|
תוכן העניינים
| עליון |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| עבודה אזורי |
| 7 [עבודה] |
 |
| סעש (ב"ש) 2879-09-15 מודי נרטיף נ' דניאל אבוטבול (עבודה; יוחנן כהן, נ.צ.: מ' זיכרמן, י' פרלוביץ; 05/03/18) - 22 ע' |
ביה"ד דן בתביעת התובעים, מהגרי עבודה שהועסקו אצל הנתבע בענף החקלאות, ופסק לזכותם תשלום בגין הפרשי שכר מינימום, גמול בגין עבודה בשעות נוספות, פדיון חופשה, דמי חג, דמי הבראה, דמי כלכלה, מענק שנתי, פיצוי בגין העדר הפרשות לקרן פנסיה; התביעה לפיצויי פיטורים התקבלה אך ביחס לתובע 2, שכן סיום עבודתו נעשה בשל סיום תקופת אשרת העבודה שלו בישראל.
 עבודה – שכר מינימום – תביעה להפרשי שכר
עבודה – פיצויי פיטורין – עובד זר
עבודה – הסכם קיבוצי – זכות מכוח הסכם קיבוצי
עבודה – שכר עבודה – זכויות נלוות
עבודה – שעות עבודה ומנוחה – שעות נוספות
עבודה – התפטרות – הודעה מוקדמת |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| מנהלי |
|
|
|
|
| מחוזי |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| שלום |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| בתי-הדין הרבניים |
|
|
|
|
|
|
| כתבי טענות |
|
|
|
|
|
|
| עליון |
| 1 [מקרקעין] [בתי-משפט] [משפט מינהלי] |
|
| עא 7896/16 שר התחבורה נ' אריה פארן (עליון; י' דנציגר, י' עמית, א' חיות; 12/03/18) - 22 ע' |
| עו"ד: אפי יגל, פלג אלימלך, אריה סוכובולסקי |
ההתוויה שנקבעה בסעיף 5 לקריטריונים לקביעת זכאותם של נפקעים לקבלת פיצויי סבל באשר להיקף התחולה בזמן של הלכת רוטמן – תחימת התחולה הרטרוספקטיבית של הלכת רוטמן לשבע שנים – היא סבירה ולא נמצאה עילה להתערב בה.
מקרקעין – הפקעה – פקודת הדרכים ומסילות הברזל
מקרקעין – הפקעה – פיצויים
בתי-משפט – הלכה פסוקה – תחולתה
בתי-משפט – פסק-דין – פרשנות
משפט מינהלי – רשות מוסמכת – שר התחבורה
משפט מינהלי – סמכויות עזר – היקפן
.
ערעורים על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי שקיבל את תביעת המשיבים וקבע כי חברת נתיבי ישראל – החברה הלאומית לתשתיות תחבורה תשלם להם פיצויי סבל ע"פ סעיף 7 סיפא לפקודת הדרכים ומסילות הברזל (הגנה ופיתוח), 1943 בגין מקרקעין שהיו בבעלותם והופקעו.
.
ביהמ"ש העליון קיבל את הערעורים בקבעו:
בעניין רוטמן נקבע שככלל, נטילת חלקת מקרקעין או חלק ממנה מכוח פקודת הדרכים ומסילות הברזל (הגנה ופיתוח) ללא פיצוי מלא, גורמת "סבל" לבעל המקרקעין כמשמעותו בסעיף 7 סיפא ככל שהחלק הנותר בידי בעל המקרקעין לא הושבח, ומחייבת תשלום פיצוי מלא בגין ההפקעה. עוד נקבע כי שיקול הדעת המסור לשר בהחלטה על הענקת פיצויי סבל קיים רק מקום בו חלה השבחה בחלק הנותר בידי הבעלים ולפיכך, כל אימת שחלק זה לא הושבח כתוצאה מן ההפקעה, סמכות השר לשלם פיצויי סבל הופכת לסמכות חובה.
בעקבות הנ"ל התכנסו נציגי גורמי ממשלה בלשכת המשנה ליועמ"ש (אזרחי) כדי לדון בהשלכותיו. בעקבות המלצותיהם החליט השר לעדכן את הקריטריונים הקיימים לקביעת זכאותם של נפקעים לקבלת פיצויי סבל. סעיף 5 לאותם קריטריונים קובע כי ככל שמדובר בהפקעות שבהן תפיסת הקרקע נעשתה בתוך תקופה של שבע שנים שעד למועד מתן פס"ד רוטמן, תמליץ הוועדה המכרעת על תשלום פיצויים מן החסד (להלן, הכלל המנחה), אלא אם כן מצאה כי נתקיימו הסייגים המפורטים בסעיף.
עקרון חוקיות המנהל מורה כי הרשות המנהלית רשאית ומוסמכת לעשות רק אותן פעולות שהחוק מסמיך אותה לעשותן. סעיף 7 לפקודת הדרכים מקנה לשר התחבורה סמכות לשלם פיצויי סבל בגין הפקעת הרבע הראשון ממקרקעין שהופקעו לפי פקודה זו. מסמכות זו נגזרת סמכות השר להתוות את קווי המדיניות לתשלום פיצויי סבל, ובתוך כך לקבוע אמות מידה לנתינתם. מסקנה זו נובעת מהעיקרון בדבר סמכויות העזר במשפט המנהלי. האם בגדרי סמכותו זו היה רשאי השר לקבוע כעניין שבמדיניות כי יש להחיל את הלכת רוטמן על תפיסות מקרקעין שבוצעו עד שבע שנים לאחור ממועד הינתנה?
ההכרעה בדבר תחולתה בזמן של הלכה חדשה שיצאה תחת ידי ביהמ"ש העליון נתונה, ככלל, לביהמ"ש שקבע את ההלכה. נקודת המוצא העקרונית היא כי הלכה שיפוטית חדשה חלה הן רטרוספקטיבית והן פרוספקטיבית. יחד עם זאת, אין מניעה עקרונית להכיר בכוחו של ביהמ"ש העליון ליתן לתקדימיו תוקף פרוספקטיבי בלבד. פסק הדין בעניין רוטמן שותק באשר לתחולתה בזמן של ההלכה שנקבעה בו. עם זאת, דומה כי בנסיבות העניין אין בכך משום הסדר שלילי ממנו משתמעת בהכרח תחולה רטרוספקטיבית מלאה של ההלכה, אלא חסר הקיים בפסק הדין. השאלה האם היעדר התייחסות בפסק הדין לסוגיית התחולה בזמן היא הסדר שלילי או חסר היא במהותה שאלה פרשנית.
פסק דין יש לפרש בהתחשב בלשונו ובתכליתו. על תכלית פסק הדין יש ללמוד, בראש ובראשונה, מלשונו וכן ממקורות חיצוניים, כגון ההיסטוריה של ההלכה השיפוטית, המבנה הנורמאטיבי הכללי ועקרונות היסוד של השיטה. במקרה דנן המסקנה שלפיה שתיקת פסק הדין בעניין רוטמן אינה מהווה הסדר שלילי לעניין תחולתה הרטרוספקטיבית של ההלכה שנקבעה בו, נלמדת מעיון בפרוטוקול הדיונים שהתקיימו טרם מתן פסק הדין. מפרוטוקולים אלה עולה כי שאלת התחולה בזמן כלל לא נדונה במסגרת ההליך וכדברי המדינה אף לא ניתנה לצדדים ההזדמנות להשמיע את טענותיהם בעניין זה. ביסוס נוסף למסקנה זו ניתן למצוא בפסק הדין בעניין שחאדה, המאוחר לפסק הדין בעניין רוטמן, ממנו עולה כי ההתייחסות אל שאלת תחולתה בזמן של הלכת רוטמן הייתה כאל שאלה שטרם הוכרעה.
בנסיבות אלו וככל שהדבר נוגע לאופן הפעלת סמכותו לפי סעיף 7 לפקודה להורות על תשלום פיצויי סבל, רשאי היה שר התחבורה להורות לוועדה הבינמשרדית לכלול בכללי העזר שיגובשו לצורך זה, התייחסות לסוגיית תחולתה בזמן של הלכת רוטמן. סמכויות העזר מטרתן להעניק לגוף המוסמך את הכלים והאמצעים הנחוצים להפעלת הסמכות העיקרית שהוענקה לו ובלבד שהשימוש בסמכויות אלה יש לו זיקה הדוקה לסמכות העיקרית שהוקנתה לגוף המנהלי. בענייננו, התווית היקף תחולתה בזמן של הלכת רוטמן הייתה דרושה והכרחית על מנת שהשר יוכל להפעיל את סמכותו להורות על תשלום פיצויי סבל ע"פ הדרישות המופנות אליו. התוויה זו כרוכה בין היתר בשיקולי מדיניות וכן יש לשקול במסגרתה את ההשלכות התקציביות הרלוונטיות. התוויה כזו נתונה בכל מקרה לביקורת שיפוטית.
בעניין סולל בונה נפסק כי שיטתנו המשפטית אימצה כהנחת המוצא את הגישה לפיה הלכה חדשה חלה פרוספקטיבית ורטרוספקטיבית. אך לצד הכלל האמור אומץ גם חריג לפיו ייתכנו מקרים בהם תחול ההלכה החדשה באופן פרוספקטיבי בלבד. זאת כשקיים אינטרס הסתמכות לגיטימי ומשמעותי הראוי להגנה – למשל, הסתמכות של הרשות המפקיעה על ההלכה הישנה וכן שקילת שיקולי תקציב ושיקולים נוספים כגון היקף ההתדיינויות הצפויות כתוצאה מן התחולה הרטרוספקטיבית. עוד הודגש בפסיקה כי אין די בהקשר זה בקיומו של אינטרס הסתמכות משמעותי, אם ניתן לענות עליו באמצעות הגנות אחרות כגון התיישנות או בטלות יחסית. אינטרס ההסתמכות, כך נקבע, מהווה אך שיקול אחד מתוך מכלול השיקולים שיש לשקול לצורך הגבלת תחולתה בזמן של הלכה חדשה ואותו יש לאזן מול ערכים ועקרונות אחרים הנוגעים לדבר, ובענייננו עם זכות הפרט לקבלת פיצויים עקב הפקעת קניינו.
ההלכה שקדמה להלכת רוטמן נקבעה בשנת 1981 בעניין פייצר. ע"פ הלכה זו הרשות המפקיעה רשאית הייתה לשלם פיצוי מופחת בהפקעה לפי חוק התו"ב ופקודת הקרקעות, הן בגין הפקעה חלקית, הן בגין הפקעת המקרקעין בשלמותם. הלכה זו השתנתה בשנת 2001 בפרשת הולצמן, בה שינה ביהמ"ש את הלכת פייצר ופסק כי כאשר מקרקעין מופקעים בשלמותם בעליהם אינם יכולים ליהנות מהשבחתם, ועל כן אין להפחית מן הפיצויים. פסק הדין בעניין רוטמן שניתן בשנת 2012 קבע כי יש לפצות "מהמטר הראשון" גם בהפקעת חלק מהמקרקעין, כאשר אין השבחה של הנותר וההפקעה היא לצרכים כלל ארציים. קביעה זו נשענת למעשה על העיקרון שעמד בבסיס הלכת הולצמן. היא מהווה השלמה של המהלך הרעיוני שביסוד הלכת הולצמן תוך יישומו על הפקעות לפי פקודת הדרכים.
עד למועד מתן פסק הדין בעניין רוטמן שררה אי בהירות באשר לפיצויים שיש להעניק בגין הפקעה חלקית מכוח פקודת הדרכים שלא השביחה את ערך יתרת הקרקע. סוגיה זו לא נדונה לגופה בבימ"ש זה וממילא לא הוכרעה עד שהתלבנה בעניין רוטמן. כמו כן ניתן למצוא באותה עת אמירות סותרות בפסיקותיו של בימ"ש זה לגבי תחולת העיקרון שנקבע בהלכת הולצמן, ככל שהדבר נוגע להפקעה חלקית ללא השבחה של הנותר. הפסיקה בבתי המשפט המחוזיים אף היא לא הייתה אחידה. מצב דברים זה מעיד כי עד פסק הדין בעניין רוטמן לא היה לסוגיה זו מענה ברור. לפיכך, הסתמכות המדינה עד שנת 2005 על ההלכה שקדמה להלכת רוטמן הייתה לגיטימית, במובן זה שע"פ אותה הלכה יכולה הייתה המדינה לסמוך על כך שככלל בהפקעה חלקית של מקרקעין מכוח פקודת הדרכים, היא לא תחוב בתשלום פיצויי סבל בגין הרבע הראשון. זאת גם אם מותר הקרקע לאחר ההפקעה לא הושבח.
חשיפת המדינה לדרישות תשלום של פיצויי סבל בגין הפקעות שנעשו מכוח פקודת הדרכים, בשל פרויקטים בתוך פרק הזמן שנקבע בסעיף 5 לקריטריונים ("בהפקעות שבהן תפיסת הקרקע נעשתה בתוך תקופה של 7 שנים שעד למועד מתן פס"ד רוטמן") עומדת לבדה על סך של 267,298, 432 ₪. המדינה טוענת כי קביעת הקריטריונים בהקשר זה נעשתה לאחר שנמצא כי מדובר בסכום שניתן לעמוד בו במסגרת התכנון התקציבי ולא מעבר לכך. בהינתן החשיפה המשמעותית שהמדינה נטלה על עצמה בקבעה את גדר התחולה בזמן של הלכת רוטמן, ובהינתן המשמעות התקציבית של הרחבת חשיפה זו על הקופה הציבורית, נראה כי גם שיקול זה איננו בלתי סביר לצורך קריטריון התחולה בזמן שנקבע.
אם כן, האיזון שביצע שר התחבורה במסגרת הקריטריונים שנקבעו לצורך תשלום פיצויי סבל, בין תחולתה בזמן של הלכת רוטמן ובין האינטרס הציבורי שבביצוע הפקעות תוך שמירה על מסגרת תקציב הולמת, הוא איזון ראוי בנסיבות העניין, ולא נמצאה עילה המצדיקה התערבות בסעיף 5 לקריטריונים. |
| חזרה למעלה |
|
| 2 [מקרקעין] |
|
| בגץ 6247/17 עמראן אבראהים אבו רג'ב ואח' נ' חברת אלעאידון ללעקראת (טלמון) בע"מ (עליון; ג' קרא, י' אלרון, א' חיות; 12/03/18) - 18 ע' |
| עו"ד: יצחק מירון, אבי סגל, רחל כץ, אבי מיליקובסקי, ג'יאת' נאסר, עלאא מאחג'נה, סאמר שחאדה |
בג"ץ דחה את עתירת משיבה 6 למתן סעדים שונים שעניינם הקניית החזקה בחלק מ"בית המכפלה" בחברון, ופינוי המתגוררים בו. זאת, בהעדר עילה להתערבות בעמדת המדינה בנוגע לפינוי משיבה 6 ונציגיה מן המבנה, ולהתניית מסירת החזקה בחלק מהמבנה בסיום ההליכים המתקיימים בפני הוועדה לרישום ראשון לנכסי דלא ניידי שטרם נרשמו.
מקרקעין – חזקה – הגנתה
מקרקעין – הסגת גבול – פינוי
מקרקעין – הסגת גבול – פלישה טרייה
.
שתי עתירות שעניינן המבנה הממוקם בחברון, הידוע בכינוי "בית המכפלה" (להלן: המבנה). העתירה בבג"ץ 6247/17 הוגשה על-ידי תושבים פלסטינים מאזור יהודה והשומרון (להלן: האזור), במסגרתה התבקש להורות על פינוי גורמים שנכנסו אל המבנה מטעמה של משיבה 6 (להלן: החברה), היא העותרת בבג"ץ 6801/17 (להלן: עתירת החברה). החברה עותרת לסעדים שעניינם הקניית החזקה בחלק מהמבנה ופינוי המתגוררים במבנה כיום. כמו כן, מעלה החברה טענות בנוגע להליך המתקיים בבקשתה לרישום זכויותיה הקנייניות במבנה ומבקשת את שינוי הרכב הוועדה לרישום ראשון לנכסי דלא ניידי שטרם נרשמו (להלן: הוועדה לרישום ראשון) שדן בעניינה. עיקר הדיון נסב אודות השאלה האם יש מקום להתערב בעמדת המדינה לפיה אין מקום לאפשר את כניסת החברה ונציגיה למבנה עד לסיום ההליכים בפני הוועדה לרישום ראשון, וכפועל יוצא מכך בעמדה לפיה יש לפנות את נציגי החברה השוהים במבנה כיום.
.
בג"ץ (מפי הנשיאה חיות ובהסכמת השופטים קרא ואלרון) דחה את העתירה בבג"ץ 6801/17, מחק את העתירה בבג"ץ 6247/17 ופסק כי:
בג"ץ דחה את טענת החברה כי עמדת המדינה לפיה אין למסור בידה את החזקה לחלק מן המבנה עד להכרעה בבקשתה התלויה ועומדת בפני הוועדה לרישום ראשון, פסולה ויש לבטלה וכן את הטענה לפיה אין כל הוראה שבדין המונעת ממנה תפיסת חזקה במבנה לאחר שהשלימה את ביצוע עסקת המכר. בהתאם לדין החל באזור, גורם זר המבקש לרכוש בו מקרקעין נדרש לקבל היתר ורישיון עסקה בטרם תשתכלל העסקה. ואולם, מתן רישיון והיתר לעסקה אינם מקנים כשלעצמם זכות במקרקעין. בענייננו מדובר במקרקעין שאינם מוסדרים, שהדין לגביהם קובע כי לשם הבאת בקשה לדיון בהם בפני הוועדה לרישום ראשון, על המבקש לקבל ראשית רישיון עסקה, ובמקרים מתאימים, אף היתר עסקה. בהתאם לדין, היתר העסקה שניתן לחברה קובע כי "אין בהענקת ההיתר מעין אישור לכשרותה של העסקה או לזכויותיהם הקנייניות של המוכרים במקרקעין נשוא העסקה". מכאן שבהעדר הכרעה בבקשת החברה לרישום ראשון או הכרעה שיפוטית על-ידי ערכאה מוסמכת אחרת, זכויות הקניין של החברה במקרקעין טרם נתבררו. מטעם זה הודיעה המדינה בעתירה קודמת כי אין לאפשר את אכלוס המבנה על-ידי נציגי החברה עד להשלמת ההליכים בבקשתה לרישום ראשון, ולא נפל בה פגם המצדיק התערבות.
עמדת המדינה אינה ייחודית למקרה דנן. ככלל, במקרים שבהם מאותרת "פלישה טרייה" וקיים ספק בדבר זהות המחזיק כדין, יש להשיב את המצב לקדמותו כפי שהיה טרם הפלישה, ולהפנות את הצדדים לבירור הזכויות בפני הערכאה המוסמכת. עמדת המדינה היא כי נוכח התחייבותה בעתירה קודמת, ולנוכח בקשת העותרים לסילוק פלישה טרייה, יש לפנות את נציגי החברה מן המבנה לעת הזו. החברה מעולם לא חלקה על זכויות העותרים במבנה, ולכן לא ניתן לומר כי חזקתם בנכס אינה כדין. עמדת המדינה בדין יסודה. לשם הפעלת סמכות הפינוי על המדינה לבחון, בין היתר, האם הפניה אל המשטרה בוצעה בטווח של 30 ימים מיום הפלישה והאם מעשה הפלישה היה ללא רשות המחזיק. במקרה זה העותרים התלוננו במשטרה על הפלישה באותו יום שבו נכנסו נציגי החברה למבנה. במקרה דנן אין ספק כי טרם כניסת נציגי החברה למבנה החזיקו העותרים למצער בחלק ניכר ממנו. כמו כן, אין מחלוקת בדבר זכויותיהם הקנייניות של העותרים בחלקים בלתי מסוימים של המבנה. לכן, בדין גורסת המדינה כי יש לפעול במקרה זה לשם השבת המצב לקדמותו עד להכרעת הערכאה המוסמכת בטענות החברה במישור הקנייני במסגרת הבקשה לרישום ראשון.
לעתירה לפינוי התושבים הפלסטינים מן המבנה אין מקום לעת הזו, מאחר שאין מדובר בפלישות טריות; טענות החברה בדבר שינוי נסיבות המצדיק שינוי מעמדת המדינה כפי שהוצגה בעתירה קודמת, מקומן בהליך המתנהל בפני הוועדה לרישום ראשון; טענות החברה בכל הנוגע לזכותה הקניינית במבנה מקומן בהליך המתנהל בפני הוועדה לרישום ראשון. לסיכום, לא נפל כל פגם בעמדת המדינה לפיה אין לאפשר אכלוס על ידי החברה או מי מטעמה של חלק מהמבנה שפונה, עד להכרעה בבקשת החברה לרישום ראשון, או עד לכל קביעה אחרת של הוועדה לרישום ראשון. לכן, יש לדחות את טענות החברה נגד החלטת המדינה לפנות את נציגי החברה מהמבנה; עתירת התושבים בבג"ץ 6247/12 התייתרה ונמחקה. מן הראוי לפעול בהקדם לסיום הליכי בירור זכויותיה הקנייניות של החברה במבנה בפני הוועדה לרישום ראשון. |
| חזרה למעלה |
|
| 3 [בתי סוהר] |
|
| רעב 10203/17 סמיון ריז'יקוב נ' מדינת ישראל (עליון; א' שהם; 12/03/18) - 8 ע' |
| עו"ד: שי כהן, מיקי חובה |
אכן, הזכות לחופשה מהכלא קיבלה מעמד נכבד בפסיקה, ולא בנקל תישלל מהאסיר האפשרות לצאת לחופשה. עם זאת, אין לו לאסיר זכות מוקנית לצאת לחופשה במהלך מאסרו, שכן המדובר בפריבילגיה, שתוענק בהתאם לשיקול דעתם של הגורמים המוסמכים בשב"ס.
בתי סוהר – אסירים – חופשות
בתי סוהר – עתירת אסיר – רשות ערעור
.
המבקש מְרַצה עונש מאסר בגין הרשעתו בביצוע מעשה סדום, אינוס והחזקה בסמים שלא לצריכה עצמית (את העבירה האחרונה ביצע בעת חזרתו לכלא מחופשה). הבר"ע היא על פסק דינו של בימ"ש לעניינים מנהליים, בגדרו נדחתה עתירת המבקש על החלטת המשיבים שלא לאפשר לו לצאת לחופשה בת 12 שעות.
.
ביהמ"ש העליון דחה את הבקשה בקבעו:
בקשות רשות ערעור המופנות כלפי החלטות הנוגעות לעתירות אסירים תתקבלנה במשורה, והן שמורות למקרים חריגים בהם מתעוררת שאלה עקרונית החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים, או אם קיים חשש לעיוות דין או לחוסר צדק מהותי כלפי המבקש. את הבקשה דנן יש לדחות על הסף. הבקשה נוגעת לעניינו הפרטי של המבקש בלבד והיא אינה מעוררת, כלל ועיקר, כל שאלה משפטית עקרונית המצדיקה דיון ב"גלגול שלישי", ולא נמצא כי מתעורר חשש לעיוות דין או לחוסר צדק מהותי למבקש.
יש לדחות את בקשת המבקש גם לגופו של עניין. סעיף א(2) לפקודת נציבות שירות בתי הסוהר קובע כי חופשה אינה זכות מוקנית, אלא טובת הנאה מבין טובות ההנאה המנויות בתקנה 19 לתקנות בתי הסוהר, הנתונה לשיקול דעת. אכן, הזכות לחופשה מהכלא קיבלה מעמד נכבד בפסיקה, ולא בנקל תישלל מהאסיר האפשרות לצאת לחופשה. עם זאת, אין לו לאסיר זכות מוקנית לצאת לחופשה במהלך מאסרו, שכן המדובר בפריבילגיה, שתוענק בהתאם לשיקול דעתם של הגורמים המוסמכים בשב"ס.
לא נמצא כי נפל פגם בהחלטה שלא להתיר למבקש לצאת לחופשה ממאסרו. לא נעלמו מעיני ביהמ"ש נסיבותיו האישיות של המבקש, כמו גם עמדתם של הנרקולוג בשב"ס וגורמי מב"ן. אלא שהחשש כי המבקש לא ישכיל לעמוד בפני פיתויים ומכשולים במידה שיצא לחופשה, כמו גם הסכנה לשימוש חוזר בסמים ע"י המבקש, כפי שעולה מהחומר החסוי, מטים את הכף בשלב זה שלא להיענות לבקשתו. |
| חזרה למעלה |
|
| 4 [דיון פלילי] |
|
| בשפ 1388/18 מדינת ישראל נ' שמאך אבו עמאר (עליון; י' וילנר; 12/03/18) - 10 ע' |
| עו"ד: שי ברגר, ששון בר עוז, פהד חאג', נעמי גרנות, עינת ברוכי יריב |
בימ"ש פסק כי, אין לראות בחומר החסוי המוגש לעיונו של בית המשפט הדן במעצרו של חשוד חלק מ"פרוטוקול הדיון"; עוד נפסק כי במקרה דנן אין מקום לאפשר למשיבים לעיין בחומר החסוי שהוגש לעיון שופט המעצרים, ויש לנהוג לפי הכללים שנקבעו בפסיקה לפיהם הגשת חומר חסוי לעיון שופט המעצרים, לכשעצמה, אינה הופכת חומר זה ל"חומר חקירה".
דיון פלילי – זכות עיון בראיות התביעה – חומר החקירה
דיון פלילי – זכות עיון בראיות התביעה – הגבלתה
דיון פלילי – עיון בראיות התביעה – חומר החקירה
.
נגד המשיבים הוגש לבימ"ש המחוזי כתב אישום המייחס להם עבירות של חבלה בכוונה מחמירה ונשיאה והובלה של נשק שלא כדין. המשיבים הגישו בקשה לקבלת חומר חקירה לפי סעיף 74 לחסד"פ, ובה ביקשו, בין היתר לקבל לעיונם את כל דוחות הסודיים שהוגשו לבימ"ש במעמד דיוני מעצרי הימים של משיב 1. בימ"ש המחוזי קיבל את הבקשה ומכאן הערר.
.
בית המשפט העליון (השופטת י' וילנר) קיבל את הערר ופסק כי:
החומר החסוי המוגש לעיונו של בימ"ש הדן במעצר חשוד אינו נחשב ל"פרוטוקול הדיון". לפי החוק, מסמכים שהתקבלו על-ידי בימ"ש ייחשבו לחלק מהפרוטוקול, בשונה ממסמכים שלא התקבלו על-ידי בית משפט, שלגביהם אין קביעה כי הם יחשבו לחלק מהפרוטוקול. בענייננו, החומר החסוי שמוגש לבית המשפט הדן בהליכי המעצר אינו "מתקבל" על-ידי בימ"ש, אלא אך נמסר לעיונו, ולאחר מכן מוחזר לרשות החוקרת; סעיף 15 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים) קובע הסדר להגשת בקשת מעצר של חשוד ולשונו תומכת במסקנה כי אין לראות בחומר החסוי המוגש לעיונו של בית המשפט הדן במעצרו של חשוד חלק מפרוטוקול הדיון.
אין מקום לאפשר למשיבים לעיין בחומר החסוי, ויש לנהוג במקרה זה לפי הכללים שנקבעו בפסיקה לפיהם הגשת חומר חסוי לעיון שופט המעצרים, לכשעצמה, אינה הופכת חומר זה ל"חומר חקירה". למעשה, השאלה בה נדרש בימ"ש המחוזי להכריע היא האם החומר הסודי שהוגש במהלך הדיונים במעצרם של המשיבים נחשב ל"חומר חקירה" שיש למסור לעיון הנאשמים לפי סעיף 74 לחסד"פ. בעניין זה כבר נפסק כי כל חומר שהוא רלוונטי לאישום חלה החובה למוסרו לעיון הנאשם ככל שהוא עשוי להועיל להגנתו, וכי יש לפרש את המושג "חומר חקירה" באופן רחב. כאשר החומר אינו מועיל להגנת הנאשם ולקיום משפט הוגן, והצגתו עלולה לפגוע באינטרס ציבורי חשוב, יש למנוע את חשיפת החומר לעיונו של הנאשם.
אשר לחומר חסוי המוגש לשופט המעצרים, כלל הוא שהגשת חומר לשופט הדן בהארכת מעצר אינה הופכת חומר זה, כשלעצמו, לחלק מחומר החקירה. יש להבחין בין "חומרי הגלם" הנאספים במסגרת פעולות חקירה שונות המהווים חומר חקירה, לבין עיבוד וריכוז של חומר כזה או התכתבויות פנימיות, ובהם הסיכום שמעביר החוקר לשופט המעצרים, שאינם חומר חקירה; כדי לקבוע האם החומר המוגש לשופט המעצרים ייחשב כחומר חקירה יש לבחון האם מדובר במסמכים המהווים חומר רלוונטי לתשתית ראיות התביעה עליו מתבסס האישום, או שמא מדובר במסמך שלתוכנו אין רלוונטיות לאישום, או שהרלוונטיות רחוקה ושולית. בהקשר זה, מקום בו המזכרים המוגשים לשופט המעצרים מתייחסים לנושאים של היערכות גופי החקירה לפעולות חקירה, אלה לא ייחשבו לחומר חקירה רלוונטי למשפט. נוכח האמור, החומר החסוי, הכולל דוחות פעולות חקירה שבוצעו, פעולות חקירה צפויות ועילות המעצר הרלוונטיות, אינו מהווה חומר חקירה. לא נמצא כי האינטרסים הנוגדים של המשיבים לקבלת החומר החסוי ייפגעו באופן המצדיק את חשיפתו; חומר החקירה שהועבר לעיון המשיבים כולל את כל חומר הגלם שהופק מפעולות החקירה שבוצעו ולעניין זה עומדת לזכות המדינה חזקת התקינות המינהלית מכוחה מוחזקת המדינה כמי שמסרה למשיבים את כל החומר הגולמי הרלוונטי שהוא תוצר של פעולות החקירה הנזכרות בחומר החסוי כפעולות שבוצעו. פעולות חקירה שתוכננו אך לא בוצעו, דומים לתרשומת פנימית של הרשויות החוקרות, שאינן באות בגדר חומר ראייתי או חקירתי הרלוונטי לאישומים שיש להעבירו לעיון הנאשמים. לאור כל האמור, אין מקום שהמדינה תעביר לעיון המשיבים את כל הדוחות שנמסרו במעמד צד אחד בדיונים להארכת מעצרם. |
| חזרה למעלה |
|
| 5 [נזיקין] [ביטוח לאומי] |
|
| עא 2278/16 פלונית נ' מדינת ישראל (עליון; י' עמית, ע' ברון, י' וילנר; 12/03/18) - 28 ע' |
| עו"ד: דב לוין, אסף פוזנר, שמואל רוזנר, אריה גרוסמן, נתנאל פוזנר |
ערעור וערעור שכנגד בעניין שיעור הפיצוי שנפסק למערערת. במסגרת הדיון ביהמ"ש הכריע ב-3 סוגיות עקרוניות ופסק: א. הלכת אלחבאנין מצומצמת למקרה בו תוחלת החיים של הניזוק קצרה מתוחלת החיים על פי תקנות ההיוון. ביתר המקרים, ניכוי תגמולי המל"ל ייעשה בהתאם לתקנות ההיוון; ב. אין לפסוק פיצוי בגין פגיעה באוטונומיה בנוסף לפיצוי שנפסק בגין נזק לא ממוני בעילה של הסכמה שלא מדעת או התרשלות בטיפול; ג. לצורך ניכוי מן הניכוי יש להתחשב גם בתוספת וותק ואין להפחית את דמי הביטוח הלאומי ששולמו או אמורים היו להשתלם עבור רכיב קצבת הזקנה.
נזיקין – פיצויים בגין נזקי גוף – עקרונות הפיצוי
ביטוח לאומי – גימלאות – ניכוין
נזיקין – שיפויי – ביטוח לאומי
נזיקין – פיצויים – פגיעה באוטונומיה
.
ערעור וערעור שכנגד בעניין גובה הנזק שנפסק למערערת (ילידת 1960) בעקבות פרוצדורה רפואית שבוצעה במערערת בביה"ח רמב"ם ב-2006 שגרמה לה נכות קשה, שבעקבותיה הגישה תביעה נגד בית החולים. סה"כ נפסק לזכות המערערת 6,745, 000 ₪. ולאחר ניכוי תגמולי המל"ל – בסך 2,985, 000 ₪ תוך יישום, באופן סימטרי, של הלכה שנקבעה בע"א 7453/12 בעניין אלחבאנין, על פי תוחלת החיים שנקבעה במסגרת פסק-הדין (23 שנים) – נפסק לזכות המערערת, סך של 3,760, 000 ש"ח בצירוף שכ"ט בשיעור של 23.4% והוצאות משפט.
.
ביהמ"ש העליון (מפי השופט י' עמית, בהסכמת השופטות ע' ברון וי' וילנר) פסק:
ביהמ"ש אינו מוצא להידרש למחלוקות בין הצדדים באשר לסכומים שנפסקו בראשי הנזק השונים. עם זאת, על פניו, נראה כי הסכומים שנפסקו בראשי הנזק של צרכים שיקומיים, עזרת צד ג' ונזק לא ממוני, הם על הצד הגבוה במיוחד, ועל כן הוחלט להפחית סכום גלובלי של 500,000 ₪ מסכום הפיצוי הכולל שנפסק לזכות המערערת.
לצד המחלוקת הפרטנית לגבי ראש נזק זה או אחר, הערעור מעלה 3 שאלות עקרוניות, שהגיע העת להכריע בהן: א. ניכויי המל"ל במצב בו תוחלת החיים של הניזוק ארוכה מזו שנקבעה בתקנות ההיוון ובמילים אחרות: האם יש ליישם את הלכת אלחבאנין באופן סימטרי? ב. היש מקום לפסיקת פיצוי בגין פגיעה באוטונומיה בנוסף לפיצוי על נזק לא ממוני? ג. היש לנכות מן הניכוי של קצבת הזקנה את תוספת הוותק, בבחינת ניכוי מן הניכוי, ומאידך, האם יש להוסיף את הסכום שאמור היה להיות משולם לביטוח הלאומי עבור קצבת הזקנה?
בעניין ניכויי המל"ל במצב בו תוחלת החיים של הניזוק ארוכה מזו שנקבעה בתקנות ההיוון: תוחלת החיים המגולמת בתקנות ההיוון אינה משקפת את תוחלת החיים של הניזוק הספציפי, אלא תוחלת חיים מקוצרת בהרבה ונקבעת עפ"י נתונים סטטיסטים של הלמ"ס. בהלכת אבו-סרייה נקבע כי תקנות ההיוון "הן התקנות המחייבות בנושא של ניכויי המל"ל בלי להיגרר לניסיונות להוכיח שלמקרה הנדון ראויה דרך חישוב אחרת. הלכת אלחבאנין, באה להגן על הניזוק ולתקן את העיוות שנוצר בעקבות הלכת אבו-סרייה שהתבטא במקרים חריגים של קיצור בתוחלת החיים. ואולם הלכה זו לא התייחסה באופן ישיר לסוגיה המונחת לפתחנו כיום. השאלה שנדונה בעניין אלחבאנין הייתה "שיעור תגמולי המל"ל שיש לנכות מסך הפיצוי הנפסק לניזוק בנסיבות בהן נקבע כי נתקצרה תוחלת חייו". המסקנה הייתה, פה אחד, כי הניכוי צריך להיעשות לפי הערכת תוחלת החיים במקרה הספציפי, ולא לפי תקנות ההיוון. השאלה שמתעוררת כיום היא מהו הדין במקרה שבו תוחלת החיים שנקבעה בהליך הקונקרטי ארוכה יותר מאשר תוחלת החיים המגולמת בתקנות ההיוון. ובמילים אחרות: האם ההלכה שנקבעה בעניין אלחבאנין היא סימטרית? ביהמ"ש משיב על כך בשלילה.
כאשר תוחלת החיים של הניזוק ארוכה יותר מזו שעל פי תקנות ההיוון, הבחירה בין שתי החלופות (ניכוי תגמולי המל"ל לפי תקנות ההיוון או לפי הקביעה במקרה הקונקרטי) היא בעלת משמעות כלכלית שונה. אם הניכוי ייעשה לפי תקנות ההיוון, הניזוק יזכה לפיצוי יתר. המזיק ישלם בסך הכל את מלוא הנזק: המל"ל יקבל שיפוי (חלקי) בהתאם לתקנות, והיתרה תועבר לניזוק. מאידך אם הניכוי ייעשה לפי הערכת תוחלת החיים במקרה הקונקרטי, הניזוק יקבל את הפיצוי המגיע לו (משני מקורות (המזיק והמל"ל) ואולם, המזיק יצא נשכר מאחר שתביעת השיבוב של המל"ל מוגבלת לתקנות ההיוון, יוצא שהמזיק מתעשר על חשבון המל"ל. בבחירה בין פיצוי יתר לניזוק לבין התעשרות של המזיק ע"ח המל"ל, ביהמ"ש סבור כי יש להעדיף פיצוי יתר לניזוק וזאת ממספר נימוקים עליהם עומד השופט עמית בהרחבה בפסה"ד.
לפיכך נפסק כי ניכוי על פי תקנות ההיוון הוא הכלל, והלכת אלחבאנין היא החריג. הלכת אלחבאנין חלה רק במקרים שבהם נקבע כי תוחלת הנזק התקצרה באופן שניכוי תגמולי המל"ל לפי תקנות ההיוון – יקפח את הניזוק. קרי, הלכת אלחבאנין מצומצמת למקרה בו תוחלת החיים של הניזוק קצרה מתוחלת החיים על פי תקנות ההיוון. ביתר המקרים, הניכוי ייעשה בהתאם לתקנות ההיוון.
תביעת השיבוב של המל"ל מעוגנת בסעיפים 333-328 בסימן ד' לפרק י"ד לחוק הביטוח הלאומי ונעשית על פי תקנות ההיוון שהותקנו מכוח סעיף 333 לחוק. מקום בו אין קיצור בתוחלת החיים של הניזוק, או שקיצור תוחלת החיים הוא כזה שהניזוק עדיין אמור להאריך ימים יותר מתוחלת החיים על פי תקנות ההיוון – הניכוי מהפיצוי שנפסק לזכות הניזוק ייעשה על פי תקנות ההיוון.
המשמעות האופרטיבית במקרה דנא היא, שבמקום ניכוי של 2,985, 000 ₪ שפסק ביהמ"ש קמא, הניכוי יעמוד על 2,080, 000 ₪ בהתאם לתקנות ההיוון, כך שהמערערת זכאית לתוספת פיצוי בסך של 905,000 ₪.
ב. אין לפסוק פיצוי בגין פגיעה באוטונומיה בנוסף לפיצוי שנפסק בגין נזק לא ממוני בעילה של הסכמה שלא מדעת או התרשלות בטיפול. לעמדת השופט עמית, כאשר ביהמ"ש מכיר בעילה הנסמכת על הדוקטרינה של הסכמה מדעת, הכרה זו כוללת מיניה וביה את הקביעה שנפגעה הזכות לאוטונומיה, ופסיקת פיצוי הן בגין אי-הסכמה מדעת והן בגין פגיעה באוטונומיה משמעה כפל פיצוי בגין אותה פגיעה. השופט עמית מסייג את מסקנתו הנ"ל, בכל הקשור למצבים של הולדה בעוולה. זאת, לאור פסק הדין בעניין המר (ע"א 1326/07).
ג. מאחר שקיצבת הזיקנה משתלמת לכל מבוטח המגיע לגיל המתאים ללא קשר לתאונה, הרי שאין מקום לנכותה. לכן, כאשר מנכים מהפיצוי את תגמולי המל"ל, יש לנכות מהניכוי את השווי המהוון של קצבת הזקנה, מה שמביא להגדלת הפיצוי. בערכאות הדיוניות התעוררה לא אחת השאלה אם קיצבת הזקנה שאותה יש לנכות מהניכוי, כוללת גם תוספת ותק? ביהמ"ש פסק כי לצורך ניכוי מן הניכוי יש להתחשב גם בתוספת וותק ואין להפחית את דמי הביטוח הלאומי ששולמו או אמורים היו להשתלם עבור רכיב קצבת הזקנה. המשמעות האופרטיבית בענייננו היא כי יש להוסיף למערערת 22,000 ₪.
ביהמ"ש לא נדרש לטענת המערערת בנוגע להיוון הסכומים, באשר נושא זה תלוי ועומד כיום בבימ"ש זה, וזכויותיה בנושא זה שמורות לה.
בשורה התחתונה, על המשיבה להוסיף ולשלם למערערת הסך של 427,000 ₪ (905,000+22,000-500,000) בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור של 23.4%. |
| חזרה למעלה |
|
| 6 [דיון פלילי] |
|
| בשפ 1281/18 מדינת ישראל נ' אבי כחלון (עליון; י' וילנר; 11/03/18) - 9 ע' |
| עו"ד: מנחם רובינשטיין, שרון קינן, מורן ממליה, אייל בסרגליק, חיים אוחנה, נס אוחנה, משה יוחאי, חיים שויצר, לילך כץ, אריאלה בן אהרון |
בימ"ש דן בבקשה שנייה להארכת מעצר המשיבים, המואשמים בביצוע עבירות במסגרת ארגון פשיעה, לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי, בציינו כי מקרה זה שונה מהארכת מעצר רגילה לפי הסעיף האמור, שכן הבקשה הוגשה עוד בטרם ניתנה החלטה בדבר מעצר המשיבים עד תום ההליכים. עם זאת, לצורך הכרעה בבקשה ניתן להניח כי בידי המבקשת יש ראיות לכאורה להוכחת האישומים המיוחסים למשיבים, ונוכח המסוכנות הלכאורית הגבוהה המיוחסת להם, יש להורות על הישארותם בשלב זה במעצר.
דיון פלילי – מעצר – הארכתו
דיון פלילי – הארכת מעצר – עד תום ההליכים
דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – מסוכנות
דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – חלופת מעצר
דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – ראיות לכאורה
.
נגד המשיבים (ונאשמים נוספים) הוגש כתב אישום המייחס להם פעילות פלילית במסגרת ארגון פשיעה. עסקינן בבקשה שנייה להארכת מעצרם של המשיבים ב-90 יום לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים), או עד למתן פסק דין בבימ"ש המחוזי, לפי המוקדם.
.
בית המשפט העליון (השופטת י' וילנר) קיבל את הבקשה ופסק כי:
במסגרת בקשה להארכת מעצר לפי סעיף 62 לחוק המעצרים, על בימ"ש לאזן בין זכותו של הנאשם לחירות לבין שמירה על ביטחון הציבור ותקינות ההליך הפלילי. לשם כך, יש להביא בחשבון, בין היתר, את פרק הזמן שחלף מאז נעצר הנאשם, קצב התקדמות ההליך, המסוכנות הנשקפת מהנאשם, חומרת העבירה המיוחסת לו את החשש משיבוש הליכי משפט והמלטות הנאשם מאימת הדין. ככל שתקופת המעצר מתארכת, נעה נקודת האיזון לעבר זכותו של הנאשם לחירות. בתוך כך, ובשים לב למכלול השיקולים הללו, ישוב ויבחן בימ"ש את האפשרות להשגת מטרת המעצר בדרך של חלופת מעצר.
מקרה זה שונה מהארכת מעצר רגילה לפי סעיף 62 לחוק המעצרים, שכן הבקשה הוגשה עוד בטרם ניתנה החלטה בדבר מעצרם של המשיבים עד תום ההליכים. משחלפה שנה מיום מעצרם של המשיבים מבלי שניתנה החלטה בבקשה למעצרם עד תום ההליכים נגדם, קיים קושי של ממש להיעתר לבקשת המדינה להאריך את מעצרם בתשעים יום נוספים. ואולם, במקרים שבהם נדרשה הכרעה בבקשות להארכת מעצר בנסיבות בהן טרם ניתנה החלטה בבקשה למעצר עד תום ההליכים, כבר נפסק כי לצורך ההכרעה בבקשה להארכת המעצר, ולשם כך בלבד, ניתן להניח כי בידי המבקשת מצויות ראיות לכאורה להוכחת המיוחס לנאשם. משכך, וחרף הקושי הממשי שבמצב דברים זה, בחן בימ"ש את אמות המידה להארכת מעצר בהתאם לסעיף 62 לחוק המעצרים.
בימ"ש עמד על המעשים החמורים ביותר המיוחסים למשיבים במסגרת ארגון פשע, בגין עשרות מקרי סחיטה במסגרתם אף התבצע שימוש בכוח ובאיומים, ואף תוך שימוש ברימוני הלם ובגז מדמיע, המעידים לכאורה על מסוכנתם הרבה של המשיבים. בנוסף, בוצעו עבירות הלבנת הון ועבירות מס, שמסוכנותם אינה נופלת בהכרח ממסוכנות הנובעת מעבירות אלימות פיזית. בנוסף, מהמשיבים 5-4, המואשמים גם בביצוע עבירת רצח, נשקפת לכאורה מסוכנות רבה במיוחד. בנסיבות אלה, וחרף היעדרה של הכרעה בבקשה למעצרם של המשיבים עד לתום ההליכים נגדם, בנקודת הזמן הנוכחית, טרם הוסטה נקודת האיזון לכיוון חירותם של המשיבים. לאור המסוכנות הגבוהה הלכאורית המיוחסת למשיבים לנוכח המעשים המיוחסים להם, האינטרס בשמירה על שלומו וביטחונו של הציבור גובר על האינטרס של המשיבים לחירות, ומחייב הישארותם של המשיבים בשלב זה במעצר. |
| חזרה למעלה |
|
| עבודה אזורי |
| 7 [עבודה] |
|
| סעש (ב"ש) 2879-09-15 מודי נרטיף נ' דניאל אבוטבול (עבודה; יוחנן כהן, נ.צ.: מ' זיכרמן, י' פרלוביץ; 05/03/18) - 22 ע' |
| עו"ד: גיל קריספין, ווסר אדוארדו |
ביה"ד דן בתביעת התובעים, מהגרי עבודה שהועסקו אצל הנתבע בענף החקלאות, ופסק לזכותם תשלום בגין הפרשי שכר מינימום, גמול בגין עבודה בשעות נוספות, פדיון חופשה, דמי חג, דמי הבראה, דמי כלכלה, מענק שנתי, פיצוי בגין העדר הפרשות לקרן פנסיה; התביעה לפיצויי פיטורים התקבלה אך ביחס לתובע 2, שכן סיום עבודתו נעשה בשל סיום תקופת אשרת העבודה שלו בישראל.
עבודה – שכר מינימום – תביעה להפרשי שכר
עבודה – פיצויי פיטורין – עובד זר
עבודה – הסכם קיבוצי – זכות מכוח הסכם קיבוצי
עבודה – שכר עבודה – זכויות נלוות
עבודה – שעות עבודה ומנוחה – שעות נוספות
עבודה – התפטרות – הודעה מוקדמת
.
עסקינן בתביעות שהגישו שלושת התובעים, מהגרי עבודה מתאילנד, נגד מעסיקם לשעבר (להלן: הנתבע), בעל משק חקלאי, שבמסגרתן ביקשו לחייב את הנתבע בתשלום הפרשי שכר מינימום, פיצויי פיטורים, שעות נוספות, פדיון חופשה, דמי חג, דמי הבראה, דמי כלכלה, שי לחג, הפרשות לקרן פנסיה, ביגוד, תוספת ותק ומענק שנתי.
.
בית הין האזורי לעבודה (השופט י' כהן ונציגי הציבור מ' זיכרמן, י' פרלוביץ) קיבל התביעות ברובן ופסק כי:
ראשית נדחתה טענת הנתבע לפיה הוא שילם לתובעים את כל המגיע להם, בהעדר הוכחה; אשר לתביעה להפרשי שכר מינימום, מאחר שמדובר בתביעה להשלמת שכר מינימום, נטל הראיה להוכיח כי שולם לתובעים מלוא שכר המינימום מוטל על הנתבע. הנתבע לא עמד בנטל זה. בהתאם לסעיף 25 לחוק שעות עבודה ומנוחה, מעביד חייב לנהל פנקס בדבר שעות עבודה, שעות מנוחה שבועית, שעות נוספות, גמול שעות נוספות וגמול עבודה במנוחה השבועית. החובה לנהל פנקס שעות עבודה ומנוחה חלה על כל מי שמעסיק עובד לצורך עסק, משלח יד או שירות ציבורי. בהודעה בדבר סוגי מעסיקים החייבים לנהל פנקס שכר נקבע שעל מעסיק לרשום בפנקס השכר ובפירוט השכר שהוא מוסר לעובדיו את הפרטים שצוינו בתוספת והם, בין היתר: פרטים לגבי עובד ומעסיק; התקופה שלגביה ניתן התשלום; רישום השכר הרגיל; התקופה שלגביה ניתן התשלום ומספר ימי העבודה בהם עבד העובד בפועל; שעות עבודתו בפועל של העובד; ערך השכר המשולם לעובד בעד שעת עבודה; תשלומים אחרים ופירוטם, כגון שעות נוספות, פריון עבודה, דמי הבראה וכיו"ב. הנתבע לא הציג תלושי שכר של התובעים, פנקס שעות עבודה או פנקס שכר ואף לא פנה לרשויות המס ולא הזמין את יועץ המס שערך את תלושי השכר, לעדות מטעמו, על מנת להוכיח כי שילם לתובעים את שכר המינימום כדין. בנסיבות אלה, הן לפי חוק שכר מינימום והן לפי הפסיקה, נטל הראייה להוכיח את היקף עבודתו של התובע ותשלום מלוא שכר המינימום מוטל על הנתבע, אולם הוא לא עמד בנטל זה. בנוסף, כבר נפסק כי בהעדר תלושי שכר ופנקסים בהתאם לחוק הגנת השכר ולחוק שעות עבודה ומנוחה, קמה חזקה כי העובד עבד בהיקף של משרה מלאה לצורך זכותו לשכר מינימום לפי חוק. לאור האמור, התובעים זכאים לתשלום הפרשי שכר מינימום בסכומים שנתבעו.
אשר לתביעה לגמול עבודה בשעות נוספות, ממועד כניסתו לתוקף של תיקון 24 לחוק הגנת השכר, מעסיק שאינו מציג רישומי נוכחות מתוך פנקס עבודה אותו הוא מחויב לנהל, מוטל עליו נטל ההוכחה להפריך את גרסת העובדים וזאת עד היקף של 15 שעות עבודה נוספות שבועיות או 60 שעות עבודה נוספות לחודש. הואיל והנתבע לא סתר את טענת התובעים על דרך הגשת דו"חות נוכחות ותלושי שכר בהתאם להוראות התיקון, ולא הזמין לעדות נציג מטעמו, עליו לשלם לתובעים הפרשים ברכיב זה כאשר החישוב ייעשה על בסיס 60 שעות חודשיות.
אשר לתביעה לפיצויי פיטורים, התובעים הם עובדים זרים ולפיכך הם רשאים לעבוד בישראל לתקופת זמן קצובה. תובעים 1 ו-3 עזבו את עבודתם אצל הנתבע כחודש ימים לפני תום תקופת אשרת העבודה, בשל רצונם לחזור הביתה. לא הוכח כי הנתבע פיטר אותם ולפיכך הם אינם זכאים לפיצויי פיטורים; מאידך, יחסי עובד-מעסיק הסתיימו בתום תקופת העסקה הקצובה של התובע 2. תקופת אשרת העבודה שלו בישראל פגה, בעת סיום עבודתו. הלכה היא כי סיום עבודה בשל סיום תקופת האשרה עולה כדי נסיבות המצדיקות קבלת פיצויי פיטורים, ולפיכך זכאי תובע 2 לפיצויי פיטורים; אשר לתביעה לזכויות נלוות, הצדדים כפופים להסכם הקיבוצי וצו ההרחבה בענף החקלאות ומכוחם הם זכאים לתשלום דמי כלכלה, מענק שנתי, דמי חג ופיצוי בגין העדר הפרשות לקרן פנסיה. כן זכאים התובעים לדמי הבראה בגין השנתיים האחרונות לעבודתם, לפדיון חופשה בגין 3 שנות עבודתם האחרונות והשנה השוטפת;
ביגוד ושי לחג הן זכויות שאינן ניתנות לפדיון בסיום יחסי העבודה בהיותן זכויות נלוות ולכן התביעה בגינם נדחתה; טענות הקיזוז שהעלה הנתבע נדחו בהעדר הוכחה, למעט בגין אי מתן הודעה מוקדמת על יד התובעים 1 ו-3 שעזבו את העבודה בשל רצונם לחזור הביתה. |
| חזרה למעלה |
|
| 8 [ביטוח לאומי] [בתי-משפט] |
|
| בל (י-ם) 35705-07-14 שירין קוואסמי נ' המוסד לביטוח לאומי (עבודה; יפה שטיין; 01/03/18) - 14 ע' |
| עו"ד: יואל אייזנברג, דנה תמר פרבר |
ביה"ד דן בתביעת התובעת לתשלום תגמולים והטבות לאלמנה שנישאה מכוח חוק משפחות חיילים שנספו במערכה בהתאם לחוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, ופסק כי החלטת הנתבע לחזור בו מההכרה בתובעת כאלמנה לפי חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, נעשתה כדין באשר התובעת לא הייתה בגדר "אשת המנוח".
ביטוח לאומי – תגמולים – נפגעי פעולות איבה
בתי-משפט – פסק-דין – בהסכמה
.
בין התובעת לבין וואיל קוואסמי ז"ל (להלן: המנוח), נכרת הסכם נישואים. כעבור שבוע נפגע המנוח בפיגוע בדרכו לעבודה, ונפטר. לאחר שנה נישאה התובעת לאחיו של המנוח. התובעת הגישה למוסד (להלן: המוסד) תביעת תלויים לפי חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה. התביעה נדחתה מהטעם שבהיות התובעת ארוסתו של המנוח לא התקיימה בה הגדרת "בן משפחה" המזכה בתגמולים לפי החוק. על החלטה זו לא הגישה התובעת ערעור (להלן: ההחלטה החלוטה). תביעת תלויים שהגישה התובעת למוסד בענף נפגעי עבודה נדחתה מהטעם שלא התקיים בה התנאי הקבוע בסעיף 130(א)(1) לחוק הביטוח הלאומי. כנגד החלטה זו הגישה התובעת תביעה לביה"ד האזורי. התביעה נדחתה מאחר שהתובעת לא הייתה בגדר תלויה במנוח. ערעור לביה"ד הארצי התקבל, על יסוד הסכמת הצדדים, והתובעת הוכרה כתלויה במנוח לפי סעיף 130 לחוק הביטוח הלאומי. ביום 23.11.09 תוקן חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תמולים ושיקום), באופן שהחל מיום 3.2.10 לא תישלל גמלה מאלמנה שנישאה. לפיכך, התובעת הגישה למוסד בקשה לתשלום תגמולים לאלמנה שנישאה. תביעת התובעת אושרה למפרע שנה רטרואקטיבית מיום הגשת התביעה. התביעה דנא הינה כנגד החלטת הנתבע שלא לשלם לה גמלה רטרואקטיבית לתקופה שמיום הכניסה לתוקף של התיקון. בעקבות זאת, המוסד חזר בו מההחלטה להכיר בתובעת כאלמנת איבה בגין פטירת המנוח נוכח ההחלטה החלוטה, כך שנשללה זכאותה לקבלת תגמול תלויים מכוח חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה. עיקר הדיון נסב אודות השאלה האם רשאי המוסד לחזור בו מההכרה בתובעת כאלמנה לפי חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופטת י' שטיין) דחה את התביעה ופסק כי:
מושכלות יסוד הן כי מערכת היחסים שבין המוסד למבוטחים נקבעת על פי חוק. בהתאם, טעות של פקיד המוסד אינה יוצרת זכויות לגמלה יש מאין. ככל שהמוסד שילם גמלאות עקב טעות, רשאי הוא לתקנה ולחזור בו מהחלטתו לאישור תביעה לגמלאות. השאלה הינה האם אכן נפלה טעות בהחלטת המוסד במסגרתה אושרה תביעת התובעת לתגמולים מכוח חוק נפגעי פעולות איבה למפרע שנה רטרואקטיבית מיום הגשת התביעה והאם החלטתו לחזור בו מההכרה בתובעת כאלמנה לפי חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, בדין יסודה.
לאחר פטירת המנוח הגישה התובעת למוסד תביעה לתגמול תלויים לנפגעי פעולות האיבה. תביעה זו נדחתה מכיוון שלגישת המוסד לא ענתה התובעת על הגדרת בן משפחה שכן לא נישאה למנוח שנפטר כרווק. התובעת לא ערערה על החלטה זו, מדובר בהחלטה חלוטה. מכאן, קביעת המוסד לפיה התובעת לא היתה אשת המנוח בשעת מותו, שוללת את זכאות התובעת לגמלה מכוח החוק לנפגעי פעולות איבה. לפיכך, בדין קבע המוסד כי התובעת איננה זכאית לגמלת תלויים מכוח חוק זה. ביה"ד האזורי קבע כי בתובעת לא התקיימה הדרישה "אשתו בשעת מותו". בערעור בביה"ד הארצי הגיעו הצדדים להסכמות על יסודן הוכרה התובעת כתלויה במנוח לפי סעיף 130 לחוק הביטוח הלאומי. פסק הדין יסודו בטעות. כאמור, ביה"ד האזורי קבע כי התובעת אינה אשת המנוח, ומכאן שהסכמת המוסד בביה"ד הארצי ניתנה על יסוד מצג עובדתי שגוי. בנסיבות אלו, הגם שלא נתבע ביטול פסק הדין, הרי שלנוכח הפגם המהותי שנפל בצד ההסכמי שלו, לא ניתן להחילו על תביעת התובעת לתשלום תגמולים מכוח החוק לנפגעי פעולות איבה ולראות בתובעת כמי שהייתה אשתו בעת מות המנוח. ביה"ד, ואף לא המוסד, אינו יכול ליצור זכויות יש מאין, כשברור כי זכות כזו לא קיימת. זאת ועוד, פסק הדין של ביה"ד הארצי מתייחסת לסעיף 130 לחוק הביטוח הלאומי בלבד. אין בכך כדי לקבוע כי יש לראות את התובעת כאשתו של המנוח באופן גורף וכלפי כולי עלמא, בפרט משמדובר בפסק דין הנותן תוקף להסכם פשרה ולא בפסק דין לגופו של עניין.
יתרה מכך, ביה"ד הארצי לא קבע קביעה פוזיטיבית לפיה התובעת הייתה אשתו בשעת מותו אלא הסתמך על פסק הדין של ביה"ד האזורי כאילו נאמר בו כי התובעת הייתה אשתו בשעת מותו, והמחלוקת הייתה על שאלת תנאי התלות הכלכלית כאשר לעמדת ביה"ד הארצי אין כל דרישה לתלות כלכלית לצורך סעיף 130 לחוק הביטוח הלאומי; מפסקי הדין עולה כי הסכמת המוסד לקבלת הערעור ניתנה על בסיס טעות עובדתית לפיה התובעת הייתה אשת המנוח בשעת מותו, שכן ביה"ד האזורי קבע במפורש כי התובעת איננה אשת המנוח. לפיכך, אין כל נפקות לפסק דינו של ביה"ד הארצי שניתן על יסוד הסכמת הצדדים מבלי לקיים דיון לגופו של עניין ומבלי לקבוע קביעות עובדתיות. לסיכום, החלטת המוסד הדוחה את תביעת התובעת לתגמולים בהתאם לחוק התגמולים לנפגעי איבה הינה החלטה חלוטה; החלטת המוסד לחזור בו מההכרה בתובעת כאלמנה לפי חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, נעשתה כדין באשר התובעת לא הייתה אשת המנוח. |
| חזרה למעלה |
|
| 9 [ביטוח לאומי] [עבודה] |
|
| בל (ת"א) 42903-04-17 שי חלמיש נ' המוסד לביטוח לאומי (עבודה; דפנה חסון זכריה; 28/02/18) - 9 ע' |
| עו"ד: אבי סורקיס, אלי מושונוב |
ביה"ד דחה ערעור על החלטת ועדה לעררים (נפגעי עבודה) שקבעה כי לא נותרה למערער נכות כלשהי בעקבות תאונת דרכים שהוכרה כפגיעה בעבודה, בקובעו כי לא נפל פגם משפטי בהחלטת הוועדה.
ביטוח לאומי – ביטוח נפגעי עבודה – פגיעה בעבודה
ביטוח לאומי – ועדות רפואיות – ועדה לעררים
עבודה – בית-הדין לעבודה – ביקורת שיפוטית
.
המערער, מוסיקאי במקצועו, נפגע בתאונת דרכים שהוכרה כפגיעה בעבודה (להלן: התאונה). עסקינן בערעור על החלטת ועדה לעררים (נפגעי עבודה) שקבעה כי לא נותרה למערער נכות כלשהי בעקבות התאונה.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופטת ד' חסון זכריה) דחה את התביעה ופסק כי:
הביקורת השיפוטית של בתי הדין לעבודה על החלטות הוועדות הרפואיות לעררים מוגבלת לשאלות משפטיות בלבד, דוגמת טעות שבחוק, חריגה מסמכות, הפעלת שיקולים זרים או התעלמות מהוראה מחייבת. בעניין חובת ההנמקה של הוועדה לעררים, הלכה היא שהוועדה היא גוף מעין שיפוטי ובתור שכזאת מוטלת עליה חובה לנמק את החלטתה. ההנמקה צריך שתהיה כזאת שממנה ילמד לא רק רופא אחר מהלך המחשבה שהביא להחלטה, אלא גם שביה"ד יוכל לעשות זאת ולעמוד על כך אם הוועדה נתנה פירוש נכון לחוק.
טענת המערער לפיה הוועדה לא מוסמכת הייתה לקבוע עמדה באשר לנכות של המערער בגין הטנטון, מאחר שעל חבריה לא נמנה מומחה מתחום אף אוזן גרון, נדחתה. שעה שקיימת חוות דעת מטעם מומחה אף אוזן וגרון, אין הכרח כי על חברי הוועדה יימנה מומחה בתחום זה. הוועדה מוסמכת לקבל או לדחות חוות הדעת של יועץ חיצוני לוועדה, ובפרט שהיא מנמקת את קביעתה. במקרה זה נימקה הוועדה את קביעתה לפיה אין בידה לאמץ את חוות דעתו של יועץ חיצוני לוועדה בתחום אף אוזן גרון שהמליץ לקבוע למערער נכות בשיעור 10% בגין הטנטון ממנו הוא סובל, כדבעי. הוועדה ציינה כי הבדיקה הקלינית שערכה למערער העלתה כי הוא אינו סובל מהגבלה בעמוד השדרה הצווארי, וכי דוח חדר המיון מעלה כי לא נחבל בראשו. קביעה זו היא קביעה רפואית מובהקת, ולפיכך לא נמצא מקום להתערב בה. מדובר בהנמקה ברורה דיה, שכן ניתן להתחקות אחר הלך מחשבתה של הוועדה.
טענת המערער לפיה קביעת הוועדה מדרג ראשון שקבעה למערער נכות זמנית, מהווה החלטה חלוטה ביחס לקשר הסיבתי בין הטנטון ממנו הוא סובל, לבין התאונה, נדחתה. שאלת הקשר הסיבתי לא הוכרעה בחוות דעתו של המומחה שאומצה על ידי הועדה מדרג ראשון בהליך הזמניות, והוועדה לעררים רשאית, ואף מחוייבת הייתה, לדון בכך מבראשית, כפי שעשתה. לא זו אף זו. המערער הגיש ערר על החלטת הועדה מדרג ראשון בהליך הזמניות, והוועדה לעררים קבעה כי אין קשר סיבתי בין התאונה לטנטון, שכן הטנטון נובע מחבלה אקוסטית קודמת, ובעקבות זאת המערער משך את עררו; טענת המערער לפיה משעה שהוועדה מצאה כי אין קשר סיבתי בין הליקוי הרפואי לבין התאונה, חלה עליה החובה להצביע על מקור אחר ממנו נובע הליקוי הנטען, נדחתה, שכן לפי פסיקת ביה"ד הארצי, לא חלה עליה חובה כאמור. לאור כל האמור, לא נמצא כי נפל פגם משפטי בהחלטת הוועדה. |
| חזרה למעלה |
|
| 10 [עבודה] [ביטוח לאומי] |
|
| בל (ת"א) 49845-05-15 גילה נאמן נ' המוסד לביטוח לאומי (עבודה; אריאלה גילצר כץ, נ.צ.: ח' קפלניקוב, ג' אלוני; 26/02/18) - 9 ע' |
| עו"ד: עובד כהן, שרון חג'ג' |
ביה"ד דחה את תביעת התובעת, העובדת כממיינת ארצית בדואר ישראל, להכיר בפגיעה במפרק כף ידה הימנית כפגיעה בעבודה. זאת, על יסוד חוות דעת המומחה שמונה מטעם בית הדין, אשר שלל קשר סיבתי בין תנאי עבודתה של התובעת לפגיעה במפרק כף היד, שלא נמצאה כל הצדקה שלא לאמצה.
עבודה – תאונת עבודה – הוכחת קשר סיבתי
עבודה – תאונת עבודה – מומחים רפואיים
עבודה – בית-הדין לעבודה – מומחים רפואיים
ביטוח לאומי – ביטוח נפגעי עבודה – תאונת עבודה
.
התובעת עובדת כממיינת ארצית בדואר ישראל. הדיון נסב אודות השאלה האם הפגיעה במפרק כף ידה נגרמה לה כתוצאה מעבודתה. בתיק מונה מומחה מטעם ביה"ד (להלן: המומחה) על מנת שיחווה דעתו באשר לשאלת הקשר הסיבתי בין תנאי עבודת התובעת למחלתה.
.
בית הדין האזורי לעבודה (סגנית הנשיאה א' גילצר-כץ) דחה את התביעה ופסק כי:
המומחה קבע כי מחלת התובעת נגרמה כתוצאה משינויים ניווניים. המומחה הסביר כי בעבודת התובעת לא נגרם לחץ או רטט או עומס על מפרק בסיס האגודל. המומחה קבע כי אין קשר סיבתי בין עבודת התובעת לבין מצבה הרפואי של התובעת והסביר כי בשתי הידיים חלו תהליכים ניווניים, לכן אין קשר סיבתי בין תנאי עבודתה לפגימות בידיה.
חוות דעתו של המומחה מנומקת. המומחה השיב על כל שאלות ההבהרה והיה עקבי בתשובותיו. הלכה היא שמטרת מינויו של המומחה הרפואי מטעם ביה"ד, לספק לביה"ד את הייעוץ הדרוש לו בשאלה העומדת להכרעה משפטית. קביעת קיומו או אי-קיומו של קשר סיבתי בין הפגימה בה לקה המבוטח לבין עבודתו, היא קביעה משפטית המושתתת על חומר הראיות שלפני ביה"ד, תוך מתן משקל מכריע לחוות הדעת של המומחה המתמנה על ידי ביה"ד. לדידו של ביה"ד המומחה הוא האורים והתומים המאיר את עיניו בשטח הרפואי. ככל שעל פניה אין בחוות דעת המומחה פגמים גלויים לעין, ואין היא בלתי סבירה על פניה, אין מקום לפסילתה. ביה"ד אינו כבול בחוות הדעת הרפואית של המומחה ובתשובותיו לשאלות שהופנו אליו, אלא שלתשובות אלה יש לתת משקל מיוחד לצורך ההכרעה המשפטית, שכן יש בדברי המומחה כדי להאיר ולהבהיר את הסוגיה הצריכה הכרעה, כיד המומחיות הרפואית המקצועית בה ניחן, ולכן בשאלות אלה יסמוך ביה"ד את ידיו על חוות דעת המומחה ומסקנותיו ולא יסטה מהן, אלא אם קיימת הצדקה עובדתית או משפטית, יוצאת דופן, לעשות כן. במקרה זה לא נמצאה הצדקה עובדתית או משפטית יוצאת דופן שלא לאמץ את חוות דעתו של המומחה, אשר שלל קשר סיבתי בין תנאי עבודתה לפגיעה במפרק כף ידה הימנית של התובעת. לפיכך, התביעה נדחתה. |
| חזרה למעלה |
|
| 11 [ביטוח לאומי] [עבודה] |
|
| בל (נצ') 21848-09-15 נוג'ידאת מרזוק נ' המוסד לביטוח לאומי (עבודה; מירון שוורץ, נ.צ.: י' שמעוני, ר' סתיו; 25/02/18) - 12 ע' |
| עו"ד: אלי מלול, אורנית פיכמן, מירי ולטר ראובן |
הנתבע דחה בדין את תביעת התובע להכיר באירוע בו נפגע ברגלו, עת עלה על פיגום, כתאונת עבודה. התובע לא ענה על הגדרת "עובד" במועד קרות התאונה, כך שלא ניתן לראותו כמי שהיה מבוטח בביטוח נפגעי עבודה במועד הפגיעה; נוכח האמור נדחתה גם ההודעה לצדדי ג', מעסיקים לכאורה של התובע.
ביטוח לאומי – ביטוח נפגעי עבודה – פגיעה בעבודה
ביטוח לאומי – ביטוח נפגעי עבודה – דמי פגיעה
עבודה – יחסי עובד-מעביד – היעדרם
.
התובע טוען כי ביום הנטען, במהלך עבודתו בבניין, עת עלה על פיגום, נפל ונפגע ברגלו (להלן: האירוע). לטענתו, היה זה יום עבודתו הראשון, בו עבד בשירות מעסיקתו הנטענת, ש.ח טבריה בע"מ (להלן: החברה). תביעת התובע להכיר באירוע כתאונת עבודה, נדחתה על ידי הנתבע, בנימוק לפיו במועד קרות התאונה, לא בוטח התובע כעובד שכיר, ולא התקיימו יחסי עובד ומעסיק בינו לבין החברה שבשירותה טען כי עבד. לחילופין, טען הנתבע כי החלטתו מבוססת גם על כך כי בעת התאונה, לא היה התובע רשום אצל הנתבע כעובד עצמאי. מכאן התביעה. על יסוד הטענה החלופית, הגיש הנתבע הודעה לצד ג' כנגד המעסיקים לכאורה של התובע, מנהל החברה (להלן: צד ג'1) וכנגד קבלן המשנה באתר העבודה בו על פי הנטען התרחש האירוע (להלן: צד ג'2).
.
בית הדין האזורי לעבודה (הנשיא מ' שוורץ ונציגי הציבור י' שמעוני, ר' סתיו) דחה את התביעה ופסק כי:
סעיף 79 לחוק מגדיר תאונת עבודה לגבי "עובד" כדלקמן: "'תאונת עבודה' – תאונה שאירעה תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו". סעיף 75(א)(1) לחוק, שעניינו מבוטחים ותנאים לביטוח נפגעי עבודה קובע: "(א) אלה המבוטחים לפי פרק זה: (1) עובד, למעט שוטר..., סוהר...., ועובד שירותי הביטחון...". סעיף 1 לחוק מגדיר עובד כדלקמן: "עובד" – "לרבות בן משפחה, אף אם אין בינו לבין קרובו המעסיקו יחס של עובד ומעביד, ובלבד שהוא עובד במפעל באופן סדיר ובעבודה שאילולא עשה אותה הוא, היתה נעשית בידי עובד; לעניין זה, "בן משפחה" – אחד ההורים, ילד, נכד, אח או אחות". כבר נפסק כי, שאלת היותו של הנפגע מבוטח בביטוח נפגעי עבודה בגדרו של סעיף 75 לחוק, קודמת לבחינת התקיימותם של היסודות הנדרשים במסגרת סעיף 79 לחוק. כלומר, רק בבוא הנפגע בגדרי סעיף 75 לחוק, כאחד המבוטחים בענף נפגעי עבודה, יוכל לבוא בשערי מבחן ה"תוך כדי ועקב עבודתו" שבסעיף 79 לחוק.
הלכה היא, כי מעמדו של אדם כ"עובד" הוא דבר הקרוב לסטאטוס, ואינו נקבע רק על פי ההגדרה שניתנה לכך על ידי הצדדים, אלא על פי נסיבות העניין כהווייתן. ההכרעה בשאלה אם התקיימו בין הצדדים יחסי עובד-מעסיק נעשית לפי מכלול הסממנים והעובדות הנותנים במצטבר את התמונה הכוללת והשלמה. במקרה זה, אשר לזהות המעסיק, בטופס התביעה לתשלום דמי פגיעה שהוגש לנתבע, צוין כי במועד התרחשות התאונה, עבד התובע כשכיר ברשות החברה. התובע הבהיר כי ההתקשרות לביצוע העבודה, לרבות סוג העבודה, גובה השכר, דרך התשלום וכו', נעשו דרך צד ג' 1. צד ג'1, הכחיש כל היכרות אישית או כל קשרי העסקה עם התובע ולטענתו הוא אינו מעסיק שכירים באופן פרטי. צד ג'2 טען להיכרות עם התובע וכי קשר העבודה בוצעו דרכו, אך התובע עצמו לא טען להיכרות עם צד ג'2 ולא ביקש לצרפו כמעסיק חלופי או כמעסיק חלופי בשליחותו של צד ג'1. גרסת התובע בהקשר זה אינה מהימנה וניכר כי ביקש לפזר ערפל סביב מלוא הפרטים הרלוונטיים, תוך שהוא משנה גרסתו בהתאם לצורך.
אשר לסוגיית התמורה וסוג העבודה, נמצאו גרסאות סותרות שלא היה בהן כדי לבסס את גרסת התובע; בנוסף, נראה כי התובע עצמאי נוכח העובדים שהביא עמו לעבודה, שלא היו בינם לבין מי מבין צדדי ג' כל קשרי עבודה, לא לפני מועד ביצוע העבודה במועד הרלוונטי ולא לאחריו. התובע נמנע מלהביא עובדים אלה למתן עדות, והמסקנה המתבקשת היא כי עדותם הייתה מלמדת אודות מערכת יחסים שהתובע ביקש להימנע מלהביא. לאור כל האמור, לא הוכח כי התקיימו יחסי עובד-מעסיק בין התובע לבין מי מצדדי ג', ולפיכך לא נמצא כי התובע ענה על הגדרת "עובד" במועד הרלוונטי. מכאן, שלא ניתן לראות את התובע כמי שהיה מבוטח בביטוח נפגעי עבודה במועד הפגיעה. לפיכך, התביעה נדחית וכך גם ההודעה לצדדי ג'. |
| חזרה למעלה |
|
| מנהלי |
| 12 [משפט מינהלי] [דיון אזרחי] |
|
| תצ (י-ם) 20853-01-18 פאיז סמניה נ' מועצה מקומית אבו גוש (מנהלי; דנה כהן לקח; 28/02/18) - 5 ע' |
| עו"ד: מוחמד ספורי, עודד אפיק, אמיר בירנבוים |
נקבע כי הסמכות לדון בבקשה לאישור התובענה הייצוגית נתונה לבית המשפט המחוזי כערכאה אזרחית, ולא לפני בית המשפט לעניינים מינהליים.
משפט מינהלי – תובענה ייצוגית – תביעת השבה נגד רשות
דיון אזרחי – תובענה ייצוגית – תביעת השבה נגד רשות
.
השאלה המונחת להכרעה היא, האם בית המשפט לעניינים מינהליים מוסמך להיזקק לבקשה לאישור תובענה ייצוגית כנגד המשיבות, או שמא הסמכות העניינית נתונה לבית המשפט המחוזי כערכאה אזרחית.
.
בית המשפט לעניינים מינהליים פסק כלהלן:
הבקשה לאישור תובענה ייצוגית מטעם המבקש, מקומה להידון לפני בית משפט מחוזי כערכאה אזרחית, ולא לפני בית המשפט לעניינים מינהליים.
כך הוא הדבר, שכן הבקשה לאישור תובענה ייצוגית אינה נסמכת על פרט 11 לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות, אלא על פרט 9(1) ופרט 9(2) לתוספת הנ"ל.
נוכח ההשלכות של סילוק הליך על הסף, יש לאפשר לב"כ המבקש לתקן את בקשתו במישור הסמכות העניינית. עם זאת, נוכח הטורח שנגרם למשיבות בגין ההתדיינות בסוגית הסמכות העניינית, יש לחייב את המבקש בהוצאותיהן. |
| חזרה למעלה |
|
| 13 [דיון אזרחי] [רשויות מקומיות] |
|
| תצ (י-ם) 17154-12-16 ש.א.ג. ניהול קניונים בע"מ נ' עירית ירושלים (מנהלי; נאוה בן אור; 25/02/18) - 12 ע' |
| עו"ד: אסף גל , עופר ורד, חנית כהן |
אושרה כייצוגית התובענה שעניינה גביית אגרה ע"פ תעריף "מודעה", למרות שאין המדובר במודעה ע"פ משמעותו של מונח זה בחוק עזר לירושלים (שילוט).
דיון אזרחי – תובענה ייצוגית – אישור תובענה ייצוגית
רשויות מקומיות – עיריות – אגרות
.
בקשה לאישור תובענה כתובענה ייצוגית. המבקשת מחזיקה בתחומי העיר ירושלים חנויות הלבשה. היא הציבה בפתח חנויותיה שלט ממוחשב, הכולל אפשרות להדפסת קופונים. לטענתה, המדובר בשלט שהוא "שלט פרסומי" ע"פ משמעותו של מונח זה בחוק עזר לירושלים (שילוט). אלא שהמשיבה חייבה אותה ע"פ תעריף של "מודעות", שכן ראתה בשלט הממוחשב "מתקן פרסום מודעות אלקטרוני". הפערים בין שני התעריפים מגיעים כדי מאות אחוזים. לטעמה של המבקשת, סיווג השלט הממוחשב אינו כדין.
.
בימ"ש לעניינים מנהליים קיבל את הבקשה בקבעו:
מחוק העזר עולה כי שלט פרסומי הוא בראש ובראשונה שלט המכיל את שמו, כינויו או מקצועו של אדם או של עסק, והוא נועד להיות מוצג דרך קבע או זמן ממושך. הוא משלב בתוכו גם פרסומת כללית. פרסומת כללית היא, בין היתר, פרסום של מוצר, עסק, שירות או כל פעילות אחרת. מודעה אינה מוגדרת ע"פ תוכנה כי אם ע"פ אופן הצגתה (הודעה, כרזה וכו' העשויה חומר כלשהו או המוצגת באמצעות אור, קול וכו'). מודעה, להבדיל משלט (ושלט פרסומי), לא נועדה להיות מוצגת דרך קבע. לשלט פרסומי יש זיקה מובהקת לבית העסק הרלוונטי והוא ייחשב כזה רק אם הוצג במקום העסק. מודעה אינה תלוית עסק וניתן להציגה רק במקומות שנועדו לכך מראש (בהיתר מיוחד ניתן להציגה גם שלא במקומות שנקבעו לכך מראש). מעדותה של מי שהייתה מנהלת מחלקת השילוט בעיריית ירושלים עולה על פניו כי הקריטריונים שהציגה לאבחנה בין שלט פרסומי לבין מודעה, אינם עולים בקנה אחד עם הוראות חוק העזר.
כעולה מעדות זו, הקריטריון לחיוב פרסום כמודעה הוא התחלופה והאפקטיביות והוויזואליות השונה. קריטריון זה אינו נשמר, שכן ע"פ העדות הנ"ל גם שלט אלקטרוני מתחלף יכול ויחויב כשלט ולא כמודעה כשהוא מודבק לחלון ראווה, וזאת בשל מידת האפקטיביות הפחותה שלו. אלא, ש"מודעה" אינה מוגדרת ע"פ תוכנה או ע"פ מידת האפקטיביות והוויזואליות שלה. מודעה אינה תלוית עסק מסוים, ניתן להציגה רק במקומות שנועדו לכך מראש ואף ניתן לחלק את תחום העירייה לאזורי פרסום שונים. מודעות הן על פניו אותם שלטי חוצות, והנתלים או מוצבים בכל דרך אחרת במקומות שהוקצו לכך, כגון לוחות מודעות, גשרים, מבנים שונים שעל פניהם חולף ציבור רחב מדי יום ונחשף לתכני הפרסום השונים (כמו גם תכנים אפשריים אחרים). אכן, משהתברר כי בעידן הדיגיטלי התווספה צורת פרסום על גבי מתקנים אלקטרוניים, הוסף סיווג כזה לכלל צורות המודעות שעבורן נגבים התעריפים השונים הנקובים בתוספת הרביעית. אלא שסיווג זה אינו קובע אם המדובר במודעה אם לאו. סיווג זה מניח שהמדובר ב"מודעה" כמשמעות מושג זה בחוק העזר, וכשהיא מתפרסמת בתצורה הזו – נקבע לה תעריף משלה בתוספת.
ואם התוכן אינו מאפיין לפיו מוגדרת "מודעה", הרי שהעובדה שהמדובר בתוכן מתחלף אינה רלוונטית. המתקן שהוצב בפתח החנות קבוע והתוכן משתנה. לא ברור מה ההבדל בין המתקן הנדון לבין פלקט, שגם תוכנו משתנה בהתאם לעונות. כאמור, חוק העזר אינו משתית הגדרותיו על האפקטיביות או הוויזואליות של הפרסום. על פניו, לא ניתן למצוא בחוק העזר עיגון לאבחנה בין מתקן (או פלקט) המוצב בתוך בית העסק וניתן לראותו מבחוץ, לבין מתקן (או פלקט) המוצב בתוך בית העסק אך לא ניתן להבחין בו מבחוץ.
אמת המידה הנדרשת לשם עמידה בבקשה לאישור תובענה כתובענה ייצוגית היא כי קיימת "סבירות ראויה", שאינה מושתתת אך על כתב התביעה בלבד, כי המבקש עומד בכל התנאים לאישור התובענה כייצוגית, לרבות קיומה של עילת תביעה. על התובע הייצוגי להניח בפני ביהמ"ש תשתית משפטית וראייתית הולמת, התומכת לכאורה בתביעתו. עליו להוכיח את העובדות הנטענות על ידו באופן לכאורי. מנגד, אין התובענה הייצוגית צריכה להציב רף גבוה מדי בפני תובעים ייצוגיים. בהקשר זה יש להתחשב בפערי המידע הקיימים בין הצדדים. לנוכח האמור לעיל, ובשים לב לתוכן עדותה של נציגת העירייה, נמצא כי לתובענה סיכויים טובים וכי המבקשת עמדה בנטל להוכיח את עילת התביעה ברמה הלכאורית.
אין חולק כי התביעה באה בגדר התוספת השניה. למבקשת עילה אישית בתביעה. סיכויי התובענה טובים, והיא מעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה. הקבוצה תוגדר ככל אלה שגבו מהם אגרה ע"פ תעריף מודעה (התוספת הרביעית) למרות שאין המדובר במודעה ע"פ משמעותו של מונח זה בחוק העזר. אמנם, בשלב זה אין לפנינו נתונים מדויקים באשר להיקף הקבוצה הרלוונטית. עם זאת, מדיניות העירייה כפי שתוארה ע"י נציגתה די בה כדי להגדיר את קיומה. בשלב המקדמי של אישור התובענה הייצוגית די בידיעה כי קיימת קבוצה מוגדרת, כדי לקבוע שהבקשה עומדת בתנאי זה. שאלת ההשתייכות לקבוצה תבורר בשלב מאוחר יותר, לאחר שיוכרעו השאלות המשותפות לקבוצה. ככל שיתברר כי קיים קושי בזיהוי חברי הקבוצה, יינתן לכך מענה בעת הדיון בסעדים.
התובענה הייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות העניין. הסיכוי שכלל חברי הקבוצה יוכלו להתאגד ולנהל ביחד הליך משפטי אינו רב, מה גם שסכום ההשבה הפוטנציאלי של חלק מחבריה קטן יחסית למשאבים הכרוכים בניהולו. עוד נראה כי עניינם של חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בתום לב. |
| חזרה למעלה |
|
| מחוזי |
| 14 [דיון אזרחי] |
|
| רמש (ב"ש) 27044-02-18 פלונית נ' פלוני (מחוזי; אריאל ואגו; 05/03/18) - 6 ע' |
| עו"ד: י. סרויא, מ. אזרד |
נקבע כי במקרה הנדון, יש מקום להחלטה בשאלת מעשה בי-דין ומיצוי העילה, בסיום המשפט ולא לפני תחילתו.
דיון אזרחי – זכות דיונית – הפעלתה בדרך מקובלת ובתום-לב
.
בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט לענייני משפחה, במסגרתה נדחתה טענת המבקשת לסלק על הסף תביעה, שהגיש נגדה המשיב, בשל קיום מעשה בי-דין, השתק עילה או מיצוי העילה.
.
בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה, ופסק כלהלן:
ההלכה הפסוקה הכירה בכך שלעיתים, ובנסיבות מיוחדות, אף אם המחסום הדיוני קיים, שיקולי צדק ותום לב יביאו לכך שבעל הדין המעלה את הטענה הדיונית, יהיה מושתק ומנוע מלהסתמך עליה. אחד מסוגי המקרים, שבהם יכול, שבעל דין יהיה מנוע מלהסתמך על טענת סף כזו, הוא התרחיש, שבו אחד הצדדים נותר "אוחז במקל משני קצותיו", בעוד הצד האחר נותר "קרח מכאן ומכאן".
שאלת "השתבצותו" של מקרה, כזה או אחר, לאותה קטגוריה נדירה אינה רק שאלה משפטית. הדבר, במידה רבה, תלוי נסיבות, ונגזר ממערך העובדות הספציפי שהוצג במשפט. ההחלטה, בכגון דא, נגזרת גם ממעין "מקבילית כוחות" של תום לב יחסי של הצדדים ושיקולי הוגנות, שלעיתים קרובות, לא ניתן לקובעם, אלא לאחר התרשמות מהצדדים ושמיעת ראיות.
בעניין שלפנינו, יש מקום להחלטה סופית בשאלת מעשה בי-דין ומיצוי העילה, בסיום המשפט ולא לפני תחילתו. |
| חזרה למעלה |
|
| 15 [עמותות] |
|
| הפ (י-ם) 44367-01-16 האיגוד היהודי הבינלאומי לצמחונות נ' אסא קיסר (מחוזי; אהרן פרקש; 01/03/18) - 23 ע' |
| עו"ד: נבו כבירי קידר, עמירם בוגט, שולי וייס |
בית המשפט נעתר להמרצת פתיחה שהגישו המבקשים והורה על ביטול חברותם של המשיבים בעמותה, זאת משנמצא, כי הצטרפותם כחברים בעמותה, נעשתה בניגוד להוראות חוק העמותות. במרכז פסק הדין עומדת השאלה: האם הצטרפות המשיבים כחברים לעמותה נעשתה כדין?
עמותות – חברות בעמותה – הצטרפות
.
המבקשים הגישו תובענה על דרך של המרצת פתיחה למתן סעד הצהרתי, להורות כי הצטרפותם של המשיבים כחברים במבקשת 1, עמותה, נעשתה בניגוד להוראות חוק העמותות, ולפיכך בטלה.
.
בית המשפט קיבל את התביעה ופסק כלהלן:
על פי חוק העמותות, הצטרפות לעמותה תהיה בהתאם להוראות תקנון העמותה. תקנון העמותה דנן קובע, כי ההחלטה בדבר קבלת מבקשים כחברי עמותה או אי קבלתם נתונה בידי הוועד, ועליה להירשם בפרוטוקול.
אין לקבל את טענות המשיבים כי תקנון העמותה השתנה בהתנהגות, נוכח הנוהג לקבל חברים באופן אוטומטי עם הגשת בקשת הצטרפות ותשלום דמי חברות, ומשכך הצטרפותם לעמותה נעשתה כדין, אף מבלי שתתקיימנה הדרישות בדבר החלטת הוועד בעניין והעלאתה על הכתב בפרוטוקול.
החוק קבע שני תנאים מחייבים לשינוי תקנון – החלטת האסיפה הכללית ורישום בידי רשם העמותות, הכפוף לשיקול דעתו של הרשם. הרישום אצל רשם העמותות אינו בבחינת צעד טכני ופורמאלי אלא הוא קונסטיטוטיבי, ובעל חשיבות מהותית.
ההכרה בנוהג כמשנה תקנון הוכרה בפסיקה במקרים חריגים, כאשר הסטייה מן התקנון נמשכה שנים ארוכות ורצופות והשתרש נוהג שכל חברי האגודה יודעים על קיומו ופועלים על פיו, או אז – עשויה התנהגות חברי האגודה להתגבש לכלל נורמה משפטית מחייבת. |
| חזרה למעלה |
|
| 16 [מקרקעין] [ראיות] |
|
| תא (נצ') 17668-01-14 מרלה סטארק קומט ג'ין נ' רחמים בוחניק (מחוזי; זיאד הווארי; 01/03/18) - 23 ע' |
| עו"ד: יוסף עוז, עוזר מנשה |
בית המשפט קיבל את תביעת התובעת והורה, כי הסכם מכר המקרקעין מושא הליך זה הינו תקף ומחייב את הצדדים. טענתם העיקרית של הנתבעים לפיה, המשא ומתן בינם לבין התובעת לא הבשיל כדי הסכם מחייב – נדחתה.
מקרקעין – עיסקה במקרקעין – הוכחתה
מקרקעין – עיסקה במקרקעין – פרטים מהותיים
ראיות – חתימה – זיוף
.
התובעת הגישה כנגד הנתבעים תובענה שעניינה בעסקת מקרקעין שהשתכללה, לפי הנטען, כדי הסכם מחייב בין התובעת לבין הנתבעים. התובעת עותרת לאכיפת הסכם מכר על פיו רכשה היא מהנתבעים, על פי הנטען, מחצית מזכויות הבעלות בנכס נשוא התביעה.
.
בית המשפט קיבל את התביעה ופסק כלהלן:
הצדדים אכן ביקשו לגבש ולרכז את ההסכמות שאליהן הגיעו כדי ליצור מסגרת שתכלול את פרטי ההסכמה ביניהם. המשא ומתן בין התובעת לנתבעים הבשיל כדי הסכם מחייב, על פי הסכם המכר, לרבות מסמך התוספת להסכם, אשר מעגנים במאוחד את גמירות הדעת והמסוימות של הצדדים להסכם, הדרושים כדי ליצור קשר משפטי מחייב.
התובעת עמדה בנטל המוטל על שכמה להוכיח כי החתימה על הסכם המכר הינה אותנטית. בחינת הסכמת הצדדים תיערך לאו דווקא בזמן החתימה על החוזה כי אם בעת היווצרות אינטרס ההסתמכות על רקע נסיבות המקרה.
אין לקבל את טענת הנתבעים לפיה התובעת מנועה מלהוכיח את התוספת להסכם היות וזו לא נכללה במסגרת כתב התביעה. בנסיבות יש לקבוע כי מסמך התוספת להסכם, הינו חלק בתי נפרד מההסכם, כאשר ההכרעה בשאלת תוקף ההסכם תיעשה גם על סמך התוספת לו.
הגם שהנתבע 1 אינו חתום על התוספת להסכם, אלא הנתבע 2 בלבד חתם, אין בכך משום טעם המצדיק קביעה לפיה המשא ומתן לא הבשיל כדי הסכם מחייב ו/או משום פגם בכריתת ההסכם.
חתימתו של צד על חוזה מבטאת בבירור את גמירת דעתו להתקשר בחוזה. אך החתימה היא בעלת משקל ראייתי בלבד ואינה תנאי קונסטיטוטיבי ביצירתו. לצד זאת, אין משמעות היעדרה של החתימה על החוזה כהיעדר גמירת דעת, אלא כי יש לבחון ראיות חלופיות. |
| חזרה למעלה |
|
| 17 [דיון אזרחי] [בנקאות] [כספים] |
|
| תצ (ת"א) 41639-08-13 סיון לנגר נ' בנק הפועלים בע"מ (מחוזי; יהודה פרגו; 01/03/18) - 144 ע' |
| עו"ד: דביר לנגר, פנחס רובין, עופר פליישר, אהוד כצנלסון, ליאור שרעבי, שרון לובצקי, שחר הרון, פנינה מור-גלוזמן, ברוריה שריר-הראל, יאיר שילה, נטליה סטרחוב, אייל בליזובסקי, אביאל פלינט, אגמון ושות', יחיאל כשר, דנה אלמלח-כהן |
נדחו בקשות לאישור תובענות ייצוגיות בטענה לגביית עמלות במטבע זר שלא כדין וללא פירוט. המשיבים פעלו כדין הן באשר ל"קנייה או מכירה של מטבע חוץ" והן באשר להצגת "שערי החליפין לקנייה ולמכירה של שטרי כסף במטבע חוץ ושל העברות והמחאות".
דיון אזרחי – תובענה ייצוגית – דחייתה
בנקאות – בנקים – עמלות
כספים – מטבע חוץ – המרתו למטבע מקומי
.
בקשות לאישור תובענות ייצוגיות בטענה לגביית "עמלת הפרש המרה", "הפרשי שער" ו"עלות השירות" במטבע זר שלא כדין וללא פירוט העמלות בעת ביצוע עסקאות מט"ח.
.
בית המשפט המחוזי דחה את הבקשות ופסק:
כל המשיבים פעלו כדין הן באשר ל"קנייה או מכירה של מטבע חוץ" והן באשר להצגתם "במקום בולט לעין" בבנק וגם באינטרנט של "שערי החליפין לקנייה ולמכירה של שטרי כסף במטבע חוץ ושל העברות והמחאות" כדי לאפשר לרוכש מט"ח לכלכל את צעדיו בטרם ביצוע הפעולה. כל הנחות הייסוד שעל פיהן הוגשו הבקשות- שגויות והן תוצאת היעדר הידע, הניסיון וההבנה המספקת של ב"כ המייצג והמומחה מטעמו את התנהלות המסחר במטבע חוץ. הבנקים הגדולים בישראל הינם "עושי שוק" ואינם מתווכים במט"ח. "המרווחים" השונים שקיימים במסחר במט"ח, במחירים החלים בשוק הבין בנקאי ובמחירים בין הבנקים ללקוחות, אינם מהווים עמלה והם משקללים, בין השאר, את הסיכון שיש לבנקים במסגרת המסחר במט"ח ואת שיעור הרווחיות לו הם שואפים. אין זהות בין שער החליפין המוצעים על ידי הבנק ללקוחותיו לבין השערים החלים בעסקאותיו בשוק הבין בנקאי. לא חלה כל חובה על הבנק לגלות ללקוחותיו את רווחיו או את מרווח הסיכון והרווח שלו ואין לו גם כל משמעות או השפעה על עסקת מכר מסוימת של מט"ח ללקוח. הבנק רוכש מט"ח במיליונים בשוק הבין בנקאי בחדר העסקאות ולא עבור עסקה מסוימת, מכאן שעסקה מסוימת במט"ח לא ניתנת לחילוץ וייחוס מכלל רכישת המט"ח אותם מבצע הבנק. "שערי החליפין" של כל הבנקים וחברות האשראי גלויים וידועים לציבור ומאפשרים לכל לקוח לכלכל את צעדיו ולבצע את עסקת המט"ח הכדאית לו. |
| חזרה למעלה |
|
| 18 [רשויות מקומיות] [פשיטת רגל] |
|
| פשר (חי') 2366-10-16 חליוה חוה נ' הכונס הרשמי מחוז חיפה (מחוזי; דאוד מאזן; 28/02/18) - 7 ע' |
| עו"ד: |
על העירייה להנפיק אישור לרשם המקרקעין לפי סעיף 324א' לפקודת העיריות על מנת להשלים את רישום הדירה על שם הרוכש, ללא קשר לתשלום החוב שנצבר לחובת החייבת בטרם מתן צו כינוס הנכסים.
רשויות מקומיות – עיריות – תעודה לרשם המקרקעין
פשיטת רגל – כינוס נכסים – מכירת נכס
.
בקשה להורות לעירייה להנפיק אישור לרשם המקרקעין לפי סעיף 324א' לפקודת העיריות על מנת להשלים את רישום הדירה על שם הרוכש.
.
בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה ופסק:
באשר לחוב שהצטבר בגין התקופה בה החזיקה כונסת הנכסים בנכס, אין מחלוקת כי על הכונסת להסדירו טרם העברת הנכס – מדובר בחלק מהוצאות הכינוס. ביחס לחוב שנצבר לחובת החייבת בטרם מתן צו הכינוס, על העירייה לפעול למתן האישור המתבקש ללא קשר לתשלום חוב העבר מקום שנקבע לא פעם כי אין לאפשר לרשויות לנצל את הכוח המצוי בידם לעכב את אישוריה להעברת הנכס כדרך לעקוף את דיני הקדמיות. |
| חזרה למעלה |
|
| 19 [קניין] [ירושה] |
|
| עשא (ת"א) 28546-05-17 החברה לאיתור ולהשבת נכסים של נספי השואה בע"מ נ' אילנה אמיר (מחוזי; גרשון גונטובניק; 28/02/18) - 11 ע' |
| עו"ד: אופיר פורת, טובי יעקבי, ג'סיקה פורמן |
לא היה מקום להעניק למשיבה את מלוא עיזבון נספית שואה אף שהיא היורשת של שישית ממנו, היות שלא מוצו הניסיונות לאיתור היורשים הנוספים בשקידה סבירה.
קניין – נכס – נכסים של נספי שואה
ירושה – יורשים – חוק נכסים של נספי שואה
.
ערעור על החלטת ועדת הערר מכוח חוק נכסים של נספי שואה (השבה ליורשים והקדשה למטרות סיוע והנצחה), לפיה אם לא יימצאו יורשים נוספים של הנספית תוך שישה חודשים יש למסור נכסה בשלמותו למשיבה, אף שהיא היורשת של שישית ממנו.
.
בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור ופסק:
לפי דין הירושה הכללי יורש יוכל לקבל לידיו את מלוא העיזבון, אם הוכיח כי מוצו הניסיונות לאיתור היורשים הנוספים בשקידה סבירה. חובת השקידה הסבירה המוטלת על החברה לאיתור יורשים של נכסי נספים גם קבועה מפורשות בחוק הנכסים ועניינה אינו רק במאמץ ראוי לאתר יורשים ולהגשים את רצונו המשוער של המנוח, אלא גם בשמירה על זכויות הקניין של היורשים הפוטנציאליים. המשיבה לא הוכיחה כי מוצתה השקידה הסבירה לאיתור היורשים הנוספים ומשכך אין סמכות להעניק את העיזבון במלואו למשיבה. גם אילו הוכח כי מוצו הליכי השקידה הסבירה, לפי חוק הנכסים היא לא הייתה רשאית להעביר את הנכס במלואו למשיבה. על האפוטרופוס הכללי שבא בנעלי החברה, להמשיך במאמצי השקידה הסבירה לאיתור היורשים של יתרת עיזבון המנוחה. |
| חזרה למעלה |
|
| 20 [פשיטת רגל] |
|
| פשר (ב"ש) 31720-05-16 דמיטרי קוז'ימיאקין נ' הכונס הרשמי (מחוזי; ישראל פבלו אקסלרד; 28/02/18) - 7 ע' |
| עו"ד: לירום סנדה, חנן עזרן |
לעניין חישוב שכר טרחתו של נאמן בפשיטת רגל, הסכום בו מעשיר החייב את הקופה לצורך כיסוי הוצאות ההליך, איננו חלק מתקבולי המימוש.
פשיטת רגל – נאמן – שכרו
פשיטת רגל – פירוק – שכר המפרק
.
החלטה העוסקת באופן חישוב שכר טרחתו של נאמן בפשיטת רגל לפי תקנה 8 לתקנות החברות (כללים בדבר מינוי כונסי נכסים ומפרקים ושכרם). המחלוקת נוגעת למהות הסכום שיש לראותו כ"תקבולי מימוש".
.
בית המשפט המחוזי פסק כדלהלן:
התקנות דנות בשלוש שיטות עיקריות לתשלום שכר טרחה לבעלי תפקידים: שכר ניהול מתקבולי הכנסה, שכר מימוש מתקבולי מימוש ושכר חלוקה מסכומי חלוקה בפועל. המונחים "תקבולי הכנסה" ו"תקבולי מימוש" מכוונים לכספים שנכנסו לקופת הפירוק או פשיטת הרגל כתוצאה מפעילות של בעל התפקיד, או כספים שמקומם בקופות. כספי המימוש הם הכספים שנכנסו לקופה לפני העשרתה בסכום נוסף על ידי החייב לצורך כיסוי הוצאות ההליך. הסכום בו מעשיר החייב את הקופה לצורך כיסוי הוצאות ההליך, לא ניתן לראות בו כחלק מתקבולי המימוש, שכן הוא איננו מיועד לנושים אלא הוא נגזר מתוך הסכום אותו מבקשים הצדדים, בהסכמה, לייעד לנושים. |
| חזרה למעלה |
|
| 21 [חוזים] |
|
| הפ (חי') 20201-02-17 גלעד בנבנישתי נ' דני מרקוס (מחוזי; אברהים בולוס; 27/02/18) - 11 ע' |
| עו"ד: ניר סגל, נמרוד ערב |
השלמת חסר בחוזה אפשרית כשעסקינן בחוסר במסוימות, אולם לא ניתן להשלים פרט עיקרי אשר חסרונו משליך על גמירות דעתם של הצדדים. במקרה דנן לא הוסכם על מועדי התשלום עבור מכירת הדירה והיות שהצדדים יחסו לדבר חשיבות מיוחדת, לא נכרת הסכם מחייב.
חוזים – כריתת חוזה – גמירת דעת
חוזים – כריתת חוזה – היעדרה
חוזים – השלמת פרטים – אימתי
.
תובענה למתן פס"ד המצהיר כי זיכרון הדברים שנחתם בין הצדדים למכירת זכויות המשיבים בדירה למבקש, הינו תקף ומחייב את הצדדים.
.
בית המשפט המחוזי דחה את התובענה ופסק:
מסמך שכותרתו "זיכרון דברים" עשוי לחייב את הצדדים בהתקיים שתי דרישות מצטברות – גמירות הדעת ומסוימות, וכשעסקינן בחוזה מקרקעין עליו למלא גם אחר דרישת הכתב. הנטייה הינה להשלים את החסר במסמך כל עוד ענייננו בחוסר במסוימות, אולם שעה שלעניין היעדר מועדי התשלום ניתן להסיק ממכלול הנסיבות כי הצדדים יחסו לדבר חשיבות מיוחדת ורצון לבוא בדברים לגיבוש הסכמות בעתיד, בשונה מגילויי אדישות, אזי קיים פגם בגמירות הדעת ובהיעדר הסכמה לא נכרת הסכם מחייב. בשלב בו הופסק המו"מ לא התגבש הסכם מחייב בין הצדדים בהיעדר גמירות דעת ולא ניתן להשלים את החסר באמצעות הביצוע האופטימאלי שמבחינת המשיבים הינו תשלום מידי לכל התמורה. לא ניתן להשלים פרט עיקרי אשר חסרונו משליך על גמירות דעתם של הצדדי |
| חזרה למעלה |
|
| שלום |
| 22 [מקרקעין] [עשיית עושר ולא במשפט] |
|
| תא (חי') 55642-12-13 החברה לאיתור ולהשבת נכסים של נספי השואה בע"מ נ' המועצה הדתית קריית ים (שלום; מעין צור; 02/03/18) - 10 ע' |
| עו"ד: הורוביץ, משה חורי |
בית המשפט קיבל, באופן חלקי, תביעת התובעת שעניננה בפלישה למקרקעין שהתבצעה על ידי הנתבעות – רשויות ציבוריות. נפסק, בין השאר, כי אין לקבל את עתירת התובעת לפיצוי בגין ירידת ערך המקרקעין, או לפיצוי בשווי זכות הבעלות במקרקעין, אך יחד עם זאת התובעת זכאית לפיצוי מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט.
מקרקעין – הסגת גבול – פינוי
מקרקעין – הסגת גבול – פיצויים
עשיית עושר ולא במשפט – דמי שכירות ראויים – חיוב מסיג גבול בתשלומם
.
התובעת הגישה כנגד הנתבעים פלישה למקרקעין שמנהלת התובעת מכוח חוק, ושימוש בשטח לצרכי קבורה כחלק מבית עלמין. בשל פלישה זו עותרת התובעת לתשלום בגין ירידת ערך המקרקעין, ולחילופין לתשלום דמי שימוש ראויים.
.
בית המשפט קיבל את התביעה בחלקה ופסק כלהלן:
דרך המלך להוכחת טענת פלישה למקרקעין היא באמצעות הגשת חוות דעת מומחה של מודד, המתעדת את הפלישה וקובעת את גודל השטח הפלוש. התובעת לא הגישה חוות דעת של מודד, ולכן יש לבחון האם בראיות שהובאו יש די על מנת להוכיח כי הנתבעת פלשה למקרקעין ומהו גודלו של השטח הפלוש.
הוכח, כי הנתבעת משתמשת בחלקות קבורה המצויות בחלקות 35-38 של המקרקעין נשוא התביעה. מסקנה זו מתחזקת לאור העובדה שהנתבעת נמנעה מלהביא את הנתונים המצויים במחשביה בדבר מקומות הקבורה המוקצים לה. הימנעות זו נזקפת לחובתה, שכן יש להניח שאילו היו הנתונים מפריכים את טענת התובעת, הייתה הנתבעת מציגה אותם בפני בית המשפט.
מן הדין לדחות עתירת התובעת לפיצוי בגין ירידת ערך המקרקעין, או לפיצוי בשווי זכות הבעלות במקרקעין. מדובר בתביעה חסרת בסיס; באשר לטענת התובעת כי היא זכאית לפיצוי מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט – התובעת אכן זכאית לפיצוי מכוח דין זה, אך הפיצוי שלו היא זכאית אינו פיצוי בשווי זכות הבעלות במקרקעין, שכן זו נותרה בידי הבעלים. אם נמכרו חלקות קבר במקרקעין – מדובר במכירה שאינה כדין, שלא הפקיעה מהבעלים את זכותם במקרקעין. הפיצוי שלו זכאית התובעת לפי דיני עשיית עושר ולא במשפט, הוא דמי שימוש ראויים. |
| חזרה למעלה |
|
| 23 [נזיקין] |
|
| תאמ (ת"א) 32628-02-16 שומרה חב' לביטוח בע"מ נ' ג.מ.ס.ס. טרייד (2009) בע"מ (שלום; חן מאירוביץ; 28/02/18) - 14 ע' |
| עו"ד: |
בית המשפט דחה תביעת שיבוב שהגיש התובעת כנגד הנתבעת, בגין נזקי רכוש שנגרמו בעטיה של שריפה שהתרחשה במשרדי המבוטחת של התובעת, עקב כשל חשמלי שהתחולל במתג חשמל. בתוך כך, נדחתה עתירת התובעת לעשות שימוש בכלל "הדבר מדבר בעדו" הקבוע בסעיף 41 לפקודת הנזיקין.
נזיקין – אחריות – נזקי אש
נזיקין – נטל ההוכחה – הדבר מדבר בעדו
.
התובעת הגישה כנגד הנתבעת תביעת שיבוב בסדר דין מהיר, בגין נזקי רכוש שנגרמו בעטיה של שריפה שהתרחשה במשרדי המבוטחת של התובעת, עקב כשל חשמלי שהתחולל במתג חשמל. השריפה גרמה להפעלת מערכת כיבוי אש האוטומטית במשרדים אשר הובילה לכיבוי השריפה. התובעת פיצתה את המבוטחת בגין הנזקים שנגרמו בבית העסק כתוצאה מהשריפה והצפה.
.
בית המשפט דחה את התביעה ופסק כלהלן:
יש להעדיף את קביעות מומחה הנתבעת על פני קביעות מומחה התובעת לפיה המתג הותקן באופן כושל ולכן האחריות מוטלת לפתחה של התובעת ויש לדחות את התביעה.
מבחינה ראייתי יש לזקוף לחובת התובעת את העובדה שלא הובא לעדות מי מבין החשמלאים שעבד במשרדי המבוטחת כפי שעלה מעדותם של שלושה מעדיה. בנסיבות העניין מתקיימת "חזקת ההימנעות" מהבאת ראייה או עד הפועלת לחובת הצד שנמנע מהבאתה.
במקרה זה, שימוש בכלל "הדבר מדבר בעדו" הקבוע בסעיף 41 לפקודת הנזיקין הינו בבחינת שימוש סותר, שכן גרסתה של התובעת הברורה בדבר כשל במתג עצמו נסתרה, והבירור שיערך במסגרת כלל זה
נוגע לטענות בדבר טיבו של המתג. מכל מקום, במקרה זה, תנאיו של הכלל אינם מתקיימים וכפועל יוצא מכך, נטל ההוכחה נותר על שכמה של התובעת וכאמור היא לא עמדה בו. |
| חזרה למעלה |
|
| 24 [תכנון ובנייה] [מקרקעין] |
|
| תא (ראשל"צ) 31461-11-14 מועצה מקומית ג'לג'וליה נ' עבדול כרים ראבי ז"ל (שלום; יעל טויסטר ישראלי; 28/02/18) - 24 ע' |
| עו"ד: |
התקבלה בחלקה תביעה לפינוי וסילוק יד ממקרקעין אשר הופקעו לצרכי ציבור. נקבע כי ההפקעה בהתאם לתכנית 18 מבוטלת, ונדונו טענות הנתבעים כנגד ההפקעה, אי חוקיותה ו/או פגמים שנפלו בהפקעה, באשר להפקעה של חלק מהמקרקעין על פי תכנית 39 בלבד.
תכנון ובנייה – הפקעה – לצרכי ציבור
תכנון ובנייה – הפקעה – אישור
תכנון ובנייה – הפקעה – ביטולה
תכנון ובנייה – הפקעה – ביצועה
מקרקעין – הפקעה – צורכי ציבור
מקרקעין – הפקעה – לצרכי ציבור
.
תביעה לפינוי וסילוק יד של הנתבעים ממקרקעין אשר הופקעו לצרכי ציבור.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
בהתאם להוראות סעיף 189 לחוק התכנון והבנייה ובהתאם להלכה הפסוקה, כאשר קיימת תכנית מאושרת הקובעת כי ניתן להפקיע שטחים המיועדים בתכנית לצרכי ציבור, הרי שאישור התכנית כולל גם אישור של הוועדה המחוזית, ולכן הועדה המקומית יכולה להפקיע את אותם השטחים ללא צורך באישורה של הועדה המחוזית. דהיינו, מרגע שאושרה התכנית מסורה לוועדה המקומית הסמכות לבצע את ההפקעה.
לא כך הדבר, כאשר מבקשת הועדה המקומית להפקיע מקרקעין שבהתאם להוראות התכנית אינם מיועדים להפקעה. במקרה כזה, טעונה ההפקעה אישור נוסף, בנפרד, של הוועדה המחוזית טרם ביצוע ההפקעה.
בכל הקשור לביצוע ההפקעה על פי תכנית 18, היה על הוועדה המקומית לקבל אישור הוועדה המחוזית לצורך ביצוע הליכי ההפקעה של אותו חלק מחלקה 6 שייועד בתכנית למבני ציבור וזאת טרם ביצוע ההפקעה. משלא נתבקש אישורה של הוועדה המחוזית וממילא גם לא ניתן אישור כזה של הוועדה המחוזית, ההפקעה בוצעה ללא סמכות ואין לה תוקף.
משנקבע כי ההפקעה בהתאם לתכנית 18 מבוטלת, נותר לדון בטענות הנתבעים כנגד ההפקעה, אי חוקיותה ו/או פגמים שנפלו בהפקעה, באשר להפקעה של חלק מהמקרקעין על פי תכנית 39 בלבד. |
| חזרה למעלה |
|
| 25 [שטרות] |
|
| תא (אש') 13245-06-13 עמרנקו בע"מ נ' אתרי טטרואשוילי (שלום; סבין כהן; 27/02/18) - 18 ע' |
| עו"ד: יוסי כהן, דני בר שליט |
בית המשפט קיבל תביעה שטרית שהגישה התובעת כנגד הנתבעת 2 לאחר שלא נסתרה חזקת התמורה והזכות הקניינית של התובעת בשיקים נשוא התביעה. התביעה נגד הנתבעת 1 נדחתה, לאחר שלא הוכחה חתימתה על השיקים ולא הוכח כי אלה נחתמו בהרשאתה.
שטרות – חתימה – חתימה בתוקף הרשאה
שטרות – חיוב שטרי – מהותו
.
התובעת הגישה כנגד הנתבעים תביעה שטרית על שיקים. טענות הצדדים נוגעות לשניים. הנושא הראשון, נוגע לחבותה השטרית של הנתבעת 1. הנושא השני נוגע לטענת הנתבעת 2, כי השיקים הוצאו ממנה בכפיה וכי לא ניתנה תמורה כלשהי עבור השיקים.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
שעה שחתימתה ממש של הנתבעת 1 אינה מתנוססת על השטר והתובעת ידעה זאת, הרי שהנטל להוכיח, כי החתימה של נתבעת 2 על השטר הינה בתוקף ההרשאה שניתנה לה מוטל על התובעת. גם אם תאמר, כי ניתנה לנתבעת 2 הרשאה לחתום על השיקים והיא עשתה כן בעסקאות קטנות, הרי שהוכח, כי לא התקיימו התנאים להכיר בחתימה בתוקף הרשאה כנדרש בסעיף 24 לפקודת השטרות: ואין החתימה מחייבת את המרשה, אלא אם פעל המורשה במעשה החתימה בגבולות רשותו ממש.
לא הורם הנטל להוכיח, כי הנתבעת 1 חתמה על השיקים של הנתבעת 1 בתוקף הרשאה שניתנה לה ומשכך, בהעדר חתימה של הנתבעת 1 על השיקים, דין התביעה נגדה להידחות.
שעה שהוכח, כי הנתבעת 2 לא חתמה על השטרות כמורשית של הנתבעת 1 והיא מאשרת את הדברים מפורשות, הרי שחלה עליה חבות אישית על פי השטר, על פי הוראת סעיף 25 לפקודת השטרות; יש לדחות את טענת הנתבעת 2 בעניין האיומים. מדובר בניסיון גביה של חוב. |
| חזרה למעלה |
|
| 26 [חוזים] |
|
| תאמ (קריות) 36290-12-15 ראיד אסטפאן נ' תנופה בס"ד 555 בע"מ (שלום; ליאת דהן חיון; 26/02/18) - 13 ע' |
| עו"ד: חוסאם סבית, מירב אהרון חי |
בית המשפט דחה את טענות התובע בדבר זכותו לביטול חוזה בשל עילת ההטעיה, בתוך כך נקבע, כי התובע הפר את החוזה, בינו לבין הנתבעת, הפרה יסודית. בהמשך, נפסק, כי הנתבעת בהתנהגותה העדיפה את ביטול ההסכם על קיומו, ומכאן יש להורות על ביטול והשבה.
חוזים – טעות – בכדאיות העיסקה
חוזים – ביטול – השבה
.
התובע הגיש כנגד הנתבעת תובענה כספית שעניינה בדרישת התובע להשבת מלוא הסכום אותו שילם לנתבעת בהתאם להסכם התקשרות בין הצדדים, ואשר בוטל עקב הטעייה, תוך שהנתבעת מסרבת לעשות כן שעה שלטענתה התובע הפר את החוזה מטעמים הקשורים בכדאיות העסקה, והתנהלותו זו גרמה לה לנזקים.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
כאשר חוזה נחתם מתוך פגם ברצון אחד מהצדדים שנובע מטעות, הטעיה, כפייה ועושק, בהתאם לעילות הביטול המובאות בחוק החוזים – נפגם בסיסו של החוזה, וככזה, נתון הוא לביטול.
אכן טעות עומדת בבסיס ההתקשרות שבין התובע לנתבעת, אולם זו קשורה בהחלטה אותה לקח התובע עת בחר להתקשר בחוזה מחייב עם הנתבעת, על אף שבידיו היה את כל המידע הרלוונטי לצורך התקשרות בהסכם, ובוודאי לא כי הטעתה את התובע. דה – פקטו, התובע בחר לבטל את ההסכם בשל טעות, אשר הינה לכל היותר טעות בכדאיות העסקה.
שעה שאין כל הטעיה מצד הנתבעת, הרי שלא חל קשר סיבתי ולתובע לא קמה עילת הביטוח מכוח סעיף 15 לחוק החוזים; במצב דברים כגון דא, בהתאם לחוק החוזים תרופות, משהפר התובע את ההסכם, עומדת לנתבעת האפשרות לבחור בין ביטול החוזה לבין אכיפתו.
בנסיבות העניין, על כל צד להשיב לצד השני את מה שקיבל במסגרת החתימה על זיכרון הדברים. עם זאת, ושעה שנגרמו לנתבעת נזקים כאמור, יש לקזזם מהסכום ששילם התובע במסגרת החתימה על ההסכם וזאת בהתאם ללשון סעיף 10 לחוק החוזים תרופות. |
| חזרה למעלה |
|
| 27 [הגנת הדייר] |
|
| תא (חי') 64551-06-15 אברהם גלנטי נ' ענת קרן (שלום; אחסאן כנעאן; 26/02/18) - 15 ע' |
| עו"ד: ישראל הרפז, גיא פייביש |
הוכח קיומה של עילת פינוי אחת והיא העילה של הפרת ההסכם בגין אי מתן זכות לתובע לבקר בדירה. יחד עם זאת, נקבע כי יש להעניק לנתבעת סעד מן הצדק.
הגנת הדייר – דמי שכירות – תשלומם
הגנת הדייר – תיקונים – מימון התיקונים
הגנת הדייר – סעד מן הצדק – הענקתו
הגנת הדייר – סעד מן הצדק – שיקולי בית-המשפט
.
תביעה לפינוי מדירה – המבוססת על שורה של עילות פינוי – שהגיש בעל בית כנגד דיירת מוגנת ולתשלום דמי שכירות והשתתפות בהוצאות שיפוץ הבניין בהם נשא בעל הדירה.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
הוכח קיומה של עילת פינוי אחת והיא העילה של הפרת ההסכם בגין אי מתן זכות לתובע לבקר בדירה. האם יש להעניק לנתבעת סעד מהצדק בשל העובדה שהנתבעת לא איפשרה לתובע להיכנס לנכס?
אחד השיקולים המרכזיים שיש להביא בחשבון בעת השקילה האם לתת סעד מן הצדק הוא גודלו של "החטא". בענייננו, מדובר בהפרה של ההסכם שנוגעת לסעיף שאינו סעיף מרכזי בהסכם. יתירה מכך, הנטייה לתת סעד מן הצדק בדירת מגורים היא יותר גדולה מהנטיה לתיתו בנכס מוגן המשמש לעסק. יש להביא גם בחשבון כי הנתבעת שילמה בעבר ולפני העברת הזכויות לתובע את דמי השכירות כסדרם ולאחר הגשת התביעה היא נכונה להפקיד את דמי השכירות שאינם שנויים במחלוקת בקופת בית המשפט.
לאחר שקילת נסיבות המקרה, המסקנה היא כי יש להעניק לנתבעת סעד מן הצדק. |
| חזרה למעלה |
|
| בתי-הדין הרבניים |
| 28 [משפחה] [משפט עברי] |
|
| (נת') 1123143/ פלונית נ' (בתי-הדין הרבניים; שניאור פרדס; 06/03/18) - 10 ע' |
| עו"ד: |
שאלת כשרותם של ילדים שנולדו מיבמה לשוק ללא חליצה. ביה"ד פסק כי הילדים כשרים לבוא בקהל תוך דיון בסוגיות הבאות: דין ממזר בוולד מיבמה לשוק: המקור בסוגיית הש"ס; מחלוקת רש"י ותוס' אם הוולד ממזר מהתורה; השיטות שהוולד ממזר מדרבנן; השיטות שהוולד אינו ממזר אף מדרבנן; ההכרעה ההלכתית לגבי כשרות הוולד; כשרות הוולד ביבמה שנישאת בנישואין אזרחיים: יבמה שזינתה אם מותרת ליבם; כשרות הוולד ביבמה שזינתה.
משפחה – ענייני מעמד אישי – בירור יוחסין
משפט עברי – משפחה – ממזר
.
שאלת כשרותם של ילדים שנולדו מיבמה לשוק ללא חליצה – מאחר שהאישה התאלמנה מבעלה הראשון, שבשעת מותו לא היו לו ילדים, הרי שהייתה זקוקה לחליצה מאחיו של המנוח. אולם האישה נישאה בנישואין אזרחיים ללא חליצה ונולדו לה שני ילדים מהנישואין הללו. נמצא אפוא כי נישואיה היו באיסור, ויש לברר את כשרותם של הילדים שנולדו לה מהנישואין האסורים הללו. האם דינם כממזרים, וכדין אשת איש שילדה מאיש אחר, או שדין אישה הזקוקה ליבם אינו כשל אשת איש, וילדיה כשרים ואינם ממזרים. ביה"ד נתן כבר פסק דין שבו הותרו הילדים מנימוקים שפורטו בפסק הדין. ביה"ד מוצא להוסיף נימוקים נוספים להיתר.
.
ביה"ד הרבני האזורי פסק:
שני ילדיה של המבקשת כשרים להינשא ולבוא בקהל ואינם ממזרים כלל – אף לא מדרבנן.
דין ממזר בוולד מיבמה לשוק: המקור בסוגיית הש"ס: הנידון לגבי ולד הנולד מיבמה לשוק ללא חליצה, אם נחשב ממזר או לא, תלוי במחלוקת רב ושמואל. מחלוקת זו מובאת על דברי המשנה:
"האשה שהלך בעלה ובנה למדינת הים, ובאו ואמרו לה: "מת בעליך ואח"כ מת בנך", ונשאת, ואחר כך אמרו לה: חילוף היו הדברים – תצא, והולד ראשון ואחרון ממזר. לפי פשוטם של דברים מבואר במשנה כי ולד מיבמה לשוק הרי הוא ממזר מהתורה. ואולם לדעת חכמים ולד מיבמה לשוק אינו ממזר; לדעת רש"י, הרי שלשיטת רב הוולד ממזר, ולשיטת שמואל הוולד ספק ממזר. אולם התוספות חלקו על רש"י . לדעת התוס' אליבא דרבנן (החולקים על ר"ע) בין לרב ובין לשמואל הוולד אינו ממזר מן התורה, מחלוקתם היא רק לגבי תפיסת קידושין בשומרת יבם, ואין לזה שייכות לדין ממזר כלל. והנה בגמרא נפסקה ההלכה כשמואל. נמצא לפי זה כי אליבא דהלכתא ולד מיבמה לשוק – לדעת רש"י הוא ספק ממזר, ואילו לדעת התוס' ודאי אינו ממזר. לדברי הב"ש אומנם נוקטים כשמואל שההלכה כמותו, אולם לא פוסקים כרש"י שהוולד ספק ממזר, אלא כתוס' הסוברים שהספק לפי שמואל הוא בנוגע לתפיסת קידושין, אבל ודאי שאינו ממזר מהתורה.
השיטות שהוולד ממזר מדרבנן: נמצא להלכה שלוש דעות לגבי כשרותו של ולד הנולד ליבמה שנישאה לשוק: א. לדעת רש"י הוא ספק ממזר; ב. לדעת תוס', רא"ש (כגי' הב"י) ובעל העיטור הוא ממזר מדרבנן; ג. לדעת הרמב"ם, רי"ף, רמב"ן ורשב"א הוא כשר ואינו ממזר כלל.
ההכרעה ההלכתית לגבי כשרות הוולד: השו"ע סתם כדעת הרמב"ם ודעימיה, שהוולד אינו ממזר כלל ואף לא מדרבנן, ובשם "יש אומרים" הביא דהווי ממזר מדרבנן. מאחר שאחד מכללי הפסיקה בשו"ע הוא: "סתם ויש – הלכה כסתם", א"כ להלכה בן הנולד מיבמה לשוק ללא חליצה הוא כשר, כדעת הסתם. ועוד: בנידון, הרי גם השיטה המחמירה סוברת שהוולד הוא ממזר רק מדרבנן, ואילו מהתורה הוא כשר לגמרי. ונמצא אפוא כי מחלוקת הפוסקים היא אם הוא ממזר דרבנן או לא, וא"כ ולד זה הוא ספק ממזר מדרבנן, וכידוע בספקות בממזרות נוקטים לצרף לקולא. ועוד: הלוא כבר האריך בשו"ת מהרשד"ם (חלק אבן העזר סימן קטו) להתיר את הוולד הנולד ליבמה לשוק.
מכאן ששני הילדים דעסקינן, הם כשרים בוודאי ואין בהם חשש פסול.
זאת ועוד, כיוון שנישואין אזרחיים אינם כנישואין גמורים, שהרי מן הדין אינה צריכה גט (וסומכים על כך במקום עיגון או ממזרות – כשהאישה זינתה או נישאת לאחר אחריהם) ומה שבתי הדין מצריכים גט לנישואין אזרחיים הוא רק לחומרא, אם כן מן הדין אינם נחשבים אלא כזנות בעלמא, ויש בזה טעם נוסף להכשיר את הילדים. ביה"ד הגיע למסקנה זו תוך דיון הלכתי בעניין יבמה שזינתה אם מותרת ליבם; כשרות הוולד ביבמה שזינתה.
בהקשר אחרון זה צוין כי הבן הנולד מזנות זו אינו ממזר אף לדעות הפוסלות את ולדה של יבמה שנישאת לשוק, שהרי הטעם להחשיבו ממזר מדרבנן (לפי שיטת תוס' ודעימייהו) הוא משום שוולד מיבמה לשוק דומה ל"אשה שהלך בעלה למדינת הים", שבזה הוולד הוא ממזר מהתורה, וכדי שלא יבואו להכשירו גזרו חכמים גם בוולד מיבמה שיהיה ממזר מדרבנן. מעתה, מכיוון שוולד מזנות אינו דומה לוולד אישה שהלך בעלה למדינת הים ונישאת – בזה לא גזרו רבנן להחשיבו ממזר. זאת ועוד, מעיון בפוסקים עולה, שבכל מקום שאין חשש להחליף באשת איש שהלך בעלה למדינת הים, אין הוולד ממזר אף לא מדרבנן.
מכאן שהוולד נולד מנישואין אזרחיים, שאין חשש לחלופי באישה שהלך בעלה למדינת הים, ששם החשש הוא שיאמרו שהחזיר גרושתו לאחר שגירש הבעל השני, אבל במקרה דנן שלא נישאת אלא בנישואין אזרחיים, הלוא מן הדין אינה צריכה כלל גט מהשני, ונמצא שאין חשש כלל, וממילא גם הוולד הנולד מהנישואין הללו אינו ממזר כלל, לפי שרבנן לא גזרו בכה"ג. |
| חזרה למעלה |
|
| 29 [בתי-דין] [משפט עברי] |
|
| (חי') 1150422/ פלוני נ' (בתי-הדין הרבניים; אברהם מאיר שלוש, דניאל אדרי, שמואל אברהם חזן; 22/01/18) - 17 ע' |
| עו"ד: |
בירור יוחסין – נשא אשת אחיו שלא במקום מצווה. ביה"ד הרבני האזורי פסק: מאחר ואם המבקש דינה כפנויה, שפיר יש לומר כשם שזינתה עם זה כך זינתה עם אחר, ויש לתלות שהתעברה מאחר גם בעודה מיוחדת לפסול, ובצרוף טעמא דתרי רובי שכתב עליו העין יצחק שהוא 'היתר מרווח לדברי הכל', ושמא מנכרי התעברה אף כשלא טענה כן, לפיכך נראה שיש להתיר את המבקש לשאת אישה כדת משה וישראל.
בתי-דין – בית-דין רבני – בירור יוחסין
משפט עברי – משפחה – ממזר
.
בקשה להיתר נישואין – אבי המבקש חי עם אשת אחיו שלא במקום מצווה ונולדו להם שלושה ילדים בהם המבקש. רקע: אימו של המבקש נישאה כדמו"י למר ט' ז"ל. כחצי שנה לאחר שנולדה בתם ר', נפטר ט (להלן: המנוח). אחי המנוח מר א', סעד את אלמנת אחיו ולדבריו חשב שיש בכך אף מצווה אלא שהרבנות המקומית לא אפשרה להם להינשא זה לזה ולפיכך נישאו במדינת פרגוואי. מחייהם המשותפים נולדו שלושה ילדים הגדול שבהם הוא המבקש שלפנינו.
.
ביה"ד הרבני האזורי קיבל את הבקשה מהטעמים הבאים:
מאחר ולמנוח הייתה בת הרי שאשתו אינה זקוקה כלל ליבום וכדין עשתה הרבנות שלא אפשרה לאלמנה להינשא לאח בעלה, אולם למרות האמור, מחייהם המשותפים נולדו שלשה ילדים. ביה"ד חקר ובדק אודות הקידושין הראשונים של המנוח אם היו בעדים כשרים, אך גם אחר הדרישה לא נמצאה סיבה מספקת לפקפק בכשרות העדים. משכך נדרש ביה"ד להחלטה שלפנינו אודות המבקש ואחיו, שכן, כאמור אבי המבקש חי עם אשת אחיו שלא במקום מצווה.
לאחר עיון בפוסקים השונים ביה"ד מגיע למסקנה כי הוולד אינו אלא ספק ממזר. בהקשר זה הובהר כי האם אינה נאמנת לפסול את בנה. שכן, אמו של המבקש אחר שהתאלמנה, דינה כפנויה. פנויה הטוענת שהתעברה מהפסול לה הוולד אינו אלא ספק ממזר מכאן שאין האם נאמנת לפסול את בנה כשאומרת שהתעברה מאח בעלה והוולד רק ספק ממזר.
ואף שבנדון דידן גם אבי המבקש מסכים לדברי האם כי המבקש הוא בנם, ונמצא כי לדברי האב יש לפסול את המבקש שהרי הוא בנו הנולד מאשת אחיו שלא במקום מצווה ופסול הוא, והרי האב נאמן על בנו, מכל מקום כבר כתב הרמ"א שכל נאמנות האב אינה אלא באשתו נשואה בלבד כדמו"י מה שאין כן בנדון זה שאין כאן נישואין כלל ודאי שאף האב אינו נאמן לפסול המבקש ודינו רק כספק ממזר.
הורי המבקש טעו בסוברם שמצווה יש בדבר, ובכל אופן מאחר ונישאו בנישואי פרגוואי נמצא כי אם המבקש מיוחדת לפסול לה בלבד ויש לתלות שאם המבקש התעברה מאח בעלה הפסול אצלה, יותר מלתלות שהתעברה מאחר. בהקשר זה נמצא בדברי הרמ"א שכתב 'אפילו הייתה מיוחדת לו (לפסול), אינה נאמנת עליו'. נחלקו הפוסקים האם הדברים נאמרו דווקא כאשר האב אינו מודה לדברי האם ולכך האם אינה נאמנת לפסול הוולד אבל במקום שהאב מסכים לדבריה הוולד פסול, או שמא אף כאשר האב מסכים לדברי האם אכתי יש להסתפק כשם שזינתה עם זה כך זינתה עם אחר.
ואף שהורי המבקש חיים עדיין יחד כבני זוג, מכל מקום פשוט הדבר שלא שייך לומר בזה 'רוב בעילות אחר הבעל' כדי לפסול את הוולד מאחר שכאמור אין כאן כלל 'בעל' שהרי לא נישאו מעולם.
עוד בין היתר יש לצדד בספק זדשמא זינתה עם אח בעלה לפי שאינה קורבה של שאר בשר אלא קורבה מחמת קידושין, אך בלאו הכי מאחר ואיכא תרי רובי להיתרא שהרי מלבד אח בעלה הפסול רוב כשרים אצלה, לפיכך אף בעיר שיש בה פסולים יש להסתפק דילמא אזלי אינהו לגבה ואף אם איהי אזלא לגבייהו שמא לכשר נבעלה, ואם גם רוב הסיעה כשרים הוה תרי רובי.
זאת ועוד, שיש לתלות שמא אם המבקש התעברה מנכרי דאינו פוסל הוולד. בהקשר זה צוין כי תלינן בנכרי גם ברוב ישראל וגם כשלא אמרה שהתעברה מנכרי.
סיכומם של דברים, מאחר ואם המבקש דינה כפנויה, שפיר יש לומר כשם שזינתה עם זה כך זינתה עם אחר, ויש לתלות שהתעברה מאחר גם בעודה מיוחדת לפסול, ובצרוף טעמא דתרי רובי שכתב עליו העין יצחק שהוא 'היתר מרווח לדברי הכל', ושמא מנכרי התעברה אף כשלא טענה כן, לפיכך נראה שיש להתיר את המבקש (ואחיו) לשאת אישה כדת משה וישראל. |
| חזרה למעלה |
|
| 30 [משפחה] [בתי-דין] |
|
| (טב') 816120/ פלוני נ' פלונית (בתי-הדין הרבניים; חיים בזק; 02/10/17) - 3 ע' |
| עו"ד: גלית ביטון לנקרי, רחל ממאן |
הסכמה לסמכות ביה"ד לפי סעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), יכולה שתינתן מכללא ואינה צריכה להינתן בפירוש. בענייננו, התייצבות האישה בביה"ד לדיון בנושא מקום המגורים והחינוך והגשת הבקשה למתן צו לתסקיר לצורך בדיקה כללית של מצב הילדים אצל האב, מהווה הסכמה מכללא. משנתנה האישה את הסכמתה לסמכות ביה"ד לדון בנושאים הקשורים בילדים, אין היא יכולה לחזור בה רק משום שהחליפה ייצוג. בהתאם לכך, הסמכות נקנתה לביה"ד.
משפחה – משמורת קטינים – סמכות שיפוט
בתי-דין – בית-דין רבני – סמכותו
.
בקשת אב בעניין קביעת המשמורת והסדרי הראיה. האישה טוענת להעדר סמכות ביה"ד וכן העלתה טענות לגופו של עניין.
.
ביה"ד הרבני האזורי פסק:
לעניין הסמכות, עמדת המשיבה תמוהה. אילו הייתה טוענת לחוסר סמכות מיד עם פתיחת ההליכים בפני ביה"ד, היה מקום לקבל את עמדתה, אך כעת, לאחר שכבר התקיים דיון וניתנו החלטות בבקשות ששני הצדדים הגישו, ביה"ד קנה סמכות לפי סעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953. כפי הפסיקה המקובלת, הסכמה לפי סעיף 9 יכולה שתינתן מכללא ואינה צריכה להינתן בפירוש. התייצבות האישה לדיון בנושא מקום המגורים והחינוך והגשת הבקשה למתן צו לתסקיר לצורך בדיקה כללית של מצב הילדים אצל האב, מהווה הסכמה מכללא. משנתנה האישה את הסכמתה לסמכות ביה"ד לדון בנושאים הקשורים בילדים, אין היא יכולה לחזור בה רק משום שהחליפה ייצוג. בהתאם לכך, הסמכות נקנתה לביה"ד.
לגופו של עניין, לאור חילוקי הדעות בין הצדדים, עד לקבלת התסקיר, לא ישתנו הסדרי הראיה שאושרו בהסכם הגירושין. על פי הנתונים שהציגה האם, מאחר שהילדים מתחנכים לשמירת שבת, האב יהיה מנוע מלהסיע את הילדים ברכב בחג ושבת. בעניין הסדרי ראיה קבועים, תינתן החלטה לאחר קבלת התסקיר. |
| חזרה למעלה |
|
| כתבי טענות |
|
|
|
|
|
