| עליון |
| 1 [עונשין] [דיון פלילי] |
 |
| רעפ 10232/17 עובד ראובן נ' מדינת ישראל (עליון; א' שהם; 14/03/18) - 6 ע' |
| עו"ד: אופיר כתבי, הדר שריר |
הימנעות מהרשעה של נאשם שביצע עבירה תעשה במשורה, ובהתקיים שני תאים מצטברים: א. סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה בלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים; ב. ההרשעה פוגעת פגיעה חמורה בשיקום הנאשם.
 עונשין – ענישה – הימנעות מהרשעה
דיון פלילי – הרשעה – הימנעות מהרשעה
דיון פלילי – ערעור – רשות ערעור
.
המבקש הורשע, ע"פ הודאתו, בעבירה של תקיפה, ונגזרו עליו מאסר על תנאי, קנס כספי ופיצוי כספי למתלונן. ערעור שהגיש המבקש כנגד ההחלטה שלא לבטל את הרשעתו בדין, נדחה. מכאן הבר"ע.
.
ביהמ"ש העליון דחה את הבקשה בקבעו:
רשות ערעור "בגלגול שלישי" תינתן במשורה ואך במקרים חריגים, בהם מתעוררת שאלה משפטית כבדת משקל או סוגיה ציבורית רחבת היקף, החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים להליך; או במקרים בהם מתעורר חשש מפני עיוות דין מהותי או אי-צדק למבקש. הבקשה אינה עומדת באמות מידה אלה.
הימנעות מהרשעה של נאשם שביצע עבירה תעשה במשורה, והיא שמורה למקרים מיוחדים ויוצאי דופן. שני תנאים מצטברים נקבעו על מנת להימנע מהרשעה: ראשית, סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה, בלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים, ושנית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם.
התנאי הראשון בבירור אינו חל במקרה דנן. הערכאות הקודמות היטיבו לתאר את הבעייתיות הגלומה בהתנהלות המבקש, אשר נהג במחאה בשל חוסר הסכמה עם החלטת שופט כדורגל, ונתן ביטוי לכעסו בכך שהשליך חפץ קשיח שיש בו פוטנציאל של פגיעה, לעבר המגרש, ופגע בקוון. בכך, הפך המבקש, בהינף יד, לחלק מנוף האלימות השוררת במגרשי הכדורגל, אשר יש לעשות הכל על מנת למגרה ולעקרה מן השורש, גם בדרך של ענישה מוחשית.
התנאי השני, ספק אם הוא מתקיים בעניינו של המבקש, שכן לא הוכח כי יגרם למבקש נזק משמעותי וקשה ככל שהרשעתו תיוותר על כנה, ואף לא הוכח כי התנדבותו במשטרת ישראל תחודש גם אם תבוטל הרשעתו בדין. יצוין, כי לתנאי השני יש חשיבות מוגבלת בענייננו, בהינתן העובדה כי העבירה אותה ביצע המבקש מצדיקה את הרשעתו בדין, ולא נמצא כי מתקיים טעם מיוחד המצדיק הימנעות מהרשעה במקרה דנן.
עוד יש להוסיף, כי העונש שהושת על המבקש הינו ראוי ומאוזן, ומבטא התחשבות בכלל השיקולים האפשריים לקולה, ולא נמצא כי יש בסיס להתערבותו של בימ"ש זה ב"גלגול שלישי". |
| חזרה למעלה |
|
| 2 [עונשין] [דיון פלילי] |
|
| רעפ 1123/18 אשרף דבארי נ' מדינת ישראל (עליון; א' שהם; 14/03/18) - 8 ע' |
| עו"ד: גיא זהבי |
נדחתה בקשת רשות ערעור שעניינה חומרת העונש שהושת על המבקש בגין גניבת כלי רכב. נפסק כי, הבקשה אינה עומדת באמות המידה למתן רשות ערעור, כי אין מדובר בסטייה ממדיניות הענישה הנהוגה בעבירות דומות, כי העבירות בעלות חומרה יתרה ולא היה מקום לחריגה לקולה ממתחם הענישה משיקולי שיקום, ומכל מקום ניתן להם ביטוי, וכי העונש אינו חמור במידה המצדיקה התערבות.
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: גניבת רכב
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: שיקום
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: שיקולים
דיון פלילי – רשות ערעור – מתי תינתן
.
המבקש הורשע בבימ"ש השלום בעבירות הבאות: גניבה, ניסיון לגניבת רכב, איומים, ונהיגה ללא רישיון נהיגה. על המבקש הושתו 13 חודשי מאסר לריצוי בפועל; הפעלת עונש מאסר מותנה בן שלושה חודשים, תוך צבירת חודש אחד לעונש שהוטל, כך שהמבקש ירצה 14 חודשי מאסר בפועל בניכוי ימי מעצרו; שני מאסרים מותנים; הפעלת התחייבות מותנית בסך 2,000 ₪; פיצוי למתלונן בסך 5,000 ₪; 15 חודשי פסילה בפועל מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה. ערעור המבקש לבימ"ש המחוזי הנסב על חומרת עונשו נדחה ומכאן בקשת רשות הערעור.
.
בית המשפט העליון (השופט א' שהם) דחה את הבקשה ופסק כי:
רשות ערעור "בגלגול שלישי" תינתן במשורה והיא שמורה למקרים חריגים, בהם מתעוררת שאלה משפטית כבדת משקל או סוגיה ציבורית רחבת היקף, החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים להליך; או במקרים בהם מתעורר חשש מפני עיוות דין מהותי או אי-צדק שנגרם למבקש. הבקשה אינה עומדת באמות המידה האמורות, שכן היא נוגעת לעניינו הפרטי של המבקש. בנוסף, לא נמצא כי קיים חשש לעיוות דין מהותי או אי-צדק שנגרם למבקש. עיקרי טענות המבקש הועלו גם בפני ערכאת הערעור ונראה כי מדובר בניסיונו של המבקש לערוך מעין "מקצה שיפורים" לתוצאת הערעור, ניסיון שאין להיעתר לו. די באמור כדי לדחות את הבקשה.
דין הבקשה להידחות גם לגופה. טענות המבקש לעניין חומרת עונשו אינן מצדיקות, ככלל, מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי", אלא אם מדובר במקרים חריגים של סטייה קיצונית ממדיניות הענישה הנהוגה בנסיבות דומות. אין מדובר במקרה דנן בסטייה ממדיניות הענישה הנהוגה בעבירות דומות, קל וחומר שאין עסקינן בסטייה קיצונית; ערכאות קמא צדקו כשסיווגו את העבירות שביצע המבקש כעבירות בעלות חומרה יתרה, הן בשל הסכנה הגלומה בהם לשלום הציבור והן בשל העובדה כי גניבת כלי רכב הפכה להיות "מכת מדינה". לפיכך, לא היה מקום לחריגה לקולה ממתחם הענישה משיקולי שיקום. עם זאת, ניתן ביטוי ממשי להשתלבות המבקש בטיפול שיקומי לגמילה מאלכוהול, בכך שהעונש נגזר בחלק התחתון של מתחם הענישה שנקבע, ובהפעלת עונש המאסר המותנה בהצטברות חלקית בלבד לעונש המאסר שהוטל; טענת המבקש לפיה העונש שנגזר עליו אינו מקיים כל תכלית חוקית והוא ניצב בניגוד לאינטרס הציבורי בעניינו של הנאשם, נדחתה. ערכאות קמא שקלו את מכלול השיקולים הצריכים לעניין, לקולה ולחומרה, ולא נראה כי נפל פגם בהחלטותיהם. לסיכום, העונשים שנגזרו על המבקש אינם חמורים במידה המצדיקה התערבות בהם, ובמיוחד משמדובר בבקשה לרשות ערעור ב"גלגול שלישי". |
| חזרה למעלה |
|
| 3 [עונשין] [פרשנות] [דיון פלילי] |
|
| עפ 3393/16 מדחת מוחמד עיסאווי נ' מדינת ישראל (עליון; נ' הנדל, ד' מינץ, ה ח' מלצר; 13/03/18) - 7 ע' |
| עו"ד: הילה גורני, חלאילה מוחמד |
בימ"ש הפחית 10 חודשי מאסר בפועל מעונש המאסר שהושת על המערער, בין היתר בגין עבירה שעניינה מתן שירות להתאחדות בלתי מותרת לפי סעיף85(1)(ג) לתקנות ההגנה (שעת חירום), נוכח שינוי המדיניות הסטטוטורית ביחס לעבירה זו בחוק המאבק בטרור, כך שהעונש הכולל הועמד על 86 חודשי מאסר בפועל.
עונשין – עבירות – ביצוע שירות עבור התאחדות בלתי מוכרת
עונשין –ענישה –מדיניות ענישה: עבירות ביטחון
פרשנות –דין –חוק המאבק בטרור
דיון פלילי –הגנות –הגנה מן הצדק
.
המערער הפעיל משרד שהעסיק עורכי דין ובמסגרת פעילותו הועברו לאסירים ביטחוניים איגרות של ארגון החמאס (להלן: הארגון). האיגרות הועברו במקרים רבים מטעם הארגון או עבורו והן נועדו לשרת את מטרות הארגון במישור הארגוני ולעתים בעניינים ביטחוניים, תוך פגיעה בביטחון מדינת ישראל ובשלום הציבור. על רקע זה המערער הורשע בבימ"ש המחוזי בביצוע העבירות הבאות: מגע עם סוכן חוץ, מתן שירות להתאחדות בלתי מותרת, איסור פעולה ברכוש למטרות טרור. בימ"ש המחוזי השית על המערער 7 שנות מאסר לריצוי בפועל, הפעיל מאסר מותנה של שנה אחת שהוטל על המערער בתיק אחר, במצטבר, והשית שנתיים מאסר על תנאי. הערעור נסב על חומרת העונש.
.
בית המשפט העליון (מפי השופט מלצר ובהסכמת השופטים הנדל ומינץ) קיבל את הערעור בחלקו ופסק כי:
טענת המערער להקלה בעונשו נוכח "הגנה מן הצדק", בגין מדיניות הביקורים נדחתה בהעדר בסיס עובדתי לטענה; המעשים בהם הורשע המערער פגעו בביטחון המדינה והם קשים. יתר על כן, נסיבות המכלול וכן עברו הפלילי המכביד של המערער, הכולל ריצוי עונשי מאסר בגין הרשעות בביצוע עבירות ביטחוניות, אינם מצדיקים הקלה בעונשו.
עם זאת, יש מקום להפחתה מסוימת בעונש נוכח שינוי המדיניות הסטטוטורית ביחס לאחת העבירות בהן הורשע המערער – מתן שירות להתאחדות בלתי מותרת לפי סעיף 85(1)(ג) לתקנות ההגנה (שעת חירום). לאחר גזירת דינו של המערער, נכנס לתוקפו חוק המאבק בטרור, ובוטלה תקנה 85 לתקנות ההגנה. במסגרת שינוי החקיקה האמור, סעיף 23 לחוק המאבק בטרור, שעניינו: "מתן שירות או העמדת אמצעים לארגון טרור", קבע לעובר על ההוראה האמורה עונש מרבי של 5 שנות מאסר. בכך חומרת העבירה של מתן שירות להתאחדות בלתי מותרת לפי סעיף 85(1)(ג) לתקנות ההגנה, הופחתה, שכן העונש המירבי, שהיה קבוע בצד העבירה הנ"ל לפי תקנות ההגנה, עמד בשעתו על 10 שנות מאסר. נוכח האמור, המשיבה הסכימה "להפחתת מה" בעונש של המערער שהורשע גם בעבירה זו. בנסיבות העניין, יש ליתן ביטוי לשינוי שחל בגישת המחוקק בעבירה של "מתן שירות לארגון טרור" בחוק המאבק בטרור, על דרך של הקלה מתונה בעונש המאסר בפועל שהוטל על המערער – כדי הפחתה של 10 חודשים מעונש המאסר שהושת עליו. יתר רכיבי העונש יוותרו בעינם. |
| חזרה למעלה |
|
| 4 [דיון פלילי] |
|
| בשפ 1939/18 מדינת ישראל נ' פלוני (עליון; ג' קרא; 13/03/18) - 7 ע' |
| עו"ד: בנימין שקד, מורן פולמן |
הפיקוח האלקטרוני אינו אלא רכיב משלים בחלופת מעצר למפקחים אנושיים, והוא נועד לשמש חיזוק לפיקוח אנושי, ולא להחליפו. על כן, בטרם יורה ביהמ"ש על מעצרו של עצור בפיקוח אלקטרוני, עליו להשתכנע כי ניתן לתת אמון במפקחים, וכי הם מהווים גורמי סמכות עבור העצור.
דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – בפיקוח אלקטרוני
דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – תסקיר מעצר
.
נגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות – בת זוג, תקיפה הגורמת חבלה ממשית בנסיבות מחמירות – בת זוג, פציעה בנסיבות מחמירות – בת זוג ואיומים. הערר הוא על החלטת ביהמ"ש המחוזי בה הורה על מעצרו של המשיב בפיקוח אלקטרוני עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.
.
ביהמ"ש העליון קיבל את הערר בקבעו:
מסוכנותו של המשיב נלמדת מהמעשים האלימים אשר מיוחסים לו, במהלכם הכה את המתלוננת באגרופים, באופן שגרם לה לשברים בחוליות עמוד השדרה, ודקר אותה באמצעות סכין, הכל תוך שהמתלוננת מתחננת שיפסיק, ושבתה הקטינה נמצאת בחדר הסמוך. מסוכנותו של המשיב נלמדת גם מהתסקיר בעניינו, בו התרשם שירות המבחן כי הלה מתקשה בהתמודדות עם רגשות ודחפים, והעריך כי קיים סיכוי להישנותה של התנהלות אלימה בעתיד. לכך יש להוסיף כי העבירות המיוחסות למשיב, עבירות אלימות במשפחה, מקימות חזקת מסוכנות סטטוטורית, אשר לא נסתרה במקרה דנן.
נראה כי אין בחלופת המעצר שהוצעה כדי לאיין את המסוכנות הנשקפת מן המשיב. כפי שנקבע זה מכבר, הפיקוח האלקטרוני אינו אלא רכיב משלים בחלופת מעצר למפקחים אנושיים, והוא נועד לשמש חיזוק לפיקוח אנושי, ולא להחליפו. על כן, בטרם יורה ביהמ"ש על מעצרו של עצור בפיקוח אלקטרוני, עליו להשתכנע כי ניתן לתת אמון במפקחים, וכי הם מהווים גורמי סמכות עבור העצור. בנסיבות העניין, בהן אין כל היכרות מוקדמת בין המשיב למפקחות המוצעות, ספק אם אלו יהוו גורם סמכות עבור המשיב וכי יהיה בכוחן להתמודד עמו במקרים בו יפרצו דחפיו, וזאת ביתר שאת מקום בו המפקחות אינן דוברות כלל את שפתו של המשיב. לכך יש להוסיף כי המשיב מסר לשירות המבחן כי ייתכן וקיימת בעייתיות בהרגלי השתייה שלו, אלמנט נוסף שיקשה על המפקחות בפיקוח על המשיב.
אשר על כן, במקום בו ברורה מסוכנותו של המשיב כלפי המתלוננת, אין במעצרו של המשיב בפיקוח אלקטרוני במסגרת החלופה שהוצעה, כדי לספק למתלוננת את ההגנה הדרושה לה מפניו. בהקשר זה יש לעמוד על המלצתו השלילית של שירות המבחן. בהתאם לפסיקתו של בימ"ש זה, תסקיר שירות המבחן מהווה אמנם המלצה בלבד, אולם נדרשים נימוקים כבדי משקל על מנת לסטות מהמלצה שלילית. בענייננו לא הוצגו נימוקים מספיקים לשם סטייה מהמלצת שירות המבחן. |
| חזרה למעלה |
|
| 5 [מקרקעין] [דיון אזרחי] [בתי-משפט] |
|
| בעמ 8119/17 פלוני נ' פלוני (עליון; ד' ברק ארז; 12/03/18) - 9 ע' |
| עו"ד: בתיה גטהון, אריה הבר, עמית אלזם |
בימ"ש דן בשתי בקשות רשות ערעור במסגרת תביעה לפירוק שיתוף בנכס. הבקשה בבע"ם 8122/17 נדחתה בהעדר עמידה באמות המידה למתן רשות ערעור. הבקשה אינה מעוררת שאלה עקרונית, כאשר מדובר בטענות כנגד יישום הדין בנוגע להליכי פירוק שיתוף ואופן ניהולם בערכאות הדיוניות; הבקשה בבע"ם 8119/17 מכוונת נגד החלטה להיעתר לבקשה לעיכוב ביצוע של המשך הליך פירוק השיתוף על דרך של מכירת הנכס. החלטה זו ראויה, ומאיינת את החשש מפני גרימת נזק בלתי הפיך למבקשים, אך לא היה מקום לחיוב המבקשים בתשלום דמי שימוש עד להכרעה בערעור, אלא יש לחייבם בהפקדת ערובה שתאפשר איזון מידתי בין האינטרסים של שני הצדדים.
מקרקעין – פירוק שיתוף – בקשה לעיכוב מתן צו פירוק
דיון אזרחי – עירבון – בערעור
בתי-משפט – רשות ערעור – מתי תינתן
.
עסקינן בשתי בקשות רשות ערעור במסגרת תביעה לפירוק שיתוף בנכס שהוגשה לבימ"ש לענייני משפחה שהצדדים לה הם בני משפחה וחלק מיורשי נ"ש, שזכויות החכירה בנכס היו רשומות על שמה. את התביעה הגישו המשיבים כנגד המבקשים ובה ביקשו, בין היתר, למחוק הערות אזהרה שנרשמו במרשם המקרקעין לטובת המבקשים על כל הזכויות בנכס. הליך זה הסתיים בהוראה למחוק את הערות האזהרה, ללא הכרעה בסוגית פירוק השיתוף. עם זאת, אף לאחר הליך זה דחה רשם המקרקעין את בקשת המשיבים למחיקת הערות האזהרה, לנוכח קיומם של עיקולים על חלקם של המבקשים. על רקע זה הגישו המשיבים תביעה נוספת לפירוק השיתוף בנכס במסגרתה עתרו למינוי כונס נכסים שיפעל למכירת הנכס וחלוקת התמורה בין היורשים. בימ"ש לענייני משפחה הורה על מינוי כונס נכסים שיפעל, בין היתר, למחיקת הערות האזהרה ולרישום זכויות היורשים בנכס לפי צו הירושה (להלן: ההחלטה הראשונה). בקשת רשות ערעור על החלטה זו לבימ"ש המחוזי נדחתה. בהחלטה נוספת (להלן: ההחלטה השנייה) בימ"ש לענייני משפחה הורה על מתן צו לפירוק שיתוף בנכס. בקשת עיכוב ביצוע באשר למתן צו לפירוק השיתוף שהגישו המבקשים התקבלה בחלקה, בכפוף לכך שהמבקשים ישלמו למשיבים דמי שימוש בנכס.
.
בית המשפט העליון (השופטת ברק-ארז) דחה את הבקשה בבע"ם 8122/17, נתן רשות ערעור בבע"ם 8119/17, קיבל את הערעור בחלקו ופסק כי:
אשר לבקשת רשות הערעור שיסודה בהחלטה הראשונה (בע"ם 8122/17), רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן רק במקרים חריגים שבהם מתעוררת שאלה משפטית בעלת חשיבות עקרונית, החורגת מעניינם הקונקרטי של הצדדים למחלוקת, או כאשר מתעורר חשש לעיוות דין חמור. הבקשה אינה מקיימת את אמות המידה האמורות. המבקשים לא טענו כי בקשתם מעוררת שאלה עקרונית, אלא מיקדו את טענותיהם בנסיבות המקרה, לצד טענה כללית באשר לכך שלא ניתן להם יומם בבימ"ש, אלא שלא נמצא כי כך הדבר. כמו כן, הטענות שהעלו המבקשים באשר לאופן התנהלות ההליך, ובכלל זה טיב ההחלטות והסעדים שניתנו, אינן מצדיקות מתן רשות ערעור. טענות אלה נטועות בנסיבות המקרה, ומהוות ברובן טענות כנגד יישומו של הדין בנוגע להליכי פירוק שיתוף במקרקעין ואופן ניהולם בערכאות הדיוניות.
אשר לבקשת רשות הערעור שיסודה בהחלטה השנייה (בע"ם 8119/17), בקשה זו מכוונת נגד החלטת בימ"ש המחוזי בבקשה לעיכוב ביצוע של החלטה שניתנה בבימ"ש לענייני משפחה. כבר נפסק כי, יש לגלות ריסון בקבלת בקשות מסוג זה, ולעשות כן רק כשהדבר ייעשה רק לשם מניעת עוול או נזק בלתי הפיך לבעל דין. בעיקרו של דבר, החלטת בימ"ש המחוזי להיעתר לבקשה לעיכוב ביצוע תוך התנייתה בתנאים ראויה ומאוזנת. תקנה 467 לתקסד"א קובעת כי בית משפט שלערעור רשאי להורות על עיכוב ביצוע של החלטה שהיא מושא הערעור "בתנאים שייראו לו". בנסיבות העניין, עיכוב הביצוע של המשך הליך פירוק השיתוף על דרך של מכירת הנכס מאיינת את החשש מפני גרימת נזק בלתי הפיך למבקשים. בצד זאת, התניית עיכוב הביצוע מביאה לביטוי שיקולים רלוונטיים נוספים, ובכללם זכויות יתר הצדדים בנכס. עם זאת, הפקדת ערובה על ידי המבקשים היא דרך עדיפה על פני חיובם בתשלום דמי שימוש עד להכרעה בערעור. הטעם העיקרי לכך הוא שהפקדת ערובה מבטיחה כי אם יתקבל ערעורם של המבקשים בבימ"ש המחוזי, הכסף שהפקידו יוחזר להם, ואילו אם יידחה הערעור – הכסף יועבר למשיבים. במובן זה, הפקדת ערובה מאפשרת איזון מידתי בין האינטרסים של שני הצדדים בשלב זה של ההליך. לנוכח האמור, חלף דמי השימוש שבהם חויבו המבקשים בבימ"ש המחוזי, יהיה עליהם להפקיד סך של 10,000 שקלים. |
| חזרה למעלה |
|
| עבודה ארצי |
| 6 [עבודה] |
|
| עע (ארצי) 16823-09-17 סלימאני ראידה נ' ב.ש מחלבות אלארז בע"מ (עבודה; אפרת קוקה; 06/03/18) - 7 ע' |
| עו"ד: ארנית זוננברג, זועבי חיידר |
ביה"ד פסק כי המערערות לא הרימו את הנטל להוכיח כי אין ביכולתן לשלם את האגרה בערעור שהגישו על פסק דין. הואיל והמערערות לא הוכיחו שאין ביכולתן לשלם את האגרה, הרי שגם בהנחה שההליך מגלה עילה, לא יהא מקום לפטור אותן מתשלום האגרה; בקשת המשיבים לחייב את המערערות בהפקדת ערובה בערעור נדחה בהעדר טעמים המצדיקים זאת.
עבודה – בית-הדין לעבודה – אגרות
עבודה – סדרי דין – חיוב מערער בהפקדת ערובה
.
עסקינן בבקשת המערערות למתן פטור מתשלום אגרה בערעור שהגישו על פסק דין של ביה"ד האזורי.
.
בית הדין הארצי לעבודה (הרשמת א' קוקה) דחה את הבקשה ופסק כי:
תקנה 2 לתקנות בית הדין לעבודה (אגרות), תשס"ח-2008 (להלן: תקנות האגרות) קובעת את החובה העקרונית לתשלום אגרה בהליך משפטי. לחובה זו קיימים חריגים המנויים בתקנות, אשר נועדו לאזן בין התכליות העומדות בבסיס הדרישה לתשלום אגרה לבין זכות הגישה לערכאות. אחד מחריגים אלה, מוסדר בתקנה 12 לתקנות האגרות, שמסמיכה את ביה"ד ליתן פטור מתשלום אגרה בהתקיים התנאים הקבועים בתקנה. תקנה 12(א) קובעת כי על בעל דין מבקש הפטור לצרף תצהיר לבקשה לפטור מתשלום אגרה שיפרט בו את רכושו, רכוש בן זוגו ורכוש הוריו אם הוא סמוך על שולחנם, ומקורות הכנסתו בששת החודשים שקדמו לתאריך הבקשה. צירוף תצהיר לבקשת הפטור ואסמכתאות לתמיכה באמור בו, הוא תנאי בסיסי לדיון בבקשה, ואי עמידה בדרישות עשויה להביא בנסיבות מתאימות לדחיית הבקשה מטעם זה בלבד.
הוגשו התצהיר והמסמכים כנדרש, יבחן ביה"ד האם מתקיימים התנאים הקבועים בתקנה 12(ב) למתן פטור מתשלום האגרה: אי-יכולתו של המבקש לשלם את האגרה; אם נראה לביה"ד שההליך מגלה עילה. מדובר בתנאים מצטברים, שבהתקיימם רשאי ביה"ד לפטור את המבקש מתשלום האגרה, כולה או חלקה. עוד קובעת התקנה, כי ביה"ד יתחשב ביכולתו האישית של המבקש בלבד, בהסתמך על רכושו, רכוש בן זוגו ורכוש הוריו אם הוא סמוך על שולחנם. התנאים בתקנה 12(ב) כרוכים זה בזה, כך שככל שהעילה מוצקה יותר, כך ניתן להקל במבחן הכלכלי, ולהיפך. אולם, נדרש להתקיים רף מינימלי לגבי כל אחד מהתנאים, ואין די בהוכחת מצב כלכלי קשה של המבקש כדי לפטור אותו מאגרת ערעור שאינו מגלה עילה. הנטל להוכחת התקיימותם של התנאים המפורטים בתקנה מוטל על מבקש הפטור. ככל תנאי תקנה 12(ב) אינם מתקיימים בעוצמה הנדרשת למתן פטור מתשלום אגרה, רשאי ביה"ד להתיר את תשלום האגרה ''לשיעורין ובתוך הזמן שיקבע".
במקרה זה המערערות לא הרימו את הנטל להוכיח כי אין ביכולתן לשלם את האגרה בערעור ומשכך יש להורות על דחיית בקשתן למתן פטור מתשלום האגרה. אשר לעילת הערעור, הואיל והמערערות לא הוכיחו שאין ביכולתן לשלם את האגרה, הרי שגם בהנחה שההליך מגלה עילה, לא יהא מקום לפטור את המערערות מתשלום האגרה. אשר לבקשת המשיבים לחייב את המערערות בהפקדת ערובה בערעור, מקרה זה אינו ממין המקרים בהם מוצדק לחייב מערער בערובה להבטחת הוצאות המשיב בערעור. בקשת המשיבים לחיוב המערערות בערובה הובאה בשולי תגובתם לבקשה למתן פטור מאגרה, והיא אינה כוללת טעמים המצדיקים חיוב מערער בערובה להוצאות, דוגמת אי פירעון הוצאות שהושתו עליו בעבר. בנסיבות אלה, דין הבקשה להידחות. |
| חזרה למעלה |
|
| עבודה אזורי |
| 7 [דיון פלילי] [עבודה] |
|
| העז (ת"א) 59618-02-15 מדינת ישראל נ' מאיה חני מעוז קפטן (עבודה; אורן שגב; 08/03/18) - 13 ע' |
| עו"ד: |
ביה"ד דחה את בקשת הנאשם 2 להורות על ענישה ללא הרשעה, בעקבות הודייתו בביצוע עבירות של העסקה שלא כדין וללא ביטוח רפואי לפי חוק עובדים זרים, שכן נאשם 2 לא הוכיח כי מתקיימות נסיבות המצדיקות סטייה מן הכלל בדבר הרשעה, באופן שהוכח כי הנזק שיגרם לו כתוצאה מהרשעתו בדין הוא כה גדול, כך שהוא גובר על האינטרס הציבורי הגלום בהרשעתו.
דיון פלילי – הרשעה – הימנעות מהרשעה
עבודה – עובדים זרים – ביטוח רפואי
עבודה – עובדים זרים – העבדה שלא כדין
.
כנגד הנאשמים, במאי בכיר בישראל, ואשתו, שחקנית תיאטרון, הוגש כתב אישום המייחס להם העסקה שלא כדין וללא ביטוח רפואי, עבירות על חוק עובדים זרים. הנאשמים הודו בעובדות כתב האישום. עסקינן בבקשת הנאשם 2 להורות על ענישה ללא הרשעה.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופט א' שגב) דחה את הבקשה ופסק כי:
הסמכות להימנע מהרשעה או לבטלה, לפני מתן גזר הדין, מופעלת על ידי בתי המשפט במשורה, תוך שמירת נקודת המוצא כי אדם אשר הוכחה אשמתו בהליך פלילי יש להרשיעו בדין. לפי הפסיקה, הימנעות מהרשעה אפשרית בהצטבר שני גורמים: על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם; סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה בלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים. נסיבות יוצאות דופן בהן יפעיל בימ"ש את סמכותו עשויות להיות נסיבות בהן אין יחס סביר בין הנזק הצפוי מן ההרשעה בדין לבין חומרת העבירה, היינו נסיבות בהן עלול להיווצר פער בלתי נסבל בין עוצמת הפגיעה של הרשעה פלילית בנאשם האינדיבידואלי לבין התועלת שתצמח לחברה ולאינטרס הציבורי מקיומה של הרשעה. הנטל מוטל על הנאשם המבקש להימנע מהרשעתו לשכנע כי ראוי לחרוג בעניינו מדרך הכלל, וכי שיקולי השיקום האינדיבידואליים גוברים במידה רבה על שיקולי האינטרס הציבורי.
במקרה זה נאשם 2 לא הוכיח כי מתקיימות נסיבות המצדיקות סטייה מן הכלל בדבר הרשעה, באופן שהוכח כי הנזק שיגרם לו כתוצאה מהרשעתו בדין הוא כה גדול, כך שהוא גובר על האינטרס הציבורי הגלום בהרשעתו. הנאשם הוא אדם נורמטיבי; מדובר בעבירה ראשונה; הוא לקח אחריות על מעשיו ולא יחזור עליהם. העבירות לפי חוק עובדים זרים הן עבירות בעלת אופי כלכלי ופעמים רבות מבצעי עבירות אלה הם אנשים נורמטיביים. עם זאת, בשים לב לאופיין הכלכלי, הן מחייבות ככלל הרשעה וענישה מוחשית בעלת אופי כלכלי. ענישה ללא הרשעה פוגעת באפשרות להשיג את התכלית העומדת בבסיס העבירות הללו, שהיא לעקור מן השורש את התופעה הפסולה של העסקת עובדים זרים ללא היתר, ובניגוד ליתר הוראות החוק ולכן יש להיזהר במתן משקל יתר לעברם הנקי ואורחות חייהם הנורמטיביים של מי שמואשם בהן, ומנגד, כדי להבטיח את עקרון אחידות הענישה ואת שיקולי ההרתעה והגמול, יש ליתן משקל רב יותר לאופי העבירות, נסיבותיהן ותוצאותיהן. בביטול הרשעה בנסיבות בהן המורשעים הם אנשים נורמטיביים בכל תחום אחר, יש משום מסר שלילי, שאינו עולה בקנה אחד עם תכלית החקיקה, לעקור מן השורש את התופעה העבריינית האסורה, ובענייננו העסקת עובד זר ללא היתר כדין. עם זאת יש לשקול כל מקרה לגופו.
במקרה דנן לנאשם 2 תוכניות בלתי קונקרטיות לעבודה בארה"ב, כאשר בעבירות שאין בהן קלון, בדומה למקרה זה, הסיכוי כי הבקשה לקבלת ויזת עבודה לארה"ב תידחה, אינה גדולה, ולמצער, אינה ודאית. אמנם קיימות הנחיות שונות מטעם הרגולטור האמריקאי שאינן מפורסמות לציבור הרחב, ולא קיימת אפשרות ערעור על החלטה של הגורם האמריקאי המוסמך לדחות בקשה לקבלת ויזה. אלא שהדברים נכונים לגבי כל אדם המבקש להיכנס לשטחה של ארה"ב, בין אם למטרת תיירות או מטרת עבודה, והסיטואציה אינה ייחודית לנאשם בלבד. מכל מקום, לא נטען דבר בנוגע להליך הבקשה לקבלת ויזה, ואין אלא להסיק כי ככל שהנאשם אכן הגיש בקשה כאמור, היא נענתה בחיוב. כך או כך, לא הונחה תשתית ראייתית משכנעת לפיה הפגיעה בנאשם ובאפשרויות העסקתו והמשך פיתוח הקריירה הענפה שלו, ודאית באופן שקיימות נסיבות חריגות לסטות מהכלל ולהימנע מהרשעתו. לאור כל האמור לעיל, הנאשמים הורשעו בעובדות כתב האישום המיוחסות להם. |
| חזרה למעלה |
|
| 8 [עבודה] |
|
| סע (ת"א) 49570-07-15 TESFALEM MOSFUN נ' ענבר (י.צ.) שרותים בע"מ (עבודה; מרב חבקין; 08/03/18) - 19 ע' |
| עו"ד: בר-חוה, פז, וויטיץ |
ביה"ד פסק כי, יש לראות בנתבעות 1 ו-2 כמעסיקות במשותף של התובע, כי על יחסי הצדדים חל צו ההרחבה בענף הבנייה, וכי התובע זכאי להפרשי שכר וגמול שעות נוספות, לפדיון חופשה, לתשלום ימי חג, לפיצוי בגין היעדר הפרשות לקופת גמל ולפיצוי בגין אי מתן תלושי שכר בסך 5,000 ₪.
עבודה – עובדי קבלן – מעסיק
עבודה – מעביד – מעביד במשותף
עבודה – מעביד – מיהו המעביד
עבודה – הסכם קיבוצי – תחולתו
עבודה – הסכם קיבוצי – צו הרחבה
עבודה – שכר עבודה – תלוש שכר
.
עסקינן בתביעה לתשלום הפרשי שכר, זכויות סוציאליות שונות ופיצוי בגין אי מסירת תלושי שכר. התביעה נגד נתבעת 3 נדחתה בהסכמה. התובע, אזרח אריתריאה, עבד באתר בנייה שבו ביצעה נתבעת 2 (להלן: דורי), פרויקט בנייה באתר "מגדלי הלאום". נתבעת 1 היא חברה למתן שירותי כוח אדם (להלן: ענבר). בין נתבעות 1 ו-2 נערך הסכם לאספקת שירותי כוח אדם לפיו ענבר תספק לדורי עובדים בתחום הבנייה (להלן: ההסכם עם דורי). יצוין כי לפני כן ענבר התקשרה בהסכם עם חברה (להלן: גרוסמן) על מנת שזו תספק לה עובדים (להלן: ההסכם עם גרוסמן). התובע היה אחד העובדים שסיפקה גרוסמן לענבר, וענבר הציבה אותו באתר הבנייה "מגדלי הלאום".
.
בית הדין האזורי לעבודה (הרשמת מ' חנקין) קיבל את התביעה בחלקה נגד נתבעות 1 ו-2, דחה את התביעה נגד נתבעת 3 ופסק כי:
אשר לזיהוי המעסיק, התובע הועסק בתבנית העסקה מורכבת. בהסכמים העומדים ביסוד הדיון מדובר באספקת שירותי כוח אדם. אופן העסקה זה מוסדר בחוק העסקת עובדים על ידי קבלני כוח אדם (להלן: החוק). בטרם בא לעולם ההסדר החוקי, הייתה מקובלת הנחת המוצא כי המשתמש בשירותיו של העובד הוא המעסיק האמיתי. כיום להנחה זו אין עוד תוקף. יתר על כן, נקבע, כי לפי החזקה הקבועה בחוק יש לראות את קבלן כוח האדם כמעסיק היחיד של העובד משך תשעת החודשים הראשונים. חזקה זו תחול רק מקום בו מדובר בתבנית העסקה אותנטית. מתכונת העסקה באמצעות חברת כוח אדם היא לגיטימית בתנאי שהיא מבוצעת כחוק. לצורך בדיקת מתכונת ההעסקה נקבעו מבחנים שנועדו לעמוד אחר המהות האמיתית של אותה מתכונת: מאפייני יחסי עובד-מעסיק; עמידה בתנאי החוק; זמניות ההעסקה; טיב התפקיד; יציבות מול תחלופה; אמת או מראית עין; הגינות, תום לב ותקנת הציבור; שמירה על משטר הסכמים קיבוציים.
יישום המבחנים מצביע על כך שתבנית העסקת התובע לא הייתה לגיטימית ואותנטית, ויש לקבוע כי שתי הנתבעות היו מעסיקותיו. ענבר התקשרה עם גרוסמן על מנת שתספק לה עובדי כוח אדם, בין היתר, לצורך הצבתם בפרויקט הבנייה של דורי, בניגוד להסכם שלה עם האחרונה. לא הוכח כי טרם חתימת ההסכם עם גרוסמן, המציאה האחרונה לענבר רישיון כהגדתו בחוק ולא הוכח כי גרוסמן החזיקה ברישיון הנדרש; ההסכם עם גרוסמן היה חוזה הפסד; קיים קושי מובנה בעובדה, כי ענבר לא סיפקה לדורי את עובדיה שלה, אלא התקשרה עם גרוסמן בניגוד להסכם עם דורי; גרוסמן אינה יכולה לעמוד בחובת תשלום הזכויות לעובד משניתן כנגדה צו פירוק; אשר לדורי, דורי לא פיקחה על כך שענבר תמלא אחר תנאי החוק; לא הוכח כי דורי פיקחה על כך שענבר תמציא לעובדים הודעה לעובד והסכם העסקה ולא פיקה על יתר תנאי ההסכם; לא המטרה של העמדת עובדים למשתמש באופן זמני היא שעמדה בבסיס ההתקשרות, אלא טעמי נוחות; התובע עבד בפועל בחצרי דורי באמצעות ענבר יותר מ-7 חודשים כקבוע בהסכם. התובע אף המשיך לעבוד בחצרי דורי לאחר התקופה מושא הליך זה ולאחר שסיים לעבוד באמצעות ענבר וגרוסמן, עבד באתר באמצעות חברה נוספת; התעריף השעתי שנקבע בהסכם עם דורי לא הספיק לכסות את שכרו של התובע כולל זכויות סוציאליות ולהותיר רווח קבלני; לא הוכח כי דורי בדקה תלושי שכר של העובדים שהוצבו באתר על ידי ענבר; הנתבעות כללו בהסכם ביניהן תנאים בהם לא עמדו בפועל; דורי לא דאגה, לכל הפחות, לברר זהותם המדויקת של מלוא הגורמים המעורבים בהעסקה. לסיכום, יש לראות את הנתבעות כמעסיקות של התובע מטעמים הנעוצים באופי ההתקשרות בין הנתבעות. בתי הדין לעבודה הטילו לא אחת אחריות לתשלום הזכויות גם על מזמין השירות, למשל, בנסיבות בהן עצם עיניו למול קיפוח העובדים, מבלי שבהכרח יתקיימו מרבית המבחנים המקובלים המופעלים לאיתור המעסיק האמתי. במקרה זה האחראיים על עבודת התובע היו מנהלים מטעם דורי.
באשר לענבר, גם אם לא היה לתובע קשר ישיר עמה, אין מחלוקת בדבר היותה גורם המעורב בהעסקת התובע.
צו ההרחבה בענף הבנייה חל על יחסי הצדדים. דורי עוסקת בביצוע פרויקטים לבנייה ולכן היא עונה להגדרת "מעביד" כמופיע בצו ההרחבה בענף הבניין. בנוגע לענבר, משחל על המשתמש צו ההרחבה בענף הבניין ממילא קמה חובתה להשוות את זכויות התובע לזכויות עובדי הבניין עליהם חל הצו. ענבר לא הוכיחה שחלות עליה הוראות ההסכם הקיבוצי בענף שירותי משאבי אנוש. מכאן, שהחריג לכלל בדבר השוואת תנאי עבודתם של עובדי קבלני כוח אדם אינו חל; בנוסף, התובע לא עסק בתפקיד משרדי, ומכאן כי הוא עונה להגדרת "עובד" בצו; אשר לתקופת ההעסקה, הנתבעות הרימו את נטל ההוכחה בדבר מועד התחלת העבודה של התובע. לפיכך, תקופת ההעסקה עמדה על 7 חודשים. מכאן שהתובע אינו זכאי לפיצויי פיטורים ולדמי הבראה. כן זכאי התובע להפרשי שכר וגמול שעות נוספות, לפדיון חופשה, לתשלום ימי חג, לפיצוי בגין היעדר הפרשות לקופת גמל לפי צו ההרחבה בענף הבנייה; כן נפסק לתובע פיצוי בגין אי מתן תלושי שכר בסך 5,000 ₪, נוכח חומרתה המרבית של ההפרה, העובדה כי בכל התקופה לא נמסר ולו תלוש אחד, ובהתחשב באדישות שגילו הנתבעות להפרה המתמשכת, אשר אפשרה פגיעה ממשית בזכויות המגן של העובד. |
| חזרה למעלה |
|
| 9 [עבודה] |
|
| בל (ב"ש) 37750-12-14 יהושוע דורון נ' המוסד לביטוח לאומי (עבודה; יעל אנגלברג שהם; 07/03/18) - 17 ע' |
| עו"ד: עמוס כהן, מורן קונביסר |
ביה"ד פסק כי, בהעדר כל עילה לסטות מהאמור בחוות דעתו של המומחה הנוסף שמונה בתיק, מחלות סרטן העור, סרטן המעי הגס והפגיעה בריאות שמהם סובל התובע, נובעות מתנאי עבודתו ויש לראותן כ"פגיעה בעבודה".
עבודה – ביטוח לאומי – פגיעה בעבודה
עבודה – תאונת עבודה – מומחים רפואיים
.
התובע עבד משנת 1961 ועד שנת 1986 בחברת החשמל. במקביל, התובע עובד משנת 1967 ועד היום כמדריך טיולים. עסקינן בתביעת התובע להכיר בסרטן מעי הגס ובסרטן העור ופגעי השמש ובפגיעה בריאות כ"פגיעה בעבודה" בעילת המיקרוטראומה. בתיק מונה מומחה יועץ רפואי בתחום האונקולוגיה (להלן: המומחה הראשון) מעי הגס וסרטן העור ומומחה בתחום הרפואה התעסוקתית (להלן: המומחה הנוסף).
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופטת י' אנגלברג שהם) קיבל את התביעה ופסק כי:
הלכה היא כי אין המומחה-היועץ הרפואי בא במקום ביה"ד לפסיקה. אך הפוסק הוא בית הדין וחוות-הדעת אינה באה אלא להדריך ולייעץ בתחום שאינו בידיעתו המקצועית של המשפטן, היינו בתחום ידיעתו המקצועית של הרופא. לפי שיטת המשפט בישראל, חוות-דעת כזאת אף היא בבחינת ראיות ויש להתייחס אליה בהתאם לכך. השוני העיקרי שבין חוות-דעת רפואית מטעם מומחה-יועץ רפואי הפועל מטעם בית-הדין לבין חוות-הדעת של רופא המעיד מטעם צד להתדיינות, הוא במשקל אשר בית-הדין ייחס לחוות הדעת. אך טבעי הדבר שביה"ד ייחס משקל מיוחד לחוות-דעת המוגשת על ידי מומחה הפועל מטעמו ולא מטעם אחד הצדדים.
באשר לסרטן העור ופגעי השמש, משתי חוות הדעת עולה, כי חשיפה לשמש כפי שעבד התובע עשויה להביא לפגעי השמש ולמחלת סרטן העור שבהם לקה התובע. אומנם מחוות דעתו של המומחה הראשון עולה כי הוא סבר ששיעור חשיפתו של התובע לשמש הייתה פחותה משנה ולכן שיעור ההשפעה על מחלתו הוא נמוך אלא שלקביעה עובדתית זו אין בסיס בעובדות שהוצגו בפני המומחה, ושעל פיהן ב-30 שנה אחרונות עבד התובע למעלה מ-200 יום בשנה בהדרכת טיולים ואף קודם לכן עבד כחודשיים שלושה בשנה בטיולים ובחשיפה לשמש. מכאן, שלא יכול להיות חולק כי קיימת השפעה משמעותית של תנאי עבודתו של התובע על מחלת הסרטן העור ופגעי השמש שמהם הוא סובל; באשר לסרטן המעי, אין חולק כי התובע נחשף לאבק אסבסט. כך גם הייתה תמימות דעים בין המומחים כי התובע אינו סובל ממחלה פעילה של אסבסטוזיס. המומחה הראשון סבור כי גם אם היה התובע סובל מאסבסטוזיס, הרי שלא ניתן לקבוע קשר סיבתי בין מחלה זו לבין סרטן מעי הגס אם כי הוא מודע לאסכולה או אפשרות שונה, ואילו המומחה הנוסף, בהתבסס על מחקרי ארגון IRAC (הסוכנות הבינלאומית לחקר הסרטן - הערת המתקצרת) סבור כי יש לראות בחשיפה לאסבסט כגורם אפשרי לסרטן מעי הגס. המומחה הנוסף אף מציין כי קיימת דעה בספרות הרפואית על קשר בין סרטן המעי הגס לבין עבודה במשמרות לילה, כפי שעבד התובע בחברת חשמל במשך כ-25 שנה. המומחה הנוסף סבור כי נוכח החשיפה לאבק אסבסט ובהסתמך על סיווג גורמי סיכון (עבודת המשמרות), ניתן לקבוע קיומו של קשר סיבתי בין עבודת התובע לסרטן המעי הגס בשיעור השפעה העולה על 20%. באשר למחלת הריאות, המומחה הראשון לא נשאל ואילו המומחה השני ציין כי חשיפת התובע לאסבסט אומנם לא גרמה למחלה פעילה, אך גרמה לשינויים בריאות של התובע אשר נובעים בבירור מחשיפתו לאבק אסבסט במסגרת עבודתו.
לאור כל האמור, משלא נמצאה כל עילה לסטות מהאמור בחוות דעתו של המומחה הנוסף, נפסק כי מחלות סרטן העור, סרטן המעי הגס והפגיעה בריאות שמהם סובל התובע, נובעות מתנאי עבודתו ויש לראותן כ"פגיעה בעבודה". |
| חזרה למעלה |
|
| מחוזי |
| 10 [בנקאות] |
|
| הפ (ת"א) 16950-05-17 טויגה און ליין בע"מ נ' בנק הבינלאומי הראשון בע"מ (מחוזי; לימור ביבי; 07/03/18) - 34 ע' |
| עו"ד: דמארי שריג, ב. לוינבוק, ברם סלוקי |
החלטת הבנק בדבר סגירת חשבונות המבקשים מהווה סירוב סביר למתן שירות וההליך אשר התקיים על ידי הבנק, היה הליך תקין במסגרתו ניתנו למבקשים אין ספור הזדמנויות להמציא מסמכים ואסמכתאות.
בנקאות – חשבונות בנק – סגירתם
.
תובענות המבקשים לקבוע כי ההחלטות בדבר סגירת חשבונותיהם בבנק בטלות ולמתן צו המונע את סגירת החשבונות או הטלת מגבלות גורפות על הפעילות בחשבון, טרם מתן פירוט נאות בדבר הבסיס להודעות הסגירה.
.
בית המשפט המחוזי דחה את התובענות ופסק:
תאגיד בנקאי רשאי לסרב ליתן את השירותים המנויים בסעיף 2 לחוק הבנקאות ובלבד שמדובר בסירוב סביר, כאשר נטל ההוכחה לסבירות הסירוב מוטל על הבנק. במסגרת מסמכי הנחיות אשר הועברו לבנקים על ידי המפקחת על הבנקים והרשות למלחמה בהלבנת הון והטרור, יש בקיומו של דגל אדום ובייחוד בקיומם של מספר דגלים אדומים, בכדי לחייב את התאגיד הבנקאי לנקוט בבדיקה קפדנית יותר של חשבונות הלקוחות. בענייננו, ההחלטה בדבר סגירת החשבונות על ידי הבנק מהווה סירוב סביר למתן שירות. מתקיימים מספר דגלים אדומים אשר חייבו את הבנק לבחינה קפדנית, זהירה ואף חשדנית של חשבונות המבקשים. על כך הוסיפה התנהלותם כלפי הבנק וכן בקיעים באמון הבנק כלפי המבקשים. ההליך אשר התקיים על ידי הבנק, היה הליך תקין במסגרתו ניתנו למבקשים אין ספור הזדמנויות להמציא מסמכים ואסמכתאות ואולם הם כשלו מעשות כן. |
| חזרה למעלה |
|
| 11 [נזיקין] |
|
| תא (י-ם) 50783-07-12 פלונית נ' שירותי בריאות כללית (מחוזי; אריה רומנוב; 06/03/18) - 18 ע' |
| עו"ד: מ' קין, י' אבימור, ר' שבץ |
נדחתה תביעה בגין "הולדה בעוולה". לא עלה בידי התובעים להוכיח כי הנתבעת התרשלה במעקב ההיריון שבוצע לתובעת וכי כתוצאה מכך נמנעה מהתובעים האפשרות להחליט על הפסקת ההיריון.
נזיקין – רשלנות – רשלנות רפואית
נזיקין – עוולות – הולדה בעוולה
.
תביעה בגין "הולדה בעוולה" בטענה לרשלנות הנתבעת בביצוע מעקב היריון, אשר תוצאתו לידת בנם של התובעים הלוקה בתסמונת דאון.
.
בית המשפט המחוזי דחה את התביעה ופסק:
אף שמוטב היה שמעקב ההיריון היה מתבצע על ידי רופא נשים, יש להכריע בטענת הרשלנות המיוחסת לרופא הנתבעת על פי מעשיו ולא על פי טיב הרישיון שהוא מחזיק. בנסיבות העניין, לא היה צורך בניהול ההיריון כהיריון בסיכון. טענת התובעת כי לא נמסר לה מידע על בדיקות שהיא יכולה לבצע אינה מתיישבת עם העובדות. אין לקבל את טענת התובעים שההסברים שנמסרו לתובעת לא היו מספקים וראויים. אין לקבל את טענת התובעים כי במועד בו נודע לרופא כי התובעת לא ביצעה בדיקת תבחין משולש, היה עליו להצביע בפניה על האפשרות – שכנראה לא קיימת – ואף להמליץ בפניה לבצע בדיקת מי שפיר; גם אם הרופא היה מביא לידיעת התובעת את האפשרות לפנות למנכ"ל משרד הבריאות ולבקש אישור לביצוע בדיקת מי שפיר במועד מאוחר יותר מהנהוג, סביר יותר שהתובעת לא הייתה בוחרת בדרך זו; וגם אם הייתה פונה למנכ"ל משרד הבריאות, לא הובאה ראיה המצביעה על כך שבהתאם לאמות המידה הנוהגות אצלו, היה המנכ"ל נעתר לבקשה. לפיכך, לא עלה בידי התובעים להוכיח כי הנתבעת התרשלה במעקב ההיריון שביצעה לתובעת, וכי כתוצאה מרשלנות זו נמנעה מהתובעים האפשרות להחליט על הפסקת ההיריון. |
| חזרה למעלה |
|
| 12 [מסים] |
|
| עמ (מרכז) 30290-01-13 יהושע כץ נ' פקיד שומה פתח תקווה (מחוזי; שמואל בורנשטין; 02/03/18) - 21 ע' |
| עו"ד: א. רפאל, ק. יזדי סופר, נ. אלשיך |
"עקרון הפרצה" בדיני המס נועד למקרים שבהם הפיצוי משולם בגין נכס שאינו נכס הון "גולמי", וכאשר ההבחנה בינו לבין ההכנסה המופקת ממנו אינה ברורה. במקרה דנן, התשלום שקיבלה המערערת בגין הפסקת הסכם הפצה טרם מועד סיומו אינו נושא אופי הוני, אלא פירותי.
מסים – מס הכנסה – סיווג ההכנסה
מסים – מס הכנסה – הכנסה שבפירות או הכנסה הונית
.
ערעור הנוגע לסיווג תשלום שקיבלה המערערת בגין הפסקת הסכם הפצה טרם סיום התקופה שנקבעה מראש בהסכם – האם מדובר בהכנסה פירותית או הונית.
.
בית המשפט המחוזי דחה את הערעור ופסק:
הלכה היא כי דינו של פיצוי שמקבל נישום כדין הפרצה אותה בא הפיצוי למלא. עקרון הפרצה נועד למקרים שבהם הפיצוי או התמורה משולמים בגין נכס שאינו נכס הון "גולמי", וכאשר ההבחנה בינו לבין ההכנסה המופקת ממנו אינה חדה וברורה, ולפיכך קיים ספק האם הפיצוי הוא בגין אובדן הנכס עצמו או אובדן ההכנסה הצפויה ממנו. בנסיבות אלה השאלה שיש לשאול מהי הפרצה שאותו פיצוי נועד למלא; אם מדובר בנכס שהוא בליבו של העסק, יש לראות בפיצוי כמשולם עבור אובדן הנכס ולסווגו במישור ההוני. אם מדובר בנכס שהוא אחד מני רבים, ההכנסה והנכס נטמעים זה בזה עד שאין מקום להפרדה בין הנכס ובין פירותיו. בענייננו, קשה לומר כי מדובר בהסכם כה מהותי במובן זה שיש בהפסקתו שנתיים לפני תום התקופה שנקבעה בו, כדי לשנות את פניו של העסק. המסקנה המתבקשת היא כי התשלום ששולם במסגרת הסכם הפסקת ההפצה אינו נושא אופי הוני, אלא אופי פירותי. |
| חזרה למעלה |
|
| 13 [דיון אזרחי] |
|
| עא (י-ם) 53070-05-17 מועצה אזורית מטה יהודה נ' שילה לחיאני (מחוזי; רפאל יעקובי, אביגדור דורות, תמר בר אשר; 27/02/18) - 11 ע' |
| עו"ד: חיים מכלוף, אלון גולדברג, אמיתי יחיאלי, שלמה שטיינר, רועי שמחי |
כאשר הערכאה המבררת התרשמה ממכלול הראיות שלפניה וביססה על כך את פסק דינה, על ערכאת הערעור לבחון התרשמות כוללת זו ולא לערוך בחינה מחודשת של חומר הראיות. במקרה דנן התרשמותו הכוללת של בימ"ש קמא מעוגנת בחומר הראיות.
דיון אזרחי – ערעור – אי התערבות בממצאים עובדתיים
דיון אזרחי – ערעור – התערבות בית-משפט שלערעור
.
ערעור על פסק-דין בו נקבע כי פציעת המשיב 1 נגרמה בשל כך שבמהלך רכיבתו על אופניים במושב נחושה הוא נתקל בכבל קרוע של העירוב של שבת התוחם את המושב ובהתאם חויבו המושב והמועצה האזורית לפצותו.
.
בית המשפט המחוזי, ברוב דעות, דחה את הערעור ופסק:
כאשר הערכאה המבררת התרשמה ממכלול הראיות שלפניה וביססה על כך את פסק דינה, על ערכאת הערעור לבחון התרשמות כוללת זו ולא לערוך בחינה מחודשת של חומר הראיות, כביכול הייתה גם היא ערכאה מבררת. במקרה דנן אין לומר כי התרשמותו הכוללת של בימ"ש קמא היא חסרת יסוד. אדרבה, יש לה דווקא עיגון בחומר הראיות ובהתייחסות לטענות בדבר אותן ראיות ובנוגע לראיות שלא הובאו. אין מקום להתערבות ערכאת הערעור בממצאים העובדתיים ובחיובים שנגזרו מהם בפסק הדין שביסוד הערעור, כמו כן סכום הפיצויים הכולל הוא ראוי. |
| חזרה למעלה |
|
| 14 [פשיטת רגל] |
|
| פשר (ת"א) 57973-01-15 יואב שוורץ נ' אייל עברון עו"ד (מחוזי; יעל בלכר; 18/02/18) - 5 ע' |
| עו"ד: |
התנהלותו של החייב עולה כדי חוסר תום לב וניצול לרעה של ההליך, אין הצדקה לבוא לקראתו ויש מקום לביטול הליך פשיטת הרגל.
פשיטת רגל – הליכי פשיטת רגל – חובת תום הלב
פשיטת רגל – הליכי פשיטת רגל – ביטולם
.
בקשת המנהל המיוחד להורות על ביטול הליך פשיטת הרגל מחמת מחדלי החייב והתנהלותו.
.
בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה ופסק:
הנכונות לבוא לקראת החייב, לאזן עניינו אל מול עניינם של הנושים ולאפשר לו לפתוח דף חדש בחייו תוך שיזכה להגנות הפקודה, מתקיימת רק כשמדובר בחייב תם לב. תום הלב נבחן במבט רחב יותר מאשר התנהלותו של החייב בהיבט הצר של ההליך וביצירת החובות. התנהלותו של החייב עולה כדי חוסר תום לב וניצול לרעה של ההליך ואין הצדקה לבוא לקראתו בהליך הפש"ר, על אף נסיבותיו. |
| חזרה למעלה |
|
| שלום |
| 15 [ראיות] |
|
| תא (נצ') 1089-03-15 עאוני זועבי נ' וסים זועבי (שלום; אלעד טל; 08/03/18) - 11 ע' |
| עו"ד: פואד אסעד, מ. הורוביץ |
נדחתה תביעת התובע כנגד עורך דינו לשעבר, להשבת כספים, שלטענתו, הפקיד בידיו לצורך העברתם לצד ג'. פסק הדין עוסק בבחינת ראיות הצדדים ועדויותיהם.
ראיות –עדות –בחינתה
ראיות –עדים –בני משפחה
ראיות –נטל ההוכחה –מרמה
.
התובע הגיש כנגד הנתבע – עורך דין, תביעה כספית, שעניינה השבת כספים שהפקידו לצורך העברתם לצד ג'. התובע מייחס לנתבע במסגרת תביעתו מעשי גניבה וזיוף.
.
בית המשפט דחה את התביעה ופסק כלהלן:
התובע לא הצליח להרים את הנטל ולשכנע לקבל את תביעתו, בשל הכשלים והסתירות בגרסתו, ובשל שורה של נדבכים ונתונים פרי ההיגיון הבריא והשכל הישר המטים את הכף לחובתו.
התובע ואחיו הינם בני משפחה גרעינית אחת. גם אם לא ניתן לראות בעדויותיהם של התובע ואחיו עדות יחידה, אין לתת אמון בעדויותיהם.
התביעה מצביעה לכאורה על מעשים פליליים של הנתבע – עבירות של גניבה וזיוף. הלכה פסוקה היא כי הצד, שעליו רובץ הנטל להוכיח עובדות המטילות על יריבו סטיגמה של ביצוע עבירה פלילית, חייב לעשות זאת באמצעות ראיות בעלות משקל רב וכבד יותר מן הרף הנדרש במשפטים אזרחיים. ודבר זה לא נעשה במקרה דנן. |
| חזרה למעלה |
|
| 16 [עונשין] [תכנון ובנייה] |
|
| תוב (חד') 35401-11-15 הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה שומרון נ' יעקב כהן (שלום; יעקב גולדברג; 04/03/18) - 16 ע' |
| עו"ד: שגיא סיוון, עופר איטאס |
בית המשפט גזר על הנאשמת 8 – אדריכלית והמתכננת של מבנה, שהודתה בביצוע עבירה של בניה ושימוש במקרקעין ללא היתר ובסטייה מתוכנית, עונש של קנס בסך 30,000 ₪. בקשתה של הנאשמת להימנע מהרשעתה – נדחתה.
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: אי-הרשעה
תכנון ובנייה – ענישה – בנייה ושימוש ללא היתר
.
כנגד הנאשמת 8 – אדריכלית והמתכננת של המבנה, הוגש כתב אישום המייחס לה בניה ושימוש במקרקעין ללא היתר ובסטייה מתכנית, עבירות לפי סעיף 204(א) ו-204(ב) לחוק התכנון והבניה, כנוסחו במועד הגשת כתב האישום וטרם תיקון 116 לחוק. המבקשת שהודתה במיוחס לה, מבקשת להימנע מהרשעתה.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
במקרה הנוכחי אין לחרוג מכלל ההרשעה ואין להיעתר לבקשתה להימנעות מהרשעה, בראש ובראשונה מן הטעם שאי הרשעה עלולה לשדר מסר מקל בכל הקשור לאחריותם של ממלאי תפקיד בתחום הבנייה וכי מסר זה עלול לפגוע פגיעה ממשית בציבור ובשלטון החוק. טענות הנאשמת, גם אם אינן יכולות לפטור אותה מהרשעה, ייכללו בשיקולים לכף זכות בגזירת דינה.
בקביעת מתחם הענישה ההולם, בהתאם להוראות חוק העונשין, יש לתת משקל, בין היתר, למידת הפגיעה בציבור ובערך המוגן כתוצאה מן הבנייה, לחלקה היחסי של הנאשמת בביצוע העבירה ולשיקולים נוספים בהתאם לנסיבות העניין.
הנאשמת הכינה את בקשת ההיתר ונטלה על עצמה את הפיקוח העליון על הבנייה בתמורה לשכר טרחה. בכך מילאה הנאשמת תפקיד מרכזי בהכשרת הקרקע, לביצוע הבנייה ללא היתר המיוחסת לנאשמים.
בהתחשב במידה הגבוהה של פגיעה בציבור בהיבט התכנוני, יש לקבוע את מתחם הענישה כקנס כספי הנע בין 25,000 ₪ ל- 75,000 ₪ ובחתימה על התחייבות כספית. |
| חזרה למעלה |
|
| 17 [חוזים] |
|
| הפ (ת"א) 51811-02-17 ג.י.ל לבובסקי בע"מ נ' שלום סעדה (שלום; נאוה ברוורמן; 04/03/18) - 14 ע' |
| עו"ד: בנימין לוי, אברהם מיכלביץ, ניר בג'ה |
נדחתה המרצת פתיחה שעניינה בפרשנותו של הסכם שכירות שנחתם בין המבקשת למשיב 1. נפסק, כי דחיית המרצת הפתיחה מתחייבת לאור לשונו הברורה של הסכם השכירות, שמדבר בעד עצמו.
חוזים – פרשנות – כללי פרשנות
.
המבקשת הגישה בקשה על דרך של המרצת פתיחה, שיסודה בהסכם שכירות שנחתם בין המבקשת למשיב 1. במסגרת המרצת הפתיחה, ביקשה המבקשת, בין היתר, להצהיר כי משיב 1 הפר באופן יסודי את הסכם השכירות שנחתם ביניהם, בכך שלא קיים התחייבותו להעניק למבקשת חזקה ושימוש בלעדיים בשטח המדרכה שממול החנות.
.
בית המשפט דחה את המרצת הפתיחה ופסק כלהלן:
חוזה יפורש בהתאם ללשונו - אלא אם למד בית המשפט מן הנסיבות כי החזקה נסתרה, ולמעשה כוונת הצדדים שונה מזו הנלמדת מפשט הלשון. במקרה זה, מדובר בהסכם ברור, ולשון ההסכם מדברת בעד עצמה.
לאור לשון ההסכם, מתקבלת המסקנה, כי לא ניתן להסיק מלשון ההסכם כי השטח הפתוח בשטח של 13 מ"ר, הינו השטח הפתוח ממול החנות. לא נרשם כי השטח האמור צמוד לחנות, והניסיון לייחס את השטח הפתוח של 13 מ"ר לשטח מול החנות, לא עולה מלשון ההסכם. ככל שהמבקשת ניסתה לייחס את ה- 13 מ"ר, לשטח המדרכה מול החנות, לא עלה בידה להוכיח זאת.
אין די בעדויות שהובאו מטעם המבקשת כדי לקבוע כי הכוונה בהואיל השני הייתה לגבי השטח מול החנות. |
| חזרה למעלה |
|
| 18 [דיון פלילי] |
|
| תפ (טב') 40422-08-17 מדינת ישראל נ' עימאד בראנסי (שלום; ניר מישורי לב טוב; 04/03/18) - 10 ע' |
| עו"ד: |
נדחתה בקשת הנאשם להורות על ביטול כתב האישום נגדו מחמת הגנה מן הצדק שעניינה באכיפה בררנית ושיהוי בהגשת כתב האישום. נקבע, כי בלא הכרעה עובדתית לא ניתן בשלב זה לקבל טענות הנאשם בגין מחדלים ופגמים בהתנהלות המאשימה.
דיון פלילי – הגנות – הגנה מן הצדק
דיון פלילי – טענות מקדמיות – אכיפה בררנית
דיון פלילי – כתב-אישום – הגשתו
.
כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו ביצוען של עבירות איסור צידת חיית בר מוגנת ללא רישיון ציד או היתר, ואיסור ציד בשיטות אסורות (רדיפה בכלי תחבורה ממונע). הנאשם הגיש "הודעת כפירה"
שעניינה ביטול כתב אישום, מחמת דוקטרינת "הגנה מן הצדק". הנאשם העלה מספר טענות לביסוס טענת ההגנה מן הצדק לרבות זו בגין אכיפה בררנית ושיהוי.
.
בית המשפט דחה את הבקשה וקבע כלהלן:
קיים ספק אם ניתן לקבל החלטה מושכלת בטענותיו של הנאשם, לרבות טענתו בדבר אכיפה בררנית, ללא בירור עובדתי מעמיק הן ביחס לסוגיית ההיתרים, הן ביחס לרכיב העובדתי הנטען בכתב האישום כנגד הנאשם.
בלא הכרעה עובדתית זו לא ניתן בשלב זה לקבל טענות הנאשם בגין מחדלים ופגמים בהתנהלות המאשימה המוכחשים מכל וכל בתגובתה. בהינתן קביעה זו קל וחומר שאין בית המשפט יכול לקבוע מסמרות בטענת הנאשם לפגמים חמורים העולים כדי זיכויו מטעמי הגנה מן הצדק.
יש לדחות את טענת השיהוי בהגשת כתב האישום שהעלה הנאשם. גם אם נצא מנקודת הנחה כי המאשימה השתהתה בהגשת כתב האישום מסמוך למועד ביצוע העבירות לכאורה ועד הגשת כתב האישום הרי שלא הוכח כי שיהוי זה נעשה ממניעים פסולים או זרים. כמו כן לא הוכח בשלב זה כי השיהוי בהגשת כתב האישום גרם לנאשם עינוי דין או נזק בלתי מידתי. |
| חזרה למעלה |
|
| 19 [מקרקעין] |
|
| תא (חי') 23106-09-11 יצחק זנטי נ' אברהם שמעון דהן (שלום; אחסאן כנעאן; 04/03/18) - 19 ע' |
| עו"ד: ארנון סביון, א. שרם |
בית המשפט קיבל תביעת התובעים והורה על מתן צו הריסה וצו מניעה קבוע האוסר על הנתבע לבצע כל פעולות בניה ברכוש המשותף בבניין ללא שיהיה בידיו הסכמה כדין של הדיירים בבניין. נפסק, כי הנתבע קיבל היתר בניה בעורמה ובתחבולה, בהסתמך על טופס הסכמה שניתן בחתימת חלק מהדיירים בעבור בקשה לקבלת היתר בניה קודמת.
מקרקעין – בתים משותפים – רכוש משותף
.
בית המשפט נדרש לתביעה – למתן צווי מניעה קבועים וצו עשה – אשר הצדדים הניצים בה הם בעלי דירות שונות בבית משותף. הצווים נוגעים לפעולות בניה שבוצעו על ידי הנתבע ברכוש המשותף כאשר עילת התביעה מבוססת על הטענה לפיה התובעים לא נתנו הסכמתם לפעולות אלו, תוך שהנתבע, בדרך לא דרך, משיג היתר בניה על ידי שימוש בטופס הסכמה שנחתם על ידם ובהסכמת חלקם לצורכי בקשת היתר בניה אחרת בתכלית שהגיש הנתבע בעבר.
.
בית המשפט קיבל את התביעה ופסק כלהלן:
הנתבע קיבל היתר בניה בעורמה ובתחבולה, בהסתמך על טופס הסכמה שניתן בחתימת חלק מהדיירים בעבור הבקשה הראשונה תוך שהנתבע בשלב מאוחר יותר "משפץ" אותו מוסיף עליו תאריך וממלא בו את מהות הבקשה מבלי שתהיה בידו רשות כדין לעשות כן. לאור זאת, לא הייתה בידי הנתבע הסכמה כדין לבנות ברכוש המשותף ולתפוס בו חזקה ייחודית והתובעים זכאים לסעדי הציווי שנתבקשו במסגרת התביעה.
הנתבע לא הוכיח כי התובעים נתנו לו את הסכמה לבנות בהתאם לבקשה השנייה. למעלה מכך, הוכח כי הנתבע ניצל בצורה צינית הסכמה שניתנה לו על ידי התובעים 1 ו- 2 לגבי הבקשה הראשונה על ידי חתימה על טופס הסכמה והוא השתמש באותו טופס לגבי הבקשה השנייה תוך שהוא משפץ את הטופס ומוסיף עליו בדיעבד תאריך מחודש ורושם את בו את מהות הבקשה.
דין התביעה הכספית להידחות. התובעים לא הביאו חוות דעת שמאית אשר מעריכה את גובה דמי השימוש הראויים. כמו כן, התובעים לא נקבו בכתב התביעה את סכום התביעה בכל הקשור לדמי השימוש הראויים ועוגמת הנפש וממילא לא שילמו בגינה אגרת בית משפט. |
| חזרה למעלה |
|
| 20 [התיישנות] [ביטוח] |
|
| תא (נצ') 51229-06-16 איליא חנא נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (שלום; אוסילה אבו אסעד; 04/03/18) - 14 ע' |
| עו"ד: אגנש עדוי מוגרבי, מיכה צופין |
נדחתה תביעת התובע לתשלום תגמולי ביטוח מכוח פוליסת ביטוח חיים. במרכז פסק הדין עומדת סוגיית המועד ממנו תימנה תקופת ההתיישנות, בהתאם לסעיף 31 לחוק חוזה ביטוח.
התיישנות – חישובה – על פי חוק חוזה ביטוח
ביטוח – סוכן ביטוח – אחריות חברת הביטוח
.
התובע הגיש תביעה לתשלום תגמולי ביטוח מכוח פוליסת ביטוח חיים שהתובע רכש מאת הנתבעת. עיקר המחלוקת הוא בעניינים אלה: מה הוא המועד שממנו תימנה תקופת ההתיישנות? האם הוצג לתובע מצג שווא ע"י הנתבעת ו/או ע"י מי מטעמה המבטא הסכמה להארכת תקופת ההתיישנות? האם סוכנת הביטוח הינה שלוחתה של הנתבעת?
.
בית המשפט דחה את התביעה ופסק כלהלן:
תקופת ההתיישנות בת שלוש השנים הקבועה בסעיף 31 לחוק חוזה ביטוח, מתחילה להימנות מיום אירוע התאונה ולא ממועד התגבשות הנכות הצמיתה.
על פי תיקון מס' 6 לחוק חוזה ביטוח, מניין תקופת ההתיישנות יחל מיום שקמה למבוטח זכות לתבוע תגמולי ביטוח בהתאם לתנאי חוזה הביטוח (הפוליסה). מאחר ובמועד חקיקת תיקון 6 לחוק חוזה ביטוח, התביעה כבר התיישנה, הרי שלא ניתן להחיל את התיקון על התובע רטרואקטיבית, ומכאן אין מנוס מהקביעה כי התביעה התיישנה. ומכל מקום, התובע לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח את טענתו לעניין מועד התגבשות הנכות הצמיתה.
אין לקבל את טענת התובע, כי מצג והתנהלות מצד הנתבעת מצדיקים הארכת מועד ההתיישנות. שכן בכל פניותיה של הנתבעת, היא עמדה בחובת הגילוי לעניין מועד התיישנות התביעה.
יש לדחות את טענת התובע לעניין הטלת אחריות שילוחית על הנתבעת מכוח מעשי ו/או מחדלי סוכנת הביטוח, ומצגיה של סוכנת הביטוח אינם יכולים להיראות כמצגים של הנתבעת עצמה. |
| חזרה למעלה |
|
| 21 [דיון אזרחי] |
|
| תאק (ת"א) 24492-03-17 רוני אלבק נ' עמרי פדן (שלום; רונית פינצ'וק אלט; 04/03/18) - 12 ע' |
| עו"ד: אביב אלון, יורי נחושתן |
עצם המחלוקת על מהותו של ההסכם, מובילה למסקנה כי יש למחוק את הכותרת "בסדר דין מקוצר" ולהעביר את התביעה לפסים של תביעה רגילה.
דיון אזרחי – סדר דין מקוצר – כשרות תביעה להתברר בסדר דין מקוצר
.
הנתבעים הגישו בקשה לסילוק התביעה על הסף, לחלופין – מחיקת כותרת ולחילופי חילופין – מתן רשות להתגונן בתביעה כספית חוזית. הנתבעים טוענים, בין היתר, כי התביעה אינה על סכום קצוב, כי התובע עצמו טוען כי נספח התשלומים מכיל הסכמות בעל פה, כי הצדדים חלוקים על מהות המסמך, כי המסכת העובדתית מורכבת ואינה ראויה להתברר בסדר דין מקוצר ועוד.
.
בית המשפט קיבל את הבקשה וקבע כלהלן:
הצדדים חלוקים על מהותו של המסמך. עצם המחלוקת על מהותו של ההסכם, האם הוא אך נספח להסכם קודם או הסכם בפני עצמו, וביתר שאת המחלוקת בדבר זהות המתקשרים בהסכם, האם החייבים על פי ההסכם כלפי התובע הם אלבק או רוני, מובילים למסקנה כי יש למחוק את הכותרת "בסדר דין מקוצר" ולהעביר את התביעה לפסים של תביעה רגילה.
אין מקום לאפשר ניהול תביעה בסדר דין מקוצר כאשר לא ניתן לנהלה כך כלפי מי מהנתבעים. |
| חזרה למעלה |
|
| 22 [חוזים] |
|
| תא (קריות) 59470-12-15 צ'ארלס יאיר קפלן נ' יפרח -אבירן אבי אברהם (שלום; שלמה מיכאל ארדמן; 22/02/18) - 6 ע' |
| עו"ד: |
תביעות הדדיות בגין עסקת מכר מקרקעין. נקבע כי התובע זכאי לדמי שימוש ראויים בגין שימושו של הנתבע במקרקעין.
חוזים – מכר – מקרקעין
.
תביעות הדדיות בגין עסקת מכר מקרקעין.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
התובע מעולם לא נתן התחייבות מפורשת למכור את המחצית השנייה של המקרקעין, ומקל וחומר כאשר התחייבות שכזו מחייבת כתב על פי סעיף 8 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969.
כמו כן, לא הוכח מצג ברור בעל פה ולא הוכח שהתובע ניהל משא ומתן בחוסר תום לב, בניגוד לאמור בסעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973. ייתכן שהנתבע ציפה כי בסופו של דבר יתרצה התובע וימכור לו את המחצית השנייה של החלקה, אך התחייבות ברורה בנושא זה הוא לא קיבל.
התובע זכאי לדמי שימוש ראויים בגין שימושו של הנתבע במחצית השנייה של המקרקעין. בנוסף, התובע זכאי לפיצוי מסוים בגין נזק לא ממוני. |
| חזרה למעלה |
|
| 23 [בתי-משפט] [דיון אזרחי] |
|
| תא (ת"א) 5288-10-16 חן משיח נ' אור ביטון (שלום; רונית פינצ'וק אלט; 18/02/18) - 9 ע' |
| עו"ד: גיל לוי, יעקב נתנאל |
נקבע כי התובע אינו מושתק מלהעלות עילות תביעה שטרם נולדו בעת הגשת התביעות נשוא הסכם הגישור.
בתי-משפט – מעשה-בית-דין – השתק שיפוטי
דיון אזרחי – מעשה-בית-דין – השתק שיפוטי
.
תביעה ותביעה שכנגד שהגישו הצדדים, האחד כנגד רעהו, בקשר עם הסכם מכר דירה והסכם גישור שנכרת, בין היתר, בעקבות תביעה קודמת שהוגשה על ידי התובע נגד הנתבע.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
יש לבחון האם לנוכח הסכם הגישור, שלא ציין את המשכנתא ולא את חובתו של הנתבע להסיר את המשכנתא מהדירה, קם לתובע מחסום תביעה בעניין זה, היינו הוא איבד את זכות התביעה שלו במקרה בו הדירה תימסר לו כאשר רובצת עליה משכנתא שאינה בגין חוב שלו לצד ג' כלשהו.
לשאלה זו יש להשיב בשלילה. הסכם הגישור חל על הטענות בתביעות נשוא הגישור, וכן על טענות שהתובעים בתביעות נשוא הגישור יכלו להעלות בעת הגשת התביעות ביחס לעילות התביעה. בעת הגשת התביעה הראשונה, טרם נמסרה הדירה לתובע, וממילא לא עלה הנושא של הסרת המשכנתא. נושא זה לא היווה חלק מעילת התביעה, והוא לא נדון ולא הוסדר בגישור. לפיכך, עילות תביעה שלא התגבשו בעת הגשת התביעה הראשונה אינם נחסמות בגין הסכם הגישור.
מאחר ועילת תביעה זו לא עמדה לו בעת הגשת התביעה הראשונה, הגישור לא חסם עילות תביעה שטרם נולדו, ולא נקבע בהסכם הגישור כי הוא חל גם על עילות תביעה חיצוניות לתביעות נשוא הגישור וכולל כאלה שטרם נולדו. |
| חזרה למעלה |
|
| 24 [ביטוח] |
|
| תא (נצ') 32302-03-17 שאדי עתאמלה נ' מנורה מבטחים ביטוח בע"מ (שלום; דניאל קירס; 17/02/18) - 6 ע' |
| עו"ד: פאיז שרקאווי, ראניה עלי, הוחויזר |
התקבלה תביעה לתגמולי ביטוח רכב. נקבע כי המבוטח הוכיח את מקרה הביטוח, והנתבעת כשלה בניסיונה להוכיח פטור מחבותה.
ביטוח – ביטוח רכב – גניבה
ביטוח – חוק חוזה הביטוח – מרמה בתביעת תגמולים
ביטוח – תגמולי ביטוח – מרמה בתביעת תגמולים
ביטוח – ראיות – נטל ההוכחה
.
תביעה לתגמולי ביטוח נכסים (רכב).
.
בית המשפט קבע כלהלן:
התובעים טענו כי הרכב נגנב מבעל הרכב. הנתבעת טענה כי האירוע בוים. הנתבעת טוענת לפטור מחובתו כמבטח, לפי סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981, עקב מסירת עובדות כוזבות והכבדה על בירור התביעה.
נוכח טענה בדבר תביעת מרמה בביטוח, הנטל מתחלק בין המבוטח והמבטח באופן הבא: הנטל להוכיח את קרות האירוע המוגדר בפוליסת הביטוח (גניבה, שריפה וכדומה) רובץ על כתפי המבוטח (ומובהר: הנטל כאן הוא להוכיח אך את התקיימות האירוע המוגדר, ולא שהאירוע המוגדר אירע שלא במסגרת מרמה); ואילו הנטל להוכיח מרמה רובץ על כתפי המבטח, במסגרת הנטל להוכיח התקיימותו של חריג על פי הפוליסה.
המבוטח הוכיח את מקרה הביטוח, והנתבעת כשלה בניסיונה להוכיח פטור מחבותה. הגנת הנתבעת מפני התביעה מבוססת על הטענה העובדתית לפיה נמצא בתוך הרכב במשחטת הרכב מפתח מקורי של הרכב. אולם הנתבעת לא הוכיחה טענה זו. |
| חזרה למעלה |
|
| 25 [ביטוח] [נזיקין] |
|
| תא (ת"א) 29467-07-13 ה.ד נ' אליהו חברה לבטוח בע"מ (שלום; אורלי מור אל; 06/02/18) - 30 ע' |
| עו"ד: אילן ג'ורג'י , איתי נווה, יגאל אלון |
התובע עמד בנטל הנדרש להוכיח את התרחשות התאונה ברכב המבוטח על ידי הנתבעת. נדונו נכותו הרפואית, פגיעתו התפקודית וסוגיית הנזק.
ביטוח – חברת ביטוח – חובותיה
נזיקין – פיצויים לנפגעי תאונות דרכים – פיצויים
נזיקין – פיצויים לנפגעי תאונות דרכים – שיעורם
נזיקין – פיצויים לנפגעי תאונות דרכים – חישובם
.
התובע נפגע, לטענתו, כרוכב אופנוע בתאונת דרכים. בשל נזקי הגוף שנגרמו לו בתאונה, הגיש התובע תביעה זו לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
עלה בידי התובע להוכיח קיומה של תאונת דרכים באופנוע המבוטח על ידי הנתבעת. מסקנה זו מעוגנת בעדותו של התובע, שנמצאה מהימנה, הנתמכת בשני אדנים: האחד זה המצוי במסמכים הרפואיים שצרף התובע לתביעתו, והאחר – בהיעדר ראיות חיצוניות סותרות ובהתנהלות הנתבעת, שיצרה את הרושם שזנחה את טענת החבות ואף נמנעה מלחקור את התובע בנושא.
מעבר להכחשה בכתב ההגנה ובתגובה לבקשה למינוי מומחים, הכחשה עליה לא חזרה הנתבעת בשלב תחשיבי הנזק או בקדמי המשפט שנוהלו לאחריו, או בדיון ההוכחות שנוהל, לא הביאה הנתבעת מסמך או ראיה חיצוניים כלשהם המלמדים שיכול ופגיעתו של התובע אינה כתוצאה מתאונת דרכים או יכול והתובע נהג ברכב אחר מזה המבוטח על ידה, אלא הסתפקה בניסיון להסתמך על חסרים ואי התאמות העולים מגרסת התובע עצמו וזאת מבלי לחקור כלל את התובע על חסרים או אי התאמות אלה ומבלי שניתן יהא להתרשם מהסבריו.
בהתנהלות מסוג זה, חוטאת הנתבעת לחובותיה החוזיות, להנחיות המפקח על הביטוח ולמצופה מגופים כמו הנתבעת, המקבלים את הזכות לשרת ציבור גדול מאוד של מבוטחים מן היישוב המשלמים ממיטב כספם על מנת שביום פקודה יעמדו לזכותם תגמולי הביטוח. |
| חזרה למעלה |
|
| משפחה |
| 26 [משפחה] |
|
| תלהמ (ת"א) 66557-11-16 פלוני נ' פלונית (משפחה; קרן גיל; 08/03/18) - 10 ע' |
| עו"ד: אמיר אלירז, ניסים חי תקוע |
ביהמ"ש לענייני משפחה הצהיר כי לאיש הזכות למחצית משווי זכויות בדירת עמידר שנרכשה לאחר גירושי הצדדים מכח זכאות האישה כאם חד הורית ונרשמה ע"ש האישה בלבד. זאת משהתקבלה טענת האיש כי הגירושים היו פיקטיביים מטעמים כלכליים והלכה למעשה הצדדים נשאו בשנית בטקס פרטי שלא נרשם ברבנות. נקבע כי הצדדים חיו כידועים בציבור למצער ממועד הטקס הפרטי ועד 2016. וכי האיש הוכיח זכותו לשיתופו בזכויות בדירה שנרכשה בתקופה זו.
משפחה – יחסי ממון בין בני-זוג – הדין החל
משפחה – יחסי ממון – יחסי שיתוף בנכסים
משפחה – ידועים בציבור – יחסי ממון
משפחה – יחסי ממון בין בני-זוג – בית המגורים
.
תביעת איש לסעד הצהרתי בדבר בעלותו במחצית מרכוש האישה לרבות זכויות בדירת מגורים שנרכשו מכח זכאות האישה כאם חד הורית. הצדדים זנחו טענותיהם ביחס לכלל הרכוש וטענו אך ורק לעניין הזכויות בדירה. רקע: התובע (להלן בשם בדוי אברהם) והנתבעת (להלן בשם בדוי שרה) נישאו כדמו"י ב-1989 והתגרשו ב-1993 כשלהם שני ילדים. לגרסת אברהם גירושי הצדדים היו למראית עין בלבד על מנת לקדם זכאותם לזכות שכירות בדירת עמידר והלכה למעשה הצדדים לא נפרדו והוסיפו להתגורר תחת קורת גג אחת וניהלו משק בית משותף משך 27 שנים עד פרידתם בשלהי 2016. אין מחלוקת שב-1996 נערך טקס פרטי בביתם בנוכחות הצדדים וחלק מבני משפחתם. לטענת אברהם הטקס היה קידושין כדמו"י ולטענת שרה הטקס היה 'טקס בוכרי' ולא קידושין כדמו"י.אין חולק כי הנישואין לא נרשמו ברבנות או בכל מוסד רשמי אחר. לטענת אברהם, לאור רצונה של שרה לשמר את מעמדה כחד הורית מכוחו הייתה זכאית לקבלת הטבות שונות. לאחר מכן נולדו לצדדים עוד שני ילדים. שרה טוענת שאברהם אדם אלים ומסוכן ולאחר הגירושין הם התגוררו תחת קורת גג לסירוגין בלבד מסיבות שונות אולם הם לא קיימו משק בית משותף. ב-1998 ניתנה לשרה זכות לשכירות דירת עמידר (להלן "הדירה") הזכויות בדירה נרכשו ב-2007 תמורת 51,204 ש"ח ונרשמו על שם שרה בלבד. אין מחלוקת שרכישת הזכויות בדירה הייתה מכח זכויותיה של שרה כאם חד הורית ל-4 ילדים, וכן שאם הצדדים היו רשומים כנשואים לא הייתה להם זכאות זהה (אם בכלל) לרכישתה. לטענת אברהם הצדדים ראו בדירה, מאז ומעולם כדירה משותפת והוא אף ארך בה שיפוצים. שרה לעומתו טוענת שהזכויות בדירה נרכשו ממקורות מימון שלה ולאברהם אין כל חלק בזכויות בה.
.
ביהמ"ש לענייני משפחה קיבל את התביעה חלקית מהטעמים הבאים:
מהו המשטר הרכושי החל על הצדדים? ככל שהצדדים נשואים חל עליהם בהתאם להוראות סעיף 5 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג -1973 שיתוף כלכלי דחוי לפיו עם התרת נישואין או פקיעתם זכאי כל אחד מהם למחצית שווים של כלל נכסיהם להוציא נכסים שהיו להם ערב הנישואין או שקיבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין. ככל שהצדדים הם בגדר ידועים בציבור כי אז בנסיבות מסוימות חלה עליהם 'חזקת השיתוף' גם ביחס לנכסים שנרכשו טרם התייצבות הקשר ביניהם. ככל שהצדדים אינם נשואים או ידועים בציבור – תידחה התביעה.
אין מחלוקת שהצדדים התגרשו ב-1993 אף אין מחלוקת שב-1996 נערך טקס כלשהו בנוכחות הצדדים וחלק מבני משפחתם. כאמור לצדדים גרסאות שונות בדבר מהות הטקס. מכל מקום, הכרעה האם נישואיהם השניים של הצדדים נערכו כדמו"י אם לאו אינה בסמכותה של ערכאה זו. די בכך שאף לשיטת אברהם הקידושין נערכו באופן פרטי אף שהצדדים לא היו פסולי חיתון (תהא הסיבה לכך אשר תהא) על מנת לקבוע שאין להחיל בעניינם את הוראות חוק יחסי ממון.
נוכח התשתית הראייתית ביהמ"ש קובע שהצדדים חיו תחת קורת גג אחת וניהלו משק בית משותף כידועים בציבור לכל הפחות מ-1996 (מועד עריכת טקס הנישואין השניים) ועד שנת 2016 אז עבר אברהם להתגורר בנפרד משרה וילדיהם. ביהמ"ש שוכנע שהצדדים פעלו במכוון וביודעין מפאת אינטרסים כלכליים שלא לרשום את הנישואין; משעה שהזכויות בדירה נרכשו למעלה מעשור לאחר 28.7.1996 לא נדרשת הכרעה האם הצדדים היו ידועים בציבור כבר ממועד הגירושין ביום 24.3.1993 אם לאו.
האם התקיים בין הצדדים שיתוף רכושי: התקופה הארוכה בה חיו הצדדים תחת קורת גג אחת ובמהלכה נולדו להם שני ילדים משותפים נוספים מהווה ראייה על אודות יחסי הצדדים והמשטר הרכושי גם אם בפועל לא ניהלו הצדדים חשבון בנק משותף. סביר ששרה הייתה מנועה מניהול חשבון בנק משותף עם אברהם עת נהנתה מקצבאות והטבות של אם חד הורית, ועל כן אין בעובדה שהצדדים לא ניהלו חשבון בנק משותף כדי להעיד על הפרדה רכושית. עדותו של אברהם לפיה הנתבעת נשאה בהוצאות אחזקת הבית והוא נשא ביתר ההוצאות לרבות רכישת מוצרי מזון ושהצדדים ניהלו את משק הבית המשותף במאמץ משותף אמינה ומתיישבת עם ההיגיון. בהתחשב בעובדה שלתובעת שולמה קצבת נכות באמצעות המל"ל והיא לא עבדה שנים ארוכות, בהוצאות הנדרשות לצורך גידול ארבעה ילדים, בהוצאות הנדרשות לצורך אחזקת הדירה והעובדה שהצדדים התנהלו ברמת חיים סבירה, המסקנה המתחייבת היא שללא התרומה הכספית של אברהם למשק הבית המשותף – לא היה הדבר מתאפשר. לפיכך נקבע שהצדדים חיו בשיתוף רכושי.
שיתוף רכושי ביחס לדירה: הזכויות בדירה נרכשו ב-2007 תמורת 51,204 ש"ח ונרשמו על שם שרה בלבד. אין מחלוקת שרכישת הזכויות בדירה הייתה מכח זכויותיה של שרה כאם חד הורית ל-4 ילדים, וכן שאם הצדדים היו רשומים כנשואים לא הייתה להם זכאות זהה (אם בכלל) לרכישתה.
הלכה היא שדירת המגורים מהווה נכס משפחתי מובהק וככזה נדרשות פחות ראיות להוכחת השיתוף בזכויות בה. בענייננו הצדדים התגוררו בדירה יחד עם ילדיהם כ-20 שנים עד פרידתם. מהנימוקים להלן נקבע שאברהם הוכיח זכותו לשיתופו בזכויות בדירה: א. הוכח שהדירה נרכשה בשעה שהצדדים התגוררו תחת קורת גג אחת (גם לשיטת שרה) וכן שאברהם היה מעורב ברכישתה; ב. טענת שרה שרכישת הדירה מומנה ממקורותיה שלה בלבד לא הוכחה ולא הוכח שלשרה היו מקורות כספיים פרטיים שאינם משותפים; ג. טענת אברהם שערך שיפוצים נרחבים בדירה הוכחה; ד. שרה עצמה, על אף הכחשתה, ראתה בדירה נכס משותף לצדדים וביום 6.7.2017 כתבה היא לאברהם בקשר עם הדירה "שאני ימכור תקבל תכסף בנתיים חיים פה אנשים".
ביהמ"ש הוסיף, כי אין בעובדה שהדירה נרכשה הודות לזכאות האישית של שרה כאם חד הורית כדי לגרוע משיתוף הזכויות בה בפרט לאור העובדה שהצדדים בחרו במודע שלא לרשום את נישואיהם במרשם על מנת שלא לפגוע בזכויותיה לרכישתה.
חרף האמור לעיל, לא ניתן להתעלם מהודאת אברהם שהצדדים רקמו יחד תוכנית להונות את עמידר והתגרשו באופן פיקטיבי על מנת להגדיל הסיכויים לזכות שכירות בדירת עמידר, ולאחר מכן התחתנו באופן פרטי, נולדו להם שני ילדים נוספים, והם לא נרשמו כנשואים עד היום. עתה כאמור מבקש אברהם את ביהמ"ש להצהיר על בעלותו במחצית הזכויות בדירה שהזכות לרכישתה ניתנה לשרה על פי טענתו מכח הונאה. ביהמ"ש לא ייתן ידו למעשי הצדדים ועל כן, התביעה מתקבלת באופן חלקי בלבד כך שיוצהר שלאברהם הזכות למחצית משווי הזכויות בדירה כערכה במועד פסק הדין.
פסק הדין יועבר לעיון מנהל בתי המשפט שיבחן האם יש מקום להעבירו יחד עם תצהירי הצדדים והפרוטוקול לגופים הרלוונטיים. |
| חזרה למעלה |
|
| 27 [משפחה] |
|
| תמש (ב"ש) 55724-09-16 פלוני נ' ב"כ היועמ"ש/ פרקליטות מחוז דרום - אזרחי (משפחה; אלון גביזון; 08/03/18) - 7 ע' |
| עו"ד: |
הכרעה בשאלת אופן ביצוע בדיקה גנטית לצורך הוכחת שאלת האבהות, כאשר האב הנטען הינו אזרח ישראלי, האם תושבת הרשות הפלסטינית ללא מעמד בארץ, והקטינים חסרי מעמד בארץ; בכל הנוגע לאם יש להורות על ביצוע הבדיקה בבית אל (נוהל מת"ק). מאידך, בכל הנוגע לקטינים – חסרי מעמד מוסדר, שמי מהוריהם תושב הרשות – יש לבחון היכן מרכז חייהם. כאשר הוכח כי מרכז חייהם של הקטינים בארץ, נטילת הדגימה יכול ותילקח מהם בבית חולים ישראלי בארץ. כאשר לא הוכח זאת, נטילת הדגימה מהם תעשה בהתאם לנוהל מת"ק.
משפחה – בדיקת סיווג רקמות – אופן ביצועה
משפחה – בדיקת סיווג רקמות – לצורך הוכחת אבהות
משפחה – בדיקת סיווג רקמות – שיקולי בית-המשפט
.
הכרעה בשאלת אופן ביצוע בדיקה גנטית לצורך הוכחת שאלת האבהות, כאשר האב הנטען הינו אזרח ישראלי, האם תושבת הרשות הפלסטינית ללא מעמד בארץ, והקטינים חסרי מעמד בארץ. ברקע: עתירת התובעים למתן פסק דין הצהרתי, הקובע את אבהותו של התובע 1 על הקטינים שנולדו לנשותיו –תובעות 2-1 שהן תושבות פלשתינאיות מהאזור ללא אישור כניסה לישראל. פסה"ד נדרש לצורך הסדרת מעמדם של הקטינים בארץ. ב"כ היועמ"ש דורש כי הבדיקה תערך בנוהל מת"ק (מנהל תיאום וקישור) שפרושו כי הדגימה לצורך ביצוע בדיקת הרקמות תילקח במטה המנהל האזרחי בבית אל ותועבר לבית חולים ישראלי בארץ. ואילו התובעים סבורים כי יש לערוך את הבדיקה בנוהל רגיל – לפיו נטילת הדגימה נעשית בבית חולים ישראלי בארץ.
.
ביהמ"ש לענייני משפחה פסק:
יש לערוך הבחנה בין אופן נטילת הדגימה (לצורך עריכת בדיקת האבהות) מהתובעות 2-3 ובין אופן נטילת הדגימה לקטינים.
בכל הנוגע, לאמהות, שהן כאמור תושבות פלשתינאיות מהאזור ללא מעמד בארץ, ביהמ"ש סבור כי יש להורות על ביצוע הבדיקה בבית אל (נוהל מת"ק), וזאת כנגזרת מהוראות תקנה 4(א) לתקנות מידע גנטי (להלן: "תקנה 4(א)") הקובעת כך: "הורה ביהמ"ש על נטילת דגימה מנבדק מחוץ לישראל, תילקח הדגימה, ככל שלא הורה ביהמ"ש אחרת, בנציגות דיפלומטית או קונסולרית של ישראל במדינת החוץ ששוהה בה הנבדק או במדינה אחרת שיש בה לישראל נציגות כאמור או על פי הסדר שנקבע מכוח הסכם בין מדינת חוץ לבין מדינת ישראל, המנוי בתוספת השלישית."
אכן, כטענת ב"כ התובעים, תקנה 4(א) עוסקת באופן עריכת הבדיקה כאשר הנבדק אינו נמצא בארץ וכאשר קיימת נציגות דיפלומטית במדינה האחרת או כאשר נקבע הסדר בין מדינת החוץ לבין מדינת ישראל, ואינה קובעת אופן עריכת הבדיקה כאשר המדובר בתושב הרשות הפלסטינית, שכן זו האחרונה אינה מדינה. יחד עם זאת, ב"כ התובעים לא הצביע על הוראת חוק ו/או תקנה לפיהן זכותו של שוהה בלתי חוקי בארץ, לכפות על המדינה ביצוע בדיקת רקמות בתחומה בלבד. לעמדת ביהמ"ש, ההיקש שעושה המדינה מכוח תקנה 4 (א), הינו מחויב המציאות שכן זכותה של מדינה, ואך חובתה, למנוע הימצאות שלא כדין בתחומה, תוך שהלכה למעשה, היא איננה מונעת את ביצוע הבדיקה אלא קובעת נהלים ברורים בעניין.
בשים לב כי התובעות 2-3 הינן בעלות מעמד ברשות הפלסטינית ושוהות בלתי חוקיות בארץ, ומשהוברר כי אישור כניסה לא יינתן לצורך ביצוע בדיקת הרקמות, אין מקום להורות כי נטילת הדגימה מהתובעות לצורך ביצוע הבדיקה תעשה בבית חולים ישראלי בתחום ישראל. כן צודק ב"כ היועמ"ש בטענתו כי באם יתאפשר לתובעות מתן דגימה בבית חולים ישראלי ללא שקיבלו אישור כניסה לישראל יהווה הדבר כמתן לגיטימציה למעשה בלתי חוקי.
מנגד, באשר לקטינים – חסרי מעמד מוסדר בארץ, שמי מהוריהם הינו תושב הרשות הפלסטינאית, אף אם נולדו בישראל בבית חולים ישראלי – ביהמ"ש סבור כי יש לבחון היכן מרכז חייהם ולהבחן בין שתי אפשרויות:
האחת – כאשר הוכח כי מרכז חייהם של הקטינים בארץ, שאז נטילת הדגימה יכול ותילקח מהם בבית חולים ישראלי בארץ.
והשניה – כאשר לא הוכח כי מרכז חייהם של הקטינים בארץ, שאז נטילת הדגימה מהם תעשה בהתאם לנוהל מת"ק.
במסגרת השיקולים הבאים בחשבון לצורך בחינת מרכז החיים של קטינים חסרי מעמד מוסדר, שמי מהוריהם תושב הרשות, יש ליתן את הדעת , בין היתר, לגיל הקטינים ומשך שהייתם בארץ, מקום מגוריהם, מוסדות החינוך בהם הם לומדים וכיוצ"ב.
בענייננו, בשים לב לגיל הקטינים ומשלא הוצגו בשלב זה, כל ראיות כי מרכז חייהם של הקטינים בארץ (למעט כי הקטינים נולדו בבית החולים סורוקה), הרי שיש ליטול גם מהם את הדגימות לצורך ביצוע הבדיקה בהתאם לנוהל מת"ק. |
| חזרה למעלה |
|
| תעבורה |
| 28 [תעבורה] |
|
| תתע (י-ם) 9395-08-17 מדינת ישראל נ' יהונתן שלו (תעבורה; שרית זוכוביצקי אורי; 04/03/18) - 7 ע' |
| עו"ד: |
בית המשפט זיכה את הנאשם מעבירה של מהירות מופרזת. לא הוכח מעבר לכל ספק סביר כי מכשיר הדבורה מדד את רכבו של הנאשם ולא כלי רכב אחר שנסע לצד הכביש.
תעבורה – עבירות – נהיגה במהירות מופרזת
תעבורה – מכשירי מדידה – הדבורה
תעבורה – מכשירי מדידה – הסתמכות עליהם
.
כתב האישום מייחס לנאשם עבירה של נהיגה במהירות של 120 קמ"ש בדרך בין עירונית בה מותרת מהירות מרבית של 80 קמ"ש בניגוד לתקנה 54(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961.
.
בית המשפט לתעבורה פסק כלהלן:
לא ניתן לשלול מעבר לכל ספק סביר את האפשרות כי בעת המדידה קלט מכשיר הדבורה כלי רכב אחר שנסע במקביל לכביש, בשביל עפר לפני העיקול בכיוון נסיעת הנאשם והיה מוסתר מעיני השוטר. רכב זה היה בטווח המדידה של המכשיר, אך טרם נכנס לתוך שדה הראיה של השוטר.
אומנם הנאשם לא טען כנגד אמינות המכשיר, אך לא ניתן להתעלם מכך שלא נשללה האפשרות שכאשר שטח שדה הראייה של השוטר קטן מטווח הקליטה של המכשיר, ייתכן כי רכב אחר שנסע במקום מחוץ לשדה הראיה של השוטר אך לא מחוץ לטווח הקליטה של המכשיר, הוא אשר נקלט במכשיר.
הנאשם עורר ספק הן באשר למקום האכיפה המדויק והן באשר לאפשרות שנמדדה מהירותו של רכב אחר שאינו רכבו, ומשכך יש לזכות את הנאשם מחמת הספק מהעבירה המיוחסת לו בכתב האישום. |
| חזרה למעלה |
|
| 29 [תעבורה] |
|
| תד (נצ') 2911-06-16 מדינת ישראל נ' דורית אקון (תעבורה; בסאם קנדלפת; 18/02/18) - 6 ע' |
| עו"ד: |
התביעה לא הוכיחה, ברמת הוודאות הנדרשת במשפט פלילי, כי הנאשמת יכולה וצריכה הייתה למנוע את תאונת הדרכים. מסקנה זו מתחייבת מהחקירה השטחית שנעשתה בתיק ומהיעדר כל ממצא שעל בסיסו ניתן היה לבסס את אשמתה של הנאשמת מעל לכל ספק סביר.
תעבורה – עבירות – נהיגה רשלנית
תעבורה – תאונת דרכים – אחריות
תעבורה – בוחן תנועה – דוח בוחן
תעבורה – בוחן תנועה – תפקידו
.
כתב האישום מייחס לנאשמת עבירה של נהיגה רשלנית שגרמה לתאונת דרכים בה נחבל אדם חבלה של ממש ועבירה של התנהגות הגורמת נזק לאדם.
.
בית המשפט זיכה את הנאשמת, ופסק כלהלן:
מדובר בתאונת דרכים שהסתיימה בפגיעות קשות שנגרמו להולכת רגל, ואם ציפינו שהמשטרה תחקור את נסיבות התאונה מייד ולעומק, התבדינו.
לא ניתן היה להגיש כתב אישום כנגד הנאשמת כלאחר יד ועל סמך ראיות דלות ביותר וחקירה שאינה חקירה. בהיעדר חקירה מידית ומעמיקה, רשויות האכיפה נוטלות סיכון שחקירה מאוחרת לא תספיק לביסוס אחריות הנהג לגרימת התאונה, ועל אחת כמה וכמה חקירה שטחית כמו בענייננו.
הנורמה המחייבת כל נהג הנוסע ברכבו להימנע מכל פגיעה שהיא בבני האדם המצויים בתחום הפיזי של נהיגתו, אינה קובעת אחריות מוחלטת. על התביעה להוכיח רשלנות. התביעה לא הוכיחה במה התרשלה הנאשמת וכיצד באופן סביר יכולה הייתה למנוע את התאונה. |
| חזרה למעלה |
|
| כתבי טענות |
|
|
|
|
|
|
|
