| עליון |
| 1 [עונשין] [בתי-משפט] [ראיות] [דיון פלילי] |
 |
| עפ 9058/16 מדינת ישראל נ' פלוני (עליון; נ' הנדל, נ' סולברג, י' אלרון; 07/03/18) - 18 ע' |
| עו"ד: אריאל הרמן, דפנה שמול |
נדחה ערעור המערער על הרשעתו בביצוע עבירות מין בשלוש בנותיו הקטינות בהעדר מקום להתערב בממצאי עובדה ומהימנות שקבע בימ"ש קמא, ועל עונשו; התקבל ערעור המשיבה על קולת עונש המאסר בפועל שהושת על המערער כך שיועמד על 14 שנות מאסר בפועל, שכן העונש שנגזר (12 שנות מאסר בפועל) אינו נותן ביטוי הולם לחומרת מעשיו ולהשלכותיהם על בנותיו.
 עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: עבירות מין במשפחה
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: התערבות ערכאת ערעור
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: שיקולים לחומרה
בתי-משפט – ערעור – התערבות בממצאי מהימנות
ראיות – מהימנות – התערבות ערכאת ערעור
דיון פלילי – הרשעה – ערעור
.
ערעורים כלפי הכרעת דין וגזר דין של בימ"ש המחוזי בגדרם הורשע המערער בע"פ 9797/16 והמשיב בע"פ 9058/16 (להלן: המערער) בעבירה של ניסיון מעשה סדום בקטינה בת משפחה ובעבירות רבות של מעשה מגונה בקטינה בת משפחה, וגזר עליו עונש של 12 שנות מאסר בפועל; עונש מאסר על תנאי לתקופה של 12 חודשים ופיצוי לשלוש המתלוננות-בנותיו הקטינות בסך 230,000 ₪. המערער מערער על הכרעת הדין וחומרת גזר הדין. המשיבה בע"פ 9797/16 והמערערת בע"פ 9058/16 מערערת על קולת גזר הדין.
.
בית המשפט העליון (מפי השופט אלרון ובהסכמת השופטים הנדל וסולברג) דחה את הערעור בע"פ 9797/16, קיבל את הערעור בע"פ 9058/16 ופסק כי:
אשר לערעור על הכרעת הדין, משהודה המערער בחלק גדול מהמעשים המיוחסים לו בכתב האישום, נותרה יריעת המחלוקת מצומצמת. הסוגיות שנותרו במחלוקת הוכרעו בפסק דינו של בימ"ש קמא בהסתמך על ממצאי מהימנות, לנוכח התרשמותו מהראיות שהובאו בפניו. בימ"ש קמא התרשם כי עדותן של שלוש המתלוננות אמינה מאוד והעדיפן על פני גרסת המערער. לפיכך, ניצבת בפני המערער משוכה גבוהה מאוד כדי לבסס התערבות מצד ערכאת הערעור במסקנותיו של בימ"ש קמא. כך במיוחד, שעה שהמערער הורשע בעבירות מין במשפחה, אשר בוצעו בחדרי חדרים, באופן שרק המערער ובנותיו היו עדים למעשים, תוך ניצול יחסי התלות בינו לבין בנותיו הקטינות. במשוכה זו לא עמד המערער. בימ"ש העליון דחה אחת לאחת את טענות המערער כלפי הרשעתו בהעדר מקום להתערב בקביעותיו של בימ"ש המחוזי הנסמכות על ממצאי מהימנות.
אשר לערעורים על גזר הדין, העבירות שהורשע המערער בביצוען הן חמורות. מעשיו הפוגעניים בבנותיו הקטינות, שהיו נתונות למרותו, נמשכו לאורך זמן רב, ופגעו בהן פגיעה חמורה שכמעט אינה ניתנת לריפוי. חומרת המעשים מתעצמת, נוכח העובדה שבוצעו בתוך התא המשפחתי המצומצם, בבית המגורים של המשפחה, במסגרת שאמורה הייתה להיות מבצרן המוגן של הבנות הקטינות. בנסיבות העניין מתחייבת הטלת ענישה ממשית שתביא לביטוי את חומרת מעשיו של המערער. אין לקבל את טענת המערער, לפיה יש ליתן משקל משמעותי לעברו הפלילי הנקי, שכן העבירות הרבות שביצע בבנותיו הקטינות נמשכו שנים מספר. כמו כן, אין בהודאתו במרבית העבירות כדי להוות שיקול להקלה נוספת בעונשו מעבר למשקל שניתן לכך בעת גזירת דינו בבימ"ש קמא. המערער לקח אחריות חלקית בלבד על מעשיו, מרוכז בסבלו ורואה את בנותיו כאובייקט למילוי צרכיו ומתקשה לבטא אמפתיה כלפיהן. בנסיבות אלה, העונש שנגזר אינו נותן ביטוי הולם לחומרת מעשיו ולהשלכותיהם הבלתי הפיכות על בנותיו, נפגעות העבירות. משכך, עונש המאסר בפועל שהושת על המערער הועמד על 14 שנים (חֶלֶף 12), כאשר אין ערכאת הערעור נוהגת למצות את הדין עם הנאשם. יתר רכיבי העונש נותרו בעינם; אף אין מקום להתערב בסכומי הפיצויים שהושתו על המערער בבימ"ש קמא. |
| חזרה למעלה |
|
| 2 [עונשין] [בתי-משפט] |
|
| עפ 9045/16 אילן אדנני נ' מדינת ישראל (עליון; נ' הנדל, ג' קרא, י' אלרון; 07/03/18) - 24 ע' |
| עו"ד: יאיר חמודות, שרית גולן שטיינברג |
נדחה ערעור המערער על הרשעתו בעבירת ניסיון רצח ובעבירות נוספות ועל העונש שהושת עליו. נפסק כי חרף מחלת הנפש בה לקה המערער אין מקום להחלת סייג אי שפיות הדעת בנסיבות העניין וכי אין ספק ביחס לכשירות המערער לשאת באחריות פלילית בשל מעשיו. עוד נפסק כי התקיים במערער היסוד הנפשי הדרוש לשם הרשעה בעבירת ניסיון לרצח, לרבות רכיב ה"החלטה להמית" וכי אין מקום להתערב בעונש.
עונשין – הגנות – אי-שפיות
עונשין – עבירות – ניסיון לרצח
עונשין – אחריות פלילית – כשירות לעמוד לדין
עונשין – עבירת הרצח – החלטה להמית
בתי-משפט – ערעור – התערבות במימצאים המבוססים על חוות-דעת
.
המערער הורשע בבימ"ש המחוזי בעבירת ניסיון לרצח, חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, החזקת סכין שלא כדין, כניסה והתפרצות בנסיבות מחמירות, ושיבוש מהלכי משפט. על המערער הושתו, בין היתר, 8.5 שנות מאסר בפועל. עניינו של הערעור בקביעת בימ"ש קמא בדבר אי תחולתו של סייג אי־שפיות הדעת על המערער ובשאלה האם מתקיים בו יסוד ה"החלטה להמית" הדרוש לשם הרשעה בעבירת ניסיון לרצח, על רקע מחלת הנפש בה לוקה המערער. כן נסב הערעור על העונש.
.
בית המשפט העליון (מפי השופט אלרון ובהסכמת השופטים הנדל וקרא) דחה את הערעור ופסק כי:
אשר לטענה בדבר תחולת סייג אי שפיות הדעת שקבוע בסעיף 34ח לחוק העונשין עקב מחלת הנפש בה המערער לוקה. סעיף 34ח קובע כי על מנת לחסות בצלו, נדרשים 3 תנאים מצטברים: על הנאשם לסבול ממחלה נפשית או מליקוי בכושרו השכלי; על הנאשם להיות חסר יכולת של ממש להבין את הפסול במעשה שבגינו הוא מואשם, או להימנע ממנו; נדרש קשר סיבתי בין התנאי הראשון לשני. די בפעירתו של ספק סביר ביחס לשפיות הנאשם, לפי תנאים אלה, לשם פטירתו מנשיאה באחריות פלילית. אשר ליחס הפנימי בין תנאים אלה, מקובלת כיום הגישה המעניקה בכורה למידת השפעת מחלת הנפש על גיבוש המחשבה הפלילית של העושה, על פני עצם קיומה של מחלה זו. משכך, לא אחת נשללת תחולתו של הסייג אף ביחס לנאשמים שלהם היסטוריה נרחבת של מחלות נפש. בימ"ש קמא סבר כי די היה בתנאי הראשון לשם דחיית טענת חוסר השפיות של המערער, משלא נמצא כי סבל ממחלה נפשית פעילה בעת ביצוע העבירה, על יסוד העדפת חוות דעת שני מומחים, לעומת חוות דעת נוגדת של מומחה אחר.
בימ"ש עמד על רשימה, בלתי ממצה, של אמות מידה מטות את הכף לעבר דחיית טענת המערער, תוך הדגשה כי ככלל ערכאת הערעור תמעט להתערב בממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו בידי הערכאה הדיונית ובכלל זה גם ביחס להערכת חוות דעת פסיכיאטריות. אמות מידה אלה הן: מועד עריכת חוות הדעת, מעמדו המקצועי של המומחה, התשתית העובדתית שביסוד חוות הדעת; איזון בחוות הדעת ביחס לשאלה הטעונה הכרעה נוכח כך שהפסיכיאטריה אינה מדע 'מדויק' ויש להשקיף בחשדנות על חוות דעת פסיכיאטרית שמתיימרת להציג תשובה נחרצת וחד-ממדית תוך התעלמות מתזות נוגדות ומספקות; הלימה בין חוות הדעת לבין המארג הראייתי. בנוסף נדרשת בחינה עצמאית של בימ"ש את מעשיו של הנאשם, כאשר חוות דעת שאינה מתיישבת עם המארג הראייתי תידחה; עוד צוין כי התנהלות מתוכננת מקימה חזקה עובדתית לכך שהיה בכוחו של נאשם לשלוט במעשיו, שאותה עליו להפריך; במקרה זה רצוף חומר הראיות בסממנים המעידים על התנהלות שקולה וקרת רוח מצד המערער, תוך מודעות לפסול שבמעשיו. בחינת חוות הדעת הפסיכיאטריות לפי אמות המידה הנ"ל מלמדת כי בדין העדיף בימ"ש קמא את עמדת המומחים שסברו כי המערער היה אחראי למעשיו, ולכן לא נותר ספק ביחס לכשירות המערער לשאת באחריות פלילית בשל מעשיו. על כן, נדחתה טענת המערער לתחולת סייג אי־שפיות הדעת.
אשר להתקיימות רכיב "ההחלטה להמית" ביסוד הנפשי בעבירת הניסיון לרצח הוא "כוונה תחילה", המחייב הוכחה כי הנאשם צפה את התרחשות התוצאה הקטלנית, ושאף כי זו תתגשם, בימ"ש איבחן בין המקרה דנן לבין המקרה שנדון בע"פ 5031/01, שכן המערערת שם התנהלה באופן סוער וספונטני ואילו המערער התנהל באופן שקול ומחושב וקבע כי בנסיבות המקרה אין קושי לקבוע כי התקיים במערער היסוד הנפשי הדרוש, לרבות רכיב ה"החלטה להמית"; אשר לגזר הדין, אין זה מקרה חריג המצדיק התערבות של ערכאת הערעור בחומרת העונש שקבעה הערכאה הדיונית. המערער פעל באכזריות רבה על מנת ליטול את חייו של אדם חף מפשע, בשל שהלה החליט לפטרו בשל טעות שביצע, תכנן כיצד יוציא אל הפועל את מזימתו וימלט עצמו מזירת האירוע, תוך הפקרת המתלונן למותו וחמיקה מאחריות, כאשר למתלונן נגרם נזק קשה פיזי ונפשי. בנסיבות אלה, עונש המאסר בפועל מקל באופן ממשי, וזאת נוכח אבחנתו כחולה בסכיזופרניה, ובהשפעה הנודעת לה על יכולתו להימנע מביצוע העבירות ואין מקום להתערב בגזר הדין. |
| חזרה למעלה |
|
| 3 [משפט מינהלי] [עונשין] [דיון פלילי] |
|
| בגץ 9907/17 עיזבון המנוח שפיק כבהא, ז"ל נ' היועץ המשפטי לממשלה (עליון; ע' פוגלמן, ע' ברון, י' וילנר; 07/03/18) - 8 ע' |
| עו"ד: ערין ספדי עטילה, וופא זועבי פאהום, תמי אולמן |
בג"ץ דחה עתירה של בני משפחת מנוח להורות למדינה להימנע מלהציג הסדר טיעון בינה לבין משיב 3 בהליך המתקיים בעניינו בגין עבירות רצח ועבירות נוספות. נפסק כי, אין זה מקרה חריג המצדיק התערבות בשיקול הדעת הרחב המסור לרשויות התביעה לעניין עריכת הסדר טיעון, וכי אין לקבוע כי ההחלטה בדבר עריכת הסדר טיעון נופלת מחוץ לגבולות מתחם הסבירות או כי קמה עילה אחרת להתערבות.
משפט מינהלי – בגץ – ביקורת על החלטות רשויות התביעה והחקירה
עונשין – זכויות נפגעי עבירה – הסדר טיעון
דיון פלילי – הסדר טיעון – ביקורת שיפוטית
.
עתירה שעניינה בבקשת העותרים, בני משפחתו של המנוח, כי בג"ץ יורה למשיבים 2-1 (להלן: המדינה) להימנע מלהציג הסדר טיעון בינה לבין משיב 3 בהליך המתקיים בעניינו לפני בימ"ש המחוזי בגין ביצוע עבירות רצח בכוונה תחילה (ביצוע בצוותא) של המנוח, קשירת קשר לפשע והחזקת ונשיאת נשק שלא כדין.
.
בג"ץ (מפי השופט פוגלמן ובהסכמת השופטות ברון ו-וילנר) דחה את העתירה ופסק כי:
הלכה היא כי החלטות רשויות התביעה לעניין עריכת הסדר טיעון מסורות לשיקול דעתן המקצועי, וכפועל יוצא התערבות שיפוטית בהחלטות אלו תתאפשר במקרים נדירים, שבהם ההחלטה לוקה בפגם מהותי שאינו עולה בקנה אחד עם עקרונות המשפט המינהלי. בענייננו, המדינה סברה תחילה כי הראיות הקיימות בתיק יכולות לבסס את אשמתו הפלילית של משיב 3 בעבירת רצח בכוונה תחילה, הגם שכבר התעוררו בתיק קשיים ראייתיים מסוימים. בחינה והערכה מחודשת של הראיות הביאה את הפרקליטות למסקנה כי סיכויי ההרשעה של משיב 3 בעבירת הרצח נמוכים יותר מההערכה הראשונית וכי קיים סיכוי סביר כי הוא יורשע בהריגה (לכל היותר), לצד סיכוי כי ההליך יסתיים אף בזיכויו. בהמשך, התגבשה נכונות עקרונית מצד המדינה להגיע להסדר טיעון עם משיב 3. נציגי הפרקליטות נפגשו עם נציגי משפחת המנוח, והציגו להם את הקשיים ואת תוכנו של הסדר הטיעון המוצע, אך הם התנגדו להסדר. לאחר שנשקלה התנגדות המשפחה, לצד יתר השיקולים הרלוונטיים, הגיע פרקליט המחוז למסקנה כי בנסיבות המקרה, האינטרס הציבורי מצדיק את קידום הסדר הטיעון נושא העתירה. החלטה זו אינה חורגת מתחום שיקול הדעת הרחב המסור לרשויות התביעה במקרים כאלה, וזאת אפילו בהנחה לטובת העותרים, כי החלטה להמשיך ולנהל את ההליך נגד משיב 3 על יסוד כתב האישום המקורי הייתה מצויה אף היא במתחם הסבירות.
ההחלטה התקבלה לאחר בחינה יסודית של מכלול השיקולים שהוצגו, לרבות התנגדות העותרים למתווה המוצע להסדר הטיעון, ונסמכה בעיקר על הערכת רשויות התביעה את הראיות הקיימות בתיק ומשקלן בנקודת הזמן הנוכחית, מלאכה "מורכבת ורבת פנים" המצויה בגרעין הקשה של סמכויות היועץ המשפטי לממשלה ושלוחיו, ומותירה שוליים צרים יותר להתערבות שיפוטית. על רקע מכלול הנסיבות האמורות, ובהינתן אמות המידה שהותוו בפסיקה לביקורת שיפוטית על החלטות מעין זו, אין לקבוע כי ההחלטה בעניין המשיב 3 נופלת מחוץ לגבולות מתחם הסבירות או כי קמה עילה אחרת להתערבות. |
| חזרה למעלה |
|
| 4 [דיון פלילי] [עונשין] |
|
| רעפ 4042/17 גלמן יובל נ' מדינת ישראל (עליון; ח' מלצר; 07/03/18) - 9 ע' |
| עו"ד: עודד ציון, מוטי אדטו |
נדחתה בקשת רשות ערעור שעניינה העונש שהושת על המבקש בגין הרשעתו בביצוע עבירות של ייבוא והחזקה של סמים לא חוקיים. נפסק כי, הבקשה אינה עומדת באמות המידה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי", כי השגה על חומרת העונש איננה מקימה ככלל עילה לדיון ב"גלגול שלישי", אלא במקרים מיוחדים בהם מתגלה סטייה קיצונית ממדיניות הענישה המקובלת בעבירות דומות, דבר שאינו ממין העניין, ואף לגופו של עניין דחה את טענות המבקש באשר אין בהן כדי להביא להקלה בעונשו.
דיון פלילי – עונש – רשות ערעור
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: עבירות סמים
.
עסקינן בבקשת רשות ערעור על פסק דין של בימ"ש המחוזי, בגדרו התקבל חלקית ערעורו של המבקש על גזר דין של בימ"ש השלום, כך שהושתו על המבקש העונשים הבאים: 24 חודשי מאסר לריצוי בפועל; הפעלת עונש מאסר על תנאי לתקופה של 6 חודשים שהושת על המבקש בתיקים אחרים, שירוצה בחופף; שני מאסרים מותנים ותשלום קנס בסך 5,000 ₪ או 45 ימי מאסר תמורתו. הרקע לבקשה הוא הרשעת המבקש בביצוע עבירות של ייבוא והחזקה של סמים לא חוקיים.
.
בית המשפט העליון (השופט ח' מלצר) דחה את הבקשה ופסק כי:
הלכה היא כי רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן רק במקרים מיוחדים, שבהם מתעוררת שאלה משפטית עקרונית, בעלת השלכות ציבוריות החורגות מעניינים של הצדדים הישירים להליך, או בנסיבות המעוררות חשש מפני עיוות דין, או אי-צדק חמור שנגרם למבקש. הבקשה דנן לא העלתה שאלה משפטית עקרונית המצריכה בירור בנסיבות, בין השאר בשים לב לכך שהמבקש חזר בו מערעורו על הכרעת הדין, והיא מתמקדת כולה בעניינו הפרטני. זאת ועוד, הבקשה נסובה סביב חומרת העונש שהושת על המבקש. השגה על חומרת העונש איננה מקימה, על דרך הכלל, עילה לדיון ב"גלגול שלישי", אלא במקרים מיוחדים בהם מתגלה סטייה קיצונית ממדיניות הענישה המקובלת בעבירות דומות. בענייננו, בימ"ש השלום קבע את מתחם הענישה בעניינו של המבקש לאחר שאיבחן היטב את המקרה דנן ממקרים רבים אחרים, שבהם יובאו סמים מסוגים שונים, ותוך השוואה למתחמי הענישה שנקבעו באותם מקרים. בחינת גזרי הדין הרבים שבימ"ש השלום הפנה אליהם מעלה כי העונש שהושת על המבקש אין בו משום "סטייה קיצונית" ממדיניות הענישה בצורה שמצדיקה התערבות ב"גלגול שלישי". די בטעמים אלו, כשלעצמם, כדי לדחות את הבקשה.
אף לגופם של דברים, דין הבקשה להידחות. כל הנסיבות, שיש בהן, לגישת המבקש, כדי להביא להקלה בעונשו הועלו בפני בימ"ש המחוזי, ונדחו לגופן. בהקשר זה מקובלת קביעת בימ"ש המחוזי כי אין בעובדה שמדובר ב'סמים חדשים' כדי להצדיק הקלה בעונש המאסר שהוטל על המבקש, בהתחשב בנזקים הכבדים שסמים מהסוג שעל ייבואם והחזקתם הורשע המבקש מסבים למשתמשים בהם; אף העובדה שבפני ערכאות קמא לא הוצגה חוות דעת ביחס לריכוז החומר הפעיל בסמים שעל ייבואם והחזקתם המבקש הורשע, הובאה בחשבון בגזירת עונשו של המבקש, ומשכך אין מקום להפחתה נוספת בעונשו מחמת עובדה זו; בנסיבות אף אין להקל בעונש אך בשל מצבו הרפואי המיוחד של המבקש. מכל מקום, בימ"ש המחוזי שיקלל את אי-ניכוי ימי המעצר יחד עם מכלול נסיבותיו של המבקש והקל בעונשו הכולל, כך שאין בטענה זו כדי להצדיק, בנסיבות, דיון ב"גלגול שלישי" בעניינו. |
| חזרה למעלה |
|
| 5 [עונשין] |
|
| עפ 1053/17 פלוני נ' מדינת ישראל (עליון; נ' הנדל, ג' קרא, י' וילנר; 07/03/18) - 6 ע' |
| עו"ד: הילה גורני, ברכה וייס, שלומציון גבאי מנדלמן |
בימ"ש תיקן את הוראות החיקוק שיוחסו למערער בכתב האישום שבו הודה, בגין הרשעתו בביצוע עבירות מין בבנותיו החורגות, אך לא מצא מקום להתערב בעונש של 5.5 שנות מאסר בפועל שהושת על המערער, בעודו מדגיש כי על כל אב או אדם הממלא דמות אב לפי חוק, לדעת כי בתו הקטינה רשאית לצפות ממנו להשגחה ולהגנה, ואם הוא פוגע בה, ייגזר עליו עונש חמור.
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: עבירות מין במשפחה
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: עבירות מין בקטינים
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: שיקולים לחומרה
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: התערבות ערכאת ערעור
עונשין – עבירות – מעשה מגונה בקטין שטרם מלאו לו 14
.
עסקינן בערעור על חומרת העונש של 5.5 שנות מאסר בפועל, מאסר על תנאי ופיצוי בסך 90,000 ש"ח לכל אחת מנפגעות העבירה, שהוטל על המערער בגין ריבוי עבירות של מעשה מגונה בקטינות בנות משפחה (אביהן החורג) שטרם מלאו להן 14 שנה.
.
בית המשפט העליון (מפי השופט הנדל ובהסכמת השופטים קרא ו-וילנר) דחה את הערעור ופסק כי:
במקרה זה נפלה שגגה בהוראות החיקוק שיוחסו למערער בכתב האישום שבו הודה. סעיף 351(ג)(2) לחוק העונשין (להלן: החוק), המוזכר בכתב האישום, מפנה לסעיף 348(ב) לחוק בעוד שכתב האישום מפנה לסעיף 348(א) לחוק. מוסכם כי סעיף העבירה הרלוונטי הנו סעיף 351(ג) לחוק, אך המערער טוען כי החלופה המתאימה הנה סעיף 351(ג)(1) בעוד המשיבה טוענת כי הסעיף הרלוונטי הוא 351(ג)(2). כדי לעמוד על נסיבות הסעיף האמור, הצדדים עברו לסעיף 348 לחוק ולסעיף 345, כאשר הם חלוקים ביחס לחלופות המתאימות בסעיפים אלה. החלופה שהציע המערער כוללת את סעיף 345(א)(3) לחוק, שמתייחס לקטינה מתחת לגיל 14 וקובע שהעבירה מתקיימת "אף בהסכמתה" של הקטינה. אלא שכתב האישום אינו מגלה כל רכיב של הסכמה מצד הקטינות למעשים המגונים. יתרה מזאת, עבירות רבות נעברו כאשר המערער סבר כי הקטנות ישנות, ומכאן שלא ניתנה הסכמה לביצוע המעשים. לכן, נראית יותר החלופה שהציעה המשיבה בסעיף 345(ב)(1) בנסיבות סעיף 345(א)(1) שכוללת התייחסות מפורשת להעדר הסכמה חופשית של נפגעות העבירה. אמנם סעיף זה אינו מתייחס מפורשות להיות נפגעות העבירה קטינות. עם זאת, סעיף אחר עליו מסתמכת המשיבה הוא סעיף 351(ג)(3) לחוק מתייחס לעבירה של "מעשה מגונה באדם שהוא קטין והוא בן משפחתו" של מבצע העבירה. מכאן שהחלופה שהציעה המשיבה כוללת התייחסות לשני מרכיבים מרכזיים בעבירה – היות נפגעות העבירה קטינות שהן בנות משפחת המערער, והעדר הסכמתן לביצוע המעשים.
הסעיף אליו מפנה המערער אמנם מתייחס ל"הסכמה" של קטינה שהינה מתחת לגיל 14, אך הדין כיום מבחין בין "הסכמה" לבין "הסכמה חופשית" ולפיו עד גיל מסוים קטינה אינה יכולה למסור את הסכמתה החופשית לקיום מגע מיני. לאמור, לפי הסעיף הרלוונטי הסכמת קטינה מתחת לגיל 14 למעשה המין המבוצע בה, לאו ההסכמה הנדרשת היא. לאור האמור, ההרשעה תהיה לפי סעיף 351(ג)(2) בנסיבות סעיף 348(ב) יחד עם סעיף 345(ב)(1) בנסיבות האמורות בסעיף 345(א)(1) לחוק. משזה מצב הדברים, עולה כי בדין גזר בימ"ש קמא את עונש המאסר בפועל כפי שגזר מבחינת תקרת העונש. החלופה בה יש להרשיע את המערער מאפשרת להטיל על מבצע העבירה עונש מאסר מקסימלי של 15 שנה, בזהה לעבירה שבה הורשע המערער בשגגה בכתב האישום המתוקן.
יתר טענות המערער שוקללו כנדרש במכלול השיקולים שהוביל את בימ"ש לגזירת עונש המאסר עליו. כתב האישום מגלה סיפור קשה של מעשי מין שהותירו צלקת נפשית של ממש אצל נפגעות העבירה, שהיו רכות בשנים בעת שבוצעו נגדן העבירות. העבירות בוצעו על ידי מי שנתפס בעיני נפגעות העבירה כאב לכל דבר, באשר המערער היה נשוי לאמן של הנפגעות במקום שהיה אמור להיות הבטוח ביותר בשבילן – ביתן. ידע כל אב או אדם הממלא דמות אב לפי חוק, כי בתו הקטינה רשאית לצפות ממנו להשגחה ולהגנה. ואם, חלילה, הגורם שהבת אמורה לבטוח בו יותר מכל בבית פוגע בה, כי אז ייגזר עליו עונש חמור. על העונש לתת ביטוי מוחשי וקונקרטי לסלידה הערכית והחברתית מהתנהגות כזו ומהפגיעה בקטינה. בראיה זו, העונש אינו חמור, ודאי שאינו מצדיק התערבות ערכאת הערעור. |
| חזרה למעלה |
|
| 6 [עונשין] |
|
| עפ 6961/17 פהדי אבו אלקיעאן נ' מדינת ישראל (עליון; נ' סולברג, י' אלרון, י' וילנר; 07/03/18) - 6 ע' |
| עו"ד: מריה ציבלין, דרויש נאשף, ברכה וייס |
נדחה ערעור על חומרת העונש שהושת על המערער, אזרח ישראלי, שהורשע בקשירת קשר לסיוע לאויב בזמן מלחמה ובמגע עם סוכן זר, על רקע נכונותו והסכמתו לנהוג במכונית תופת או לשמש כמחבל מתאבד. נפסק כי עונשו של המערער הולם, תוך דחיית הטענה כי המערער, שהיה אז כבן 21, משתייך לקטגוריה של "בגיר-צעיר", ותוך הבעת השגה על קביעת קטגוריה פסיקתית נפרדת זו.
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: עבירות ביטחון
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: בגירים צעירים
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: שיקולי גיל
עונשין – ענישה – אחדות הענישה
.
המערער, אזרח ישראלי, הורשע בבימ"ש המחוזי, על-פי הודאתו, בקשירת קשר לסיוע לאויב בזמן מלחמה ובמגע עם סוכן זר, על רקע נכונותו והסכמתו לנהוג במכונית תופת או לשמש כמחבל מתאבד. על המערער הושתו 48 חודשי מאסר בפועל ומאסר על-תנאי. הערעור נסב על חומרת העונש.
.
בית המשפט העליון (מפי השופט סולברג ובהסכמת השופטים אלרון ו-וילנר) דחה את הערעור ופסק כי:
בימ"ש פסק כי העונש של המערער הולם ואינו חמור, ודחה את טענתו על כך שהוא משתייך לקטגוריה של "בגיר-צעיר". סעיף 1 לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול) מגדיר "קטין" כ"מי שטרם מלאו לו שמונה עשרה שנים...". סעיף 3 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות - שכותרתו "קטינות ובגירות" - קובע כי "אדם שלא מלאו לו 18 שנה הוא קטין; אדם שמלאו לו 18 שנה הוא בגיר". החוק אינו מגדיר "בגיר-צעיר" כקטגוריה נפרדת; החוק גם אינו מותיר מקום לבימ"ש לעשות כן. תוספת של קטגוריה פסיקתית ("בגיר-צעיר"), גורעת מתוקפו של הסיווג הסטטוטורי ("קטין" מזה ו"בגיר" מזה, כשגיל 18 שנה הוא קו פרשת-המים). עם זאת, קיימת חובת תסקיר בטרם שליחתו למאסר של נאשם עד גיל 21; ולפי חוק העונשין גילוֹ של נאשם יכול שיהיה שיקול בקביעת מתחם העונש ההולם, כמו גם בגזירת העונש המתאים. שיקול הדעת מסוּר לבימ"ש לעשות כחוכמתו בענישת נאשם, להתחשב גם בגילוֹ, אך זאת מבלי צורך בקטגוריה פסיקתית נוספת, שעלולה לטשטש את הקלסיפיקציה הסטטוטורית. טשטוש זה בא לביטוי בטענת המערער על כך שגילו של המערער השפיע על יכולתו להבין את חומרת מעשיו. המערער היה אז כבן 21, ולטענתו "בגיר-צעיר", אלא שיש לתמוה עד לאיזה גיל יש להמתין על מנת שיבין שאין לבצע פיגוע ירי, לא לשמש כמחבל מתאבד ולא לנהוג במכונית תופת.
המערער טען שעקרון אחידות הענישה מחייב ענישה מקלה יותר אל מול שניים אחרים. עונשי השניים אינם חמורים דיים, אך עקרון אחידות הענישה מחייב מבט כולל, ולאו דווקא בהתייחס לפרשה עצמה. מכל מקום, עדיין ניכר פער לקולא בעונשו של המערער לעומת השניים האחרים. עם זאת, לפי הסכמת המדינה המערער זכאי להפחתה בעונשו, על דרך של ניכוי ימי מעצרו (אלה שלא היה נתון בהם במאסר בתיק אחר).
השופטת וילנר ציינה כי היא שותפה להשגות שהועלו בפסיקה בנוגע להבחנה בין "בגיר" לבין "בגיר-צעיר". לדעתה, הגם שבימ"ש רשאי להתחשב בגילו של הנאשם כשיקול לקולא בעת גזירת דינו, הרי שהתחשבות זו באה מכוח סעיף 40יא(1) לחוק העונשין, ואין צורך ביצירת קטגוריה פסיקתית נפרדת שאיננה מוגדרת בחוק. |
| חזרה למעלה |
|
| 7 [ייבוא] |
|
| רעפ 5570/16 נעמה חוסין נ' מדינת ישראל (עליון; ח' מלצר; 06/03/18) - 10 ע' |
| עו"ד: ציון אמיר |
לפי לשונו הברורה של סעיף 5(2) לצו יבוא חופשי, התשס"ו-2006, הצו לא יחול כאשר אין היתר באיו"ש להעברת הטובין. העובדה שהיתרים מנוסחים בלשון כללית אינה משנה, ואין סיבה שתשנה, הוראה זו; המבקשים לא הצביעו על היתר, ולו כללי, להעברת המוצרים האסורים לאיו"ש. משכך, הדין החל עליהם הוא צו מתן רישיונות יבוא, 1939 הקובע כי אין לייבא סחורה לישראל אלא ברישיון.
ייבוא – טובין – הסדרה
ייבוא – טובין – העברתם לאזור
ייבוא – רישיון ייבוא – נחיצותו
.
המבקשים הורשו בביצוע עבירות של הברחת טובין, הגשת רשומון כוזב או לא נכון בפרט מסוים, הצגת חשבון מכר שאינו אמיתי, הטעיית פקיד מכס והשטת טובין בניגוד לצו פיקוח. נגזרו עליהם מאסר על תנאי וקנסות. ערעור שהגישו המבקשים על פסק הדין, נדחה. מכאן הבר"ע.
.
ביהמ"ש העליון דחה את הבקשה בקבעו:
רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן רק במקרים מיוחדים, בהם מתעוררת שאלה משפטית עקרונית, בעלת השלכות ציבוריות החורגות מעניינם הפרטני של הצדדים להליך, או בנסיבות המעוררות חשש מפני עיוות דין או אי-צדק חמור שנגרם למבקש. הבקשה דנא אינה עומדת באמות המידה הנ"ל.
מצו מתן רישיונות יבוא, 1939 עולה כי אסור לייבא סחורה לישראל, אלא אם הייבוא נעשה ברישיון שניתן ע"י מנהל המכס והבלו, או כל רשות מוסמכת אחרת, והמייבא מילא אחר תנאיו של אותו רישיון. לפי סעיף 2 לפקודת היבוא והיצוא, שר הכלכלה רשאי לקבוע בצו הוראות בעניין איסור או הסדרה של ייבוא טובין. מכוח סעיף זה הותקן צו יבוא חופשי, התשס"ו-2006. צו יבוא חופשי קבע כי מותר לייבא ללא רישיון את כל הטובין המנויים בסעיף 2(א) אליו, אלא אם כן ייעודם של טובין אלה הוא איו"ש, שאז מותר יהיה לייבא את אותם המוצרים לישראל, רק אם יש היתר באזור להעברת הטובין לשם.
המבקש לא טען כי ייעוד המוצרים האסורים לא היה לאיו"ש, או כי במועדים הרלבנטיים להגשת כתב האישום היה באיו"ש היתר כלשהו שאיפשר להעביר את המוצרים האסורים לשם. בהיעדר היתר כזה – סעיף 5(2) לצו יבוא חופשי קובע כי הוראות צו יבוא חופשי לא יחולו על המוצרים האסורים. ממילא, הדין החל על מוצרים אלה הוא צו 1939, אשר קובע כי אין לייבא סחורה לישראל, אלא ברישיון.
לגישת המבקשים, מאחר שההיתרים אליהם מפנה סעיף 5(2) מנוסחים באופן הנותן היתר גורף לייבוא של כל מוצר שהוא, למעט מוצרים מסוימים – יש לקרוא את הסעיף ככזה הקובע שצו יבוא חופשי לא יחול על יבוא טובין שייעודם הוא שטחי איו"ש, רק כאשר יש דבר חקיקה האוסר על יבוא הטובין.
טענה זו דינה להידחות. לשון סעיף 5(2) לצו יבוא חופשי ברורה – כאשר אין היתר באיו"ש להעברת הטובין – צו יבוא חופשי לא יחול. העובדה שהיתרים מן הסוג הנ"ל מנוסחים בלשון כללית אינה משנה, ואין סיבה שתשנה, הוראה זו. אמנם, יתכן כי ההיתר שסעיף 5(2) לצו יבוא חופשי מדבר עליו ינוסח בכלליות ולא יפרט בשמו את כל המוצרים מושאי ההיתר. דא עקא שהמבקשים לא הצביעו על היתר, ולו כללי, להעברת המוצרים האסורים לאיו"ש, ומשכך, הדין החל עליהם הוא צו 1939.
הנה כי כן, המצב הנורמטיבי איפשר להגיש כתב אישום כנגד המבקשים גם ללא היזקקות לצו האלוף (צו בדבר העברת טובין (יהודה והשומרון) (מס' 1252), התשמ"ח-1988), וממילא, בחינת מעמדו והמדרג הנורמטיבי של צו האלוף, כמו גם בחינת האפשרות להגיש כתבי אישום כנגד נאשמים שפעלו בניגוד אליו, איננה עולה בענייננו. |
| חזרה למעלה |
|
| 8 [דיון פלילי] [עונשין] [תעבורה] |
|
| רעפ 9937/16 גיא קווין נ' מדינת ישראל (עליון; ה ח' מלצר; 06/03/18) - 6 ע' |
| עו"ד: עילית מידן |
במקרים בהם הבר"ע מתייחסת רק לחומרת העונש, תינתן רשות ערעור רק במקרים בהם מתגלה סטייה קיצונית ממדיניות הענישה המקובלת בעבירות דומות. העונש שהושת על המבקש אינו חורג ממדיניות הענישה הנוהגת בעבירות בהן הורשע (תקיפת שוטר ונהיגה פוחזת).
דיון פלילי – ערעור – רשות ערעור
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: תקיפת שוטר
תעבורה – ענישה – נהיגה פוחזת של רכב
.
בר"ע על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בגדרו נדחה ערעור המבקש על גזר דינו של בימ"ש השלום במסגרתו הושתו על המבקש 3 חודשי עבודות שירות, מאסר על תנאי, קנס כספי, ועוד, בגין הרשעתו (ע"פ הודאתו) בתקיפת שוטר בעת מילוי תפקידו ונהיגה פוחזת של רכב.
.
ביהמ"ש העליון דחה את הבקשה בקבעו:
רשות ערעור בגלגול שלישי תינתן רק במקרים מיוחדים, בהם מתעוררת שאלה משפטית עקרונית, רחבת היקף וכבדת משקל, בעלת השלכות ציבוריות החורגות מעניינים של הצדדים להליך, או בנסיבות המעוררות חשש מפני עיוות דין או אי-צדק חמור. בקשה זו אינה עומדת באמות המידה האמורות.
בפסיקת בימ"ש זה נקבע, כי במקרים בהם הבקשה מתייחסת רק לחומרת העונש, כבענייננו, תינתן רשות ערעור רק במקרים מיוחדים, בהם מתגלה סטייה קיצונית ממדיניות הענישה המקובלת בעבירות דומות. העונש שהושת על המבקש אינו חורג ממדיניות הענישה הנוהגת בעבירות כגון אלו.
זאת ועוד: העבירות שיוחסו למבקש בכתב האישום הנוכחי מצטרפות לשלוש הרשעות קודמות בעבירות דומות, וכן 25 הרשעות בעבירות תעבורה שבגינן נשלל רישיון הנהיגה של המבקש 5 פעמים. הרשעות ועונשים אלה לא הרתיעו את המבקש מלחזור ולבצע עבירות נוספות. |
| חזרה למעלה |
|
| עבודה אזורי |
| 9 [עבודה] |
|
| סעש (ב"ש) 4511-07-15 יוסף מעודד נ' עשות אשקלון תעשיות בע"מ (עבודה; משה טוינה, נ.צ.: ד' פטיטו, א' רפפורט; 28/02/18) - 21 ע' |
| עו"ד: עזרא אשרי, אשר סלע |
ביה"ד דחה את תביעת התובע לפיצויי פיטורים מוגדלים ולמענק הסתגלות להם זכאים עובדי דור א' בנתבעת, שתנאי העסקתם נקבעו במישור הקיבוצי; דחה את טענת התובע לפיה אין לזקוף את הסכומים שהופרשו לזכותו בקרנות פנסיה לטובת תשלום פיצויי הפיטורים; קבע את ה"שכר הקובע" לצורך חישוב פיצויי הפיטורים להם זכאי התובע ודחה את תביעתו ברכיב זה, וכן דחה את התביעה לדמי הודעה מוקדמת.
עבודה – פיטורין – פיצויי פיטורין
עבודה – פיצויי פיטורין – סכומים שהופקדו בקופת גמל
עבודה – פיצויי פיטורין – חישובם
עבודה – פיטורין – הודעה מוקדמת
עבודה – עובדים – זכויותיהם
.
תביעת התובע כנגד הנתבעת לתשלום פיצויי פיטורים, מענק הסתגלות ודמי הודעה מוקדמת. יחסי העבודה בין הנתבעת לעובדיה מוסדרים במישור יחסי העבודה הקיבוציים ובמישור האישי. במישור הקיבוצי חלים על עובדי הנתבעת ההסכם הקיבוצי המיוחד של עובדי התעשייה הצבאית מאוקטובר 1990 (להלן: ההסכם הקיבוצי הבסיסי) והסכמים קיבוציים הנחתמים מעת לעת בין הנתבעת לנציגות העובדים. במישור האישי התקשרה הנתבעת עם עובדיה הבכירים בחוזי עבודה אישיים המעגנים את היחסים שבין הנתבעת לאותם עובדים. התובע התקבל לעבודה בנתבעת בשנת 1990 כמנהל חשבונות, המועסק במסגרת ההסכם הקיבוצי הבסיסי. בשנת 1993 קודם התובע לתפקיד מנהל חשבונות ראשי ותנאי העסקתו הוסדרו מאז בהסכמים אישיים. ההסכם האישי הקובע את תנאי העסקתו של התובע, הוא ההסכם האישי משנת 95', כפי שתוקן בשנת 98'.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופט מ' טוינה ונציגי הציבור ד' פטיטו, א' רפפורט) דחה את התביעה ופסק כי:
אשר לזכותו של התובע לפיצויי פיטורים מוגדלים ומענק הסתגלות להם זכאים עובדי דור א' בנתבעת שתנאי העסקתם קבועים במישור הקיבוצי, ההוראות בהסכמים הקיבוציים משנת 2003 ומשנת 2013, אינן תומכות בגרסת התובע לפיה הזכות לפנסיה ולפיצויי פיטורים הקבועה בהסכם הקיבוצי הבסיסי, שונתה בהסכמים אלה כך שכל עובדי דור א' זכאים לפיצויי הפיטורים המוגדלים ולמענק הסתגלות הקבועים באותם הסכמים במנותק מהאמור בהסכמים הקיבוצים הנ"ל. זכותו של התובע לפנסיה ופיצויים מכוח ההסכם האישי היא כמפורט בהסכם הקיבוצי הבסיסי, כפי ששונה ועודכן מעת לעת. משההוראות ההסכם הקיבוצי הבסיסי לפנסיה ולפיצויים לא שונו ועודכנו מאז ההסכם הבסיסי, אין התובע זכאי לפיצויי פיטורים מוגדלים ולמענק הסתגלות בשיעורים שנקבעו מעת לעת בסיכום שבין ארגון העובדים לנתבעת, המתייחס לזכות לפיצויי פיטורים מוגדלים ולמענק הסתגלות לעובדים שעבודתם הופסקה בהליכי הבראה/צמצום. לאור האמור, תביעת התובע לפיצויי פיטורים מוגדלים ולמענק הסתגלות, נדחתה.
טענת התובע כי אין לזקוף את הכספים שנצברו לזכותו, הבאים לטובת פיצויי הפיטורים בקרנות הפנסיה מבטחים ותשורה, על חשבון פיצויי הפיטורים, נדחתה. זכותו של התובע לפיצויי פיטורים, נקבעה בהסכם אישי המפנה להוראות ההסכם הקיבוצי הבסיסי. אין בהסכם הקיבוצי הבסיסי הוראה הקובעת כי עובד שההסכם הקיבוצי הבסיסי חל עליו, זכאי לתשלום פיצויי פיטורים כחוק, בנוסף ובהתעלם מהפרשות המעסיק לטובת פיצויי פיטורים. מכאן שאין לתובע זכות לפיצויי פיטורים אשר איננה לוקחת בחשבון את הפרשות הנתבעת לקרן הפנסיה מבטחים, לטובת פיצויי פיטורים. הסכמים קיבוציים מהשנים 2003 ו-2013, לא שינו את הוראות ההסכם הקיבוצי הבסיסי המתייחס לתשלום פיצויי פיטורים. הוראות הסכמים אלה אינן חלות על העובדים המועסקים בחוזה אישי, דוגמת התובע. לפיכך, גם אם בחישוב פיצויי הפיטורים של עובדים שפוטרו בהליך התייעלות במסגרת ההסכמים הקיבוציים משנת 2003 ו-2013, לא נזקפו כספים שהפרישה הנתבעת לטובת אותם עובדים על חשבון פיצויי פיטורים בקרן הפנסיה, אין בכך כדי להקנות לתובע את הזכות לתשלום פיצויי פיטורים שאיננו לוקח בחשבון את הכספים שהפרישה הנתבעת לקרן הפנסיה מבטחים לטובת פיצויי פיטורים. לאור האמור, אין התובע זכאי לפיצויי פיטורים בהתעלם מהכספים שהפרישה הנתבעת לטובת פיצויי פיטורים בקרנות השונות, ושחררה לזכותו.
אשר לשאלת שיעור פיצויי הפיטורים ודמי הודעה מוקדמת, משנפסק כי הנתבעת רשאית לזקוף על חשבון פיצויי הפיטורים את הכספים שהופרשו לטובת פיצויי פיטורים בקרנות הפנסיה, ומששוחררו לתובע הכספים בקרנות, אין משמעות מעשית למחלוקת לעניין שיעור פיצויי הפיטורים להם זכאי התובע, משום שלפי הנטען פיצויי הפיטורים להם זכאי התובע נמוכים מהסכום שבפועל שוחרר לזכות התובע. עם זאת, ולמעלה מהצורך נקבע כי אין ממש בטענות התובע לפיהן הוא זכאי לפיצויי פיטורים ביחס לתקופה של 24.5 שנים. תקנה 10(5) לתקנות פיצויי פיטורים (חישוב הפיצויים והתפטרות שרואים אותה כפיטורים) קובעת, בין היתר, כי הפסקות עבודה לעניין קביעת סכום פיצויי פיטורים לא יבואו במניין הפסקה מחמת תאונה או מחלה, למעט תקופת הפסקה כאמור שעבורה זכאי העובד לתשלום מכוח היותו עובד על פי חוק, הסכם קיבוצי, חוזה עבודה, או נוהג שלא תעלה על 30 יום לשנה, עם זכות צבירה. התובע נעדר מעבודתו משך כ-4 שנים, שבמהלכה שילמה לו קרן הפנסיה מבטחים קצבת נכות מלאה והתובע לא היה זכאי לשכר. זוהי תקופת "הפסקה" מחמת מחלה שאיננה נמנית בתקופת העבודה לצורך חישוב פיצויי פיטורים.
אשר ל"שכרו הקובע" של התובע לחישוב פיצויי הפיטורים, משהועסק התובע בחוזה עבודה אישי, הוא אינו זכאי לתוספות שכר להם זכאים עובדי הנתבעת המועסקים בכפיפות להסכמים והסדרים קיבוציים. לכן, אין בסיס לטענות התובע אשר לפיהן הוא זכאי ל"שכר קובע" המבוסס על שכרו בדצמבר 2010 בצירוף תוספת ממנו נהנו העובדים שתנאי העסקתם מסודרים במישור הקיבוצי בהסכם השכר משנת 2014; התביעה לדמי הודעה מוקדמת נדחתה, נוכח הוראות ההסכמים האישיים ופסקי בוררות, ונוכח כך שהנתבעת הודיעה לתובע כי יחסי עובד מעסיק בין הצדדים 3 חודשים טרם סיום הקשר בין הצדדים כמתחייב מההסכם האישי משנת 1998. |
| חזרה למעלה |
|
| 10 [עבודה] |
|
| סעש (ת"א) 24352-04-14 ידידיה בן נון נ' מרכז החינוך העצמאי לת"ת ובתי ספר של אגודת ישראל ובלתי מפלגתיים בא"י (עבודה; רוית צדיק; 25/02/18) - 36 ע' |
| עו"ד: אליעד שרגא, רנון גורטנשטיין, חיה שפיגל, חגית חרס |
ביה"ד פסק כי, רכיבי התביעה בגין אובדן זכויות פנסיוניות ונזק נפשי שנגרמו לבעלה המנוח של התובעת לא התיישנו. ביה"ד קבע כי מקרה זה נופל לגדר נסיבות חריגות המצדיקות תשלום פיצוי בגין עגמת נפש למנוח בשל התנהלות הנתבע 1, נוכח פגמים חמורים שנפלו בהליך השעייתו ופיטוריו המצדיק פסיקת פיצוי גבוה בסך 70,000 ₪; התובעת אינה זכאית לפיצוי בגין קצבת שארים בהעדר עמידה בהגדרת שארים בסעיף 4 לחוק שירות המדינה (גמלאות) בעת פטירת המנוח; התובעת זכאית, כיורשת של המנוח, להפרשות פנסיוניות מנתבע 1.
עבודה – פיטורין – פיצויים
עבודה – תגמולים – קרן פנסיה
עבודה – בית-הדין לעבודה – מעשה-בית-דין
עבודה – בית-הדין לעבודה – התיישנות
עבודה – בית-הדין לעבודה – סמכותו
.
תביעת התובעת, היורשת של מר עובדיה בן נון (להלן: המנוח), לקבלת תשלומים ופיצויים כספיים מהנתבעים 1-2, בגין תקופת עבודתו של המנוח בבית הספר שבבעלות הנתבע 1.
.
בית הדין האזורי לעבודה (סגנית הנשיאה ר' צדיק) קיבל את התביעה בחלקה נגד הנתבע 1, דחה את התביעה נגד נתבע 2 ופסק כי:
ביה"ד דחה חלק מרכיבי התביעה מחמת התיישנות וכן דחה את טענות התובעת כי מתקיימים חריגים ביחס לתחולת ההתיישנות. מאידך, נקבע כי ביחס לתביעת התובעת לאובדן זכויות פנסיוניות וקצבת שארים לא חלה התיישנות. הלכה היא תביעת עובד שהמעסיק הפר את החובה לבטחו בביטוח פנסיוני הינה בגדר "עילה מתחדשת", השבה ומתגבשת במועדים שבהם היה על המעסיק לבצע את ההפרשות לקרן הפנסיה, מדי חודש. משכך לצורך תחימת תקופת ההתיישנות יש למנות 7 שנים לאחור ממועד הגשת התביעה ועד למועד קום העילה המתחדשת הראשונה הבאה. לפיכך, תביעת התובעת לאובדן זכויות פנסיוניות וקצבת שארים טרם התיישנה. בנוסף, סעיף 5 לחוק ההתיישנות אינו חל על הנזק הנפשי אשר נגרם למנוח, מאחר ולגרסת התובעת נזק זה התגבש אך בשנת 2009; טענת נתבע 1 לדחיית התביעה על הסף בשל מעשה בית דין והשתק עילה נוכח קיומו של הסדר גישור, נדחתה, שכן הסדר הגישור נגע לעילת לשון הרע בלבד; תביעת התובעת להחזרי הוצאות משפט בשל הליכים משפטיים נדחתה על הסף מחמת מעשה בית דין; אשר לסמכות עניינית, אין מקום לדחיית התביעה או העילות המנויות בה מחמת היעדר סמכות עניינית ביחס לנתבע 1. עם זאת, התביעה כנגד הנתבע 2 נדחתה מחמת היעדר סמכות עניינית והיעדר יריבות.
אשר לתביעה לפיצוי בגין נזק נפשי, הלכה היא כי פיצוי בגין עגמת נפש ייפסק בנסיבות חריגות. מקרה זה נופל לגדר נסיבות חריגות המצדיקות תשלום פיצוי בגין עוגמת נפש למנוח בשל התנהלות הנתבע 1. הוכח כי בהליך השעייתו ופיטוריו של המנוח נפלו פגמים חמורים: החל מההחלטה להשעותו ללא כל סיבה מתקבלת על הדעת, תוך העללת עלילות שווא שתכליתן להכשיר את הקרקע להעברתו מתפקידו ולסילוקו מבית הספר, וכלה בפיטוריו בחוסר תום לב וללא שנערך בעניינו שימוע, וזאת בעיצומה של חופשת שבתון. המסקנה בדבר עגמת הנפש שנגרמה למנוח נתמכת בראיות והינה אף תולדה של כללי השכל הישר ושל הקביעות השיפוטיות בעניינו של המנוח. טענת התובעת כי נגרמה לה ולילדיה עוגמת נפש וסבל כתוצאה מהתנהלותו של הנתבע 1, נדחתה בהעדר הוכחה. במכלול נסיבות העניין, התנהלות הנתבע 1 באה בגדר המקרים יוצאי הדופן בחומרתם, המצדיקים פסיקת פיצוי גבוה בגין עוגמת נפש בסך של 70,000 ₪.
אשר לפיצוי בגין אובדן זכויות סוציאליות, אשר לקצבת שארים, ישום הוראות חוק שירות המדינה (גמלאות) (להלן: החוק) מוביל למסקנה כי על התובעת להוכיח כי הינה נכנסת לגדר הגדרת "שאריו של נפטר" כאמור בסעיף 4 לחוק, על מנת להיות זכאית לקצבת שארים. לפי תצהיר של המנוח באחד מההליכים המשפטיים שניהל, הוא והתובעת היו פרודים במשך 5 שנים. נוכח תצהיר זה, נטל הראיה עבר אל התובעת להוכיח כי הינה עונה על הגדרת שארים הקבועה בסעיף 4 לחוק בעת פטירת המנוח. התובעת לא הרימה נטל זה. טענת התובעת כי בהתאם למסמך רשמי של ביה"ד הרבני בין הצדדים לא התקיימו הליכי גירושין, אין בה כדי לסייע לתובעת, מאחר ובהתאם ללשון החוק, ככל שמתקיים בין בני הזוג פירוד של קבע, כהגדרתו בסעיף 1 לחוק, גם אם לא התקיימו הליכי גירושים, נשללת זכאותה של הרעייה לקצבת שארים; אשר להפרשות פנסיוניות, מעמדה של התובעת ביחס לכספי הגמל להם זכאי המנוח, נובע מהיותה יורשת של המנוח. נתבע 1 לא העלה כל טענה לגופו של עניין לפיה המנוח אינו זכאי לכספי הפנסיה מכוח החוק הגמלאות והוא אף הודה בזכאות המנוח לקבלת כספים אלו. לפיכך, ביה"ד הורה לתובעת להגיש חוות דעת מתוקנת, המבוססת על נתוניו של המנוח מעבודתו עבור הנתבע 1 בלבד ביחס לזכאות המנוח להפרשות פנסיוניות. |
| חזרה למעלה |
|
| מנהלי |
| 11 [משפט מינהלי] |
|
| עמנ (י-ם) 11729-09-17 מנהל ענייני חשמל לפי חוק החשמל, תשי"ד- 1954 נ' איתמר חשאי (מנהלי; י' נועם; 27/02/18) - 11 ע' |
| עו"ד: יצחק חסידים |
לאור התכלית החקיקתית של חוק החשמל ותקנות החשמל, בדבר הגבלת העיסוק בתחום החשמל, נהיר הוא כי הדרישה בדבר עבודה של שנתיים כ"חשמלאי-מעשי" הינה דרישה לעבודה שבוצעה על ידי מי שקיבל לידיו מהמנהל רישיון של "חשמלאי-מעשי".
משפט מינהלי – רישוי – חשמל
משפט מינהלי – רישוי – ביצוע עבודות חשמל
משפט מינהלי – רישוי – רישום בעלי מקצוע
.
ערעור על החלטתה של ועדת העררים לפי חוק החשמל, תשי"ד-1954. הוועדה קבעה, כי בהחלטת מנהל ענייני החשמל נפל פגם, וכי ככל שהמשיב יצביע לפני המנהל על כך שמאז חודש ינואר 2013 עבד במשך שנתיים כ"חשמלאי-מעשי", יהא על המנהל להנפיק לו רישיון "חשמלאי-מוסמך".
.
בית המשפט פסק כלהלן:
ועדת הערר סברה, כי די בכך שהמשיב היה זכאי לתעודת "חשמלאי-מעשי" כבר בחודש ינואר 2013, כדי להכיר באופן רטרואקטיבי בעבודתו כ"חשמלאי-מעשי", במסגרת התנאי הנדרש בתקנה 12(4) לתקנות החשמל (רישיונות), התשמ"ה-1985, לפיו על המבקש "להוכיח שעבד במשך שנתיים בעבודות חשמל כחשמלאי-מעשי".
בשאלה משפטית זו, דעתו של מותב זה שונה. לאור התכלית החקיקתית של חוק החשמל ותקנות החשמל, בדבר הגבלת העיסוק בתחום החשמל, מטעמים של בטיחות הציבור, נהיר הוא כי הדרישה בדבר עבודה של שנתיים כ"חשמלאי-מעשי" הינה דרישה לעבודה שבוצעה על ידי מי שקיבל לידיו מהמנהל רישיון של "חשמלאי-מעשי".
מסקנה זו מתחייבת גם לנוכח העובדה שביצוע עבודות של "חשמלאי-מעשי" על ידי מי שלא נופק לו רישיון של "חשמלאי-מעשי", מהווה עבירה פלילית לפי סעיף 11 לחוק; ולא ניתן, אפוא, להכיר בעבודה שבוצעה שלא כחוק, לעניין צבירת הניסיון הנדרש לשם שדרוג דרגת רישיון החשמלאי. לכך יש להוסיף, כי התכלית החקיקתית בדבר דרישת הניסיון האמור, היא לאפשר למנהל לבחון ב"זמן אמת" האם החשמלאי עבד "כחשמלאי-מעשי", ולא בבחינה בדיעבד. |
| חזרה למעלה |
|
| 12 [עבודה] [משפט מינהלי] |
|
| עתמ (מרכז) 27903-06-17 זהבה לרנר נ' מדינת ישראל שירות בתי הסוהר (מנהלי; אברהם טל; 27/02/18) - 12 ע' |
| עו"ד: |
נדחתה עתירה כנגד החלטת המשיבים באשר לפרישת העותרת מטעמי גיל. נקבע כי דין העתירה להידחות מחמת שיהוי ו"מעשה עשוי".
עבודה – פרישה מעבודה – גיל פרישה
משפט מינהלי – עתירה מינהלית – שיהוי
משפט מינהלי – שיהוי – קיומו
.
עתירה כנגד החלטת המשיבים באשר לפרישת העותרת, בת 58, מטעמי גיל.
.
בית המשפט דחה את העתירה, ופסק כלהלן:
עיון בהחלטה נושא העתירה לפיה המשיבה 2 החליטה לשחרר את העותרת מתפקידה בשב"ס מטעמי גיל ובראיונות שנערכו לעותרת, מעלה שהעותרת ידעה את תוכן ההחלטה נושא העתירה, גם אם מחתה נגדה נמרצות, כפי שעולה מדבריה המפורשים בראיונות.
אין במכתבים שנשלחו לגורמי שב"ס כדי להפסיק את מרוץ 45 הימים שנקבעו בתקנה 3 לתקנות ביהמ"ש לעניינים מנהליים (סדרי דין), תש"ס-2000.
גם אם העותרת אמרה בהראיונות שאינה מתכוונת לפרוש ולא יוצאת לחופשת פרישה או לחופשה צבורה, אלא מצפה משב"ס שימצא לה תפקיד אחר, אין בכך כדי להתגבר על טענת השיהוי, כאשר העתירה הוגשה בחלוף למעלה מ-35 יום הקבועים, גם אם מספר ימים לאחר מכן.
יתירה מזו, גם אם טענת השיהוי הייתה נדחית, העותרת לא הוכיחה שההחלטה נושא העתירה התקבלה בניגוד לרצונה אלא נכפתה עליה. |
| חזרה למעלה |
|
| 13 [משפט מינהלי] |
|
| עתמ (חי') 19248-12-17 דניאל אבוקרט נ' משרד הפנים/האגף לרישוי כלי נשק (מנהלי; מנחם רניאל; 25/02/18) - 5 ע' |
| עו"ד: |
נקבע כי לא היה מקום למנוע את חידוש הרישיון לכלי הירייה של העותר.
משפט מינהלי – רישוי – כלי ירייה
משפט מינהלי – רישוי – אחזקת נשק
.
עתירה מינהלית כנגד החלטת ממונה בערר על דחיית בקשת העותר להמשך קבלת רישיון לכלי ירייה פרטי מסוג אקדח.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
הלכה פסוקה היא שלא הרי אי מתן רישיון כאי חידושו של רישיון, ולא הרי שני אלה כביטולו של רישיון. באשר לביטול רישיון שכבר ניתן, דרושה הוכחה משכנעת שאינה מותירה מקום לספקות סבירים. משניתן הרישיון, רק אירוע יוצר סיכון מיוחד מצדיק ביטול הרישיון. באשר לאי חידוש רישיון, קצת פחות מכך.
לא היו בפני המשיבה ראיות מספיקות לכך שהתנהגותו של העותר משקפת סכנה לשלום הציבור ומצדיקה אי חידוש רישיונו, שבו החזיק זה כבר. על כן, יש לבטל את החלטת המשיבה לדחות את הערר שהגיש, ועל המשיבה לחדש את רישיונו של העותר לנשיאת האקדח. |
| חזרה למעלה |
|
| מחוזי |
| 14 [בתי-משפט] |
|
| רתק (ב"ש) 19730-06-17 שמואל טויטו נ' איתנים זכויות רפואיות בע"מ (מחוזי; אלון אינפלד; 25/02/18) - 7 ע' |
| עו"ד: עפרה גביש, אלי שגב |
במקרה דנן, נציג המשיבה לא הזהיר את בית המשפט לתביעות קטנות כי הוא עורך דין ובנסיבות, יש חשש מוחשי כי הדבר גרם לעיוות דין.
בתי-משפט – בית-משפט לתביעות קטנות – ייצוג
.
ערעור על פסק דין בו נדחתה תביעת המערער בגין התרשלות המשיבה בטיפול בעניינו מול המוסד לביטוח לאומי, והתקבלה בחלקה התביעה שכנגד, לתשלום עבור שירותי המשיבה.
.
בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור ופסק:
על פי הלכת פרטוק, על עורך דין, מתמחה או סטודנט למשפטים להודיע על כך לביהמ"ש לתביעות קטנות ביוזמתו. ואולם, אף אם ביהמ"ש לא היה מודע לכך שצד אחד מיוצג על ידי מייצג מקצועי, לא בהכרח יתבטל ההליך ויוחזר העניין לביהמ"ש לתביעות קטנות. הדבר תלוי בנסיבות של כל מקרה, וביהמ"ש צריך לבחון אם בנסיבות העניין הקונקרטי יש חשש שנגרם עיוות דין בכך שלא היה איזון בין הצדדים. במקרה דנן יש חשש מוחשי כי העובדה שנציג המשיבה לא הזהיר את בית המשפט כי הוא עורך דין, גרם לעיוות דין. |
| חזרה למעלה |
|
| 15 [בנקאות] [חוזים] |
|
| הפ (ת"א) 53064-09-16 אלי חולו נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ (מחוזי; שושנה אלמגור; 22/02/18) - 15 ע' |
| עו"ד: יצחק אגר, ליאור ברקנפלד, אהוד שטמר, ג'ולי עמנואל |
בענייננו הפר הבנק הנושה את חובת הגילוי כלפי הערֵבים לחוב ונהג עימם בחוסר תום לב. משמעות הפרת חובת הגילוי של הבנק היא ביטול שטר המשכנתה כולו, באופן שהמבקשים פטורים מחבותם.
בנקאות – ערבות – חובת הבנק כלפי הערב
בנקאות – ערבות – תוקפה
חוזים – ערבות – חובות הנושה
.
תובענה להצהיר על בטלות משכנתה שנרשמה על דירת המבקשים, להבטחת תשלום חובות בחשבונות הבנק של בנם וחברה בשליטתו.
.
בית המשפט המחוזי קיבל את התובענה ופסק:
על היחסים שבין ערב ובין נושה חלות חובות תום הלב, הזהירות והנאמנות, ואפשר שהן תפטורנה את הערב מערבותו. בענייננו הפר הבנק את חובת הגילוי כלפי המבקשים ונהג עימם בחוסר תום לב. רכזת האשראי שהחתימה את המבקשים על חוזה המשכנתה הייתה אדישה לגמירת דעתם למשכן את הדירה להבטחת חוב על סך שני מיליון ₪. לא הובאו לידיעת המבקשים גובה הסכום שיערבו לו, שיעור הריבית ותנאי אשראי שניתנו לחייב והעובדה שהם ערבים לחוב קיים ושהם „ערב יחיד“. לוּ ידעו המבקשים שהם ערבים לחיוב של שני מיליון ש"ח, הם לא היו מסכימים בגילם המופלג לחתום על המסמכים. משמעות הפרת חובת הגילוי של הבנק היא ביטול שטר המשכנתה כולו, לפי סעיף 23(א)(5) לחוק הערבות באופן שהמבקשים פטורים מחבותם. |
| חזרה למעלה |
|
| 16 [תעבורה] |
|
| עח (מרכז) 7272-02-18 אביטל בן נתן נ' מדינת ישראל (מחוזי; נאוה בכור; 22/02/18) - 6 ע' |
| עו"ד: |
תכלית ההוראה המסמיכה את בית המשפט להאריך תקופת פסילת רישיון מנהלית מעבר ל-3 חודשים, אינה מתיישבת עם ביטול הפסילה אך בשל פגם טכני של תום תקופת הפסילה ימים ספורים עובר להחלטת בית המשפט. בנסיבות דנן הבקשה הוגשה בתוך תקופת הפסילה והיה מקום להארכת הפסילה.
תעבורה – פסילה מינהלית – הארכתה
תעבורה – פסילה מינהלית – תכליתה
תעבורה – פסילה מינהלית – סמכות
.
ערר על החלטת בית המשפט לתעבורה לפיה הורה על הארכה הפסילה המנהלית בעניינו של העורר למשך 45 ימים נוספים.
.
בית המשפט המחוזי דחה את הערר ופסק:
בסעיף 50 (א) לפקודת התעבורה הוסמך ביהמ"ש להאריך תקופת פסילה מעבר ל-3 חודשים, מטעמים מיוחדים שיירשמו. יש לדחות את טענת העורר כי "שתיקתו" של החוק אינה מקנה את הסמכות להאריך פסילה לאחר שהגיעה לסיומה. התכלית היא למנוע השבת המעורב בתאונה קטלנית מלשוב ולנהוג על הכביש באופן שמסכן את ציבור המשתמשים בדרך עד לברור אשמתו. תכלית זו אינה מתיישבת עם ביטול הפסילה אך בשל פגם טכני של תום תקופת הפסילה ימים ספורים עובר להחלטת ביהמ"ש. בנסיבות דנן, כשהבקשה הוגשה בתוך תקופת הפסילה ונוכח שיקולי מסוכנות העורר, חומרת העבירה וצרכי השלמת חקירה, החלטת בימ"ש קמא הינה סבירה שנומקה כדבעי. |
| חזרה למעלה |
|
| 17 [דיון אזרחי] [ראיות] |
|
| תנג (מרכז) 7147-09-10 אפריקה ישראל להשקעות בע"מ נ' אפריקה ישראל להשקעות בע"מ (מחוזי; יעקב שינמן; 19/02/18) - 18 ע' |
| עו"ד: זאב שרף, כהן, מנחם גלברד, יאיר ליבוביץ |
נדחתה בקשת חברה שהוגשה בשמה תביעה נגזרת, נגד התובעת (באמצעות התובע הנגזר) לצמצום מספר העדים המוזמנים לעדות, בטענה לאי רלוונטיות, לחסיון עו"ד – לקוח ולסודיות המידע בין החברה לבין רואי החשבון ומבקר הפנים שלה.
דיון אזרחי – תביעה נגזרת – ניהולה
דיון אזרחי – ניהול המשפט – זימון עד
ראיות – חיסיון – בין לקוח לעורך-דינו
.
בקשת חברה שהוגשה בשמה תביעה נגזרת, נגד התובעת (באמצעות התובע הנגזר) לצמצום מספר העדים המוזמנים לעדות, בטענה לאי רלוונטיות, לחסיון עו"ד – לקוח ולסודיות המידע בין החברה לבין רואי החשבון ומבקר הפנים שלה.
.
בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה ופסק:
מדובר בסוג של בקשות בהן מבחינה פורמלית – החברה הינה גם המבקשת וגם המשיבה, אולם יתכנו מקרים בהם מדובר בשני צדדים בעלי אינטרסים שונים ואף מנוגדים: מצד אחד, התובע הנגזר (ה'בא בנעלי' החברה בניהול התביעה הנגזרת) ומצד שני, הנהלת החברה. בשאלת הרלבנטיות לזימון העדים, מדובר בעניינים הקשורים לניהול התביעה הנגזרת ומסורים לשיקול דעתו הבלעדי של התובע הנגזר, בהם אין נפקות לעמדת החברה. האיזון בין השיקולים של התובע הנגזר לבין החברה עצמה, מצדיק מתן אפשרות לתובע הנגזר להוכיח בצורה מיטבית את תביעת החברה. באשר לחיסיון וסודיות, ככלל, לצורך מימוש תפקידו בהצלחת התביעה הנגזרת, התובע הנגזר צריך שיהיו בידיו כל הנתונים והמסמכים על מנת להביא לקבלת התביעה. אין החברה יכולה להסתיר את כלל המסמכים המצויים ברשותה או בשליטתה מפני התובעת בטענת חיסיון רק מפאת העובדה שאלו נמסרו לעורכי דינה. קיים חשש כי החלטת החברה להסתתר תחת "מטריית" החיסיון לצרכי התביעה הנגזרת, נובעת גם מתוך רצון 'לתקוע מקלות בגלגלי ההליך'. ככל שבמהלך ניהול ההוכחות יתעורר צורך להכריע בדבר מסמך ספציפי שלטענת החברה חל עליו חיסיון עו"ד – יוצג המסמך בפני ביהמ"ש בלבד ותינתן החלטה ספציפית לגביו. סעיף 10(א) לחוק הביקורת הפנימית אין בו כדי ליצור חיסיון מפני גילוי הדו"ח לצד למשפט, קל וחומר לגבי גילוי תוצרי עבודת מבקרי הפנים הנוגעים לעילות הנטענות בתביעה הנגזרת מפני התובע הנגזר. |
| חזרה למעלה |
|
| 18 [חברות] |
|
| תא (ת"א) 28713-03-12 יוסי בכר נ' מרדכי קופרלי (מחוזי; רות רונן; 19/02/18) - 64 ע' |
| עו"ד: רון, רבינוביץ, ברינקר, נוי, ליברמן |
התובעים לא הוכיחו כי קופחו כבעלי מניות בחברה, אולם בהיותה "מעין שותפות" ובהעדר אמון בין בעלי המניות, יש להורות על "הפרדת כוחות" באמצעות העברת מניות התובעים לנתבעים. אין מקום לחיוב התובעים להשיב לחברה כספים שקיבלו ממנה בהסכמת כל המעורבים.
חברות – עושק המיעוט – קיפוח
חברות – עושק המיעוט – סעדים
.
תביעה להסרת קיפוח התובעים על ידי הנתבעים, השולטים בחברה, בתוך כך מבוקש להורות לחברה שבשליטת הנתבעים לרכוש את מניות התובעים בחברה. בתביעה שכנגד נטען כי הנתבעים שכנגד מעלו בכספי החברה ומבוקש לחייבם להשיב לחברה את הכספים שקיבלו שלא כדין.
.
בית המשפט המחוזי דחה את התביעות ופסק:
המבחן לקיפוח בעלי-מניות הוא מבחן רחב וגמיש, הנוגע לציפיות הלגיטימיות של בעלי-המניות. התובעים לא הוכיחו כי ההתנהלות העסקית השוטפת של החברה פגעה בציפיות הלגיטימיות שהיו להם בעת הקמתה, אף לא הוכחה הסטת רווחים מהחברה לחברות אחרות. עם זאת, יש מקום להורות בנסיבות העניין על "הפרדת כוחות" בין הצדדים באמצעות רכישת מניות התובעים על-ידי הנתבעים, בהיות החברה "מעין שותפות" ומאחר שהבסיס לקיומה – האמון בין הצדדים וההסדר הכולל שעמד ביסוד פעילותה, לא קיים עוד. מכלול ההתנהלות הביא לתוצאה לפיה לחברה לא היה שווי חיובי, ולכן העברת המניות של התובעים לנתבעים תיעשה ללא תשלום של הנתבעים. אשר לתביעה שכנגד, הוכח שדרך ההתנהלות של הנתבעים שכנגד הייתה ידועה לכל המעורבים ומוסכמת עליהם וכי לא הייתה למי מהצדדים ציפייה או כוונה שהכספים או טובות ההנאה שהם קבלו במהלך עבודתם יושבו לחברה. |
| חזרה למעלה |
|
| 19 [מסים] |
|
| תא (מרכז) 372-09-13 דוד לובינסקי בע"מ נ' מדינת ישראל-אגף המכס המע"מ ומס קניה (מחוזי; אחיקם סטולר; 15/02/18) - 28 ע' |
| עו"ד: קורנפלד |
בית המשפט הצהיר כי סיווג המכס הנכון של כלי הרכב המיובאים לארץ על ידי התובעת, הוא "טרקטור משא", כעמדת התובעת, ולא "רכב שטח".
מסים – מכס – סיווג טובין
.
תביעה למתן פסק דין הצהרתי בעניין סיווג המכס של כלי רכב המיובאים לארץ על ידי התובעת. לעמדת התובעת יש לסווג את הטובין כ"טרקטור משא" ואילו לעמדת הנתבעת הסיווג הנכון הינו "רכב שטח".
.
בית המשפט המחוזי קיבל את התביעה ופסק:
בפסיקה נקבעו מספר שלבים לסיווג טובין: ראשית יש להבהיר את טיבם ומהותם הפיזיים של הטובין. שנית, יש להבהיר את משמעותם המשפטית של פרטי המכס הנוגעים לעניין. שלישית, יש לערוך "התאמה" בין הטובין לבין פרט המכס המתאים לו. במצב שבו קיימת יותר מאופציה סיווגית אחת ייעשה הסיווג, בין היתר, בהסתמך על הוראות סיווג הנכללות בסעיף 5 לצו". הוכח שכלי הרכב שבמחלוקת עומדים בהגדרות המפורשות של "טרקטור" ו-"טרקטור משא", שנקבעו בתקנות התעבורה ובצו תעריף המכס, נכון לתקופה הרלוונטית. מהותם התפקודית של כלי הרכב הינה לאפשר להם יכולת ביצוע של עבודות חקלאות וכן נסיעה בטוחה בדרכי עפר ובכבישים. לפיכך יש לסווג את כלי הרכב שבמחלוקת כ"טרקטור משא". התובעת עמדה בנטל להראות שהינה עומדת בדרישות סעיף 6 (2) לחוק המיסים העקיפים (מס ששולם ביתר או בחסר), ודמים ששילמה בגין מסי יבוא ובנוסף המס ששולם "אגב מחאה" צריך להיות מוחזר לה. |
| חזרה למעלה |
|
| שלום |
| 20 [נזיקין] |
|
| תק (חד') 29121-06-17 אלכסיי ויוקין נ' חברת דואר ישראל בע"מ (שלום; קרן מרגולין פלדמן; 01/03/18) - 5 ע' |
| עו"ד: |
בית המשפט קיבל את תביעת התובע כנגד חברת דואר ישראל בגין אובדן חבילה שנשלחה על ידו לחו"ל. נפסק, כי בהעדר ראיות לעניין נסיבות אובדן אישור המסירה, יש לראות את הנתבעת כמי שלא הוכיחה שבוצעה מסירה כדין לידי הנמען.
נזיקין – אחריות – דואר
.
התובע הגיש כנגד חברת דואר ישראל תביעה, שעניינה באובדן חבילה שנשלחה על ידו לחו"ל – רוסיה. החבילה נשלחה על ידי התובע בדואר בינלאומי מהיר, ושילם דמי ביטוח בעבור החבילה, תוך שהוא מצהיר כי שווי התכולה עומד על 25,000 ₪.
.
בית המשפט קיבל את התביעה ופסק כלהלן:
הוכח, כי התובע שלח בדואר רשום ומבוטח עד לסך של 25,000 ₪ אוסף בולים ומסמכים ששוויים הכולל עולה על 25,000 ₪ ובהתאמה ככל שלא נמסר דבר הדואר לנמען כנדרש, יש בכך כדי להקים לתובע זכות תביעה כנגד הנתבעת כאן בסכום המקסימלי שבו בוטח.
על הנתבעת מוטל הנטל להוכיח כי המסמכים המאמתים את החתימה אבדו בנסיבות של כח עליון, לצורך הפטור מחובת תשלום הפיצויים במקרה של משלוח חבילה בדואר בינלאומי. בהעדר ראיות לעניין נסיבות אובדן אישור המסירה, יש לראות את הנתבעת כמי שלא הוכיחה שבוצעה מסירה כדין לידי הנמען באמצעות מינהל הדואר הרוסי.
באין מסירה כאמור עומדת לתובע הזכות לתבוע בגין אובדן דבר הדואר, ומתקיימות הנסיבות המצדיקות פיצוי בשיעור הנזק המבוטח ודמי המשלוח ששולמו. |
| חזרה למעלה |
|
| 21 [תכנון ובנייה] |
|
| בבנ (רמ') 73700-01-18 ארז יצחק נ' ועדה מקומית לתכנון ובניה- חבל מודיעין (שלום; רבקה גלט; 28/02/18) - 9 ע' |
| עו"ד: |
בהתאם לתיקון 116 לחוק התכנון והבנייה, אין מקום לדון בבקשות לביטול צווים שיפוטיים, אלא בהליך של ערעור.
תכנון ובנייה – צו הפסקה – צו הפסקה שיפוטי
.
המבקשים הגישו בקשה לביטול צו הפסקה שיפוטי שניתן במעמד צד אחד. המבקשים השליכו, בבקשתם, את כל יהבם על הטענה בעניין תחולת החוק בשטח ההפקר.
.
בית המשפט דחה את הבקשה וקבע כלהלן:
לאחרונה נכנס לתקפו תיקון 116 לחוק, אשר מכוחו הוחלף פרק י' שעניינו פיקוח אכיפה ועונשין. על פי התיקון החדש, על מבקש הצו לעמוד בנטל הוכחה משמעותי של "ראיות לכאורה". את הביטוי "ראיות לכאורה" שבסעיף 236 לתיקון יש לפרש כרף ההוכחה המקובל בהליכים פליליים.
בהתאם לסעיפים 236 ו-255 לתיקון, בטרם יינתן צו הפסקה שיפוטי ראוי לחייב עריכת דיון במעמד הצדדים, שכן רק בדרך זו יוכל בית המשפט לבחון קיומן של "ראיות לכאורה", תוך מתן זכות טיעון למשיב.
מאחר שצווי הפסקה שיפוטיים צריכים להינתן לאחר שקוים דיון במעמד הצדדים, אין כל הצדקה לאפשר הליך של הגשת בקשות לביטולם כפי שאפשרו התקנות, אלא הדרך לפעול נגד הצו צריכה להיות בהליך של ערעור.
המבקשים לא הוכיחו בשום דרך כי המקרקעין שלגביהם ניתן הצו מצויים בשטח ההפקר. אף אילו הוכח כי המקרקעין מצויים בשטח ההפקר, לא היה בכך כדי לסייע למבקשים, שכן בניגוד לטענותיהם, שאלת תחולת הדין הישראלי על שטח ההפקר נדונה פעמים רבות, בהקשרים שונים. בהחלטות רבות נקבע כי שטח ההפקר מצוי בריבונות ישראל וחל עליו הדין הישראלי. |
| חזרה למעלה |
|
| 22 [מסים] [רשויות מקומיות] [ארנונה] |
|
| תא (מ"א) 40/12 רשות שדות התעופה נ' המועצה האזורית בקעת הירדן (שלום; אמיר דהאן; 27/02/18) - 17 ע' |
| עו"ד: |
נדחתה טענת רשות שדות התעופה לפטור מארנונה על פי פקודת הפיטורין, הן בשל אי תחולתה של פקודת הפיטורין מקום שבו מתקיים חוק ספיציפי (חוק רשות שדות התעופה), והן בשל העובדה שלא הוכחו התנאים לפטור לפי סעיף 2 לפקודת הפיטורין.
מסים – ארנונה – פטור
רשויות מקומיות – ארנונה – פטור
ארנונה – פטור – פרשנות
ארנונה – פטור – נכסים המשמשים לשימושים ציבוריים
מסים – מסי עירייה וממשלה – פטור מתשלומים
.
התובעת עתרה לפסק דין הצהרתי שיורה כי הדרישה לתשלום ארנונה בגין מסוף אלנבי בטלה, ולחלופין מבוטלת.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
חלק ארי מן השטח של המסוף מצוי בשטחה של הנתבעת, ומכאן קמה סמכותה להטלת ארנונה על שטח זה. מנגד, לא הוכחה זכותה של התובעת לפטור מלא מארנונה על השטח שבהחזקתה.
יש לדחות את טענת התובעת לפטור מארנונה על פי פקודת הפיטורין, הן בשל אי תחולתה של פקודת הפיטורין מקום שבו מתקיים חוק ספיציפי – חוק רשות שדות התעופה – אשר בו בוטלה הוראת הפטור מארנונה, והן בשל העובדה שלא הוכחו במקרה הנדון התנאים האמורים בפסיקה בדבר פטור על פי סעיף 2 לפקודת הפיטורין.
נוכח התוצאה המשפטית – ממילא מבוטלת דרישת הארנונה ויש לערוך דרישה חדשה על פי עקרונות המדידה וההתחייבות בפסק דין זה. |
| חזרה למעלה |
|
| 23 [דיון פלילי] |
|
| תפ (רח') 53118-09-17 מדינת ישראל נ' פרנסיס אמסיס (שלום; אפרת פינק; 21/02/18) - 5 ע' |
| עו"ד: רוית גור |
בית המשפט הורה, כי כתב האישום כנגד הנאשם לא יבוטל חרף הפגם שדבק בו.
דיון פלילי – כתב-אישום – פגמים
.
נגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של העלבת עובד ציבור, לפי סעיף 288 לחוק העונשין, ועבירה של התנהגות פרועה במקום ציבורי, לפי סעיף 216(א)(1) לחוק העונשין. הנאשם מבקש לבטל את כתב האישום נגדו מחמת היעדרו של אישור שפיטה, שלשיטתו מהווה פגם בכתב האישום.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
דרך המלך היא, סיום ובירור מלא של ההליך במחלקה לחקירות שוטרים, טרם הגשת כתב האישום, ורק אחריו יינתן "אישור שפיטה" שמכוחו יוגש כתב האישום. במקרה הנדון, הוגש כתב האישום לפני קבלת ההחלטה בדבר תלונת הנאשם נגד השוטר במחלקה לחקירות שוטרים.
אין לקבל את עמדת התביעה, כי לא היה מקום לקבל ההחלטה במחלקה לחקירות שוטרים לפני הגשת כתב האישום, משום שהנאשם לא טען כי התנהגותו נבעה מאלימות השוטרים. לפיכך, היה מקום לקבל החלטה במחלקה לחקירות שוטרים, טרם הגשת כתב האישום, ונפל פגם בהגשת כתב האישום לפני קבלת ההחלטה. עם זאת, אין משמעות הפגם, כי יש לבטל בהכרח את כתב האישום.
במקרה הנדון, ההליך טרם החל והטענה בדבר פגם בכתב האישום הועלתה בהזדמנות הראשונה. עם זאת, לצד העבירות שבוצעו נגד שוטרים בוצעו גם עבירות נגד אזרחים. מכאן, כי כתב האישום שבנדון אין עניינו אך עבירות נגד שוטרים, ויש אינטרס ציבורי בבירור הרכיבים הנוספים של כתב האישום. יתר על כן, ניתן לרפא הפגם בדרך של המתנה למתן מענה לכתב האישום עד להחלטת המחלקה לחקירות שוטרים. |
| חזרה למעלה |
|
| 24 [נזיקין] [דיון אזרחי] |
|
| תא (חי') 47316-11-17 יוסף דורון בן שושן נ' עו"ד יעקב בורובסקי (שלום; אמיר סלאמה; 19/02/18) - 10 ע' |
| עו"ד: |
סולקה על הסף, מחמת העדר עילה, תביעת התובע לתשלום פיצויים, בגין הפרת חובה חקוקה ולשון הרע, כתוצאה מאופן מסירת כתב התביעה לידיו - על ידי הושטתו לו בנוכחות אחרים.
נזיקין – עוולות – לשון הרע
דיון אזרחי – סילוק על הסף – קבלתו
דיון אזרחי – המצאת כתבי-בי-דין – ביצועה
.
התובע עתר לחייב את הנתבעים בפיצויים. נטען שהנתבעים ניצלו את מעמד הישיבה בה זוכה התובע בהליך הפלילי, בכדי לבצע את מסירת כתב תביעה, במטרה לבזות את התובע ולהשפילו לעיני הבריות, והכל מתוך רעות ורשעות. הנתבעים מבקשים להורות על סילוק התביעה על הסף מהטעם שכתב התביעה אינו מגלה עילה?
.
בית המשפט קיבל את הבקשה ופסק כלהלן:
גם אם תומר שתקנה 475א' לתקנות סדר הדין האזרחי מטילה על עורך דין המייצג בעל דין חובות בכל הנוגע למועדי המצאת כתב תביעה ולאופן המצאת כתב התביעה, אין כל בסיס לטענה לפיה תקנה זו נועדה למנוע נזק המתבטא בפגיעה בכבודו של מתדיין כתוצאה מכך שכתב התביעה נמסר לידיו באיחור, או כתוצאה מכך שכתב הטענות נמסר לו באולם בית המשפט.
גם אם תוכחנה הטענות העובדתיות שבכתב התביעה, הדבר אינו עולה כדי הפרת חובה חקוקה בכל הנוגע לקבוע בתקנה 475א' לתקנות, או לצורך העניין בתקנה אחרת שבפרק ל"ב לתקנות.
המתואר בכתב התביעה אינו עולה כדי "לשון הרע" כהגדרתו בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע. בהקשר זה יש לציין, כי גם אם עצם הושטת כתב תביעה לידי אדם בנוכחות אחרים, מהווה "פרסום" של עצם הגשת תביעה נגדו, אין פרסום שכזה מהווה דבר שעלול להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשות מטרה לשנאה, בוז או לעג, כהגדרת סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע. |
| חזרה למעלה |
|
| 25 [משפט מינהלי] |
|
| תא (ת"א) 67421-07-17 אופיר גל ואח' נ' ערן ניסן ואח' (שלום; יאיר דלוגין; 19/02/18) - 6 ע' |
| עו"ד: ניבה דורסט, אורן אהרוני, אהוד פורת, שחר בן עמי |
בית המשפט הורה על סילוק התביעה על הסף כנגד הוועדה המקומית מחמת היעדר סמכות עניינית של בית המשפט. נפסק, כי בית משפט זה נעדר הסמכות העניינית לדון בחלק התביעה העוסק בסעדים מתחום המשפט המנהלי.
משפט מינהלי – עתירה מינהלית – מיצוי הליכים
.
בית המשפט נדרש לשתי תביעות, הנדונות במאוחד, העוסקות בסכסוך בין התובעים, בעלי הדירות בבניין, לבין הנתבעים 1, בעלי הדירות בבניין הסמוך. עניינו של הסכסוך בגדר העשויה מבטון, אשר הייתה ממוקמת בין שני הבניינים ויצרה חציצה ביניהם ואשר לימים הוסרה. הועדה המקומית לתכנון ובניה מבקשת לסלק את התביעה נגדה מטעמים של אי מיצוי הליכים בדמות הגשת ערר; השתק ומניעות; היעדר סמכות עניינית והיעדר יריבות.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
בית משפט זה מנוע מלדון בתביעה בכל הנוגע לוועדה המקומית, שכן הוא נעדר סמכות עניינית.
בית משפט זה נעדר הסמכות העניינית לדון בחלק התביעה העוסק בסעדים מתחום המשפט המנהלי, המופנים כנגד הוועדה המקומית, כפי שטענה בצדק הוועדה המקומית. |
| חזרה למעלה |
|
| 26 [בריאות] [נזיקין] |
|
| תא (אש') 7452-04-14 עיזבון המנוח פלוני ז"ל נ' מדינת ישראל (שלום; אמיר דהאן; 12/02/18) - 40 ע' |
| עו"ד: |
נקבע כי הפיצוי ההולם בגין היעדר זמינותו של המידע הרפואי והפגיעה הכרוכה בכך באוטונומיה של המנוח יעמוד על סך של 100,000 ש"ח. בנוסף, הפיצוי בגין כאבו, סבלו והרעת מצבו של המנוח כתוצאה מן ההעברה לבית החולים "בילינסון", יעמוד ל סך של 50,000 ש"ח.
בריאות – זכויות החולה – רשומה רפואית
בריאות – זכויות החולה – הסכמה לטיפול רפואי
נזיקין – עוולות – רשלנות רפואית
נזיקין – עוולות – פגיעה באוטונומיה
נזיקין – פיצויים – פגיעה באוטונומיה
נזיקין – עוולות – העדר הסכמה מדעת
.
תביעה בעילת רשלנות רפואית בטיפול במנוח פלוני זכרו לברכה.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
התובעים הרימו את הנטל להראות כי הרשומות הרפואיות שנמסרו בעניינם היו רחוקות מדרישות יסודיות של תקינות ושקיפות שבדין. על הנתבעת 1, כמוסד טיפולי, מוטלת החובה להפקה – הוצאה בעותק קשיח ואלקטרוני של רשומה רפואית ברורה על מנת שכול מטפל ומטופל יוכלו להבין את אשר נעשה בעניינו לשם טיפול בבעיותיו הרפואיות. חובה זו נגזרת ישירות מפרק ה' לחוק זכויות החולה, התשנ"ו–1996, המוקדש כולו לניהול רשומה רפואית.
הנישה הטיפולית היחידה שבה לא הצליחה הנתבעת 1 להרים את נטל ההוכחה שהתגלגל לפתחה בהיעדר רישום נאות היא פעולת העברת המנוח ברכב מוסב בחזרה לבית החולים "בילינסון". אשר על כן, יש לקבוע כי פעולת ההעברה חרגה ממתחם הסבירות והיוותה הפרה של חובת הזהירות.
באיזון בין השיקולים, הפיצוי ההולם בגין היעדר זמינותו של המידע הרפואי בנקודות הזמן הרלוונטיות והפגיעה הכרוכה בכך באוטונומיה של המנוח יעמוד על סך של 100,000 ש"ח.
יש להוסיף לסכום זה את הפיצוי בגין כאבו, סבלו והרעת מצבו של המנוח כתוצאה מן ההעברה לבית החולים "בילינסון", ואשר בעניינה לא הרימה הנתבעת 1 את נטל ההוכחה. פיצוי זה מוערך בסך של 50,000 ש"ח. |
| חזרה למעלה |
|
| בתי-הדין הרבניים |
| 27 [משפחה] [בתי-משפט] |
|
| (חי') 1100642/ פלוני נ' פלונית (בתי-הדין הרבניים; יצחק אושינסקי; 22/02/18) - 8 ע' |
| עו"ד: סופי ספקטור (ראביי), אנוש בוכניק |
חלוקת רכוש – כשעיקר התיק מתנהל בביה"ד, אף הדיון הטפל יתנהל בביה"ד.
משפחה – יחסי ממון בין בני-זוג – סמכות
בתי-משפט – סמכות – כפל דיון
.
הבהרת ביה"ד באשר להמשך הליך המתנהל בבית המשפט. רקע: בהחלטה מיום 17.9.17 פסק ביה"ד, לאור החשיבות של דיון מאוחד והנזק שעלול להיגרם מפיצול תביעות שונות, וכל שכן פיצול תביעות הרכוש עצמן בין ערכאות שונות, לאור העובדה כי בבית המשפט נפתח רק תיק לפסק דין הצהרתי לשמירת זכויות ולאור העובדה כי לאחר מכן פתח הבעל תביעת גירושין כרוכה (כרך תיק לחלוקת רכוש) בביה"ד – כי הסמכות לדון בחלוקת הרכוש של הצדדים נתונה לביה"ד הרבני. נוכח פס"ד זה, ביקש ביהמ"ש את הבהרת ביה"ד באשר לתביעה שהגישה האישה לביהמ"ש, בה מבוקש להצהיר כי הדירות הרשומות על כל אחד מהצדדים בנפרד ואשר נרכשו לפני הנישואין, שייכות למסת האיזון בין הצדדים והינן דירות בבעלות משותפת. ביהמ"ש ציין בהחלטתו כי הליך זה מצריך מסכת ראיות באשר להתנהלות הכלכלית של הצדדים וכו'. אותה מסכת ראייתית בדיוק תידרש להיות מוצגת גם בפני כב' ביה"ד הרבני בבואו לדון בתביעה הרכושית אשר הושארה לדיון בפניו עם הענקת סמכות דיון ייחודית לו בעקבות הכריכה. יוצא אפוא כי אותו פיצול בעייתי כנגדו ניתנה ההחלטה הנ"ל, יתקיים בפועל ככל שתידון התביעה המונחת בפני בית המשפט. על כן, והיות וכב׳ ביה"ד הרבני נדרש לסוגיית הסמכות, מנוע בית המשפט מלהיכנס לעניין זה וליתן את דעתו. על כן, וקודם לתחילת הדיון לגופו של התיק, יפנו הצדדים לכב׳ ביה"ד הרבני על מנת לקבל הבהרה ברורה ביחס לגורל התיק המונח בבית המשפט לענייני משפחה.
.
ביה"ד הרבני האזורי פסק:
ביה"ד מצדד בעמדתו של בית המשפט כי אכן אין כל היגיון בהתדיינות כפולה בפני שתי ערכאות שונות. הדבר אף לא טוב לבעלי הדין ואף לערכאות המשפטיות, העמוסים לעייפה גם כך – בהשקעת משאבים כפולים מהקופה הציבורית וזמן שיפוטי יקר, לבירור אותה סוגיה בדיוק. משכך, ביה"ד סבור שמשעה שהוא זה שאמון על חלוקת הרכוש, אזי ביה"ד יבחן ממילא אף את בעלותו וחלקו של כל צד בכל אחד מהנכסים, ומשכך אין הצדקה שבית המשפט יעסוק במקביל בסוגיה זו, בפסק דין הצהרתי באשר לחלקם של הצדדים בנכסים אלו.
ביה"ד מוסיף ומבאר את הדברים אך ברציונל המשפטי שלהם. הסברה הפשוטה קובעת, בהתאם למונח ההלכתי, כי הטפל ילך אחר העיקר. אף פה ניתן ליישם כלל זה, שהרי התיק הנדון בבית המשפט – סעד הצהרתי באשר לבעלות הצדדים בדירות, הוא למעשה טפל באשר לתביעה המורחבת והשלימה לחלוקת רכוש ופירוק שיתוף. עיקרון זה מצוי אף בפסיקה האזרחית וביה"ד מביא ציטוטים מתוך פסיקת בית המשפט העליון לעיקרון המשפטי הנ״ל, שבתביעות המפוצלות בין הערכאות ״הטפל הולך אחר העיקר".
תביעה שהינה בחינת טפל דטפל, כגון סעד להצהרת זכויות בתוך מארג ניהול תיק לחלוקת רכוש ופירוק שיתוף, שאף הוא נידון אגב תיק הגירושין, תדון במקום התביעות העיקריות.
לפיכך, ביה"ד מבהיר כמבוקש כי כלל התביעה הרכושית עם כל המארג הראייתי הנדרש לברורה תידון בפני ביה"ד הרבני, שהוא מקום הסמכות לדון בחלוקת הרכוש ופירוק השיתוף, וממילא אין מקום להמשך ההליך בתביעה שהוגשה על ידי האישה לבית המשפט לענייני משפחה לקבלת סעד הצהרתי באשר לדירות הרשומות על כל אחד מהצדדים. |
| חזרה למעלה |
|
| 28 [משפחה] [חוזים] |
|
| (י-ם) 1113868/ פלונית נ' פלונית (בתי-הדין הרבניים; יצחק אלמליח, אליהו הישריק, אברהם שינדלר; 02/01/18) - 11 ע' |
| עו"ד: יובל בדיחי, גלעד בניאל |
כלל גדול בדיני תנאים והסכמים, שפעמים נכתב ההסכם בלשון מסוימת שפירושה עניין אחד, ומאידך גיסא יש אומדנה ברורה שכוונת הצדדים בהסכם הייתה לעניין אחר אלא שהלשון לא נכתבה באופן ברור. ונראה שבכגון זה יש לילך אחר כוונת ההסכם ולא להיצמד ללשון הכתוב בו בדווקא. כפי שנמצא בענייננו.
משפחה – הסכם גירושין – פרשנותו
חוזים – פרשנות – אומד-דעת הצדדים
חוזים – פרשנות – כללי פרשנות
.
ערעור האישה על החלטת ביה"ד האזורי כי לאישה אין זכות וחלק בכספים שקיבל הבעל ממושב [א']. רקע: ב-2002 חתמו הצדדים על הסכם גירושין במסגרתו התחייבה האישה לפנות את בית המגורים נחלה במושב [א'] הכוללת חלקה ובית של בן ממשיך (הבעל), לוותר על כל זכויותיה בנחלה הנ"ל. בתמורה לכך התחייב הבעל לשלם לאישה סך 150,000 דולר. בנוסף, בסעיף 5 להסכם נאמר כי במידה ויזכה הבעל בזכות לדירה נוספת במסגרת פרויקט [ב'] בשבע שנים הקרובות ו/או במגרש אחר שיינתן לו כתחליף, כי אז תוערך הזכות הנוספת ע"י שמאי מוסכם, והבעל יעביר לאשה סך השווה ל10% משווי הזכות וכן יעביר סך השווה ל־5% מהסכום לכל אחת מהבנות [...] ו[...]. בסביבות שנת 2006 חתמה חברה קבלנית עם האגודה השיתופית [א'] על הסכם קומבינציה שלפיו תקבל האגודה אחוז מסוים מהתמורות שתתקבלנה ממכירת הדירות בפרויקט [ב']. החל משנת 2011 החלה האגודה לקבל כספים בגין זכויותיה בפרויקט [ב'] ובשנת 2012 החלה האגודה לחלק חלק מהכספים למשקי האגודה. לזכותו של המשיב נזקף סך של 283,500 ש"ח במשרדי האגודה עבור חלקו בתגמול בפרויקט [ב']. לטענת האישה, לאור סעיף 5 הנ"ל בהסכם הגירושין מגיע לה עשרה אחוזים מהסך הנ"ל ובנוסף לכך חמישה אחוזים לכל אחת מהבנות [...] ו[...]. לטענת הבעל הוא לא קיבל שום זכות בדירה כלשהי ואילו הכספים התקבלו לאחר התקופה הקבועה בהסכם. ביה"ד קמא, אחר נתינת נימוקים הלכתיים ובדגש על כך שבמקום שהשטר לא ברור אמרינן 'יד בעל השטר על התחתונה' ו'המוציא מחברו עליו הראיה', החליט כי היות שבין הצדדים הייתה הסכמה שעל פיה חתמו כי התחייבות המשיב היא רק אם יזכה בדירה "בשבע שנים הקרובות לחתימת ההסכם", ברור הוא כי: "לאחר שבע שנים גם לו היה זוכה בזכות לדירה – לאישה לא הייתה זכות לתבוע חלק בזה. "כמו כן כשנכתב בהסכם: "זכות לדירה נוספת או מגרש אחר שיינתן כתחליף" – אין דברים אלה כוללים מתן כסף או שווה כסף. לפיכך פסק ביה"ד כי אין לאישה זכות וחלק בכספים שקיבל הבעל ממושב [א'].
.
ביה"ד הרבני הגדול קיבל את הערעור מהטעמים הבאים:
כלל גדול בדיני תנאים והסכמים, שפעמים נכתב ההסכם בלשון מסוימת שפירושה עניין אחד, ומאידך גיסא יש אומדנה ברורה שכוונת הצדדים בהסכם הייתה לעניין אחר אלא שהלשון לא נכתבה באופן ברור. ונראה שבכגון זה יש לילך אחר כוונת ההסכם ולא להיצמד ללשון הכתוב בו בדווקא. ביה"ד מוכיח זאת מדברי הפוסקים ומוסיף שהדבר כך גם מכוח מנהג המדינה, בהתאם לכללי הפרשנות הקבועים בסעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי).
בנידון דידן האישה והבעל נחלקים בפרוש לשון השטר "זכות לדירה" האם הכוונה לדירה ממש או לכל זכות שיקבל הבעל. לעמדת ביה"ד יש אומדנא ברורה שכוונת המערערת הייתה לקבל פיצוי על ויתורה בחלקות האדמה שהבעל אמור לקבל בעתיד עבורם, אלא שהיה נראה באותו זמן שהבעל אמור לקבל דירה ולכן כתבו הצדדים בהסכם "זכות לדירה או מגרש". אבל ודאי שלאישה לא היה אכפת אם הבעל יקבל דירה או סכום כספי כלשהו, האישה ביקשה בתמורה כסף בשווי עשרה אחוזים מהנכס ומשום כך מאי נפקא מינה אם הבעל יקבל דירה או ממון. לפיכך על המשיב (הבעל לשעבר) להעביר מתוך הסכום של 283,500 ש"ח שנזקף לזכותו במשרדי האגודה עבור חלקו בתגמול בפרויקט [ב'] 10% לידי המערערת (האישה לשעבר) ו־5% לכל אחת מהבנות [...] ו[...]. |
| חזרה למעלה |
|
| רשם ההוצאה לפועל |
| 29 [הוצאה לפועל] |
|
| (נת') 16-10209-07-0/ הזוכה נ' (רשם ההוצאה לפועל; גילה גדות; 28/02/18) - 7 ע' |
| עו"ד: |
נדחתה בקשת המבקשת להחייאת תיק הוצאה לפועל. נקבע, כי עקרון תום הלב בניהול הליכי הוצאה לפועל, מחייב את הזוכה בתיק ההוצאה לפועל, לפעול, באופן סביר, לקבלת סעד המימוש בהליכי ההוצאה לפועל, ואין הוא יכול "לישון על זכותו" זו, עד קץ כל הימים.
הוצאה לפועל – הליכי אכיפה – תום-לב
.
המבקשת הגישה בקשה להחייאת תיק הוצאה לפועל, שנפתח בשנת 2007 ולקה בחוסר מעש מזה שנים.
.
רשמת ההוצאה לפועל דחתה את הבקשה וקבעה כלהלן:
אין ליתן עוד לזוכה לנהל "תיק מדף" הצובר ריבית פיגורים כנגד החייב, בלא שזה ייתמך בהליכי גבייה אפקטיביים, ובהתנהלות התואמת את מסמכי הביצוע והחלטות רשמים.
תיק ההוצאה לפועל אינו יכול לשמש "תוכנית חסכון" לזוכה, אשר ממתינה עד אין קץ, ללא נקיטת הליכים, תוך צבירת הפרשי הצמדה וריבית. חלה חובה על הזוכה לנקוט בפעולות במסגרת תיק ההוצאה לפועל, לשם מימושו של פסק הדין. כך, תוגשם תכליתו של עקרון תום הלב בניהול הליכים משפטיים, בצורה המיטבית ביותר, תוך ייעול הדיון ומניעת שימוש לרעה בו. |
| חזרה למעלה |
|
| כתבי טענות |
|
|
|
|
|
|
|
