקשה לשבץ את המבקשת בתפקיד ניהולי במעמדה, בתחום בו עסקה או בתחום משיק אחר ובתקן, תוך קבלת הסכמתה לכל תפקיד בו תשובץ. בסופו של יום הוסכם על שיבוץ המבקשת לתפקיד בחטיבת המטענים אולם, במשך כחצי שנה נעדרה המבקשת מהעבודה מטעמים רפואיים שלה ושל בני משפחתה. לאחר חזרת המבקשת לעבודה סוכם כי היא תשובץ בתפקיד בתחום השיווק בחטיבת מטענים כאשר דרגתה והשכר הצמוד לה לא ייפגעו. ואולם המבקשתנעדרה רבות מעבודתה. בתום דיון נקבע כי על המבקשת להתייצב במחלקת משאבי אנוש של המשיבה לצורך קבלת שיבוץ לתפקיד חדש; לאחר ימים ספורים הגישה המבקשת בקשה להקפיא את המצב נכון לערב הגשת הבקשה הראשונה; בקשה שלישית היא למתן צו המונע כל שינוי במצב הקיים; בקשה רביעית הינה לסעד ארעי להקפאת החלטה של ועדת המשמעת בעניינה.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופטת ע' איצקוביץ ונציגי הציבור ה' ידיד ברזילי, מ' הרץ) דחה את הבקשות ופסק כי:
השאלה הראשונה היא אם מתן הסעד הזמני הוא כה הכרחי עד כדי להצדיק את התערבות בי בשלב מוקדם לפניבירור התביעה. הכלל הוא שצו כאמור יינתן כאשר יש צורך לשמור על מצב קיים שאם יחול בו שינוי עד לגמר הדיון, עלול התובע לקפח את זכותו. שאלה נוספת היא האם ניתן נזקו של התובע לפיצוי בכסף אם ימאן בימ"ש לתת לו סעד זמני, ומאידך גיסא מה נזק עלול הצו הזמני לגרום לנתבעאם התביעה תידחה.
אשר לשאלה האם קיימות ראיות לכאוריות לזכאות המבקשת לקבלת הסעד המבוקש, המבקשת לא חולקת על כך שקיבלה שיבוץ לתפקיד שבו אלמנטים שיווקיים בחטיבת המטענים, אך היא לא הייתה מרוצה מאותו שיבוץ. המבקשת החליטה על דעת עצמה שנוכח חילוקי הדעות עם הממונה עליה בחטיבת מטענים, היא מתייצבת ב׳׳דיספאץ׳׳׳ (משגרה) שבו מתכנסים צוותי המטוס לקראת המראה ושם נשארת ללא מעש במהלך כל יום עבודה, כל ימות השבוע. מדובר במצב אבסורדי לפיו המבקשת מתייצבת, כביכול, במקום שבו אינה משובצת, לא מבצעת כל עבודה ומקבלת שכר. מטרת צו מניעה זמני היא לשמר את המצב הקיים. אך אין ״לשמר מצב״ בו עובד מתייצב למקום מבלי שנדרש ואין הוא יכול לבצע כל עבודה. לא הובאה כל ראיה לכאורה על כך שהמבקשת הוצאת לחופשה כפויה ללא תשלום, כטענתה וסביר יותר כי לא קיבלה שכר לאחר שהסתיימו ימי המחלה שעמדו לזכותה, והיא המשיכה להציג אישורי מחלה. אין ספק כי תקופה מאוד ארוכה המבקשת לא מבצעת עבודה בפועל, מתייצבת במקום עבודה שאינו מקומה וניצלה את כל ימי המחלה שנצברו לזכותה.
טענות המבקשת אשר להרכב ועדת המשמעת נדחו; כמו כן, לא קיימת הצדקה, בשלב זה, לפסול את הראיות שהוגשו לוועדה ובעיקרן צילומים ממצלמות הווידאו הממוקמות בשערי הכניסה למשיבה, אשר הצדיקו הזמנתה של המבקשת לפני ועדת משמעת מן הטעם של ״פגיעה בפרטיות של המבקשת״. מצלמות האבטחה הוצבו במקום ציבורי ולא ברשות היחיד. העובדת צולמה כשהיא נכנסת או יוצאת מהבניין, או בעודה מחתימה כרטיס נוכחות. פעולות אלה אינן מחייבות הגנה מיוחדת על אוטונומיית הפרט. הצילומים אינם מציגים כל מידע אישי ופרטי אודות העובדת, למעט עובדת כניסתה ויציאתה מהבניין. אין איסור מוחלט על שימוש בחומר שהושג תוך פגיעה מסוימת בפרטיות, הכל תלוי במידת הפגיעה והאינטרסהמוגן המצדיק הסתמכות על אותן ראיות. עת מדובר במצלמות גלויות שנמצאות במקום ציבורי, וסביר להניח שהן בידיעת העובדת, הציפייה לפרטיות נמוכה יותר מאשר עת מדובר במצלמות ברשות הפרט. כמו-כן, גילוי מעשה שלא כדין, כגון דיווח שקרי של שעות עבודה, מהווה אינטרס לגיטימיהמצדיק מידה מסוימת של פגיעה בפרטיות. לכן, אין לקבל בשלב זה את טענת המבקשת לפסילת ראיות בשל פגיעה בפרטיותה.
אשר לסבירות החלטת ועדת המשמעת, חברי הוועדה קבעו כי מדובר בנסיבות חמורות של ביצוע מעשים שלא כדין על ידי המבקשת (דיווח כוזב של שעות עבודה). אולם, הביעו רצון לסיים יחסי עבודה של למעלה מ-21 שנים בצורה מכובדת והציעו פרישה מרצון עם תנאים מיטיבים. מדובר בהחלטה סבירה לכאורה, ולא ניתן לומר שהמבקשת הצליחה להוכיח את זכאותה לסעד של ביטול החלטת הוועדה; אשר למאזן הנוחות, אם תתקבל הבקשה לסעדים זמניים, יהיה צורך לכפות על המשיבה להשאיר את המבקשת בעבודה, עבודה שהיא לא מבצעת בפועל, בהעדר שיבוץ שיהיה מוסכם עליה, מעל שנה. החלטה זו משמעותה לכפות על המשיבה לקבל את המבקשת לעבודה בתפקיד לא ידוע. זאת, מבלי להתייחס כלל וכלל לטענות המשיבה בנוגע לימי היעדרות של המבקשת בשל מחלתהאו מחלת קרובי משפחתה, שכל עוד לא הוכח אחרת, מתקבלים כמוצדקים. אם לא יתקבלו הסעדים הזמניים המבוקשים, ותביעת המבקשת תתקבל, היא תהיה זכאית לפיצוי כספי מלא בגין כל התקופה שבה לא קיבלה שכר בפועל, עד לחזרתה לעבודה. אמנם הזכות לעבוד היא הרבה מעבר לזכות לקבל שכר, אך יש להביא בחשבון כי כבר בעת שהוגשה הבקשה הראשונה, המבקשת לא ביצעה עבודה בפועל במשך תקופה של קרוב לשנה. לאור על האמור, הבקשות לסעדים זמניים כנגד המשיבה נדחו. |
| חזרה למעלה |
|
| מחוזי |
| 7 [בתי סוהר] |
|
| עתא (ב"ש) 64966-02-18 מדינת ישראל נ' ועדת השחרורים במקום מושבה בכלא ׳אשלים" (מחוזי; נתן זלוצ'ובר, שלמה פרידלנדר, יואל עדן; 12/03/18) - 23 ע' |
| עו"ד: לימור אחרק, רועי לביא, יקי קהן, מעיין הולנדר, מוטי אזולאי |
לא היה מקום להורות על שחרורו המוקדם של המשיב מטעמים רפואיים, שכן המשיב לא עומד בדרישות החוק בנוגע לכך. שב״ס יכול להעניק לו את הטיפול הרפואי המתאים, המשך שהותו במאסר לא תסכן את חייו באופן ממשי ולכך מצטרפת מסוכנותו הרבה.
בתי סוהר – אסירים – שחחרור מוקדם
בתי סוהר – אסירים – טיפול
בתי סוהר – ועדת השחרורים – התערבות בהחלטתה
.
ערעור המדינה על שחרורו המוקדם של המשיב באופן זמני, מטעמים רפואיים.
.
בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור ופסק:
החלטת ועדת השחרורים חורגת באופן קיצוני ממתחם הסבירות, אינה מנוומקת כנדרש, בין היתר, בנוגע להעדפת חוות דעת פרטיות על פני חוות דעה של הרופאה המוסמכת, לא מאזנת כנדרש בין השיקולים השונים ומתעלמת מחלקם. המשיב לא עומד בדרישות החוק בנוגע לשחרור מטעמים רפואיים. אין כרגע תוכנית של טיפול רפואי שכן המשיב לא הסכים לניתוח אלא בתננאים שהוא מכתיב - שחרור ממאסר. אין לקבל שהמשיב יכתיב ויתנה את הטיפול הרפואי לו הוא זקוק בשחרורו ממאסר, הגם שברור שהמשיב אדם חולה מאד. שב״ס יכול להעניק לו את הטיפול הרפואי המתאים והמשך שהותו במאסר לא תסכן את חייו באופן ממשי. לקביעה זו מצטרף אף האינטרס הציבוורי שלא לשחררו שנובע ממסוכנותו הרבה של המשיב. |
| חזרה למעלה |
|
| 8 [עונשין] |
|
| תפ (מרכז) 45103-01-16 מדינת ישראל נ' שי אליו (מחוזי; דנה מרשק מרום; 08/03/18) - 12 ע' |
| עו"ד: ריקי גולדברג, יערי |
בית המשפט גזר על הנאשם שהורשע במסגרת הסדר טיעון בביצוע שתי עבירות של נסיון חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, שכללו השלכת בקבוק תבערה בוער, עונש של 30 חודשי מאסר בפועל, מאסר על תנאי וקנס.
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: עבירות אלימות
.
הנאשם הורשע על-יסוד הודאתו בעובדות כתב-אישום מתוקן, שגובש במסגרת הסדר דיוני בהליך גישור שיפוטי, בביצוע שתי עבירות של ניסיון חבלה חמורה בנסיבות מחמירות. במסגרת ההסדר הוסכם כי הנאשם יישלח לשירות המבחן לצורך קבלת תסקיר ושילובו בתכנית טיפול בהתמכרויות באלכוהול, אך לא הוצגה כל הסכמה באשר לעונש.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
מעשיו של הנאשם חמורים ביותר, בעיקר נוכח השימוש בבקבוק תבערה בוער אותו השליך לכיוון מקום בילוי הומה אדם וכנגד מי שתפקידו לשמור על הסדר במקומות ציבוריים. ברי, כי רצף האירועים עלול היה להסתיים בפגיעות ממשיות בנפש, ועל בית המשפט להעביר מסר חד משמעי ונוקב בהתייחס להתנהגות אלימה מעין זו.
מתחם העונש ההולם נע בין 18 חודשים ועד 4 שנות מאסר בפועל לצד רכיבי ענישה נלווים. בעניינו של הנאשם, לאחר כישלון הניסיונות הטיפוליים, לא נטען ולא הוצג כל שיקול אשר מצדיק חריגה מהמתחם מטעמי שיקום. על כן, עונשו ייגזר בתוך המתחם ויש להתחשב בנסיבות אשר אינן קשורות בביצוע העבירות.
יש להעמיד את עונש המאסר בפועל לקראת אמצע המתחם, ולצורך קביעת קנס יש להתחשב במצוקה הכלכלית המתוארת ובתקופה הממושכת במהלכה שהה הנאשם בתנאים מגבילים. |
| חזרה למעלה |
|
| 9 [עונשין] |
|
| תפ (חי') 51038-02-17 מדינת ישראל נ' עדאי כבהה (מחוזי; אברהם אליקים; 07/03/18) - 11 ע' |
| עו"ד: |
בית המשפט גזר על הנאשם שהורשע, על פי הודאתו, במסגרת שלושה אירועים בעבירות נשק והסעה שלא כדין, עונש של 26 חודשי מאסר בפועל ומאסר על תנאי. עניינו של גזר הדין במדיניות הענישה הראויה בגין עבירות נשק.
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: עבירות נשק
.
במסגרת הסדר טיעון שלא כלל הסכמה לעניין העונש, הורשע הנאשם בביצוע עבירות בנשק, ובהסעה שלא כדין בניגוד לחוק הכניסה לארץ ישראל. בנוסף צירף הנאשם תיק נוסף של בית משפט מחוזי נצרת שעניינו עבירה של החזקת נשק. הנאשם הודה והורשע גם במיוחס לו בתיק הנוסף.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
יש לקבל את עמדת ב"כ המאשימה כי מדובר בשלושה אירועים נפרדים: אירוע אחד בו החזיק הנאשם ברובה צייד בלא היתר כדין, הוביל פעמיים ברכבו את הנשק ביחד עם תושב זר השוהה בישראל שלא כדין, שהסיע הנאשם; אירוע שני בו החזיק הנאשם בסמוך לביתו את כדורי רובה; אירוע השלישי בו החזיק הנאשם בביתו תת מקלע מאולתר. אין קשר כל שהוא בין האירועים וכל אחד מהם עומד בפני עצמו במקרה זה נפגעו בצורה בינונית ערכים מוגנים כמו פגיעה בריבונותה של מדינת ישראל וסיכון שלום הציבור ובטחונו.
אשר למדיניות הענישה הנהוגה, מינעד הענישה בעבירות בנשק רחב, בין השאר בהתחשב בסוג העבירה (החזקה, נשיאה, סחר), סוג הנשק וכמותו. במקרה זה מדובר בעבירת החזקה והובלה של נשק; בנסיבות יש לקבוע, כי העונש ההולם במקרה זה הוא מאסר במתחם שבין 18 לבין 42 חודשי מאסר בפועל.
באשר לאירוע השני - אין להקל ראש גם בהחזקת תחמושת שלא כדין. מאחר ועבירה זו אינה עומדת בפני עצמה והיא קלה בהתחשב בכל העבירות האחרות יש לקבוע, כי העונש ההולם במקרה זה הוא ממאסר על תנאי ועד מאסר בפועל שיכול להיות בעבודות שירות.
באשר לאירוע השלישי, בהתחשב בערכים החברתיים שנפגעו מביצוע העבירה, במידת הפגיעה בהם, במדיניות הענישה הנהוגה ובנסיבות הקשורות בביצוע העבירה יש לקבוע, כי העונש ההולם במקרה זה הוא מאסר במתחם שבין 8 לבין 24 חודשי מאסר בפועל. |
| חזרה למעלה |
|
| 10 [דיון אזרחי] |
|
| רעא (חי') 71704-11-17 עירית טירת כרמל נ' אריה בן אבו (מחוזי; שמואל מנדלבום; 06/03/18) - 11 ע' |
| עו"ד: פיש, בן ארי, יעקב סלומון, ליפשיץ |
בית המשפט המחוזי דחה בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט השלום, שבה הותר על כנו צו מניעה זמני שניתן במעמד צד אחד. במוקד החלטת בית המשפט עומד המתווה הנורמטיבי לצורך מתן צו מניעה זמני, וסוגיית התערבות ערכת הערעור בהחלטות שעניינן סעדים זמניים.
דיון אזרחי – סעדים זמניים – צו-מניעה זמני
.
המבקשת הגישה בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט השלום, שבה הותיר בית המשפט קמא על כנו צו מניעה זמני שניתן על ידו במעמד צד אחד, ושבו הורה בית המשפט קמא למבקשת או למי מטעמה או למי משולחיה להימנע מכניסה או מפלישה למתחם הספורט המושכר על ידי המשיב, מכוחו של הסכם שכירות.
.
בית המשפט דחה את בקשת רשות הערעור ופסק כלהלן:
לערכאה הדיונית מסור שיקול דעת רחב בכל הנוגע להחלטות שעניינן סעדים זמניים, ונטיית ערכאת הערעור היא שלא להתערב בשיקול דעת זה. זאת למעט במקרים חריגים. אין מקום במקרה זה להתערבות בהחלטת בית המשפט קמא אשר עמדה בכללים ובעקרונות אשר נקבעו בפסיקה.
משנקבע כי "מאזן הנוחות" נוטה במובהק לטובתו של המשיב ממילא בהתאם לעקרון "מקבילית הכוחות", יש להקל עם המשיב בדרישת ה"זכות לכאורה" שעל המשיב להציג בפני בית המשפט. במקרה זה, חומר הראיות בתיק מצביע על "זכות לכאורה" של המשיב שיש לקיים בה דיון לגופו של ענין, ואין לקבל את טענת המבקשת כאילו כבר בשלב זה ניתן לקבוע כי תביעת המשיב הינה חסרת סיכוי או עומדת בניגוד לדין.
בשלב זה לא ניתן לשלול את הטענה לפיה התשלום אותו הסכימה המבקשת לשלם למכבי על פי הסכם הפשרה, מהווה למעשה הכרה בזכויות מכבי בנכס, וכן לא ניתן לבטל את הטענה לפיה התייחסותה של המבקשת למשיב בהסכם הפשרה אף היא מעידה על הכרה כזו או אחרת של המבקשת בזכויותיו של המשיב. |
| חזרה למעלה |
|
| 11 [פשיטת רגל] |
|
| פשר (ת"א) 12946-12-15 בוריס פנחסוב נ' עו"ד הרשקוביץ דוד - הנאמן (מחוזי; נפתלי שילה; 06/03/18) - 10 ע' |
| עו"ד: סימן טוב יצחק, רינת מורד, רחל חרל"פ |
לאחר בחינת השיקולים הרלוונטיים לצורך בחינת החלת החריג המאפשר הכללת דמי מזונות בצו ההפטר, לאור התכליות העומדות בבסיס הליך פשיטת הרגל והחשיבות לאפשר לחייב לפתוח דף חדש בחייו ולהשתקם ולאור נסיבותיו הקשות של החייב, נקבע כי המקרה דנן נכנס לגדרי החריג המצדיק החלת ההפטר אף על חוב מזונות העבר למל"ל.
פשיטת רגל – הכרזה על פשיטת רגל – חייב שחוב מזונות לעבר נמנה על חובותיו
פשיטת רגל – הליכי פשיטת רגל – הפטר
פשיטת רגל – הליכי פשיטת רגל – שיקולי בית-המשפט
.
האם צו ההפטר שניתן למבקש (להלן: החייב) יחול גם על חוב מזונות העבר למל"ל? רקע: החייב בן 59 גרוש ואב לשני בגירים מהם הוא בנתק. לחייב נכות רפואית של 51% לצמיתות ודרגת אי כושר של 65% לצמיתות והוא שרוי במצב נפשי קשה מאוד. החייב אינו עובד, אין לו נכסים. הוא מתקיים מקצבת מל"ל, סיוע ממשרד השיכון איסוף בקבוקים ותרומות. החייב נכנס להליך פשיטת רגל בעקבות חוב מזונות עבר העומד כיום על סך של 320,941 ₪ (החובות החלו עוד בשנת 1999 וחלק מהחוב, שהיה גבוה יותר, קוזז מקצבת הנכות של החייב לאורך השנים) וחוב נוסף לבי"ח ע"ס 1000 ₪ עליו הצהיר החייב ואשר בגינו לא הוגשה תביעת חוב. בעקבות המלצת המנהל המיוחד, בדיון שהתקיים ביום 22.6.17 החייב הוכרז
פושט רגל וניתן לו צו הפטר לאלתר. בהחלטה צוין בין היתר כי לא יוחס לחייב חוסר תום לב ביצירת החובות. כמו כן, החייב עמד בדרישות ההליך, עמד בתשלומים החודשיים והגיש דו"חות בזמן. ביום 27.6.17 נחתמה פסיקתא אשר החריגה את חוב המזונות מההפטר, בהתאם לסעיף 69(א)(3) לפקודת פשיטת הרגל (נוסח חדש) תש"ם-1980 (להלן: "הפקודה"). החייב הגיש בקשה לעיון חוזר, היא הבקשה נשוא החלטה דנן. במסגרתה, התבקש ביהמ"ש להורות כי חרף האמור בפסיקתא, צו ההפטר יכלול הפטר אף מחוב המזונות. המל"ל והנאמן מתנגדים לבקשה ואילו הכנ"ר מצטרף לבקשה.
.
ביהמ"ש המחוזי קיבל את הבקשה מהטעמים הבאים:
סעיף 69(א) לפקודה קובע כי:"צו ההפטר יפטור את פושט הרגל מכל חוב בר תביעה בפשיטת רגל, חוץ מאלה:(3) חבות לפי פסק דין לחובתו בתובענת מזונות, להוציא מה שהורה ביהמ"ש במפורש לגבי החבות, במידה שהורה ובתנאים שהורה". בהתאם להלכה הפסוקה, רק במקרים חריגים יינתן הפטר מלא או חלקי מחוב מזונות. בהתאם לפסיקה, השיקולים הרלוונטיים לצורך בחינת החלת החריג המאפשר הכללת דמי המזונות בצו ההפטר הם: א. כושר הפירעון הנוכחי של החייב ועד כמה הוא צפוי להשתנות בעתיד; ב. קיומם של נכסים בבעלותו; ג. גילו ומצב בריאותו; ד. מצבו האישי והמשפחתי; ה. נסיבות היווצרות החוב; ו. האם מדובר בחוב לעבר בלבד או בחוב שוטף שממשיך להיצבר?; ז. חלוף הזמן מעת יצירת החוב, בשים לב לתרומת החייב לכך; ח. האם החייב עשה מאמצים לפרוע את החוב מיוזמתו או שהחוב נפרע רק עקב פעולות שיזמו הזכאים; ט. האם החייב עדיין חב בסיפוק צרכי המחייה של הזכאים או שמדובר בחוב מהעבר הרחוק, שאז אותו חוב "מאבד מאופיו המקורי ומתקרב יותר במהותו לחוב כספי רגיל"; י. מצבם הכלכלי הנוכחי של הזכאים למזונות; יא. האם תפגע זכותם של החייב או הזכאי לקיום מינימלי בכבוד; יב. האם החייב מיצה את האפשרויות העומדות לרשותו בהליכי הוצל"פ והאם הם יביאו תועלת לנושים?; יג. עמדת בעל התפקיד; יד. תום ליבו של החייב כשרכיב זה הוא מרכזי.
בחינת הקריטריונים על המקרה דנא העלתה כי החייב עמד ברובם המוחלט של הרכיבים. על כך יש להוסיף, כי חזקה שהחוב בגינו פנה החייב להליך הוא חוב המזונות, שכן לא סביר כי החייב היה ניגש להליך פש"ר בגין חוב של 1,000 ₪, כאשר רק אגרת כניסה להליך עולה למעלה מאלף ₪. מכאן, שכוונת החייב בפניה להליך הייתה קבלת הפטר מחוב המזונות וזהו גם החוב היחידי שהוגשה בגינו תביעת חוב.
כידוע, שתי תכליות עיקריות עומדות בבסיס הליך פשיטת הרגל: האחת כינוס נכסי החייב וחלוקתם בין נושיו בדרך הזולה, המהירה, היעילה והשווה ביותר (אינטרס הנושים) והשנייה – היא התכלית השיקומית "שעיקרה לאפשר לחייב שאיתרע מזלו ואינו מסוגל לשלם את חובותיו, לפתוח דף חדש בחייו על-ידי קבלת הפטר מן החובות... ".
לאור התכליות העומדות בבסיס הליך פשיטת הרגל והחשיבות לאפשר לחייב לפתוח דף חדש בחייו ולהשתקם ולאור נסיבותיו הקשות של החייב, נקבע כי המקרה דנן נכנס לגדרי החריג המצדיק החלת ההפטר אף על חוב מזונות העבר למל"ל. |
| חזרה למעלה |
|
| 12 [חברות] |
|
| תא (ת"א) 788-03-14 נובוטק בע"מ נ' סטרוקם בע"מ (מחוזי; דניה קרת מאיר; 06/03/18) - 27 ע' |
| עו"ד: אייל גונן, ליאב מנחם |
בית המשפט קיבל את תביעת התובעות בטענה של קיפוח, בעניין אי העמדת מידע ודוחות לעיונן של כבעלות מניות בחברה. טענת הקיפוח בגין פיטוריה של התובעת 2 מהדירקטוריון - נדחתה.
חברות – תביעה נגזרת – עושק המיעוט
חברות – בעלי מניות – עיון במסמכי החברה
.
התובעות הגישו כנגד הנתבעים תובענה שעניינה סכסוך בין בעלי מניות. נטען, כי ענייניה של החברה התנהלו בדרך שבה יש בה משום קיפוח התובעות או מי מהן כבעלות מניות בחברה. בית המשפט התבקש ליתן סעדים בגין קיפוחן של התובעות על פי הוראות סעיף 191 (א) לחוק החברות.
.
בית המשפט קיבל את התביעה בחלקה ופסק כלהלן:
קיפוח מתקיים כאשר המשאבים בחברה מחולקים בצורה בלתי הוגנת בין בעלי השליטה בחברה לבין בעלי מניות מיעוט בה, או במקרים בהם נפגעות הציפיות הלגיטימיות של הצדדים קיפוח יתקיים כל אימת שתהיה פגיעה בציפיות הלגיטימיות של הצדדים, אפילו אין בהתנהגות המשמשת בסיס לתביעה משום הפרת זכות המוקנית לבעל מניות במסמכי היסוד של החברה. במסגרת עילת הקיפוח, הנטל המוטל על התובעים הוא להוכיח באופן לכאורי קיומו של קיפוח. אם עמדו התובעים בנטל זה, עובר נטל ההוכחה לשכמם של הנתבעים.
אופי החברה עשוי להשפיע על הציפיות הלגיטימיות של הצדדים. כך, בחברת מעטים, שהיא למעשה מעין שותפות, קיימת ציפייה לגיטימית של הצדדים לניהול משותף של החברה. מבחינת נסיבות המקרה דנן, עולה כי יש לקבל את טענת התובעות לפיה החברה היא אכן מעין שותפות. כך, בחברה מספר בעלי המניות מועט. רוב בעלי המניות הכירו עוד לפני הקמת החברה ומדובר היה במיזם עסקי משותף שלהם, על רקע אותה הכרות במקום העבודה הקודם.
בנסיבותיו של עניין זה, אין מקום לטענה בדבר ציפייה לגיטימית של מי מהתובעות כי תועסקנה על ידי החברה כל עוד הן בעלות מניות בה. התוצאה היא כי הפסקת הסכם ההתקשרות והפסקת עבודתה של התובעת 2, שהייתה למעשה העבודה היחידה אליה התייחס הסכם הייעוץ – אינן מהוות קיפוח של מי מהתובעות.
אין מקום לטענת התובעות לקיפוח בגין הפיטורין מהדירקטוריון.
יש לקבל את טענת התובעות בעניין קיפוח בגין שלילת זכותן לעיון בספרי החברה וקבלת הדוחות. מניעת זכותן של התובעות לקבל את הדיווחים הנרחבים כבעלות מניות בחברה – מהווה מידור מודע מקבלת מידע על מצב עסקייה של החברה. יש לראות בכך בגדר קיפוח ופגיעה בציפייה הלגיטימית של התובעות המעוגנת במסמכי החברה לקבל את המידע. |
| חזרה למעלה |
|
| 13 [מקרקעין] |
|
| תא (מרכז) 19799-09-15 הנס מיכאל משה נבל נ' המועצה האזורית דרום השרון (מחוזי; ד"ר איריס רבינוביץ ברון; 05/03/18) - 25 ע' |
| עו"ד: רבקה שמואלי |
בית המשפט פסק, כי אין לראות בהעברת המקרקעין מבעלי המקרקעין לרשות כהפקעה אלא כעסקת מכר מרצון. על כן, נדחתה תביעת הבעלים להשבת המקרקעין או לחילופין קבלת שוויים.
מקרקעין – הפקעה – השבה
מקרקעין – הפקעה – קיומה
.
התובעים הגישו כנגד הנתבעות תובענה להשבה ולחלופין לקבלת שווי מקרקעין, אשר לטענת התובעים הועברו למועצה המקומית רמות השבים, בדרך של מכר כפוי שיש לראותו כהפקעה וללא תשלום פיצויים. אך, כעבור שנים, הועמדו על ידי הנתבעת 1 למכירה כקרקע המיועדת לבנייה.
.
בית המשפט דחה את התביעה ופסק כלהלן:
לא בכל העברת מקרקעין לרשות יש לראות הפקעה, והדבר תלוי בנסיבות של כל מקרה ומקרה, על רקע המטרות וההליך שליווה את העברת המקרקעין לרשות.
העברה מבעלי המקרקעין לרשות המקומית שנעשתה מתוך רצון חופשי ואף השביחה את הקרקע שנותרה ברשותה והצמיחה לבעלי המקרקעין טובת הנאה בדרך של הגדלת אחוזי בניה, הנטייה היא שלא לראות בכך הפקעה, כי אם העברה מרצון. במקרה זה, מדובר היה בעסקת מכר מרצון, במסגרתה קיבלו התובעים תמורה.
יש לקבל את טענת הנתבעות כי כתוצאה מההסכם שילמו התובעים היטל השבחה בשיעור מופחת.
בנסיבות אלו, לא עומדת לתובעים עילת תביעה בגין מכירת המגרשים. זכות זו לא עמדה להם מלכתחילה, שכן אין המדובר במכר כפוי שדינו כדין הפקעה ואף אילו הייתה להם זכות, הרי שויתרו עליה בחתימתם על הסכם הפשרה. |
| חזרה למעלה |
|
| 14 [עונשין] [ראיות] [תעבורה] |
|
| עפ (י-ם) 51482-11-17 ישראל אמיתי נ' מדינת ישראל (מחוזי; חנה מרים לומפ; 04/03/18) - 13 ע' |
| עו"ד: עדי בן- כוכב, מירית דניאל |
ביחס לכוחם הראייתי של פלטי המחשב כראיה למשלוח הודעות קנס, הדעות חלוקות, וביהמ"ש העליון טרם נדרש להכריעה בשאלה זו גופה. לעמדת בימ"ש זה, יש לבחון כל מקרה לגופו, על פי נסיבותיו ועל פי משקל ומהימנות הראיות שהובאו בקשר לעריכת אותן רשומות. בענייננו, ביהמ"ש סבור, שיש להכיר בפלטי המחשב כרשומה מוסדית וכי מכוחה קמה חזקת מסירה בהתאם לתקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי וכי המערער לא עמד בנטל לסתור חזקה זו ולהוכיח שלא קיבל את ההודעות לתשלום קנס מסיבות שאינן תלויות בו ואינן תלויות בהימנעותו מלקבלו.
עונשין – עבירות קנס – עבירות חניה
ראיות – חומר הראיות – רשומה מוסדית
ראיות – חזקות – רשומות כראיה
תעבורה – עבירות – ברירת משפט
עונשין – עבירות קנס – התיישנות
.
ערעור על החלטת בימ"ש לעניינים מקומיים, בה נדחתה בקשת המערער להישפט על 186 דוחות חניה שהושתו עליו, בהתאם לסעיף 229 לחסד"פ. רקע: נגד המערער נרשמו 190 דוחות חניה שהושתו עליו בין השנים 1997-2013. ב-2015, לאחר נקיטת הליכי גבייה ועיקול שהוטל על חשבון הבנק שלו הגיש המערער בקשה להארכת מועד להגשת בקשה להישפט. ביהמ"ש דחה את בקשת המערער להישפט בהתאם לסעיף 229 לחסד"פ ביחס ל-186 מהדוחות. ביהמ"ש דחה את טענת המערער שלא קיבל לידיו את הודעות הקנס, וזאת בהסתמך על ראיה שהוגשה מטעם המשיבה, שהיא פלט רשימת הודעות תשלום קנס על שם המערער, מהמערכת הממוחשבת של העיריה, אשר הונפק ב-2016 הכולל 190 דוחות חניה שנשלחו באמצעות העיריה בדואר רשום לכתובת המערער הרשומה במשרד הרישוי. ביהמ"ש קיבל ראיה זו כ"רשומה מוסדית" וקבע שבנסיבות, ניתן לבסס עליה את חזקת המסירה כדין לפי תקנה 44א' לתקנות סדר הדין הפלילי ומשכך הנטל עבר לכתפי המערער לסתור את חזקת המסירה ולהוכיח שלא קיבל את ההודעות לתשלום קנס מסיבות שאינן תלויות בו ואינן תלויות בהימנעותו מלקבלו אך הוא לא עמד בנטל זה.
.
ביהמ"ש המחוזי דחה את הערעור מהטעמים הבאים:
העבירות המיוחסות למערער הן עבירות מסוג ברירת קנס. סעיף 225א לחסד"פ קובע כי עבירות קנס מסוג ברירת משפט תתיישנה תוך שנה מיום ביצוען, אלא אם בתקופה זו נמסרה לנאשם הודעת תשלום קנס. סעיף 229 לחסד"פ קובע כי משנרשם לחובתו של אדם קנס, רשאי מקבל הקנס לפעול באחת מן הדרכים הבאות: לשלם את הקנס, לבקש את ביטולו בתוך 30 יום מיום קבלת הקנס או לבקש להישפט על העבירה בתוך 90 יום מיום קבלת הקנס. אם לא שולם הקנס, ולא הוגשה בקשה לביטולו או בקשה להישפט בתוך המועדים הקבועים לכך כאמור, אזי קובע סעיף 229(ח2) לחסד"פ, כי יראו את מושא הקנס כמי שהודה בעבירה, הורשע ודינו נגזר לתשלום קנס בשיעור הנקוב בדוח.
בהתאם לסעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי, רשאי נאשם להגיש בקשה להישפט גם לאחר חלוף המועדים הקבועים בסעיף 229 לחוק סדר הדין הפלילי, וביהמ"ש רשאי לקיים בעניינו משפט, מנימוקים מיוחדים שירשמו.
כאמור, המחלוקת בענייננו מתמקדת בשאלה האם ניתן לקבל את פלטי מחשב העירייה כ"רשומה מוסדית". ככל שהתשובה לשאלה זו חיובית, יש לקבוע האם די ברשומה זו, על הנתונים המפורטים בה, כדי לקבוע שנשלחו 190 הדוחות האמורים למערער כדין, או לכל היותר האם בעניינינו מתקיימת חזקה לפיה הוא קיבל את הדוחות לידיו, ומשכך הנטל עובר לכתפי המערער לסתור את חזקת המסירה.
סעיף 35 לפקודת הראיות קובע, בין היתר, מהו מוסד ומהו רשומה מוסדית. סעיף 36 לפקודת הראיות דן בקבילותה של רשומה מוסדית. לא נמצא פגם בקביעתו של ביהמ"ש קמא כי על פי לשון החוק, העירייה, בהיותה רשות מקומית, הינה בבחינת "מוסד", ומסמכים היוצאים ממנה ונערכים על ידה במהלך פעילותה הרגילה הם, בבחינת "רשומה מוסדית" .
ביחס לכוחם הראייתי של פלטי המחשב כראיה למשלוח הודעות קנס, הדעות חלוקות, וביהמ"ש העליון טרם נדרש להכריעה בשאלה זו גופה. לעמדת בימ"ש זה, יש לבחון כל מקרה לגופו, על פי נסיבותיו ועל פי משקל ומהימנות הראיות שהובאו בקשר לעריכת אותן רשומות. בענייננו, ביהמ"ש סבור, שיש להכיר בפלטי המחשב כאמור כרשומה מוסדית.
אמנם בענייננו אין עמודה בפלט המתארת אם הדוח חזר או לא נדרש, אולם פלט הדוחות מפורט וכולל את הנתונים הנדרשים (מספריהם, ערכם הכספי, מספר הרכב הרלוונטי, שם בעל הרכב, מספר תעודת הזהות שלו וכתובתו), ובנוסף צורפו פלטי היסטורית מצבים ביחס לדוחות מסוימים המתארים את השתלשלות שליחת הדוחות. משאלה הם פני הדברים, לא נמצא להתערב בממצאי המהימנות והעובדות אותם קבע בימ"ש קמא וכפועל יוצא בהשלכותיהם, קרי קבלת הרשומה המוסדית, וקביעה כי קמה חזקת מסירה.
תקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי קובעת חזקת מסירה, שלפיה הודעת תשלום קנס תיחשב כאילו הומצאה כדין גם בלא חתימת הנמען על אישור מסירה, וזאת אם חלפו 15 ימים מיום שנשלחה לנמען בדואר רשום, זולת אם הוכיח הנמען שלא קיבל את ההודעה מסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב הימנעותו מלקבלה. כפי שקבע ביהמ"ש קמא, המערער לא עמד בנטל לסתירת החזקה. לא הוצג על ידי המערער כל הסבר, המניח את הדעת, בכדי להוכיח את טענתו, כי לא קיבל את הדוחות שנשלחו אליו, מסיבות שאינן תלויות בו ואינן תלויות בהימנעותו מלקבלו. המערער לא הכחיש כי הרכבים היו בחזקתו, המערער לא העיד בפני בימ"ש קמא על שינויים בכתובתו, או על שיפוצים שנעשו בדירתו אשר גרמו לו עבור לגור במקום אחר, או על נסיבות כאלה ואחרות שמנעו ממנו את היכולת לקבל את הדוחות כאמור לכתובתו המעודכנת במרשם האוכלוסין. למעשה, למעט הכחשה כללית לא ניתנה הכחשה מפורטת ומפורשת לביצוע עבירות החניה באמצעות רכב שבבעלותו. בכך לא מילא המערער את חובתו לספק גרסה שתצדיק ביטולם של 186 דוחות שנשלחו אליו כדין. ההודעות נשלחו למערער בתוך תקופה של כשנה מיום ביצוע העבירות ולפיכך יש לדחות את הטענה כי העבירות והקנס התיישנו.
יתרה מזו, בנסיבות העניין, עולה שכבר בשנת 2002 פנה המערער אל המשיבה ביחס לחובו ומכאן שלמצער בשנת 2002 הוא ידע על הודעות תשלום הקנס. הגשת הבקשה להישפט, רק בעקבות הליכי הגבייה שננקטו בעניינו וההתראות לתשלום שנשלחו , לאחר שנים כה רבות ממועד ביצוע עבירות החניה, ולאחר שטענותיו נדחו על ידי המשיבה, וזאת בשיהוי ניכר, די בהם להצדיק את דחיית בקשתו, על הסף.
זאת ועוד, לא נמצא לשנות ממסקנת ביהמ"ש קמא כי הכחשתו הגורפת של המערער את קבלת כל 190 הדוחות פועלת לחובתו, שכן ניתן היה אולי לקבל הכחשת קבלתם של מספר דוחות, אך כאשר מוכחשת קבלת כולם, מה שאינו סביר כלל וכלל, כאשר המערער מתגורר בכל אותה עת באותה הכתובת, הרי שיש בכך כדי לפגום מהותית באמינות המערער.
אשר לטענת המערער לכך שביעור המסמכים נעשה בניגוד לדין, ביהמ"ש סבור כי אין זה סביר, כי בחלוף שנים מאז נשלחו הודעות הקנס, תידרש הרשות המקומית להוכיח, כי הנמען קיבל לידיו את הודעת הקנס, וכן תמציא לו את הודעת הקנס גופה, שהרי המערער גרם נזק ראייתי רב, בפנייתו המאוחרת לעירייה, לאחר שמבחינתה הקנסות חלוטים מזה שנים.
כן נדחתה טענת המערער כי המשיבה נמנעה מלהציג מסמך המאפשר מעקב אחר הדואר הרשום וכך נמנעה מהבאת ראיה שהייתה יכולה לסייע למערער, שכן הנטל מוטל על כתפיו, לאחר הצגת הרשומה המוסדית.
מאחר שמדובר בערעור הנסוב גם בשאלה משפטית, שטרם הוכרעה, על ידי ביהמ"ש העליון, לא ניתן צו להוצאות. |
| חזרה למעלה |
|
| 15 [נזיקין] |
|
| תא (חי') 47164-12-12 חסן אבו ספא נ' ג'האד אבו ספא (מחוזי; סארי ג'יוסי; 01/03/18) - 34 ע' |
| עו"ד: |
בית המשפט קיבל את תביעת התובע לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לו בעקבות תאונת עבודה, שאירעה במסגרת פרויקט בנייה. פסק הדין עוסק בשאלת אחריותם של הגורמים המעורבים לאירוע התאונה: הקבלן המבצע (באסיק), הגורם האחראי על הפיקוח והניהול (מרגולין), והמזמין בעל הפיקוח העליון (הליטון).
נזיקין – אחריות – מעביד
נזיקין – אחריות – מעסיק
נזיקין – אחריות – מעוולים יחדיו
נזיקין – מעוולים יחדיו – חלוקת האחריות ביניהם
נזיקין – אחריות – מפקח
נזיקין – תאונת עבודה – אחריות
.
התובעים הגישו כנגד הנתבעים תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע מס' 1, בעקבות תאונת עבודה, שארעה במסגרת פרויקט בנייה. התובע מס' 2, הינו המוסד לביטוח לאומי אשר הצטרף לתביעת התובע 2 בתביעת שיבוב כנגד הנתבעים 2-5.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
הנתבעת 2 – הקבלן המבצע והבעלים שלה, הורשעו, במסגרת הליך פלילי, בעבירה של גרימת חבלה ברשלנות. הנתבעת 2 לא ביקשה להביא ראיות לסתור את פסק הדין הפלילי החלוט, ובנוסף לא עלה בידיה להציג ראיה שתצדיק סטייה מאותה ראיה מיוחדת או הפיכת המסקנות והממצאים עליהם נשען פסק הדין המרשיע. במקרה זה, יסודותיה של עוולת הרשלנות מתקיימים בענייננו. גם מהחוזה שנערך בין הקבלן המבצע לבין הילטון – בעל המקרקעין ומזמין העבודה, עולה באופן ברור חובתה של הראשונה לנקוט באמצעי הבטיחות והזהירות המתאימים, ובין היתר תמיכת התקרה בקורות מתאימות, הצבת מנהל עבודה באתר הבניה בכל שעות העבודה, ואף מינוי חברת בטיחות חיצונית שתאכוף קיומם של כללי הבטיחות.
הנתבעת 2 – הקבלן המבצע, הייתה כפופה לפיקוח מרגולין, הנתבעת 5, צד ג' 4 – חברת הניהול והפיקוח, ולהנחיותיה בנוגע לביצוע העבודות, לרבות בנוגע לשימוש בחומרים, טיבם וקצב ביצוע העבודות. עוד נקבע כי ככל שתתעורר מחלוקת בין הצדדים, מרגולין תהא בעלת הסמכות להכריע בכל מחלוקת שתתעורר ביחס לטיב החומרים, טיב העבודה ואופן ביצועה.
מעיון בחוזה שבין הקבלן המבצע – הנתבעת 2 לבין הגורם המזמין את ביצוע העבודות – הילטון ניתן לראות כי "גורם העל" אשר מוסמך לאשר שינויים בתוכניות האדריכליות / הקונסטרוקטיביות / הביצועיות הינו "המפקח".
אומנם הטלת האחריות לאי מילוי הוראות הבטיחות (במעשה או במחדל) על גורם אחד ויחיד מקטינה את החשש ליצירת סכנות בטיחותיות כתוצאה מחוסר תיאום בין פעולות וגזרות הבניה השונות. אלא שבמקרה דנן חוסר התיאום בין הגורמים השונים המעורבים בפרויקט ניכר.
יש לדחות את טענת מזמין העבודה – הילטון בעניין תחולת סעיף 15 לפקודת הנזיקין. בנסיבותיו של ענין זה, קיימות לא מעט ראיות המצביעות על מעורבות ברורה בעבודתו של בעל החוזה עמו התקשרה.
מאחר וכל גורמים המעורבים: הגורם המבצע (באסיק), הגוף המנהל והמפקח (מרגולי) וגורם העל המפקח (הילטון) – הפרו את חובותיהם האמורות ולא פעלו לשם מניעת הנזק, הרי שהם הפרו את סטנדרט הזהירות שהיה מוטל עליהם; מתקיים קשר סיבתי עובדתי ומשפטי כאחד בין מעשיהם ומחדליהם של כל אותם גורמים לבין הנזק. |
| חזרה למעלה |
|
| 16 [דיון אזרחי] [הגנת הצרכן] |
|
| תצ (חי') 20602-05-17 סטניסלב רוזנפלד נ' איתוראן איתור ושליטה בע"מ (מחוזי; יגאל גריל; 27/02/18) - 15 ע' |
| עו"ד: עידו שטיינר, אלון פומרנץ |
אושר הסדר פשרה בתובענה ייצוגית שעניינה בטענות כי הנתבעת איננה ממציאה ללקוחותיה את הסכם ההתקשרות, אינה מקבלת את הסכמתם ומחייבת לקוחות בתשלום דמי מנוי בגין תקופה שקדמה להעברת הרכב להחזקתם ובעלותם.
דיון אזרחי – תובענה ייצוגית – אישור הסדר פשרה
הגנת הצרכן – תובענה ייצוגית – הסדר פשרה
.
בקשה לאשר הסדר פשרה בתובענה ייצוגית שעניינה בטענות כי הנתבעת איננה ממציאה ללקוחותיה את הסכם ההתקשרות, אינה מקבלת את הסכמתם ומחייבת לקוחות בתשלום דמי מנוי בגין תקופה שקדמה להעברת הרכב להחזקתם ובעלותם. ההסדר כולל בעיקרו הפניית הלקוחות לקבלת מידע, זיכוי לקוחות ותרומה לארבע עמותות.
.
בית המשפט המחוזי אישר את ההסדר ופסק:
ההסדר המוצע מאזן כראוי את האינטרסים של הצדדים, לתנאים שבהסדר יש משום תועלת ללקוחות הנתבעת וכמו כן, התרומה לעמותות שפועלות למען מטרות טובות ראויה וסבירה בנסיבות העניין. לצורך קביעת שיעור הגמול ושכר הטרחה יש להביא בחשבון לא רק את סכום התרומה שבמסגרת הסדר הפשרה, אלא גם את התועלת שצומחת ללקוחות הנתבעת. בהתחשב בתרומה לצרכן, בשיקולי ההכוונה הציבורית, הפער שבין סכום התביעה לבין האופן בו הסתיים ההליך ובעובדה שבקשת האישור הסתיימה בתוך פרק זמן קצר יחסית, הגמול שהתובעים זכאים לקבלו יעמוד על 9,000 ₪ ושכר הטרחה המגיע לב"כ התובעים על 45,000 ₪. |
| חזרה למעלה |
|
| 17 [בתי סוהר] |
|
| עתא (חי') 18323-02-18 ראתב סביחאת נ' מדינת ישראל (מחוזי; רון שפירא, גלית ציגלר, שמואל ברלינר; 19/02/18) - 16 ע' |
| עו"ד: אלינור טל |
הגם שלכאורה יש לאסיר זה את הנתונים המצדיקים את שחרורו המוקדם ממאסר, חלות הוראות סעיף 10(א) לחוק שחרור על תנאי ממאסר, והאינטרס הציבורי מחייב את הותרתו במאסר עד לסיום תקופת המאסר המלאה.
בתי סוהר – אסירים – שחרור מוקדם
העותר, שריצה את מרבית תקוופה מאסרו בגין עבירות הריגה ונשיאת נשק, עותר נגד החלטת ועדת השחרורים, בה נדחתה בקשתו לשחרור מוקדם ממאסר.
.
בית המשפט המחוזי דחה את העתירה ופסק:
בנסיבות העניין אין מקום להתערב בתוצאה אליה הגיעה ועדת השחרורים, הגם שנפלו בהחלטתה טעויות. הגם שלכאורה יש לאסירזה את הנתונים המצדיקים את שחרורו המוקדם, זהו מקרה חריג בו חלות הוראות סעיף 10(א) לחוק שחרור על תנאי ממאסר, והאינטרס הציבורי בהרתעה ושמירה על אמון הציבור מחייב את הותרתו במאסר עד לסיום תקופת המאסר המלאה. סעיף 10(א) לחוק שחרור על תנאי ממאסר נועד לתת בידי ועעדת השחרורים סמכות להימנע משחרור אסיר שמבחינת התנהגותו האישית נמצא מתאים לשחרור מוקדם, אך משיקולים של האינטרס הציבורי ראוי להימנע מכך. נסיבות ביצוע העבירות בהן הורשע העותר, שעניינן בהריגת אדם כדי לסכל את עדותו בבית המשפט ו״להענישו״ על שיתוף פעולה עם המשטרהה, מצדיקות את החלת הוראות סעיף 10(א) לחוק. |
| חזרה למעלה |
|
| שלום |
| 18 [חוזים] |
|
| תא (ת"א) 15267-11-10 שמואל ביצ'צ'ו נ' רון ביצ'צ'ו (שלום; ריבה ניב; 12/03/18) - 13 ע' |
| עו"ד: רוויץ, אורן, אמר רוזנברג |
בית המשפט דחה תביעה לאכיפת ההסכם. נקבע כי החוזה לא קויים ע"י התובע, ולפיכך אין הוא זכאי לאכיפתו עתה.
חוזים – אכיפה – הימנעות ממנה
.
התובע טען כי הגיע עם הנתבע להבנות, שהועלו על הכתב בחוזה מיום 5/10/09, לפיהן יומחו אליו זכויותיו וחובותיו של "רון תשתיות", אלא שהנתבע חזר בו. לטענת התובע, החוזה מחייב ויש לאכפו.
.
בית המשפט דחה את התביעה, ופסק כלהלן:
נניח כי התובע זכאי לכספי המזמינים השונים, מתוקף ההסכם, כפי שטען, האם הינו זכאי להם גם אם לא קיים בעצמו את חיוביו?
סעיף 2 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 קובע כי: "הופר חוזה, זכאי הנפגע לתבוע את אכיפתו או לבטל את החוזה, וזכאי הוא לפיצויים, בנוסף על אחת התרופות או במקומן והכל לפי הוראות חוק זה".
סעיף 3 לאותו חוק קובע כי הסייג לאכיפה הינו אם "אכיפת החוזה היא בלתי צודקת בנסיבות העניין". התנאי הבסיסי לאכיפה הינו כי ההסכם קוים, או שהנפגע היה מוכן לקיימו אך הוא הופר ע"י האחר. החוזה לא קויים ע"י התובע, ולפיכך אין הוא זכאי לאכיפתו עתה. |
| חזרה למעלה |
|
| 19 [חוזים] [מקרקעין] |
|
| תא (ראשל"צ) 34936-02-16 יניב רחמים נ' אלכסנדר פלדמן (שלום; ת"א 34936 02 16 רחמים נ' פלדמן, תיק חיצוני קיים תיק עזר ל, רבקה ארד; 28/02/18) - 9 ע' |
| עו"ד: |
נדחתה תביעה לתשלום דמי תיווך. נקבע כי המתווך לא היווה הגורם היעיל לכריתת העסקה וכי פעל בניגוד לחובותיו עפ"י החוק.
חוזים – תיווך – הגורם היעיל
חוזים – תיווך – דמי תיווך
מקרקעין – תיווך – דמי תיווך
.
תביעה לתשלום דמי תיווך.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
השאלה המרכזית בתביעה זו הינה האם התובע, וליתר דיוק המתווך לופו, היה הגורם היעיל בעסקה.
אומנם, ייתכנו מצבים בהם די בהצגת הדירה לקונה כדי להקים סיבתיות בין פועלו של המתווך לקשירת העסקה באופן שהמתווך יחשב כגורם היעיל.
אלא שבנסיבות המקרה דנן, התנהלותו של המתווך הצביעה על כך שהוא עצמו זנח את העסקה, באופן אשר לו ויקטוריה לא הייתה נוקטת יוזמה, נראה כי העסקה לא היתה נקשרת שכן המתווך מסר לויקטוריה ולמוכר נתונים שכלל לא תאמו את המציאות. גם כאשר ויקטוריה הסכימה להעלות את הצעתה וביקשה מהמתווך להעביר הצעה זו למוכר, הוא לא עשה כן. בהתנהלותו זו ניתק המתווך לופו את הקשר הסיבתי בין פעולתו בהצגת הדירה לבין קשירת העסקה.
יש לקבוע כי המתווך לא היווה הגורם היעיל לכריתת העסקה וכי פעל בניגוד לחובותיו עפ"י החוק. לפיכך, אינו זכאי לדמי תיווך. |
| חזרה למעלה |
|
| משפחה |
| 20 [משפחה] |
|
| אמצ (ב"ש) 28/16 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלונים (משפחה; אלון גביזון; 12/03/18) - 22 ע' |
| עו"ד: אסרף פרקל, רותם גליקסברג, אלה שיינפלד |
באמ"צ 13/16 קבע השופט גביזון כי אפשר לשקול, לטובת הקטין, שילוב בין שתי חלופות האימוץ הקיימות. בפס"ד זה מבקש השופט גביזון לפסוע צעד נוסף ולקבוע כי במקרים המתאימים, בראי טובת המאומץ, יכול והמותב יקבע בחלקו של פסק הדין המתייחס לאופי האימוץ, כי בהתקיים נסיבות מסוימות בעתיד, יבחן אופי האימוץ בשנית, בבחינת חריג לכלל בדבר סופיות הדיון. גישה שכזו, תאפשר לשכלל את כלל הנתונים הרלוונטיים לאותו מועד, ובכלל זה רצון הקטין ויכולתו הנפשית, ותקבע מחדש את אופי האימוץ בשים לב לטובתו העכשווית של אותו קטין.
משפחה – אימוץ – היעדר מסוגלות הורית
משפחה – אימוץ – צמצום תוצאות האימוץ
משפחה – אימוץ – אימוץ פתוח
משפחה – אימוץ – טובת הילד
משפחה – אימוץ – רצון הקטין
.
בקשת היועמ"ש להכריז על קטינה ילידת 2013, כבת אימוץ ביחס להוריה – משיבים 1 ו-2. רקע:
כחודש לאחר לידתה, הוצאה הקטינה ממשמורת המשיבים, והועברה למשפחת אומנה, בה היא שוהה עד למועד מתן פסק דין זה. הקטינה בעלת צרכים מיוחדים. כעולה מהבקשה, בין היתר, למשיבה חמישה ילדים והקטינה ביניהם. מדובר באישה בעלת הפרעת אישיות גבולית, אלימה, אלכוהוליסטית, ודרת רחוב. המשיבה ריצתה שני מאסרים בפועל בשל תקיפת המשיב. כל חמשת הילדים של המשיבה הוצאו ממשמורתה ואין לה כל קשר עמם. למשיב בת אחת היא הקטינה. למשיב עבר פלילי של עבירות רכוש, סמים ומין, ולאורך השנים ריצה תקופות מאסר שונות, לרבות במהלך הליך זה. הרקע העובדתי (המפורט בהרחבה בפסה"ד) לא הוכחש ולא נסתר על ידי המשיבים. המשיבה בחרה שלא לקחת חלק בהליך המשפטי, ולמעשה נתנה את הסכמתה כי הקטינה תוכרז כבת אימוץ. המשיב התנגד לבקשה אך בסופו של יום וכעולה מסיכומיו הוא הגיע למסקנה כי אין ביכולתו לגדל את הקטינה, וכי טובתה כי תוכרז כבת אימוץ. אולם לשיטתו, יש להורות על אימוץ פתוח הכולל מספר מפגשים בשנה, או לחילופין לשמר הקשר בין הקטינה לבין המשיב לפי רצונה והתקדמות ההליך הטיפולי של המשיב.
.
ביהמ"ש לענייני משפחה קיבל את הבקשה מהטעמים הבאים:
יישום הדין ביחס למשיבה: משבחרה המשיבה שלא להתייצב לדיון, הרי שטענת ב"כ היועמ"ש כי המשיבה נטשה את בתה סמוך לאחר לידתה ולא פגשה אותה מאז, לא נסתרה. כמו כן, לא נסתרה טענת ב"כ היועמ"ש כי המשיבה אינה מסוגלת לדאוג לבתה גם בעתיד הנראה לעין. לפיכך נמצא כי מתקיימים בעניינה של המשיבה התנאים הקבועים בסעיף 13 (א) (4), (5) ו (7) לחוק האימוץ; טובת הקטינה כי תזכה לבית יציב וקבוע. משהמשיבה בחרה שלא לקחת חלק בהליך, ומשבחרה שלא לפגוש את הקטינה, הרי שטובת הקטינה כי תוצאות האימוץ ביחס אליה לא יצומצמו. לפיכך ביהמ"ש הכריז על הקטינה כבת אימוץ כלפי המשיבה, וכי תוצאות האימוץ ביחס אליה לא יצמצמו (אימוץ סגור).
יישום הדין החל ביחס למשיב: כאמור, בסופו של יום, המשיב הגיע למסקנה כי אין ביכולתו לגדל את הקטינה, וכי טובתה כי תוכרז כבת אימוץ. ברם, אף ללא עמדתו לעיל של המשיב, ביהמ"ש סבור כי יש להכריז על הקטינה בת אימוץ גם כלפי המשיב, וזאת מכוח סעיף 13 (א) (7) לחוק האימוץ. מסקנת ביהמ"ש כי המשיב לא יכול לדאוג לקטינה כראוי, מבוססת, בין היתר, על התנהלותו של המשיב בעבר ובהווה, ואשר יש בהם כדי להקיש וללמד על העדר מסוגלותו גם בעתיד הנראה לעין. חרף הזמן הארוך שחלף, מאז שהוצאה הקטינה ממשמורתו ועד למועד מתן פסק דין זה, לא הצליח המשיב להשתקם ואף לא הציג כל תכנית סדורה לטיפול בקטינה ובסיפוק צרכיה. זמן קצר לאחר שחרורו מהכלא, תוך ניהול ההליך בתיק זה, שוב נעצר המשיב, ושוב נכלא בגין עבירות מין. קיים פער בין רצונו של המשיב להשתקם לבין מעשיו. כ"כ, ובין היתר, המשיב נעדר כל תמיכה משפחתית.
כידוע, מסוגלות הורית יש לבחון ביחס לקטין הספציפי. מהחומר שהובא עולה כי לקטינה מורכבות אשר טרם אובחנה סופית (טרם הוברר האם הקטינה " הנה אוטיסטית או סובלת מפיגור או מונמכת קוגניטיבית או אולי לוקה בסינדרום אלכוהול עוברי"). יחד עם זאת ברי כבר בשלב זה, כי אכן מדובר בקטינה עם צרכים מיוחדים, ועל רקע זה בולט יותר העדר מסוגלותו ההורית של המשיב.
משנמצא כי קיימת עילת אימוץ ביחס למשיב בהתאם לסעיף 13 (א)(7) לחוק האימוץ, יש לבחון האם הכרזת הקטינה כבת אימוץ עולה בקנה אחד עם טובתה. נוכח המסקנה כי המשיב אינו מסוגל לדאוג כראוי לקטינה אף בעתיד הנראה לעין, ובשים לב לפרק הזמן שחלף מאז שהוצאה הקטינה ממשמורת הוריה, הגיעה העת כי הקטינה תזכה לבית יציב וקבוע. טובת הקטינה, קל וחומר בשים לב למצבה ההתפתחותי והרגשי כי תוכרז בת אימוץ ותאומץ כבת למשפחה אשר תדע לספק את צרכיה החומריים, הרגשיים וההתפתחותיים, ותעניק לה בית יציב חם וקבוע.
לעניין אופי האימוץ, בהתאם לפסיקה, דרך המלך הינה האימוץ הסגור ואילו האימוץ הפתוח הינו החריג כאשר אמת המידה המנחה את ביהמ"ש שעה שעליו להכריע בין אימוץ סגור לבין אימוץ פתוח, היא זו של טובת המאומץ בלבד.
באמ"צ 49/15 פירט השופט אלון גביזון בהרחבה אודות השיקולים הקיימים בפסיקה בעד אימוץ סגור, וכן אלו הקיימים בפסיקה בעד אימוץ פתוח, תוך שהוא הביע עמדתו כי הגיעה העת לבחינה מחודשת של סוגיית האימוץ הפתוח נוכח המציאות המשתנה. כן סבר הוא, כי נוכח העולם הטכנולוגי והאינטרנטי בו אנו חיים כיום, והיכולת של הורה ביולוגי לאתר את בנו המאומץ וההיפך וזאת ללא ידיעת הגורמים הטיפוליים, כי אז "באלטרנטיבה שבין קשר לא מטיב אך מפוקח לבין קשר פרוץ ולא מפוקח, יתכן כי במקרים מתאימים, תהא לאלטרנטיבה הראשונה את העדיפות מנקודת מבט של טובת הילד". עוד הוא ציין שם, כי ייתכן והגיעה השעה כי לא תינתן עדיפות מראש לאימוץ הסגור על פני האימוץ הפתוח, וכל מקרה ייבחן לגופו ולפי נסיבותיו בהתאם לכלל המנחה בדבר "טובת הקטין- טובת המאומץ".
באמ"צ 13/16 התקדם השופט גביזון צעד נוסף בכל הקשור לסוגיית האימוץ הסגור/הפתוח שנעה עד אז בין "שתי חלופות בינריות"ׁ (אימוץ סגור או אימוץ פתוח ) והציע כי "במקרים מתאימים, אפשר לשקול, לטובת הקטין, שילוב בין שתי החלופות הקיימות, דהיינו אימוץ סגור שיכול ובהתקיים תנאים מסויימים יהפוך לאימוץ פתוח ואימוץ פתוח שיכול ובהתקיים תנאים מסוימים יהפוך לאימוץ סגור".
בפסק דין זה, מבקש השופט גביזון לפסוע צעד נוסף ולקבוע כי פסק דין בעניין אופי האימוץ, יכול במקרים המתאימים, יהא משום חריג לכלל בדבר סופיות הדיון ויכול ויבחן בשנית עם קיום שינוי נסיבות המצדיקות בחינה מחודשת של טובת המאומץ. במקרים המתאימים, המותב יקבע בחלקו של פסק הדין המתייחס לאופי האימוץ, כי בהתקיים נסיבות מסוימות בעתיד, יבחן אופי האימוץ בשנית, בבחינת חריג לכלל בדבר סופיות הדיון.
מסקנה זו נובעת, בין היתר, מהוראת סעיף 1 (ב) לחוק האימוץ הקובעת כי " צו אימוץ וכל החלטה אחרת לפי חוק זה יינתנו אם נוכח ביהמ"ש שהם לטובת המאומץ". סעיף זה " מכפיף" כל החלטה מכוח חוק האימוץ , לטובת המאומץ, וברי כי גם החלטה בעניין אופי האימוץ צריך שתהלום את טובת המאומץ. אולם טובת הקטין – טובת המאומץ, יכול ותשתנה במרוצת השנים נוכח שינוי נסיבות, באופן המצדיק, שמא המחייב, את שינוי אופי האימוץ. בנוסף, תקנה 294 (ב) לתקנות סד"א, מאפשרת לביהמ"ש להפוך אימוץ פתוח שנקבע בשלב הכרזת בר האימוץ לאימוץ סגור בשלב צו האימוץ.
זאת ועוד, המונח "טובת הקטין המאומץ" כולל בתוכו פרמטרים רבים ולעמדת ביהמ"ש יש לכלול בתוכו גם את רצון המאומץ עצמו. על פי רוב ומטבע הדברים, במועד מתן פסק הדין בתיקי אימוץ, ובשל גילו הצעיר של הקטין, נבצר מביהמ"ש לקבל את עמדתו ביחס לאופי האימוץ. הגישה לעיל, תאפשר לאותו קטין (ואולי אף להוריו המאמצים), להגיש בקשה מתאימה לביהמ"ש, ותאפשר לשופט, בחלוף השנים, לשכלל את רצון הילד המאומץ בקביעת אופי האימוץ. והכל בשים לב לטובתו העכשווית של אותו קטין.
ביישום לענייננו ביהמ"ש הגיע למסקנה כי נכון למועד מתן פסק דין זה טובת הקטינה כי תוצאות האימוץ לא יצומצמו ובאופן שהאימוץ יהא סגור. אולם נקבע כי אופי האימוץ יכול ויבחן בשנית על ידי ביהמ"ש בחלוף הזמן ובהתקיים התנאים המצטברים הבאים: המשיב יעבור בהצלחה הליך טיפולי-שיקומי תוך שהצלחת ההליך תעמוד גם במבחן הזמן, והקטינה החל מהגיעה לגיל 12 שנים, תביע את רצונה לקיום קשר כזה. |
| חזרה למעלה |
|
| כתבי טענות |
|
|
|
