| עליון |
| 1 [משפט מינהלי] [בתי-משפט] |
 |
| עעמ 119/18 ועדת הערר לתכנון ובניה מחוז ת"א נ' דוד ברונר (עליון; א' שהם; 26/02/18) - 5 ע' |
| עו"ד: רפאל שיוביץ, עדי עדני, רנאד עיד |
בקשה לעיכוב ביצועו של פסק דין עד להכרעה בערעור על עתירה מנהלית, תיבחן ע"פ הכללים שנקבעו לעניין זה במשפט האזרחי; במקרה הנדון נראה כי מאזן הנוחות מטה את הכף לטובת עיכוב ביצוע פסק הדין.
 משפט מינהלי – עתירה מינהלית – עיכוב ביצוע
בתי-משפט – עיכוב ביצוע – פסק דין
.
בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בימ"ש לעניינים מנהליים בו נקבע כי בקשת המשיב לעיון מחדש בכל הנוגע לדחיית בקשת המשיב לקבלת הקלה, תובא בשנית לדיון בפני ועדת הערר.
.
ביהמ"ש העליון קיבל את הבקשה בקבעו:
בקשה לעיכוב ביצועו של פסק דין עד להכרעה בערעור על עתירה מנהלית תיבחן ע"פ הכללים שנקבעו לעניין זה במשפט האזרחי, ובראשם הכלל לפיו הגשת הערעור אינה מעכבת את ביצוע ההחלטה עליה מערערים. ביהמ"ש ייעתר לבקשה לעיכוב ביצוע במקרים חריגים בלבד, ורק כאשר הראה המבקש כי מתקיימים בעניינו שני תנאים מצטברים: כי סיכויי ערעורו טובים וכי מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובתו. יחסי הגומלין בין שני השיקולים הם של "מקבילית הכוחות". עם זאת, השיקול שעניינו מאזן הנוחות מהווה את אבן הבוחן המרכזית להכרעה בבקשה למתן סעד זמני בתקופת הערעור.
במקרה הנדון, ומבלי לנקוט עמדה לגבי סיכויי הערעור, נראה כי מאזן הנוחות מטה את הכף לטובת עיכוב הדיון בבקשה לעיון מחדש בעניינו של המשיב, עד להכרעה בערעור. ביצוע ההוראה האופרטיבית שניתנה בפסק דינו של בימ"ש קמא עלול להפוך את הדיון בערעור לתיאורטי. במילים אחרות, ככל שהבקשה לעיון מחדש תובא בשנית לדיון בפני ועדת הערר, עשוי הערעור להתייתר. |
| חזרה למעלה |
|
| 2 [דיון פלילי] |
|
| בשפ 1423/18 חאג' סאלח נ' מדינת ישראל (עליון; י' אלרון; 26/02/18) - 6 ע' |
| עו"ד: מורן פולמן, חנא בולוס |
עבירות בנשק, ובפרט עבירות סחר בנשק, מקימות חזקה מובנית של מסוכנות, שלא ניתן לאיינה באמצעות חלופות מעצר אלא במקרים חריגים. הראיות לכאורה במקרה דנן מלמדות על מסוכנות גבוהה של העורר, ובדין נקבע כי לא ניתן להורות על שחרורו לחלופת מעצר.
דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – מסוכנות
דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – חלופת מעצר
דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – ראיות לכאורה
.
נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של החזקה, נשיאה והובלת נשק וכן סחר בנשק. הערר הוא על החלטת ביהמ"ש המחוזי לעצור את העורר עד תום ההליכים.
.
ביהמ"ש העליון דחה את הערר בקבעו:
מבלי להידרש למלוא המסכת הראייתית הלכאורית, מהעובדות המתוארות בכתב האישום עולה בבירור כי בעת מעצרו שהה העורר ברכב בו נמצאו האקדחים, הרימונים והתחמושת. גרסת העורר לפיה לא ידע דבר על הימצאות הנשק ברכבו עומדת על בלימה, לנוכח הימצאותם של כלי הנשק מפוזרים באופן גלוי בחלל הרכב. אין בטענתו של העורר בדבר אחרים המשתמשים ברכב כדי לסייע בידו, במיוחד כאשר מחקירת המשטרה עולה כי הוא היה המשתמש היחידי ברכב באותו יום. על כך יש להוסיף את עדותם של שני השוטרים, אשר הבחינו, לגרסתם, בנהג הקטנוע הנמלט מהמקום לאחר שקיבל לידיו אקדח מאת העורר. נסיבות אלה מצביעות על תמונה ברורה ומוצקה באשר לקיומן של ראיות לכאורה.
עבירות בנשק, בפרט עבירות סחר בנשק, מקימות חזקה מובנית של מסוכנות, שלא ניתן לאיינה באמצעות חלופות מעצר אלא במקרים חריגים. נמצא, כי המקרה דנן אינו נמנה על אותם מקרים חריגים. העבירות החמורות המיוחסות לעורר והכמות הגדולה של כלי הנשק, הרימונים והתחמושת שהחזיק לכאורה, וכן האקדח הנוסף שמסר לרוכב הקטנוע שנמלט מהמקום – יש בהם כדי ללמד על מסוכנותו הרבה של העורר, ובדין קבע בימ"ש קמא כי לא ניתן להורות על שחרורו לחלופת מעצר. |
| חזרה למעלה |
|
| 3 [עבודה] [ביטוח] |
|
| בגץ 8882/17 יפה שמיע נ' בית הדין הארצי לעבודה (עליון; נ' הנדל, מ' מזוז, ע' ברון; 25/02/18) - 8 ע' |
| עו"ד: יורם הרשקוביץ, תומר אלטוס, ד"ר דוד סער |
החל מיום 1.10.2003 זכאותה של אלמנת פנסיונר לקצבת שאירים נקבעת בהתאם להוראות התקנון האחיד שהתקין הממונה על שוק ההון ביטוח וחיסכון. לפי החלופה הראשונה, נדרש כי בת זוגו של הפנסיונר גרה עמו לפחות שנה אחת רצופה קודם למועד בו נפטר. לשון הוראה זו ברורה ומדברת בעד עצמה. דרישה זו אף מתיישבת עם התכלית הסוציאלית שעומדת ביסוד קצבת השאירים.
עבודה – בית-הדין לעבודה – התערבות בגץ
עבודה – גימלאות – קצבת שאירים
ביטוח – קצבאות – קצבת שאירים
.
עתירה כנגד פסקי דינם של ביה"ד האזורי לעבודה וביה"ד הארצי לעבודה, שבמסגרתם נקבע כי לא קמה לעותרת זכאות לקבלת קצבת שאירים מאת המשיבה 2.
.
ביהמ"ש העליון בשבתו כבד"ץ דחה את העתירה על הסף בקבעו:
הלכה מושרשת היא כי בימ"ש זה אינו משמש כערכאת ערעור על ביה"ד הארצי לעבודה. בתי הדין לעבודה הם בעלי המומחיות והסמכות בתחום משפט העבודה, ועל כן ההתערבות בפסיקתם תיעשה במקרים חריגים בלבד – מקום שנפלה טעות משפטית מהותית בסוגיה עקרונית הנושאת השלכות רוחב, וכאשר שיקולי הצדק מחייבים תיקונה. תנאים אלה אינם מתקיימים בענייננו.
העותרת מבקשת לייחס לעתירה נופך עקרוני וטוענת כי יש לסטות מהגדרת "אלמנת פנסיונר" שבתקנון האחיד, כך שניתן יהיה להכיר בזכאותה לקצבת שאירים, על אף שלא עמדה בתנאי של מגורים משותפים עם המנוח בשנה שקדמה למועד פטירתו. לטענתה, תנאי "המגורים המשותפים" אינו תואם את רוח התקופה ופוגע בזוגות שהתגרשו "שהנם למודי ניסיון מפרק ראשון בחייהם ואשר מעדיפים לטובת הקשר הזוגי ובשל המטען עמו הם מגיעים כגון, ילדים, תחולת בית, הרגלים, טראומות עבר וכיו"ב, לוותר על מגורים משותפים ולקיים קשר זוגי מלא הגם שאינם דרים תחת קורת גג משותפת".
מיום 1.10.2003 פועלות קרנות הפנסיה הוותיקות ע"פ תקנון אחיד שהתקין הממונה על שוק ההון ביטוח וחיסכון. זכאות של אלמנת פנסיונר לקצבת שאירים נקבעת בהתאם להוראות תקנון זה, כשלפי החלופה הראשונה נדרש כי בת זוגו של הפנסיונר גרה עמו לפחות שנה אחת רצופה קודם למועד בו נפטר. לשון הוראה זו ברורה. דרישה זו אף מתיישבת עם התכלית הסוציאלית שעומדת ביסוד קצבת השאירים שנועדה ליתן מענה לצרכים של מי שנסמך על שולחן הנפטר והיה תלוי בו כלכלית עובר לפטירתו.
במסגרת הליך ערעור קודם שהתנהל בפני ביה"ד הארצי הצדדים הגיעו להסכמה שלפיה הדיון יוחזר לביה"ד האזורי להכרעה בשאלה עובדתית אחת ויחידה, והיא: האם העותרת והמנוח התגוררו יחד במשך שנה רצופה שקדמה לפטירתו וקיימו משק בית משותף. סוגיה זו התבררה עד תום – לעותרת ניתנו שתי הזדמנויות לשכנע את ביה"ד האזורי כי היא עומדת בתנאי התקנון האחיד, ובשתיהן לא עלה בידיה לעשות כן. משאלה פני הדברים, ניכר כי העתירה מהווה למעשה ערעור נוסף; וכזאת לא ניתן.
קביעות ביה"ד האזורי לפיהן העותרת לא התגוררה וניהלה משק בית משותף עם המנוח במשך שנה רצופה קודם לפטירתו מבוססות, בין היתר, על התרשמותו הבלתי אמצעית מהעדים. ביה"ד הארצי לא מצא להתערב בקביעות אלה מן הטעם שערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בכגון דא; דברים אלה יפים מקל וחומר אף בעתירה. משהעתירה אינה מצביעה על טעות משפטית מהותית בפסק הדין, אין עילה להתערב בו. |
| חזרה למעלה |
|
| 4 [בתי-משפט] |
|
| בגץ 8935/17 כוכבה רובין נ' משרד המשפטים - האגף לסיוע משפטי (עליון; נ' הנדל, ע' ברון, י' וילנר; 06/02/18) - 5 ע' |
| עו"ד: רותם סלמה |
ראש הלשכה לסיוע משפטי רשאי לדחות בקשת ייצוג אם נוכח כי ההליך המשפטי שמבוקש לנהלו חסר סיכוי. מקל וחומר, לסיוע המשפטי נתון שיקול דעת בנוגע לאופן ניהול ההליכים המשפטיים בהם מייצגים עורכי הדין מטעמו.
בתי-משפט – סיוע משפטי – שיקול דעת
בתי-משפט – סיוע משפטי – דחיית הבקשה והפסקת השירות
.
במסגרת העתירה מלינה העותרת על ייצוג משפטי שניתן לה ע"י האגף לסיוע משפטי במשרד המשפטים, ובפרט על "סירובו של האגף לסיוע משפטי לטפל בזכאותי לדירה שאושרה לי ע"י משרד השיכון".
.
ביהמ"ש העליון דחה את העתירה על הסף בקבעו:
ע"פ סעיף 4 לחוק הסיוע המשפטי, ראש הלשכה לסיוע משפטי רשאי לדחות בקשת ייצוג אם נוכח כי ההליך המשפטי שמבוקש לנהלו חסר סיכוי ("אין לו בסיס סביר מבחינת הדין, העובדות או הראיות"); מקל וחומר, לסיוע המשפטי נתון שק"ד בנוגע לאופן ניהול ההליכים המשפטיים בהם מייצגים עורכי הדין מטעמו.
השגות העותרת בנוגע לנתיב המשפטי בו יש לפסוע על מנת לקדם את מימוש זכאותה לדיור, קיבלו מענה הולם ומקצועי ע"י נציגי הסיוע המשפטי וטענותיה נשקלו ברצינות ובכובד ראש. אולם, במסגרת שיקול הדעת המקצועי הנתון לסיוע המשפטי, הוחלט כי אין תוחלת בהליך המשפטי בו מעוניינת העותרת, ועל כן הודע לה כי ניתן יהיה להעמיד לה ייצוג משפטי רק לצורך הגשת עתירה מנהלית. לא הונחה לפני בג"ץ תשתית עובדתית או משפטית המצביעה על פגם כלשהו בהחלטה זו, שעשוי להצדיק את התערבותו; והעובדה שהעותרת אינה שבעת רצון מן השירות המשפטי שניתן לה, אינה מספקת לעניין זה.
לא נמצא ממש אף בטענותיה של העותרת שלפיהן הגשת העתירה המנהלית נכפתה עליה ע"י הסיוע המשפטי. לעותרת הוסבר, חזור והסבר, כי ככל שאינה מעוניינת בייצוג משפטי באופן המוצע לה, ביכולתה לבקש את הפסקת הייצוג, ופתוחה לפניה האפשרות לפנות לערכאות באופן עצמאי ולפי ראות עיניה. בהמשך לאמור, העותרת היא שהחליטה לשתף פעולה עם אופן הייצוג שנבחר. אין לשעות לטענות החמורות שמעלה העותרת שלפיה העתירה המנהלית הוגשה שלא בידיעתה ובניגוד לרצונה. |
| חזרה למעלה |
|
| עבודה ארצי |
| 5 [רשויות מקומיות] [עבודה] |
|
| עע (ארצי) 37080-05-17 גאנן ח'ורי ג'יריס נ' מדינת ישראל (עבודה; לאה גליקסמן, אילן איטח, רועי פוליאק, נ.צ.: ש' צפריר, א' גדעון; 20/02/18) - 12 ע' |
| עו"ד: יונה סירוטה, אורית טורנר שטרנברג, אודליה גליק, דאוד כרייני |
ביה"ד דחה ערעור על דחיית תביעת המערערת לבטל את מינוי משיבה 2 לתפקיד מנהלת בית ספר יסודי בכפר יסיף. נפסק כי, למרות שנפל פגם בהרכב וועדת היועצים, אין לפסול את החלטתה להמליץ על משיבה 2 לתפקיד בנסיבות העניין, ונדחו טענות המערערת בדבר פגמים בהחלטה. בנוסף נדחו טענות המערערת בנוגע לניגוד עניינים ובכלל זה להסדר ניגוד העניינים עליו חתם ראש מועצת כפר יסיף – דודה של משיבה 2.
רשויות מקומיות – מועצות מקומיות – ניגוד עניינים
עבודה – משפט מינהלי – ניגוד עניינים
עבודה – עובדי מדינה – מכרזים
עבודה – בית-הדין לעבודה – ביקורת שיפוטית
.
משרד החינוך פירסם מכרז למשרה פנויה לתפקיד מנהל/ת בית ספר יסודי ב' בכפר יסיף (להלן: התפקיד). המערערת, המשיבה, ומועמדות נוספות, הגישו מועמדות לתפקיד. משיבה 2 (להלן: המשיבה) היא אחייניתו של ראש מועצת כפר יסיף. בהתאם לחוזר מנכ"ל התכנסה ועדת יועצים שהמליצה על המשיבה (להלן: ועדת היועצים). לאחר בחירתה, פנה משרד החינוך לוועדה למניעת ניגוד עניינים של נבחרי ציבור ברשויות המקומיות (להלן: הוועדה), ובעקבות הפנייה חתם ראש המועצה על הסדר ניגוד עניינים (להלן: ההסדר), שבמסגרתו האציל את כל סמכויותיו בתחום החינוך בכפר יסיף לחברי מועצה אחרים. בעקבות האמור, הגישה המערערת תביעה לבטל את מינוי המשיבה לתפקיד. התביעה נדחתה ומכאן הערעור.
.
בית הדין הארצי לעבודה (השופטים ל' גליקסמן, א' איטח, ר' פוליאק ונציגי הציבור ש' צפריר, א' גדעון) דחה את הערעור ופסק כי:
במקרה דנן נפגעה תכלית חובת הייצוג ההולם, נוכח העובדה שכל המועמדות היו נשים ונפל פגם בהרכב ועדת היועצים. עם זאת, בנסיבות העניין הפגם אינו מצדיק את פסילת החלטת הוועדה; טענות המערערת בדבר פגמים בהחלטת ועדת היועצים, הנוגעים לשיקולים זרים, חוסר סבירות או העדר מידתיות, נדחו; אשר לטענות בנוגע לניגוד עניינים, לכללי שירות המדינה (מינויים) (סייגים בקרבה משפחתית), או לחוזר מנכ"ל משרד החינוך הדן בהעסקת קרובי משפחה במוסדות חינוך, אין תחולה על העסקת המשיבה בבית הספר, מאחר שקרוב משפחתה (ראש המועצה) אינו מועסק באותו מוסד חינוכי, ואין לראות את המועצה ואת בית הספר כיחידה מינהלית אחת. יחד עם זאת, בנסיבות בהן המשיבה היא אחייניתו של ראש הרשות שבתחומה נמצא בית הספר עניין ניגוד העניינים טעון בחינה במסגרת העיקרון המשפטי הכללי של ניגוד עניינים. בענייננו נערך הסדר בהתאם להודעה בדבר כללים למניעת ניגוד עניינים של נבחרי הציבור ברשויות המקומיות, המסמיך את יו"ר הוועדה לתת חוות דעת לעניין מניעת ניגוד עניינים מבלי לכנס את הוועדה בבקשות שלדעתו הן דחופות או שאין בהן שאלה הדורשת את כינוס הוועדה. ההחלטה שלא לכנס את הוועדה ואישור ההסדר לא נתקבלו על ידי יו"ר הוועדה אלא על ידי ממלאת מקומה. הטענה כי לממלאת מקום יו"ר הוועדה לא הייתה סמכות ליתן חוות דעת או להחליט שלא לכנס את הוועדה הועלתה לראשונה בסיכומים, ללא הנמקה ואין להידרש לה, ולכן ההנחה היא שממלאת מקום יו"ר הוועדה הייתה מוסמכת להפעיל את סמכויות יו"ר הוועדה.
אשר לטענות המערערת בעניין תוכנו של ההסדר שערך ראש המועצה, ולטענה כי אין תוקף להסדר כיוון שלא נדון על ידי הוועדה. לא נמצא כי יש הצדקה להתערבות בשיקול דעת הרשות המופקדת על גיבוש ועריכת הסדרי ניגוד עניינים, שקבעה כי ההסדר מנטרל את החשש לניגוד עניינים בממשקים שבין הרשות המקומית לבין בית הספר; עצם כהונתו של דודה של המשיבה כראש הרשות אינו פוסל אותה מלהתמודד על המכרז, בכפוף לחובת הגילוי על הקשר המשפחתי, ולאחר שהיא נבחרה על ידי הגורמים המוסמכים, כפי שנעשה. לפיכך, מתן אפשרות למשיבה להתמודד על התפקיד אינו יכול להיחשב כפגיעה במערערת ובמועמדות האחרות; למועמדים במכרז אין זכות טיעון לפני הגורמים המופקדים על עריכת הסדר ניגוד עניינים בטרם קבלת ההחלטה אם ניתן לערוך הסדר כזה ובקשר לתוכנו. ודוק, אין בכך כדי לשלול את זכותם לתקוף את ההסדר לאחר שהוא נקבע.
אין לפסול את ההסדר שערך דודה של המשיבה, ראש המועצה, בשל העובדה שלא נערך במקביל הסדר עליו חתמה המשיבה. ההסדר אושר על ידי נציגת היועץ המשפטי בוועדה האמונה על עריכת הסדרי ניגוד עניינים, ואין הצדקה להתערבות בשיקול דעתה ולקבוע כי ההסדר אינו מנטרל במידה מספקת את ניגוד העניינים. גם בהתייחס להחלטת מ"מ יו"ר הוועדה שלא להביא את העניין לוועדה מהטעם שהוא לא העלה שאלה הדורשת את כינוס הוועדה וניתן היה ליתן הנחייה על יסוד עמדותיה הכתובות של הוועדה בעבר אין מקום להתערב בשיקול דעתה המקצועי; המערערת לא הצביעה על מקור נורמטיבי המחייב פרסום פומבי של ההסדר ולא פירטה כיצד והיכן יש לפרסמו. בכל מקרה, גם אם לתושבי כפר יסיף או למורי ועובדי בית הספר מוקנית זכות לדעת על ההסדר, אין לנושאים אלה רלוונטיות להכרעה בענייננו - תוקף מינויה של המשיבה למנהלת בית הספר. אין חשיבות גם לשאלה אם דודה של המשיבה חתם על ההסדר לפני או אחרי הבחירה במשיבה. הקובע הוא שמינוי המשיבה לא אושר על ידי מנכ"לית משרד החינוך, עד לחתימה על ההסדר. |
| חזרה למעלה |
|
| 6 [עבודה] [משפט חוקתי] |
|
| עע (ארצי) 44776-05-16 נאוה סירטו נ' הפניקס קרנות פנסיה מאוזנות וותיקות בע"מ (עבודה; ורדה וירט ליבנה, סיגל דוידוב מוטולה, חני אופק גנדלר, נ.צ.: ש' צפריר, ש' נוימן; 19/02/18) - 31 ע' |
| עו"ד: אריאל שמר, שלומי אלעד |
מעסיק אינו רשאי לפטור עצמו מלהגיש בקשה להיתר פיטורים עובדת בהריון ולפדות תקופה זו בכסף, בכך שהוא מורה לעובדת לשבת בבית ולשלם לה את שכרה באותה תקופה; משיבה 1 הפרה את חוק עבודת נשים מאחר שלא פנתה לקבלת היתר לפיטורי המערערת במהלך תקופת הריונה, והחליטה לשלם למערערת את מלוא זכויותיה כאילו עבדה בפועל, ובנסיבות העניין עליה לשלם למערערת פיצוי בגין הפרת חוק עבודת נשים בסך של 70,000 ₪.
עבודה – עבודת נשים – פיטורי עובדת בהריון
עבודה – עבודת נשים – פיטורין בתקופה המוגנת שלאחר החזרה מחופשת לידה
משפט חוקתי – זכויות הפרט – הזכות לעבוד
.
הדיון נסב אודות השאלה האם היה מקום לפטור את המעסיקה-משיבה 1 (להלן: המשיבה) מלפנות לקבל היתר לפיטורי המערערת לפי חוק עבודת נשים (להלן: החוק) במהלך תקופת הריונה, ולאפשר למשיבה להחליט שבמקום לבקש היתר לפי החוק היא תשלם למערערת את מלוא זכויותיה כאילו עבדה בפועל, זאת על רקע טענת המשיבה כי אילו הייתה מעסיקה את המערערת בפועל היו נגרמים לה נזקים.
.
בית הדין הארצי לעבודה (סגנית הנשיא ו' וירט ליבנה, השופטות ס' דוידוב-מוטולה ח' אופק גנדלר ונציגי הציבור ש' צפריר, ש' נוימן) קיבל את הערעור בחלקו ופסק כי:
ביה"ד עמד על הדרישה הרווחת בשוק התעסוקה להתמסרות מוחלטת לעבודה, הנמדדת במונחים של זמן ועל ההשלכה של דרישה זו על יכולתן של עובדות בתקופות של הריון, לידה והורות להשתלב בשוק התעסוקה. ביה"ד עמד על מסגרת ההגנה שמקנה החוק לנשים בתקופות של הריון, לידה והורות ועל האיסורים לפטר עובדת בתקופת הריון ובתקופה של 60 ימים לאחר סיום תקופת הלידה וההורות (להלן: התקופה המוגנת), ובאפשרות של המעסיק לבקש היתר לפיטורים כאמור בחוק. ביה"ד דן בהצדקות למנגנון הגנה זה הקבוע בחוק, ובתפקיד שהוא ממלא בהגנה על זכותה של העובדת לעבוד. ביה"ד עמד על התכלית של איסור הפיטורים בתקופה המוגנת, שהיא למנוע מהמעביד לסכל את שובה של העובדת לעבודתה, להבטיח את זכותה לחזור לעבודתה בתום חופשת הלידה ועל ידי כך ליתן לה הזדמנות ממשית לחזור ולהשתלב בעבודה ולהוכיח את יכולותיה גם לאחר ההיעדרות הממושכת מהעבודה, ולממש את זכותה לעבודה.
סעיפים 9(א) ו-9(ג)(1א) לחוק אוסרים על מעסיק באופן קטגורי לפטר אישה במהלך הריון ובתקופה המוגנת. עם זאת בסעיפים נקבעה הוראה המאפשרת למעסיק לפנות בבקשה לקבלת היתר לפיטורים בתקופות אלה. בקשת ההיתר לפיטורים היא בבחינת מנגנון הגנה לתקופות שהן מועדות לפיטורי נשים עובדות. על רקע חשיבות איסור הפיטורים ותכלית ההגנה המוקנית לעובדת, כבר נפסק כי אין לאפשר למעסיק לפדות את תקופת איסור-הפיטורים בכסף. כלומר, מעסיק אינו רשאי לוותר על עבודתה בפועל של העובדת תוך המשך תשלום שכרה כרגיל. לנוכח תכלית ההגנה בתקופת ההריון ולנוכח חשיבותה של הזכות לעבוד לא ניתן לפדות בכסף גם את תקופת איסור הפיטורים במהלך ההריון. אמנם, הליך בקשת ההיתר לפיטורים פרוצדוראלי בעיקרו. עם זאת, יש לו תכלית עצמאית שנועדה להבטיח כי ההחלטה בנוגע לפיטוריה של עובדת בהריון או עובדת בתקופה המוגנת תתקבל באופן הוגן ותוך שקילת שיקולי מדיניות נוספים על שיקוליו הפרטיים של המעסיק. מעסיק אינו יכול לפדות את תקופת ההגנה שמעניק החוק בכסף. לפיכך, מעסיק שאינו מעוניין עוד בהמשך עבודתה של העובדת נדרש לבקש מהממונה היתר לפיטורים. הוא אינו יכול לוותר על עבודת העובדת ולפטור עצמו מהחובה לבקש היתר לפיטורים בכך שישלם לה את שכרה במהלך תקופת ההריון. יש טעם של ממש לפנות בבקשה להתיר את הפיטורים במהלך ההריון מהטעם שלממונה ניתן שיקול דעת רחב לדון בבקשות להתיר פיטורים במהלך הריון גם אם אלו אינם קשורים להריון. דהיינו, הגנה מפני פיטורי עובדת בתקופת ההריון לא מוגבלת רק למקרים בהם הפיטורים קשורים סיבתית להריון אלא יש מכלול שיקולים שעל הממונה לשקול במסגרת בקשה להתיר פיטורי עובדת בהריון.
המשיבה הפרה את חובתה לפי החוק ועליה לפצות את המערערת. אין מקום לדון בטענות ההגנה של המשיבה, מאחר שהמשיבה לא הגישה בקשת היתר לפיטורים. ודוק, אפשר שבמצבים מסוימים מעסיק שהגיש בקשת היתר לפיטורים יחליט שהעובדת תישאר בביתה בשל התנהלותה הקלוקלת עד להחלטת הממונה בבקשת ההיתר, ושהתנהלות העובדת תהווה הגנה טובה. אלא שאין זה המצב בענייננו משום שהמשיבה כלל לא הגישה בקשת היתר לפיטורים. היא החליטה על דעת עצמה לא להגיש בקשת היתר לפיטורים ולהוציא את המערערת לחופשה כפויה.
אשר לסעד הראוי, סעיף 13א(א) לחוק קובע כי לביה"ד סמכות לפסוק פיצויים בשיעור שייראה לו אף אם לא נגרם לעובדת נזק של ממון. בנוסף, סעיף 13א(ב)(1) לחוק קובע כי אם העובדת פוטרה בניגוד לסעיף 9 לחוק, ביה"ד יפסוק לה פיצויים שסכומם לא יפחת מ-150% מהשכר שהיה מגיע לה במהלך התקופה המזכה. סעיף זה קובע סף מינימאלי לקביעת הפיצוי בגין הפרת החוק בכפוף לשיקול דעת במקרים חריגים. ביה"ד הותיר את הדיון בשאלה האם המילים "אף אם לא נגרם נזק של ממון" שוללות את סמכות ביה"ד לפסוק פיצוי בגין נזק שאינו ממוני מקום בו נפסק פיצוי בסך 150%, שכן למערערת לא נגרם נזק ממון שכן קיבלה את כל זכויותיה במשך ההריון ובתקופה המוגנת והמערערת אף לא עתרה לפיצוי ממוני בשיעור 150%, אך ציין כי הוא נוטה למתן תשובה שלילית לשאלה זו; המשיבה הפרה את החוק בכך שלא ביקשה היתר כנדרש לפיו אלא הורתה למערערת שלא לחזור לעבודתה. פיצוי בלתי ממוני זה אינו צריך להיות נגזרת משכר העובדת, שכן הפסול בהתנהגות המעסיק, כמו גם עגמת הנפש וצערה של העובדת, אינו מושפע מגובה שכרה, ובשים לב לתכליתו הרחבה של החוק, על המשיבה לפצות את המערערת בסכום של 70,000 ₪. |
| חזרה למעלה |
|
| 7 [עבודה] |
|
| עע (ארצי) 45187-09-15 יגאל חובל נ' ח.י. ויטמינס בע"מ (עבודה; לאה גליקסמן, סיגל דוידוב, רועי פוליאק, נ.צ.: א' ירון; 18/02/18) - 17 ע' |
| עו"ד: אהרון כהן, יהודה אדרי, ענת דוידוב |
המערער אינו זכאי לפיצויי פיטורים בדין מפוטר בגין הרעת תנאי עבודה לפי סעיף 11 לחוק פיצויי פיטורים. זאת מאחר שטענת המערער כי התפטר מעבודתו בשל ירידה בשכרו הופרכה, ולא התקיימו התנאים הנוגעים לקשר סיבתי ומתן התראה למעסיק.
עבודה – התפטרות – הרעה בתנאי עבודה
עבודה – התפטרות – כמעשה פיטורין
עבודה – פיצויי פיטורין – התפטרות כפיטורין
עבודה – פיצויי פיטורין – זכאות
.
עיקר הערעור נסב אודות שאלת זכאות המערער לפיצויי פיטורים מהמשיבים, נוכח טענתו להתפטרות בדין מפוטר בגין הרעת תנאי עבודה.
.
בית הדין הארצי לעבודה (מפי השופטת ל' גליקסמן ובהסכמת השופטים ס' דוידוב-מוטולה, ר' פוליאק ונציג הציבור א' ירון) דחה את הערעור ופסק כי:
עובד המבקש להוכיח זכאותו לפיצויי פיטורים מכוח סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, צריך לעמוד בשלושה תנאים: להוכיח כי הייתה הרעה מוחשית בתנאי העבודה או נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו העובד שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו; להוכיח כי התפטר בשל כך ולא מטעם אחר, דהיינו, עליו להוכיח קיומו של קשר סיבתי בין ההתפטרות להרעה או הנסיבות; להוכיח כי נתן התראה סבירה למעביד על כוונתו להתפטר והזדמנות נאותה לתקן את ההרעה או את הנסיבות, ככל שהיא ניתנת לתיקון. לתנאי השלישי קיים חריג, לפיו אי מתן התראה לא ישלול את הזכות לתשלום פיצויי פיטורים כאשר ברור כי המעביד אינו יכול או אינו מתכוון לפעול לתיקון ההרעה המוחשית או הנסיבות או במקרים בהם תנאי עבודתו של העובד נחותים מתנאי העבודה לפי הוראות החוק במידה ניכרת. המערער לא הוכיח זכאות לפיצויי פיטורים בהעדר הוכחה של הרעה מוחשית בתנאי העבודה. טענת המערער כי התפטר מעבודתו בשל ירידה בשכרו הופרכה.
אשר לשאלה האם הוכח קשר סיבתי בין ההתפטרות להרעה הנטענת, הן עיתוי העלאת הטענה בדבר התפטרות עקב הרעה מוחשית, הן חילופי הגרסאות של המערער בדבר מקור זכאותו לפיצויי פיטורים, עת טען לסירוגין לזכאות מכוח החוק מנימוקים שונים, ולזכאות מכוח הסכמה, והן העובדה כי טענתו העיקרית בדבר הפחתת שכרו הופרכה, מביאים למסקנה שאין לקבל את גרסת המערער כי התפטר מעבודתו עקב הרעה מוחשית או עקב נסיבות שביחסי עבודה שבהן אין לדרוש ממנו להמשיך בעבודתו; אשר לשאלה האם המערער לא נתן התראה סבירה והזדמנות לתקן את ההרעה או הנסיבות, אין מחלוקת, כי טרם התפטרותו לא נתן המערער לחברה התראה כי בכוונתו להתפטר מעבודתו בחברה, וכך לא ניתנה לה הזדמנות לתקן את ההרעה או הנסיבות. טענת המערער כי נוכח ההפרה השיטתית של זכויותיו חל החריג לכלל שלפיו העובד אינו חייב להעמיד את המעסיק על כוונתו להתפטר מקום בו הסיכוי שהמעסיק ישנה את דרכיו הוא מזערי, נדחתה. בנסיבות המקרה לא חל החריג. הטענה בדבר הפחתת שכר לא הוכחה. בנוסף, ככלל, שולמו למערער זכויותיו, וגם אם תשלום כלשהו שולם בחסר, אין מדובר במצב שבו לא היה טעם בפניית המערער למעסיק על מנת שישלם את זכויותיו. לאור האמור, נדחתה טענת המערער כי היה זכאי לפיצויי פיטורים לפי סעיף 11 לחוק פיצויי פיטורים.
בנסיבות שבהן המערער עבד במשך כל התקופה באותו מקום עבודה, חילופי המעסיקים היו בידיעתו ובהסכמתו המלאה ומשיבה 1, המעסיק האחרון, אינה מתכחשת למחויבות כלפיו מתחילת עבודתו, לא קמה זכאות לפיצויי פיטורים במועד כלשהו במהלך תקופת העבודה עקב חילופי מעסיקים; אשר לטענה כי המערער היה זכאי לפיצויי פיטורים עקב העובדה שלא נערך עמו הסכם בכתב עם חילופי המעסיקים, הרי שחילופי המעסיקים נעשו בהסכמה והיה ברור לצדדים כי משיבה 1 אחראית לכל זכויות המערער בעד כל תקופת עבודתו במקום העבודה. |
| חזרה למעלה |
|
| עבודה אזורי |
| 8 [עבודה] |
|
| סעש (ת"א) 42682-03-17 גוונים,יבוא ושווק צבעים בע"מ נ' שרון עזמי (עבודה; שמואל טננבוים; 14/02/18) - 15 ע' |
| עו"ד: אורית ליפשיץ, רמי מימון |
ביה"ד דן בבקשת המבקשת למתן צווי מניעה זמניים כנגד המשיבים, וקבע כי משיב 1 חתם על התחייבות לשמירת סודיות ואי תחרות למשך 12 חודשים וכי הוכח קיומו של אינטרס לגיטימי עליו מבקשת המבקשת להגן שהוא רשימת לקוחות קבועים, על המידע הגלום בה. עם זאת, נוכח חלוף הזמן נחלש האינטרס הלגיטימי עליו ניתן לבסס הגבלת עיסוק ולא נמצאה הצדקה למתן צו גורף להגבלתו, כך שניתנו צווי מניעה זמניים לתקופה מוגבלת.
עבודה – יחסי עבודה – הגבלת עיסוק
עבודה – יחסי עבודה – סודות מקצועיים
עבודה – חוזה עבודה – הגבלת חופש העיסוק
עבודה – חוזה עבודה – תניית אי תחרות
.
המבקשת הגישה בקשה למתן צו מניעה זמני כנגד המשיבים, שעיקרו למנוע מהמשיבים לעשות שימוש כלשהו ברשימת לקוחותיה וכן האוסר עליהם לפנות ללקוחות המבקשת ולקיים עמם קשר מסחרי, לכל הפחות לתקופה של שנה אחת ממועד סיום עבודתו של המשיב 1 במבקשת. עוד התבקש ליתן צו זמני האוסר על משיבה 2, לפנות באופן שיטתי ויזום לעובדי המבקשת על מנת לשדלם לעבור ולעבוד במשיבה 2 והאוסר עליה להעסיק את משיב 1, עובד לשעבר של המבקשת שעבד בתפקיד של סוכן מכירות, במישרין או בעקיפין, או להתקשר עמו בכל דרך אחרת לצורך שיתוף פעולה עסקי מתחרה במבקשת, במשך התקופה האמורה. הבקשה הוגשה בהמשך לבקשה לצווים זמניים שהוגשה בתיק אחר (להלן: תיק אדיב) כנגד עובד לשעבר אחר של המבקשת וכנגד משיבה 2.
.
בית הדין האזורי לעבודה (סגן הנשיא ש' טננבוים) קיבל את הבקשה בחלקה ופסק כי:
לפי סעיף 5 לחוק עוולות מסחריות, "סוד מסחרי" הינו: "מידע עסקי, מכל סוג, שאינו נחלת הרבים ושאינו ניתן לגילוי כדין בנקל על ידי אחרים, אשר סודיותו מקנה לבעליו יתרון עסקי על פני מתחריו, ובלבד שבעליו נוקט אמצעים סבירים לשמור על סודיותו". כדי שמידע ייכלל בגדר של "סוד מסחרי", על הטוען שהוא כך להוכיח את מהותו של המידע (שהוא מידע עסקי, שאינו נחלת הרבים, שאינו ניתן לגילוי כדין בנקל, שסודיותו מקנה לבעליו יתרון עסקי), ואת העובדה שהבעלים של הסוד נוקט אמצעים סבירים לשמור על סודיותו. רשימת לקוחות יכול ותהיה בגדר סוד מסחרי כאשר מדובר בלקוחות ממשיים או בלקוחות קבועים ולא בלקוחות פוטנציאליים שאת שמותיהם ניתן לדלות ממקורות מידע הנגישים לכלל. רשימת הלקוחות תוכר כסוד מסחרי אם יוכח כי נדרש מאמץ מיוחד להשיג את הרשימה וכאשר יוכח כי יש ערך מוסף כלשהו בקבלת הרשימה מן המוכן. חשיבות רשימת הלקוחות אינה נובעת רק מזיהוי הלקוחות אלא גם מתנאי העסקאות לרבות תנאי התשלום, מהמוצרים שרכשו הלקוחות ומהטיפול שניתן להם. מכאן, שהסוד המסחרי אינו מתמצה רק בשמות הלקוחות, אלא גם בפרטים הקשורים בהתקשרות עימם. במקרה זה בתיק אדיב נקבע כי רשימת הלקוחות של המבקשת על המידע הגלום בה, הנה בגדר סוד מסחרי וקביעה זו יפה אף לתיק זה. בנוסף, נמצא כי קיימות ראיות לכאורה שהמשיבים פנו אל לקוחות המבקשת. די בראיות שהוצגו כדי לקבוע כי קיים חשש לשימוש בסוד המסחרי של המבקשת על ידי המשיבים. אף כי לחלק מלקוחות המבקשת המנויים בדו"ח מעקב ניתן להגיע דרך האינטרנט, רשימת הלקוחות של המבקשת הוכרה בתיק אדיב כסוד מסחרי לא רק בשל הקושי הטמון בהשגת הלקוחות אלא גם בשל המידע הגלום בה, שאינו מצוי בנחלת הכלל ואשר איסופו כרוך במאמץ.
אשר לסעדים, משיב 1 חתם על התחייבות לשמירת סודיות ואי תחרות למשך 12 חודשים. כמו כן, הוכח קיומו של אינטרס לגיטימי עליו מבקשת המבקשת להגן – רשימת לקוחות קבועים, על המידע הגלום בה. חרף האמור, בשלב זה, כאשר בכל התקופה עד למתן החלטה זו עובד משיב 1 אצל משיבה 2, חלוף הזמן מוביל להיחלשות האינטרס הלגיטימי עליו ניתן לבסס הגבלת עיסוק. בנסיבות אלה לא נמצאה הצדקה למתן צו גורף להגבלת עיסוק. למבקשת תעמוד זכות לעתור להשבת נזקיה בתיק העיקרי. בחינת הסעד הראוי צריכה להיעשות בשים לב למאזן הנוחות ולנזק האפשרי שיכול להיגרם לכל אחד מהצדדים כמו גם לצדדים שלישיים שאינם צד להליך. בהקשר זה, למבקשת נגרם נזק כפול, שכן מעבר לכך שעובדים עוברים לעבוד אצל המשיבה 2 תוך שימוש במידע הגלום בסוד המסחרי של המבקשת, היא אף נותרת ללא סוכנים בשטח שייתנו מענה ללקוחות הנותרים; המשיבים לא הצביעו על נזק קונקרטי שעלול להיגרם להם במתן הצו, לבד מפגיעה בפרנסת המשיב 1, נזק שלא יתממש בפועל נוכח אי מתן הצו להגבלת עיסוק. התנהלות המשיבים, וסמיכות הזמנים בתיק דנן ובתיק אדיב בין סיום עבודתם של עובדי המבקשת ותחילת העסקתם אצל המשיבה, כאשר בתיק אדיב נמצא כי העובד פנה ללקוחות המבקשת בהיותו עובד משיבה 2 והציע להם לקנות ממנה סחורה, אך מחזקת את המסקנה כי קיים חשש ממשי לפיו משיבה 2, באמצעות עובדים לשעבר של המבקשת שבידם מידע בדבר הסודות המסחריים של המבקשת, פונה ללקוחות ממשיים של המבקשת, וכנראה משדלת אותם לעבור ולעבוד מולה.
לסיכום ניתן צו זמני האוסר על משיב 1 לעשות שימוש כלשהו ברשימת הלקוחות של המבקשת (הנמנים על קבוצות כמפורט בפסק הדין) והעברתה לצד שלישי, לרבות משיבה 2 ו/או לגלות לכל גורם שהוא, כל מידע סודי שהגיע אליו במהלך עבודתו אצל המבקשת ושאינו בגדר נחלת הכלל; ככל שהועבר המידע/הרשימה האמורים, ניתן צו האוסר על משיבה 2 לעשות שימוש במידע האמור למשך 4 חודשים ממועד מתן ההחלטה; ניתן צו זמני האוסר על המשיבים לקיים כל קשר מסחרי ו/או עסקי, לרבות מו"מ, במישרין או בעקיפין, עם לקוחות המבקשת המנויים בקבוצות המפורטות בפסק הדין, במשך תקופה של 4 חודשים ממועד מתן ההחלטה. |
| חזרה למעלה |
|
| 9 [עבודה] [דיון אזרחי] |
|
| סעש (ת"א) 62194-12-17 רונית בן עזרא נ' מועצה מקומית באר יעקב (עבודה; תומר סילורה, נ.צ.: ד' פינקלשטיין, א' גנור; 11/02/18) - 16 ע' |
| עו"ד: רוני קלויר עמרם, רעות שגיב גרטלר, יסכה פישר יוסף |
ועדת מנהל השירות של משרד הפנים לא אישרה הסדרת העסקת המבקשת בהיבט של קרבת משפחה לראש המועצה-המשיבה 1. ביה"ד פסק כי, נפל פגם בהחלטת הוועדה משלא ניתנה למבקשת זכות טיעון מלאה בפני הוועדה, ולפיכך הורה להשיב את עניינה של המבקשת לוועדה, לעיון מחדש בהחלטתה, תוך מתן אפשרות למבקשת להעביר את טיעוניה המלאים.
עבודה – משפט מינהלי – זכות הטיעון
עבודה – משפט מינהלי – ניגוד עניינים
עבודה – בית-הדין לעבודה – ביקורת שיפוטית
דיון אזרחי – סעדים – סעד שלא נתבקש
.
המבקשת מועסקת בשירות משיבה 1 (להלן: המועצה) כעובדת ניקיון. ועדת מנהל השירות של משרד הפנים (להלן: הוועדה) לא אישרה הסדרת העסקת המבקשת בהיבט של קרבת משפחה לראש המועצה בהתאם לצו המועצות המקומיות (נוהל קבלת עובדים לעבודה), תשל"ז-1977. מכאן בקשת המבקשת, שגיסה הוא ראש המועצה, למתן צו למניעת פיטוריה והשבתה לעבודה עד להכרעה בתביעתה.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופט ת' סילורה ונציגות הציבור ד' פינקלשטיין, א' גנור) פסק כדלקמן:
עקרונות המשפט המנהלי, כללי הצדק הטבעי, כללי המנהל התקין וחובת ההגינות ותום הלב מחייבים שמירה על העיקרון המהותי האוסר על עובד ציבור להימצא במצב של חשש לניגוד עניינים בעבודתו הציבורית. בהתאם לפסיקה, מקום בו נקבעה הוראת חוק מפורשת בדבר איסור על ניגוד עניינים, יש ליתן לה את מלוא כובד המשקל ואין לצמצם פרשנותה. במקרה כזה אין צורך בהוכחת חשש לניגוד עניינים, שהרי קיימת חזקה שבדין. בימ"ש אינו נדרש לבדיקה פרטנית כאשר קיימת הוראה סטטוטורית האוסרת ניגוד עניינים, המכניסה את הנושא המסדר לתחום ניגוד העניינים האסור, והיא מעידה על השקפת המחוקק כי ניגוד העניינים פוגע בתקינות המינהל ובאמון הציבורי בו. במקרה זה קיימים דברי חקיקה בצו המועצות המקומיות וצו המועצות המקומיות (נוהל קבלת עובדים לעבודה) המסדירים העסקת עובדים במועצות המקומיות.
הוועדה מוסמכת להתיק העסקת עובד בעל קרבת משפחה אסורה, אם הוגשה בקשה כאמור מטעם ראש הרשות המקומית. על הוועדה לבחון, בין היתר, את אופי קבלת העובד לעבודה והאם יש חשש כי המועמד זכה בעבודתו בגלל קרבת משפחתו לנבחרי הציבור או לעובדי הרשות. מול אלה נבחנות נסיבות מיוחדות, ככל שישנן, המצדיקות את ההעסקה, כגון כישורים מיוחדים, היותו מועמד יחיד או צורך דחוף אחר של הרשות. במקרה זה נפל פגם בהחלטת הוועדה משלא ניתנה למבקשת זכות טיעון מלאה. אמנם הלכה היא כי ביה"ד לעבודה לא ישים שיקול דעתו תחת שיקול דעתה של הרשות המוסמכת כל עוד לא נפל בהפעלת שיקול הדעת פגם היורד לשורשו של עניין וכל עוד ההחלטה עומדת בדרישות המשפט המינהלי, וביניהן סבירות ומידתיות. בהתאם להלכה זו, בבחינת סבירותה של החלטת הועדה, יש לבדוק, בין היתר, אילו שיקולים עמדו בפניה טרם מתן החלטתה.
ביה"ד עמד על השיקולים הנטענים על ידי המבקשת וקבע כי אמנם ניתנה למבקשת זכות הטיעון בפני הוועדה על ידי האפשרות לטעון טענותיה בכתב, אך מקום בו לא ניתנה לה שהות מספקת לקבל ייעוץ מגורם מקצועי טרם מילוי הטופס ולחלופין אפשרות זו לא הוסברה לה, יש מקום לאפשר למבקשת להעלות טענותיה המלאות בפני הוועדה ולשם כך יש לכנסה פעם נוספת. אמנם סעד השבת עניינה של המבקשת לדיון מחדש בוועדה לא התבקש על ידה במסגרת הבקשה לסעד זמני כי אם רק ביטול ההחלטה, אך יש לראות את השבת עניינה לדיון מחדש כנובעת ישירות מבקשתה לביטול ההחלטה. אין מחלוקת כי העובדות הדרושות למתן הסעד התבררו בפני ביה"ד וכאשר לנגד עיני ביה"ד מונחת עשיית הצדק וליבון השאלות שבמחלוקת, זהו הסעד הנכון והראוי ביותר לנסיבות המתוארות. לפיכך, עניינה של המבקשת יושב לדיון מחדש בוועדה. |
| חזרה למעלה |
|
| מנהלי |
| 10 [תכנון ובנייה] |
|
| עתמ (ת"א) 36703-10-16 ועדה מקומית לתכנון ובניה תל אביב נ' ועדת ערר מחוזית לתכנון ובניה, מחוז תל-אביב (מנהלי; צילה צפת; 18/02/18) - 12 ע' |
| עו"ד: דוד שוב , מיכה גדרון , בנימין לוין |
לא רק שפרשנות וועדת ערר סבירה נוכח לשון התוכנית ותכליתה, אלא שהיא אף תואמת את הפרשנות היחידה האפשרית. התוכנית אינה מאפשרת שימוש של תחנת משטרה במקרקעין במסגרת היתר החורג מהיתר.
תכנון ובנייה – שימוש חורג – היתר לשימוש חורג
תכנון ובנייה – תכניות – פירושן
.
בעתירה המינהלית דנא, משיגה הוועדה המקומית על החלטת וועדת ערר מחוזית לתכנון ובנייה, אשר החליטה שלא להתיר שימוש חורג מהיתר במבנה בזק, באופן שתוקם בו תחנת משטרה.
.
בית המשפט דחה את העתירה, ופסק כלהלן:
וועדת הערר, אשר בחנה את התכליות המפורטות בתכנית, אל מול בקשת ההיתר לשימוש של תחנת משטרה, קיבלה את הערר וקבעה בהחלטתה כי שימוש זה אינו תואם את התוכנית.
מדובר בפרשנות פשוטה של התוכנית. הפוך והפוך בתוכנית ולא תמצא פרשנות המאפשרת שימוש של תחנת משטרה פעילה 24 שעות ביממה על כל הכרוך בפעילות זו, לרבות תנועת מכוניות משטרה המפעילות תדיר צופרים, עומסי תנועת כלי רכב וקהל רב הנזקק לשירותיה, 24 שעות ביממה.
סעיף 145(ב) לחוק התכנון והבנייה קובע, כי מוסד תכנון לא ייתן היתר אלא אם כן ההיתר מתאים לתוכנית החלה על הקרקע או הבניין הנדון. קיים טעם לפגם במתן היתר למשטרת ישראל האמונה על אכיפת החוק, להעתיק את משכנה למבנה בזק בניגוד ללשון ותכלית התוכנית (חיקוק), באמצעות כפיית פרשנות שתותאם לאינטרס זה. |
| חזרה למעלה |
|
| 11 [משפט מינהלי] |
|
| עתמ (נצ') 46386-11-17 לטיף פראג' נ' אגף רישוי כלי יריה - המשרד לביטחון פנים (מנהלי; דני צרפתי; 08/02/18) - 5 ע' |
| עו"ד: |
עסקינן בעתירות כנגד החלטת המשיב לדחות את בקשת העותרים לחידוש רישיון נשק. נקבע כי התנהלות החוסמת את הזכאי לפעול לחידוש רישיון רק משום שאיחר בהשלמת התהליך, יהיו הסיבות לאיחור אשר יהיו, אינה התנהלות סבירה.
משפט מינהלי – רישוי – כלי ירייה
משפט מינהלי – רישוי – החזקת נשק
משפט מינהלי – בית-המשפט לעניינים מינהליים – ביקורת שיפוטית
.
עתירות כנגד החלטת המשיב לדחות את בקשת העותרים לחידוש רישיון נשק, על פי זכותם על פי הוראות המעבר, מהטעם כי איחרו בהשלמת הפעולות הדרושות במסגרת בקשה לחידוש.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
מהחלטות פקיד הרישוי, כפי שהן מוצגות בעניינם של העותרים, כלל לא קיים פקיד הרישוי דיון באפשרות להכיר בזכותם של העותרים לחדש הרישיון למרות האיחור בהשלמת התהליך והוא למעשה דחה בקשתם כמי שלא עומדים בתבחינים החדשים.
התנהלות כאמור החוסמת את הזכאי לפעול לחידוש רישיון על פי הוראות המעבר רק משום שאיחר בהשלמת התהליך, יהיו הסיבות לאיחור אשר יהיו, אינה התנהלות סבירה. על אחת כמה וכמה לא סביר הוא שגם במסגרת הליך ערר לא נערכת כל בחינה האם קיימת בכל זאת הצדקה לדון בזכות להמשיך ולשמור את הרישיון, יהיו הסיבות לאיחור אשר יהיו.
התנהלות רשות, הנמנעת מבחינה פרטנית של בקשות להארכת מועד, אינה התנהלות סבירה וסופה להרבות התדיינויות שלא לצורך, יש בה לפגוע באזרח ובנוסף ולא פחות חשוב, יש בה ליצור אפליה בין אזרח שיכול להרשות לעצמו ייצוג משפטי לבין אזרח שלא ונאלץ להשלים עם שלילת רישיונו למעשה. |
| חזרה למעלה |
|
| 12 [משפט מינהלי] |
|
| עמנ (חי') 6157-12-17 אלכסנדר פרוקופוב נ' משרד הפנים (מנהלי; אברהם אליקים; 16/01/18) - 9 ע' |
| עו"ד: ליאת שטיינברג חרל"פ, אורלי מירון-שקד |
נדונה השאלה, האם יש להתערב באופן בו נבחנה ״כנות״ קשר הנישואין שבין המערער לבין המערערת.
משפט מינהלי – כניסה לישראל – בן זוג זר הנשוי לאזרח ישראלי
משפט מינהלי – בקשה לישיבת קבע – מכח יחסי זוגיות
.
האם יש להתערב באופן בו נבחנה ״כנות״ קשר הנישואין שבין המערער לבין המערערת, זו השאלה שעמדה בלב הערעור המינהלי.
.
בית המשפט לעניינים מינהליים דחה את הערעור, ופסק כלהלן:
המערערים מבססים את הערעור על שתי טענות: האחת – לטענתם בעת בחינת בקשתם ״החדשה״ משנת 2016 היה צריך להחליט המשיב רק ״על סמך הנתונים החדשים שהובאו בפניו״; השנייה – בהחלטת המשיב לא היה פירוט מה הביא להתרשמות השלילית מהראיון שנערך למערערים.
אשר לטענה הראשונה, בחינת בקשתם החדשה משנת 2016 בהתעלם מהנתונים שקדמו לה, טענה זו יש לדחות. כאשר בני זוג טוענים כי הם נשואים משנת 2010 ונדרשת בדיקת כנות הקשר ביניהם במהלך השנים, רשות מינהלית סבירה לא תתייחס רק לנקודת זמן מאוחרת שנבחרת אקראית או במכוון על ידי בני הזוג. חובה לבחון את התמונה הכוללת מיום היווצרות הקשר ועד למועד מתן ההחלטה.
אשר לטענה השנייה, החלטת רשות האוכלוסין וההגירה כוללת נימוקים כלליים באשר להתרשמות השלילית. הנימוקים המפורטים נמסרו למערערים במסגרת כתב התשובה לערר והם נבחנו על ידי בית הדין לעררים. במקרה זה לא נפגעה זכות הטיעון או הזכות להליך הוגן. בית הדין לעררים בחן את הנימוקים שהביאו למסקנות ובכך אוין הפגם, ולכן אין לייחס בשלב זה משקל כל שהוא להנמקה החסרה. |
| חזרה למעלה |
|
| מחוזי |
| 13 [בתי-משפט] |
|
| תא (מרכז) 50479-03-15 יצחק ברנשטיין נ' מקסים צוברין (מחוזי; יעקב שפסר; 21/02/18) - 12 ע' |
| עו"ד: ע' פרזנטי, מ' כהן, מ' דנון |
הליך ביזיון בית המשפט לא נועד לפיצוי בעל דין, אלא להביא לאכיפת ההחלטה השיפוטית. פקודת הביזיון אינה האכסניה המתאימה לקבלת סעדים דוגמת פיצוי מוסכם ודין וחשבון, החורגים מגדר הסמכות הנתונה לבית המשפט ואינם תואמים לתכליתו של ההליך.
בתי-משפט – ביזיון בית-המשפט – מהות ההליך
בתי-משפט – ביזיון בית-המשפט – סמכות
.
בקשה לפי פקודת בזיון בית משפט, לאכוף על המשיבים לציית לפסק הדין המאשר הסכם פשרה שנכרת בינם לבין המבקשים, וכן לחייב המשיבים במתן דין וחשבון למבקשים ביחס להכנסות שנתקבלו אצלם כתוצאה מהפרת פסק דין זה.
.
בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה בחלקה ופסק:
הליך בזיון בית המשפט נקבע כהליך שיורי אשר הפעלתו תעשה במשורה, רק במקרים בהם אמצעים אחרים לאכיפת פסק הדין מוצו או לא הועילו. הליך הביזיון לא נועד לשם פיצויו של בעל דין, אלא על מנת להביא לאכיפתה של ההחלטה השיפוטית. פקודת הביזיון אינה האכסניה המתאימה לקבלת סעדים דוגמת פיצוי מוסכם ודין וחשבון, החורגים מגדר הסמכות הנתונה לבית המשפט בבקשה לפי סעיף 6 לפקודת הביזיון ואינם תואמים אף לתכליתו של ההליך. אשר לקנס המבוקש, מתוך ההפרות הנטענות קיימת הפרה אחת בלבד של פסק הדין וביחס אליה יוטל על המשיבים קנס על תנאי בסך 1,000 ₪, בגין כל יום בו יופר פסק הדין. |
| חזרה למעלה |
|
| 14 [בוררות] [דיון אזרחי] |
|
| הפב (ת"א) 28954-02-18 לאו מנדלוביץ נ' דניאל הלברייך (מחוזי; ארז יקואל; 19/02/18) - 12 ע' |
| עו"ד: עמנואל צלטנר, ב' בן צור, א' שנלר, ר' ליבא, א' מורל, ג' דפני |
כאשר מדובר בבקשה לסעד זמני מסוג עיכוב הליכי בוררות, על המבקש להראות כי התנאים למתן סעד זמני מתקיימים בעוצמה ניכרת; על הטוען למשוא פנים הפוסל בורר מלהמשיך ולכהן בתפקידו, להראות אפשרות ממשית לקיומו של משוא פנים.
בוררות – עיכוב הליכים – אימתי
בוררות – בורר – העברתו מתפקידו
דיון אזרחי – סעדים זמניים – תנאים להענקתם
.
המבקש – אחד הנתבעים בהליך בוררות המתנהל בין הצדדים, עותר למתן צו מניעה זמני לעיכוב הליכי הבוררות. זאת, עד למתן החלטה מסכמת בתובענה העיקרית שהגיש, בגדרה מתבקשת העברת הבורר מתפקידו מחמת היכרותו עם עד מומחה מטעם נתבע אחר – המשיב 2.
.
ביהמ"ש המחוזי דחה את הבקשה בקבעו:
תכליות הסעד זמני הן להבטיח את קיומו התקין של ההליך העיקרי ואת ביצועו היעיל של פסק הדין וכן למנוע מהנתבע מלנצל לרעה את פרק הזמן שיחלוף עד למתן פסק הדין. על המבקש סעד זמני להוכיח 4 תנאים מצטברים: קיומה של עילת תביעה הנתמכת בראיות מהימנות לכאורה; סיכויים טובים להצליח בהליך העיקרי; מאזן הנוחות; ושיקולים שביושר, כתום לבו, אי הסתרת עובדות, היעדר שיהוי ומידתיות.
בבחינת מאזן הנוחות, על מבקש הסעד להראות שעלול להיגרם לו נזק בלתי הפיך כתוצאה מדחיית בקשתו. אין להסתפק בטענות כוללניות לפיהן מתן הסעד לא יביא לפגיעה בצד שכנגד. קיימים יחסי גומלין בין בחינת מאזן הנוחות לבין בחינת סיכויי התביעה. יחס הדדי זה מכונה "מקבילית כוחות", לפיו ככל שישתכנע ביהמ"ש כי סיכויי ההליך העיקרי טובים יותר, כך יקל בדרישת מאזן הנוחות ולהיפך.
כאשר מדובר בבקשה לסעד זמני מסוג עיכוב הליכי בוררות, אין די במבחנים הנ"ל. על המבקש לעמוד בנטל מוגבר במיוחד. עליו להראות כי התנאים הנ"ל מתקיימים בעוצמה ניכרת, שאם לא כן תיפגע יעילות הבוררות כמוסד המספק פתרון מהיר ויעיל ליישוב סכסוכים. לא נמצא כי המבקש הראה שסיכויי התובענה העיקרית ומאזן הנוחות נוטים לטובתו בעוצמה כה ניכרת, המצדיקה את קבלת הבקשה.
מעמדו המיוחד של הבורר מחייב היעדר עניין אישי בנושא הבוררות ותוצאותיה. מנגד, יש להקפיד על כבודם של בוררים ולמנוע ניצול לרעה של טענת משוא פנים, ככל שמקורה במניעים בלתי ענייניים. על מנת להוכיח קיומו של חשש ממשי ממשוא פנים, אין להסתפק בהצבעה על חשש סביר בלבד. על הטוען לקיומו של משוא פנים להראות אפשרות ממשית לקיומו. מדובר במקרים חריגים ביותר.
בשלב זה לא נמצא כי הטענות למשוא פנים עולות כדי אפשרות ממשית לקיומו. אמנם, לא ניתן לשלול על הסף עניין כספי של הבורר בעד המומחה, נוכח שיוכו לפירמה שהיא לקוח מהותי של הבורר והוא אף משמש כעד באחד מהתיקים האחרים המתנהלים כעת ע"י הבורר. אולם גישת המבקש מעוררת, לכאורה, מספר קשיים, לאורם נמצא כי עצמת "חזקת הפסלות" הנטענת מאפשרת לבורר להמשיך ולכהן בתפקידו לעת זו.
ראשית, אין דין היכרות הבורר את מי מבעלי הדין המתדיינים בפניו או המקורבים להם, כדין היכרות הבורר את המומחה המעיד מטעם מי מהצדדים כל עוד לא קיימת זיקה בין המומחה לבין מי מבעלי הדין, וכל עוד לא קיימת טענה להיכרות אישית, להבדיל ממקצועית, המעלה חשש שהבורר יתקשה לדחות מסקנה ממסקנותיו. בענייננו לא נטען לקיומה של היכרות אישית. שנית, התובע הוא שצריך לחשוש כי הבורר יתקשה לדחות מסקנה ממסקנות המומחה, והוא דווקא מסכים להמשך שמיעת התביעה מלפניו.
שלישית, מתבקשת אבחנה נוספת בין מי שמשמש כעד מומחה, לבין מי שהיה עד להתרחשות עובדתית הקשורה לנסיבות התובענה. מטבע הדברים, חקירתו של עד מומחה תמוקד בנושאים שבמומחיותו, באופן הפעלת שיקול דעתו, בממצאים שהיו מלפניו, בחישוביו, ביידע שצבר, בניסיונו המקצועי או באופן שבו הגיע למסקנותיו. בהינתן שמדובר בעדות מומחה, אין הכרח כי ההיכרות המקצועית שבין השניים תוביל להעדפת דעתו המקצועית על פני דעה מקצועית אחרת. מהחלטת הבורר לא נלמד חשש ממשי כי יזהר, או ימנע מלהביע את דעתו החופשית ביחסו למומחה, או יתקשה לדחות מסקנותיו.
רביעית, לא נסתרה קביעת הבורר לפיה חוו"ד המומחה מצדדת בעמדת הנתבעים כולם. מכאן, מתחזקת התמיהה ביחס למעמד המבקש כטוען לפגיעה אפשרית בזכויותיו. חמישית, נראה כי קיים קושי בעיכוב הליכי בוררות מחמת מינוי מומחה ע"י בעל דין לו היכרות קודמת או קשרי עבודה עם הבורר ובמקרים שבהם זהות המומחה נתונה לבחירת בעל הדין. יש להצר על העובדה שהמשיב 2 בחר בעד מומחה שמסתבר כי יש לו קשר מקצועי לבורר, אולם תוצאת מעשה או מחדל זה מקשה על גיבוש הצדק למתן הסעד הזמני המבוקש. ראוי שנתון בדבר זהות המומחה היה מובא בפני כל הנוגעים בדבר עובר לבחירתו.
אשר למאזן הנוחות, ידועה הגישה הרווחת לפיה לא יינתן צו לעיכוב הליכי הבוררות ככל שלא יגרם נזק בלתי הפיך. במקרה הנדון, לא נמצא כ המשך ניהול הליכי הבוררות גרום למבקש לנזקים בלתי הפיכים. ככל שתתקבל עמדת המבקש ויועבר הבורר מתפקידו וככל שתשמענה עדויות העדים בשנית, תישמר זכות הצדדים לטעון ביחס למשקלן, לשינוי בגרסאות ולקיומן של סתירות – ככל שתהיינה. אין המדובר בנזק בלתי הפיך, שאינו בר תיקון. המשאבים הכרוכים במינוי בורר חדש ובעריכת דיונים נוספים קשורים בממון ואף הם אינם בלתי הפיכים. גם הטענה למעשה עשוי אינה בגדר נזק בלתי הפיך, שכן אם יסבור המבקש כי חששו התממש, דומה שביכולתו לבחון הסתמכות אף על הוראות סעיף 24 לחוק הבוררות.
אין לקבל טענת המבקש לפיה עיכוב הליכי הבוררות משמעו שימור מערכת הנסיבות הנוכחית. שימור המצב הנוכחי הוא דווקא קיומו של הליך בוררות פעיל. עוד יצוין, כי מדובר בבוררות המתנהלת מעל שנה וחצי שהבשילה סוף סוף לשמיעת ראיות וסיומה נראה מעבר לפינה. עובדות אלו מטות את הכף להעדפת אינטרס הציבור בשמירה על מוסד הבוררות כאפשרות יעילה, מהירה ויציבה ליישוב סכסוכים. |
| חזרה למעלה |
|
| 15 [דיון אזרחי] [משפט בינלאומי פרטי] |
|
| רעא (ת"א) 4361-01-18 Michael Menzer נ' קיי קפיטל בע"מ (מחוזי; אביגיל כהן; 15/02/18) - 12 ע' |
| עו"ד: רון ליבסון, אייל דורון, אוריאל גניהר, נחמי מייזליש |
בית המשפט הורה על ביטול היתר המצאה מחוץ לתחום השיפוט. נקבע כי לא ניתן להכליל לגבי המבקש את תקנות 500(4) (ג) ו- 500(5) לתקנות סדר הדין האזרחי.
דיון אזרחי – היתר המצאה מחוץ לתחום השיפוט – ביטולו
דיון אזרחי – המצאת כתבי-בי-דין – המצאה אל מחוץ לתחום השיפוט
דיון אזרחי – המצאת כתבי-בי-דין – מחוץ לתחום השיפוט
משפט בינלאומי פרטי – סמכות בינלאומית – המצאה אל מחוץ לתחום השיפוט
.
בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום, לפיה נדחתה בקשת המבקש לבטל היתר המצאה מחוץ לתחום השיפוט אשר ניתן לגביו.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
כאשר מבקש נתבע זר לבטל היתר המצאה מחוץ לתחום השיפוט אשר ניתן במעמד צד אחד, מתקיים דיון מחדש בבקשה למתן היתר המצאה מחוץ לתחום השיפוט (De novo).
נטל ההוכחה מוטל על מגיש הבקשה למתן היתר המצאה. עליו להראות כי עניינו נכנס בגדר אחת מעילות ההמצאה לפי תקנה 500 לתקנות. על התובע להוכיח את עילת ההמצאה ברמת הוכחה של "תביעה הראויה לטיעון" ובמקרה של ספק פועל הדבר לטובת הנתבע ובית משפט לא יתיר את ההמצאה. נוסף לכך, על מבקש היתר ההמצאה לשכנע את בית המשפט שמתעוררת "שאלה רצינית שיש לדון בה" לגופו של עניין.
משנמצא כי לא ניתן לקבוע על סמך לשון ההסכם בלבד כי המבקש מחויב באופן אישי על פי ההסכם, אזי לא ניתן היה להכליל לגביו את תקנות 500(4) (ג) ו- 500(5) לתקנות כפי שנעשה על ידי בית משפט קמא.
בנסיבות אלו, יש לקבל את הערעור ולקבוע כי אין להתיר למשיבה להמציא למבקש המצאה מחוץ לתחום השיפוט. |
| חזרה למעלה |
|
| 16 [דיון אזרחי] |
|
| תצ (מרכז) 21247-07-14 אביעד כהן נ' המועצה להסדר ההימורים בספורט (מחוזי; שמואל בורנשטין; 15/02/18) - 9 ע' |
| עו"ד: |
בתובענה ייצוגית, בה הדיון "מפוצל" ממילא לשלבים, אין מקום לפצל את הדיון בין שאלת האחריות לשאלת הנזק, אלא רק במקרים חריגים. בנסיבות העניין אין הצדקה להורות על פיצול הדיון.
דיון אזרחי – ניהול המשפט – פיצול הדיון
דיון אזרחי – פיצול הדיון – אימתי
.
בקשת התובעים המייצגים בתובענה ייצוגית לפיצול הדיון, באופן שבו בשלב הראשון תידון שאלת החבות, ורק לאחר מכן תידון סוגיית גובה הנזק.
.
בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה ופסק:
על פי הפסיקה, בהליכים אזרחיים פיצול דיון בין הכרעה בשאלת החבות להכרעה בשאלת הנזק, ראוי שייעשה במקרים חריגים ורק כאשר שאלת הנזק הינה מורכבת במידה יוצאת דופן או שהוכחתה כרוכה בעלויות גבוהות במיוחד. כך ביתר שאת בתובענה ייצוגית, בה הדיון "מפוצל" ממילא לשלב הדיון בבקשת האישור ולשלב הדיון בתובענה לגופה. בפיצול הדיון בתובענה ייצוגית לתתי הליכים טמונה פגיעה ביעילות, הכבדה על הצדדים להליך ובזבוז זמן שיפוטי. בנסיבות העניין פיצול הדיון עלול לפגוע ביעילותו ולא ניתן לומר כי שלב הוכחת הנזק צפוי להיות "מורכב במידה יוצאת דופן". |
| חזרה למעלה |
|
| 17 [דיון אזרחי] [תקשורת] |
|
| תצ (ת"א) 7602-09-12 טלטריקס בע"מ נ' סלקום ישראל בע"מ (מחוזי; רחמים כהן; 15/02/18) - 14 ע' |
| עו"ד: יוחי גבע , טל רכניץ, חניטל בלינסון נבון, ירון רייטר, אריאלה אבלו , אלון סוקניק |
אושר הסדר פשרה בתובענה ייצוגית בה נטען כי המשיבות לא חסמו את שירות "המתנה נעימה" למנויים שלא העבירו התייחסותם לטופס גישה לשירותים וגבו כספים בעבורו, בניגוד להוראת הרישיון.
דיון אזרחי – תובענה ייצוגית – אישור הסדר פשרה
תקשורת – סלולר – רישיון
.
בקשה לאישור הסדר פשרה בתובענה ייצוגית בה נטען כי המשיבות לא חסמו את שירות "המתנה נעימה" למנויים שלא העבירו התייחסותם לטופס גישה לשירותים וגבו כספים בעבורו, בניגוד להוראת הרישיון. ההסדר כולל הסדרה עתידית ומתן הטבה בשווי 20 ₪ לחברי הקבוצה.
.
בית המשפט המחוזי אישר את ההסדר ופסק:
התשתית שהונחה בפני ביהמ"ש אינה מספקת תשובה ברורה לשאלה – האם יש לראות בשירות המתנה נעימה שירות תוכן או מידע מתמשך, להבדיל משירות טלפוניה פנימי שהוא בבחינת שירות נלווה. לא מן הנמנע שההוראה הספציפית הקבועה ברישיון המשיבות, מחריגה את שירות המתנה נעימה מיתר שירותי התוכן המוגדרים בטופס הגישה לשירותים. זאת ועוד, טענות המבקשת אינן חפות מקשיים. לאור המחלוקת בין הצדדים ובשים לב להערכת הסיכויים והסיכונים הגלומים בניהול התובענה, הפיצוי המוצע הולם וראוי. הגמול ושכר הטרחה ישולמו בהתאם למוסכם בהסדר. |
| חזרה למעלה |
|
| 18 [נזיקין] |
|
| תא (מרכז) 25538-01-14 פנינה קומפורטי נ' הרב יוסף שיינין רב העיר אשדוד (מחוזי; ד''ר איריס רבינוביץ ברון; 15/02/18) - 37 ע' |
| עו"ד: אליעד שרגא, רנון גורטנשטיין, אליהו בוסקילה, אשר קדוש , משה מורגנשטרן |
התקבלה בחלקה תביעה כספית לפיצוי בגין נזקים שנגרמו לתובעת כתוצאה מנטילת תעודות כשרות מהקונדיטוריות שלה ובגין פרסום לשון הרע כנגדה.
נזיקין – רשלנות – הוכחתה
נזיקין – עוולות – לשון הרע
.
תביעה כספית בגין נזקים שנגרמו לתובעת כתוצאה מנטילת תעודות כשרות מהקונדיטוריות שלה וכתוצאה ממסע הכפשה שלטענתה נוהל כנגדה.
.
בית המשפט המחוזי קיבל את התביעה בחלקה ופסק:
עילת התביעה כנגד הנתבעים 4-3, אשר שללו את תעודת הכשרות ובהמשך החזירו אותה – התיישנה. באשר לנתבעים 1-2, משעה שנקבע בבג"צ בעניינם של הצדדים כי ההחלטה בדבר שלילת תעודת הכשרות התקבלה תוך שקילת שיקולים החורגים מסמכותו של הנתבע 1, יש בכך משום הפרת חובת הזהירות המוטלת עליו בהפעלת סמכותו לעניין מתן תעודת כשרות, לכן הנטילה של תעודת הכשרות מקימה אחריות בנזיקין כלפי התובעת. אף שהסמכות ליתן תעודת כשרות נתונה לנתבע 1 כרב מקומי, הנתבעת 2 נטלה חלק פעיל בכל הנוגע לשלילת תעודת הכשרות של התובעת ומכאן קמה אחריותה יחד ולחוד עם הנתבע 1. התובעת זכאית לפיצוי בגין הכנסות פוטנציאליות שנמנעו ממנה בשל נטילת תעודת הכשרות, שיעור אובדן ההכנסות עומד על כ- 30% ועל הנתבעים 1-2 לפצות את התובעת בסך של 350,000 ₪. באשר לנתבעים 5-6, ככל שהביאו לידיעת הרבנויות את דבר היותה של התובעת יהודיה משיחית, לא די בכך כדי להקים אחריות בנזיקין. ואולם, הפרסום מאת נתבעים אלה, לפיו התובעת "מסיונרית" ויש להימנע מקנייה אצלה, מהווים לשון הרע. התובעת לא הוכיחה כי נגרם לה נזק של אובדן הכנסות מהפרסום אך היא זכאית לפיצוי בגין עגמת הנפש שנגרמה לה בסך של 80,000 ₪, אשר ישולם על ידי הנתבעת 5. |
| חזרה למעלה |
|
| 19 [דיון פלילי] [עורכי-דין] |
|
| תפ (ת"א) 52446-06-16 מדינת ישראל נ' אמיר ברמלי (מחוזי; חאלד כבוב; 11/02/18) - 19 ע' |
| עו"ד: איל רוזובסקי, סיון רמות, אלקנה לייסט, תרצה קיש |
התקבלה בחלקה בקשת סנגור לשחרור מייצוג נאשם, טרם החל שלב ההוכחות, באופן שהייצוג יופסק אולם לא מיידית ובכפוף למספר הנחיות.
דיון פלילי – ייצוג – הפסקתו
עורכי-דין – ייצוג – שחרור מייצוג
.
בקשת הסנגור לשחרור מייצוג הנאשם, טרם החל שלב ההוכחות, מחמת חוסר היכולת של הנאשם לעמוד בהתחייבויותיו בנוגע לשכר הטרחה ולהוצאות ההגנה ובעיית אמון שנוצרה עקב כך.
.
בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה בחלקה ופסק:
על כפות המאזניים מונחים מצד אחד אינטרס הציבור, אינטרס המאשימה ואינטרס העדים מטעם המאשימה לקיים את מועדי ההוכחות במועד שנקבע על מנת למנוע דחייה נוספת בהליך וכן אינטרס הנאשם להבטחת ייצוגו ההולם. מן הצד השני מונח אינטרס הסניגור, כאשר מעל הכול "מרחפות" נסיבות המקרה והיותו של ההליך "מגה תיק". משכל אחד מהאינטרסים האמורים הוא כבד משקל, התוצאה הנכונה מחייבת בחירה בדרך ביניים אשר תאזן כיאות בין האינטרסים השונים ופירושה קבלת הבקשה לשחרור אולם לא באופן מיידי ובכפוף למספר הנחיות: מועדי ההוכחות הקרובים מבוטלים, הסניגוריה הציבורית תמנה לנאשם סניגור בהקדם האפשרי, המבקש יסייע לו בתקופה הקרובה ובהמשך ישוחרר מייצוג הנאשם. |
| חזרה למעלה |
|
| 20 [דיון אזרחי] |
|
| רתק (נצ') 61301-12-17 מחמוד אלקראע נ' עו"ד יערה רשף (מחוזי; רננה גלפז מוקדי; 11/02/18) - 5 ע' |
| עו"ד: |
התקבלה בקשה להארכת מועד למתן רשות ערעור. נקבע כי מתקיים "טעם מיוחד" הנדרש לצורך הארכת המועד.
דיון אזרחי – הארכת מועד – להגשת בקשת רשות ערעור
דיון אזרחי – הארכת מועד – טעם מיוחד
דיון אזרחי – הארכת מועד – שיקולי בית-המשפט
.
בקשה להארכת מועד למתן רשות ערעור על החלטה של בית משפט לתביעות קטנות.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
שני שיקולים עיקריים ניצבים בפני בית המשפט עת בוחן הוא בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור או ערעור. השיקול האחד הינו הנסיבות שגרמו לאיחור, והשני הוא סיכויי ההליך.
יש לקבל את טענת המבקש כי ניסה להגיש את בקשתו לרשות ערעור במועד המוקדם ביותר שבו יכול היה לעשות כן, אחר שהומצאה לו ההחלטה על דחיית תביעתו על הסף.
אשר לסיכויי ההליך, עסקינן בבקשת רשות ערעור על פסק דין אשר במסגרתו נדחתה על הסף תביעתו של המבקש מבלי שהתקיים דיון. משעה שעסקינן בפסק דין בן שורות ספורות, המפנה לנימוקי הבקשה לסילוק על הסף ואינו מנומק בעצמו, אשר במסגרתו נדחתה התביעה על הסף, אזי אין המדובר בבקשת רשות ערעור שהיא נטולת סיכוי.
סיכומו של דבר, לאחר שקילת הטעם בגינו אחר המבקש את המועד לצורך הגשת בקשתו לרשות ערעור וכן סיכויי הבקשה, המסקנה היא כי דין הבקשה להתקבל. |
| חזרה למעלה |
|
| 21 [חוזים] |
|
| תא (חי') 6157-07-15 עדירן פיורה השקעות (1996) בע"מ נ' גל אלימי (מחוזי; ברכה בר זיו; 04/02/18) - 14 ע' |
| עו"ד: ניר גורן, לבנה פינטו |
הנתבע נהג בחוסר תום לב ברוכשו דירה נוספת בבניין המיועד ל"פינוי בינוי", באופן המסכל את הפרויקט. ההסכם למכירת דירת הנתבע לתובעת – תקף, על הנתבע למכור לתובעת את דירתו וכן את הדירה הנוספת במחיר ששילם והוא זכאי אך לפיצוי בגין איחור במסירת דירת התמורה.
חוזים – ביטול – שלא כדין
חוזים – הפרה – הפרה לא יסודית
חוזים – קיום חוזה – בתום-לב
.
תביעה להצהיר כי הנתבע הפר הפרה יסודית את החוזה למכירת דירתו במסגרת פרויקט "פינוי בינוי" בכך שרכש דירה נוספת בבניין; לחייבו למכור לה את הדירה הנוספת; לפסוק פיצוי בגין ההפרה ולהצהיר כי החוזה תקף וכי לנתבע מגיע לכל היותר פיצוי בגין איחור במסירת דירת התמורה.
.
בית המשפט המחוזי קיבל את התביעה ופסק:
על דיני החוזים חולש עקרון תום הלב המחייב את שני הצדדים לנהוג בתום לב ובנאמנות זה כלפי זה. הנתבע ידע כי התובעת רכשה את הדירות בבנין לשם הריסתו ובניית בנין אחר במקומו וכי תנאי לביצוע הפרויקט הוא רכישת כל דירות הבניין על ידי התובעת ופינויין. רכישת דירה אחרת בבניין על ידו משמעותה הייתה סיכול הפרויקט וחוסר אפשרות התובעת להוצאתו לפועל ככל שהתובעת לא תענה לדרישותיו. בנסיבות יש לחייב את הנתבע למכור לתובעת את הדירה בתמורה אותה שילם הנתבע. יש לעשות היקש מהוראות חוק פינוי ובינוי (פיצויים) ולחייב את הנתבע לפצות את התובעת בגין סירובו למכור לה את הדירה הנוספת, כאשר בנסיבות יש לראות בתובעת כמי שהינה בעלת רוב דירות מיוחס בבנין ויש לראות בסירוב הנתבע כבלתי סביר. ההסכמים בין התובעת והנתבע תקפים כאשר בנסיבות העניין הנתבע לא ביטל את החוזה כדין, אין מדובר בהפרה יסודית מצד התובעת ולכל היותר היה הנתבע זכאי לפיצוי בגין איחור במסירת הדירה. |
| חזרה למעלה |
|
| 22 [חוזים] |
|
| תא (חי') 42781-01-12 אדמונד לזרוב נ' נאות חן הנדסה ויזום בע"מ (מחוזי; פני יצחק כהן; 31/01/18) - 14 ע' |
| עו"ד: |
התקבלה תביעה לפיצוי בגין הפרת הסכמים לרכישת דירות – אי רישום הבניין כבית משותף ועקב כך אי רישום הדירות על שם בעליהן. נפסק פיצוי בגין נזק לא ממוני הן לרוכשים שהתקשרו בהסכמים עם הנתבעת והן לרוכשים שלא רכשו את דירותיהם מהנתבעת עצמה, אם כי בסכומים שונים.
חוזים – הפרה – קיומה
חוזים – הפרה – פיצויים
חוזים – פיצויים – נזק בלתי ממוני
.
תביעה לפיצויים בגין הפרת הסכמים לרכישת דירות בבניין שבנתה הנתבעת – אי רישום הבניין כבית משותף ועקב כך אי רישום הדירות על שם כל אחד מבעליהן.
.
בית המשפט המחוזי קיבל את התביעה ופסק:
חיובה של הנתבעת לספק את הדירה מורכב ממסירת החזקה בדירה ומרישום הזכויות בדירה על שם הרוכשים. החיוב הנוגע לרישום הזכויות בדירה, לא קוים גם בחלוף מעל 20 שנה ממועד המסירה, משכך מדובר בחיוב שהופר באופן מובהק, כאשר הנתבעת עכבה את הרישום בכוונה ובחוסר תום לב מובהק. לא הוכח כי לתובעים נגרם נזק ממוני, אך נגרם להם נזק לא ממוני בר-פיצוי. התובעים אשר לא רכשו את דירותיהם מהנתבעת עצמה אינם יכולים לטעון לזכותם לפיצוי בעקבות הפרת חוזה מצד הנתבעת, אולם העיכוב הניכר ברישום הבית המשותף גרם להם נזק לא ממנוי והפיצוי לתובעים אלה יעמוד על סך 10,000 ₪ לדירה. הפיצוי בגין הנזק הלא ממוני שנגרם לתובעים שרכשו דירותיהם ישירות מאת הנתבעת, יעמוד על סך 30,000 ש"ח לדירה, בהתחשב בתקופה הארוכה בה הם מצפים שהנתבעת תבצע את התחייבויותיה. |
| חזרה למעלה |
|
| שלום |
| 23 [הגנת הדייר] |
|
| תא (חי') 42067-02-16 מסדר הכרמליתים היחפים נ' נסים אבי סידריס (שלום; רויטל באום; 20/02/18) - 10 ע' |
| עו"ד: |
בית המשפט קיבל תביעה לפינוי דייר מוגן מבית עסק. נפסק, כי כאשר הנתבע אינו משלם דמי שכירות, אינו מבצע תשלומי ארנונה, לא עושה כל שימוש בחנות, ובשים לב לכך שעסקינן בבית עסק ולא בדירת מגורים, אין כל נימוק למניעת פינויו.
הגנת הדייר – נטישה – בית עסק
הגנת הדייר – פינוי – עילות פינוי
הגנת הדייר – דמי שכירות – תשלומם
.
התובע – בעליה של חנות, הגיש תביעה לפינויו של דייר מוגן מבית עסק, ולחיובו בתשלום בגין דמי שכירות וחוב ארנונה. התובע טוען, כי הנתבע אינו משלם דמי שכירות; אינו מבצע תשלומי הארנונה; ביצע שינויים בחנות ללא אישורו.
.
בית המשפט קיבל את התביעה ופסק כלהלן:
יש לדחות את טענותיו של הנתבע על כך שהתובע סירב כביכול לקבל ממנו דמי שכירות. בהתאם להוראות סעיף 131(1) לחוק הגנת הדייר, די באי תשלום דמי השכירות כדי להורות על פינוי הנתבע מהחנות.
בהתאם להוראות סעיף 131(2) לחוק הגנת הדייר, ונוכח הוראות הסכם השכירות המוגנת, משלא בוצעו תשלומי הארנונה מאז שנת 2015 ואילך – די גם בכך כדי להורות על פינוי הנתבע מהחנות.
ביצוע שינויים בחנות לא יוכלו להוות היום עילה לפינויו של הנתבע ממנה, זאת משנמצא, כי השינויים בוצעו לפני זמן רב.
הוכח, כי הנתבע נטש את החנות ולא עשה בה כל שימוש זמן רב עובר להגשת התביעה, ועל כן התובע זכאי לפינויו אף מטעם זה. |
| חזרה למעלה |
|
| 24 [חוזים] |
|
| תא (חי') 8390-12-15 ארז אלקיים נ' חיים מנדל עוז (שלום; איילת הוך טל; 18/02/18) - 13 ע' |
| עו"ד: |
בית המשפט קיבל את תביעת התובעים שעניינה בהפרת הסכם מכר דירה בגין אי גילוי מום נסתר.
חוזים – מכר – אי-גילוי
חוזים – מכר – אי-התאמה
.
התובעים הגישו כנגד הנתבעים, תביעה כספית אשר ביסודה טענה להפרת הסכם מכר דירה בגין אי גילוי מום נסתר.
.
בית המשפט קיבל את התביעה ופסק כלהלן:
עלה בידי התובעים להוכיח קיומם של ליקויי הרטיבות הנטענים בנכס ועלה בידם להוכיח כי מדובר בליקויים שהיו בנכס עובר לרכישתו על ידם.
אם יוכח כי התובעים היו מודעים בפועל לקיומו של ליקוי הרטיבות במרתף, בטרם כריתת ההסכם, הרי שלא יוכלו להסתמך עליו מכוח סעיף 12 לחוק המכר. מנגד, אם יוכח כי התובעים לא היו מודעים לליקוי האמור ואילו הנתבעים ידעו עליו בפועל, הרי אז יחול סעיף 16 לחוק המכר. בנסיבותיו של עניין זה, עלה בידם להוכיח כי לא הובא לידיעתם מידע בנוגע לבעיות הרטיבות במפלס התחתון ואילו הנתבעים ידעו כי אמנם היו ליקויים מעין אלה אשר אף טופלו על ידם בעבר.
מדובר בהפרת חובת הגילוי של מום נסתר, אשר על פי סעיף 16 לחוק המכר והפסיקה שהובאה לעיל, מהווה אי התאמה. על פי הסיפא של סעיף 11 לחוק המכר, קיומה של אי-התאמה משמעו כי "המוכר לא קיים את חיוביו", כלומר, מדובר בהפרת הסכם אשר מובילה אותנו לגדרי חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה). |
| חזרה למעלה |
|
| 25 [תקשורת] |
|
| תק (ב"ש) 65394-09-16 עמי סרור נ' קשר ספורט בע"מ (שלום; אורי הדר; 13/02/18) - 16 ע' |
| עו"ד: |
בית המשפט דחה, ברובה, תביעת התובע בגין הודעת פרסומת שנשלחו אליו ע"י הנתבעת ללא הסכמתו ובניגוד להוראות סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושירותים). נפסק, בין השאר, כי חלקם הארי של ההודעות נשוא התביעה אינן בגדר דבר פרסומת כלל ועיקר.
תקשורת – בזק – שיגור דבר פרסומת באמצעות מיתקן בזק
.
התובע הגיש תביעה לפיצוי בגין 21 הודעת פרסומת שנשלחו אליו ע"י הנתבעת ו/או בעבורה וזאת ללא הסכמתו ובניגוד להוראות סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושירותים). המחלוקת בין הצדדים עניינה בשאלה: אם ההודעות נשוא התביעה הם בגדר דבר פרסומת?
.
בית המשפט דחה את התביעה ברובה ופסק כלהלן:
הנטל להוכיח את אותה הסכמה מפורשת לקבלת הודעות פרסומת במשמע סעיף 30א (ב) לחוק או לחלופין הודעה כי הפרטים שמסר ישמשו לצורך משלוח הודעת פרסומת כאמור בסעיף 30א (ג) לחוק מוטל על הנתבעת.
הנתבעת הוכיחה די הצורך את טענתה כי התובע נתן הסכמתו לקבלת הודעות פרסומת ועל כן המסקנה היא כי ההודעות שנשלחו אליו ממועד אותה הסכמה ואילך נשלחו כדין.
סעיף 30א (א) לחוק מגדיר מהו "דבר פרסומת" וקובע כי מדובר ב"מסר המופץ באופן מסחרי, שמטרתו לעודד רכישת מוצר או שירות או לעודד הוצאת כספים בדרך אחרת...". על כן, הודעה שתוכנה מתייחס לאפשרות לזכות בחולצת משחק חדשה במסגרת הגרלה אינה בגדר הודעת פרסומת.
ללא רווח קשה לומר כי תוכנו של דבר הפרסומת "עשוי לפרסם את עסקיו או לקדם את מטרותיו" של שולח ההודעה. חברות פועלות לשם רווח. אין בכך פסול. המחוקק ביקש לצמצם את משלוח הודעות הפרסומת ואת זאת עשה בהקשר של גורמים שמטרתם ליצור לעצמם רווח. הצעה לנסיעה במחירי עלות בלבד אינה מקיימת תכלית זו של המחוקק. |
| חזרה למעלה |
|
| 26 [משפט מינהלי] [רשויות מקומיות] |
|
| תא (טב') 46664-05-15 דאטום מהנדסים בע"מ נ' מועצה אזורית בוסתאן אלמרג' (שלום; אפרת הלר; 13/02/18) - 13 ע' |
| עו"ד: נידאל עוואודה, האשם דלאשה |
בית המשפט קיבל באופן חלקי בלבד, תביעת התובעת בגין שירותי פיקוח שסיפקה לנתבעת – רשות מקומית. יחד עם זאת, נפסק, כי התובעת איננה זכאית לתרופות בדמות פיצויי קיום או פיצויים בגין "מניעת רווח", בשל ביטול הסכם עימה, בשל העדר כדאיות כלכלית.
משפט מינהלי – חוזה שלטוני – השתחררות הרשות ממנו
רשויות מקומיות – מועצות מקומיות – חוזים
.
התובעת הגישה כנגד הנתבעת – רשות מקומית, תביעה כספית, בגין מתן שירותי פיקוח שסיפקה לנתבעת, רשות מקומית. הנתבעת העלתה טענות שעניינן באי חוקיות ההסכם עליו מבססת התובעת את תביעתה וכן, טענה כי התובעת איננה זכאית לתרופות בגין "מניעת רווח", בשל ביטול הסכם עימה.
.
בית המשפט קיבל את התביעה בחלקה ופסק כלהלן:
במועד הרלוונטי מונה לנתבעת חשב מלווה, ומשכך רלוונטית לענייננו אף הוראת סעיף 142א(ג)(א) לפקודת העיריות החלה על רשות מקומית מכוח סעיף 34א' לפקודת המועצות המקומיות. מכאן, החוק מחייב אפוא, כי התחייבות כספית מטעם המועצה הנתבעת, תינתן בכתב ובחתימה של מספר גורמים בנוסף לחותמת המועצה, ראש המועצה, גזבר המועצה והחשב המלווה שלה. שעה שההסכם נחתם על ידי מורשי החתימה כמצוות החוק הנ"ל, הרי עניין לנו בהסכם חוקי ותקף.
מתקשר פרטי אשר התקשר בהסכם עם רשות מנהלית, והאחרונה מבקשת להשתחרר מכבלי ההסכם, הרי שהרשות יכולה לעשות כן, ובלבד כי תשלם לאותו מתקשר פיצויי הסתמכות, כאשר פיצוי זה נועד לפצות אותו על חסרון כיס אשר נגרם לו בפועל. אין בפיצוי זה כדי לפצותו על אינטרס הצפיה, דהיינו פיצוי על רווח נמנע, או על תוחלתו שנכזבה לרווח.
בעניננו, שעה שהשתחררות הנתבעת מההסכם עם התובעת באה מנימוק של כדאיות כלכלית גרידא, לא היה בהשתחררותה של הנתבעת מההסכם עם התובעת כדי הפרת הסכם המחייבת בפיצוי. בפועל, התובעת לא עמדה בנטל להוכיח כי השתחחררות הנתבעת מההסכם עימה גרם לה לחסרון כיס או לנזק. |
| חזרה למעלה |
|
| 27 [עונשין] |
|
| תוב (קריות) 13460-09-13 ועדה מקומית לתכנון ובניה בקעת בית הכרם נ' אחסאן חמדאן (שלום; יוסי טורס; 11/02/18) - 11 ע' |
| עו"ד: ויסאם פארס, חוסאם סבית, עותמאן חאלד |
נדחתה בקשת הנאשמים לביטול הכרעת דין מחמת כניסתו לתוקף של תיקון 116 לחוק התכנון והבניה, זאת משנמצא, כי הדין החדש לא ביטל את האיסור המגולם בעבירה בה הורשעו הנאשמים – שימוש במקרקעין בניגוד לייעודם, הוא אף לא שינה לקולה את יסודות העבירה בה הורשעו, או את אחריותם הפלילית לעבירה.
עונשין – תחולה בזמן – שינוי חיקוק לאחר ביצוע העבירה
עונשין – תחולה בזמן – שינוי חיקוק לאחר עשיית העבירה
.
הנאשמים הגישו בקשה לביטול הכרעת דין, שבמסגרתה הורשעו בביצוע עבירה שימוש במקרקעין בניגוד לייעודם, לפי סעיף 204(א) + 218 לחוק התכנון והבניה בנוסח הישן. בית המשפט נדרש לשאלה: האם תיקון 116 לחוק התכנון והבניה, מחייב שינוי בהכרעת הדין המרשיעה שניתנה בעניינם של הנאשמים כחודש ימים ערב כניסת התיקון לתוקפו.
.
בית המשפט דחה את הבקשה קבע כלהלן:
סעיף 5 (א) לחוק העונשין עוסק במצב בו האיסור לא בוטל אך חל שינוי בהגדרת העבירה או האחריות לה. ככל שהשינוי הוא לקולה יש להחיל על הנאשם את הדין המקל.
במקרה זה, לא חל כל שינוי לקולה ולכן אין לתיקון השפעה כלשהי על הכרעת הדין.
יסודות הסעיף בו הורשעו הנאשמים לא שונו באופן המקל עמם. מכאן, בוודאי שלא בוטל האיסור שהיה קבוע בסעיף 204(א) או 204 (ב), שהרי גם כיום ישנו איסור לעשות שימוש במקרקעין שלא ניתן היתר להקמתם. לכל היותר ניתן לומר שחל שינוי בהגדרת העבירה ואולם השינוי – בהקשר הרלוונטי לענייננו – אינו לקולה ואינו מביא למסקנה שיש לשנות את הכרעת הדין. |
| חזרה למעלה |
|
| 28 [ראיות] |
|
| תפ (רח') 36369-08-17 פרקליטות מחוז מרכז - פלילי נ' ישראל איאסו (שלום; אפרת פינק; 11/02/18) - 20 ע' |
| עו"ד: עומר סגל רוזנבוים, ירון פורר |
בית המשפט הרשיע את הנאשמים בעבירת החזקת נשק ותחמושת ללא רשות. במרכז הכרעת הדין עומדת השאלה: האם הוכחה אשמתם של הנאשמים בראיות הנסיבתיות?
ראיות – ראיות נסיבתיות – בדיקת דנא
ראיות – ראיות נסיבתיות – בחינתן
ראיות – ראיות נסיבתיות – דרך בחינתן
ראיות – ראיות נסיבתיות – משקלן
.
נגד הנאשמים הוגש כתב אישום המייחס להם עבירה של החזקת נשק ותחמושת ללא רשות, לפי סעיף 144(א) יחד עם סעיף 29 לחוק העונשין. כן יוחסה לנאשם 1 בלבד עבירה של הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו, לפי סעיף 275 לחוק העונשין, ועבירה של הפרת הוראה חוקית, לפי סעיף 287(א) לחוק העונשין.
.
בית המשפט הרשיע את הנאשמים ופסק כלהלן:
ניתן להרשיע נאשם על בסיס ראיות נסיבתיות בלבד. אולם, בטרם יעשה כן, יבחן בית המשפט את מכלול הראיות הנסיבתיות ואת הסברי הנאשם במבחני ההיגיון וניסיון החיים. רק אם המסקנה המרשיעה גוברת באופן ברור והחלטי על כל תזה חלופית ולא נותרת כל מסקנה סבירה אחרת, ניתן לומר שאשמת הנאשם הוכחה מעל לכל ספק סביר.
את הראיות בתיק יש לבחון, אפוא, בהליך תלת שלבי, אשר בסופו יהא צורך לקבוע אם הראיות הנסיבתיות מובילות למסקנה אחת ויחידה אפשרית בדבר אשמתם של הנאשמים, או מי מהם. תחילה, תידון כל ראיה וראיה, בהמשך, ייבחנו הסבריהם של הנאשמים, ולבסוף, תיבחן מסכת הראיות כולה.
הצגת גרסה של נאשם לראשונה בעדותו, כאשר מצופה ממנו למסור הסבר מספק לראיות הנסיבתיות המפלילות, יש בה כשלעצמה, כדי לפגוע במהימנות הגרסה. לעניין זה, אין די בהסבר סתמי ובלתי הגיוני לבחירתו של הנאשם לשתוק.
בנסיבותיו של מקרה זה, גרסתם של הנאשמים אינה מהימנה. הטענה כי עישנו סמים במקום ואף זרקו במקום סמים, אין בה כדי לשלול את הראיות המפלילות בדבר מציאת הנשק בסמוך למקום הימצאותם עם DNA של נאשם 2 על המגבת שעטפה את הנשק. |
| חזרה למעלה |
|
| 29 [חוזים] [נזיקין] |
|
| תאמ (י-ם) 35531-09-15 אלדן תחבורה בע"מ נ' ישראל יפרח (שלום; מרים ליפשיץ פריבס; 18/01/18) - 7 ע' |
| עו"ד: אבי אליהו, ארקדי פולנסקי |
תביעה בגין גניבה של רכב שהנתבע שכר מהתובעת. נקבע כי הנתבע אחראי מחמת התרשלותו ובשל הפרת החוזה לנזקי התובעת עקב האירוע.
חוזים – שומרים – רשלנות
נזיקין – אחריות – שומרים
.
זוהי תביעה כספית בסך 66,722 ₪ בעילה חוזית ונזיקית בגין גניבה של רכב שהנתבע שכר מהתובעת.
.
בית המשפט קיבל את התביעה, ופסק כלהלן:
על הנתבע ששכר את הרכב מהתובעת מוטלת האחריות לנהוג בזהירות בהחזקתו ועליו הנטל להוכיח כי לא התרשל בשמירה עליו.
בענייננו, יש לקבוע כי הנתבע אחראי מחמת התרשלותו ובשל הפרת החוזה לנזקי התובעת עקב האירוע.
בהחזרת המפתח ללא השביב הנדרש למניעת גניבה, יש משום התרשלות מצד הנתבע בשמירה על הרכב שהביאה בסופו של יום להתרחשות האירוע ולנזקה של התובעת באי השבת הרכב לידיה. |
| חזרה למעלה |
|
| משפחה |
| 30 [משפחה] |
|
| תמש (נצ') 51006-08-17 א.ק נ' א.א. (משפחה; אסף זגורי; 15/02/18) - 23 ע' |
| עו"ד: |
הכרעה בעניין משמורת קטין שאימו היגרה לחו"ל ועפ"י הסכם בין ההורים הועברה המשמורת הפיסית עליו לידי האב ואולם, נוכח מניפולציות רגשיות מצד הסבתא, הקטין מתנגד למגורים אצל האב ומבקש להתגורר אצל הסבתא. ביהמ"ש קובע כי המשמורת על הקטין תהיה בידי האב וכן קובע הסדרי ראייה של הקטין עם הסבתא תוך חיובה בטיפול והדרכה מתאימים – תחת סנקציות ברורות. לעמדת ביהמ"ש, במקרים של מניפולציות רגשיות על קטין על ידי הורה (או סב) וכאשר מדובר במשפחות עתירות קונפליקט או המנהלות קונפליקט בעצימות גבוהה ומתמשכת, חייבים להימצא כשהם צועדים יד ביד – מעורבות טיפולית כפופת סמכות שיפוטית.
משפחה – משמורת קטינים – ניכור הורי
משפחה – הסדרי ראיה – ניכור הורי
משפחה – הסדרי ראיה – סבים
משפחה – הסדרי ראיה – רצון הילד
.
ניכור הורי אינו רק נחלתם של בני זוג בהליכי גירושין, הוא יכול להתקיים גם בין הורים לבין סבים/סבתות. המקרה הנוכחי ממחיש זאת היטב. אמו של א.ק.א (כיום כבן 14 ולהלן: הקטין) העתיקה את מגוריה עם בן זוגה וילדיהם המשותפים לחו"ל ועזבה מאחוריה בישראל את הקטין – בנה הבכור, שנולד לה מקשר קודם עם אביו (ללא נישואין). קודם העתקת המגורים, האם כרתה הסכם עם האב בדבר העברת המשמורת הפיסית אליו וקביעת מרכז חייו בישראל (להלן: ההסכם) וההסכם אושר בידי ביהמ"ש. האם עזבה את ישראל תוך שהותירה את הקטין בבית אמה אולם הקטין התקשה לעבור לגור עם אביו. בהמשך לכך עתר האב ליתן צו עשה להעברת הקטין למשמורתו ולהבטיח מניעת הסתה על ידי הסבתא. לקטין מונתה על ידי ביהמ"ש אפוטרופא לדין. נוכח התרשמות האפוטרופא לדין שהעברת משמורת הקטין לאביו אינה מתיישבת עם טובתו, מכיוון שטובתו ורצונו חד הם הוגשה תביעה מטעמה להותיר הקטין להתגורר אצל סבתו ואולם, ביהמ"ש מצא – במסגרת החלטות קודמות – לחייב את הקטין וסבתו לבצע החלטות שיפוטיות לרבות מעבר המגורים לבית האב תוך קביעת סנקציות מתאימות וקביעת הסדרי שהות עם הסבתא. המהלך התבצע, הקטין עבר לבית האב אך הקטין מסרב לפקוד את ספסל הלימודים באופן שוטף ומתקשה להסתגל לחיות בבית האב בעיקר לאור המסרים המתקבלים מצד סבתו והוא מביע מחאה קשה כנגד חיובו לגור בבית אביו, לרבות באמצעות פרסום סרטון ביוטיוב. בהמשך לכך מבקש האב לצמצם הסדרי שהות שנקבעו בהסכם בין הקטין לבין הסבתא עד אשר תחול רגיעה והתייצבות בקרב הקטין. כיצד יש לנהוג בעניינו של הילד ומהי טובתו? יצוין כי האם תומכת בעמדת האב וכי בדיון האחרון ביקשה האפוטרופא לדין למחוק את התביעה שהגישה וכי אף לשיטתה יש לקבוע משמורת הקטין אצל אביו עם הגבלות בכל הנוגע לקשר עם הסבתא.
.
ביהמ"ש לענייני משפחה פסק:
בראשית הדיון מציין ביהמ"ש, בין היתר, כי לשיטתו, במקרים של מניפולציות רגשיות על ידי הורה (או סב) וכאשר מדובר במשפחות עתירות קונפליקט או המנהלות קונפליקט בעצימות גבוהה ומתמשכת, חייבים להימצא כשהם צועדים יד ביד – מעורבות טיפולית כפופת סמכות שיפוטית. ההליכה הדיאדית הזו של טיפול עם סנקציות היא היחידה שתוכל להבטיח את הגבולות הנחוצים עבור הילד ועבור הדמויות החשובות עבורו – דמויות שמצויות בסכסוך.
לגופו של עניין, מעמד ההורים כלפי ילדיהם, אחריותם ועליונם ביחס לכל בן משפחה אחר הוא בבחינת עמדת מוצא של המשפט הישראלי. לא מדובר על כפות מאזניים שוות אלא על הטיה מוקדמת של המשפט ועל מעין אקסיומה שיפוטית שטובת הילד להיות אצל ההורה וטובה זו גוברת על טובתו להיות אצל בן משפחה אחר. זאת ללא קשר לטיב הקשר בינו לבין אותם בני משפחה ואף אם הייתה זיקה או קרבה רגשית חזקה יותר אליהם לעומת הזיקה אל ההורה הביולוגי ואף הם טיפלו בקטין טוב יותר בעבר. הדבר חזר ונשנה במספר פסקי דין. עוד נקבע בפסיקה כי רצון הקטין לא מהווה שיקול בסיטואציה שבה המאבק על משמורת הוא בין הורה לבין מי שאינו הורה ודוקטרינת זכויות הילד לא חלה. למעשה רק במקרים חריגים ביותר, שהם קרובים ל"נזקקות" (כמשמעותה בחוק הנוער (טיפול והשגחה)) מבחינה הסיכון הנשקף לילד, או מקרים של היעדר מסוגלות הורית מוחלטת של ההורה, נשקלה העברת משמורת למי שאינו ההורה. המקרה הנוכחי אינו נמנה על מקרים חריגים אלה.
במקרה דנא, כיום, לאחר הגשת תסקירי סעד, דיווחי אפוטרופא לדין, חוות דעת מומחה ושמיעת הצדדים, התמונה ברורה ביותר מבחינה עובדתית ומשפטית אך היא עדיין מורכבת מבחינה משפחתית ורגשית: מצד אחד, ברור שעל הקטין להישאר לגור אצל האב ואין מקום לשקול כלל מגוריו אצל הסבתא. מצד שני, הקשר של הילד עם הסבתא הוא קשר חם, הדוק, רב שנים ובלתי ניתן לויתור. הסבתא היא כמו אם לילד. מצד שלישי, הסבתא לא מצליחה להפריד בין משקעי העבר והסכסוך לבין הצורך של הילד ביציבות, עקביות וודאות הן בקשר שלו איתה והן בקשר שלו עם האב. הסבתא היא סובב ומסובב. היא משפיעה על הקשר שלה עם הילד והיא משפיעה על הקשר של הילד עם אביו (ואף עם אמו). השפעתה מכרעת. הקושי בקשר בין הקטין לבין האב נובע ממעורבות הקטין בקונפליקט והשפעתו על ידי הסבתא. לביהמ"ש אין ספק כי הסבתא חייבת לעבור הליך טיפולי כדי לטפל טוב יותר בסוגיית המסרים העוברים לנכדה והבנת עומק השפעתם עליו.
בנסיבות העניין, ביהמ"ש שוכנע כי השימוש בכלים טיפוליים – הן לקטין הן לאב והן לסבתא – הוא חיוני כדי להביא להומיאוסטזיס בקרבו של הנער, לשיווי משקל ואיזון בחייו. ואולם, בעוד שלגבי האב גם ללא החלטה שיפוטית הוא עצמו יזם טיפול מתאים, הרי בקרב הסבתא יש סרבנות והתחמקות מכך.
העזרה של ביהמ"ש לקטין בנסיבות אלו, צריכה למצוא ביטוייה בוודאות בעניין מקום מגוריו ולימודיו, קביעת העדפה לאב בקבלת כל החלטה בעניינו של הילד אל מול הסבתא, אך מנגד, שימור קשר חיובי בין הסבתא לבין הקטין תוך חיובה בטיפול והדרכה מתאימים – תחת סנקציות ברורות. הסנקציות או ההתניה לקשר קטין-סבתא אינן רק לפתחה של הסבתא. הם גם לפתחו של הקטין לאור הפרת צווים שיפוטיים והתנהגות אלימה כנגד האב ללא כל הצדקה.
לפיכך, ובראיית טובת הילד ביהמ"ש דוחה את תביעת האפוט' לדין ומקבל את תביעת האב. נפסק כי הקטין יגור דרך קבע עם אביו ויישאר במשמורתו הפיזית עד הגיעו לגיל 18 שנים. כן נקבעו הסדרי שהות בין הקטין לבין הסבתא בכפוף לכך שהקטין לא ייעדר מהלימודים אלא מסיבות מוצדקות או בהסכמת האב; הקטין יימנע מכל מעשה אלימות פיזי או מילולי כלפי האב; הסבתא תשתתף באופן פעיל בהדרכה הורית (לפחות 15 מפגשים). עם הוכחה בכתב של גורם טיפולי מלשכת הרווחה כי הסבתא השתתפה במפגש הדרכה הורית ראשון, יחודשו המפגשים בינה לבין הילד. הקטין ימשיך בטיפול רגשי במתכונת הקיימת וכך גם האב ימשיך בהדרכה הורית. היה והסבתא לא תקיים את התנאי בעניין הטיפול היא תחויב בתשלום כספי לאב בסך 10,000₪. בתם ההדרכה ההורית של הסבתא, תקבע העו"ס אם יש צורך בהמשך הדרכה הורית או דרכי טיפול אחרות למי מהצדדים ולשם כך ניתנת לה הסמכה בת 9 חודשים מהיום. |
| חזרה למעלה |
|
| 31 [בריאות] [כשרות משפטית ואפוטרופסות] |
|
| אפ (ב"ש) 2200-08-17 המרכז הישראלי לאפוטרופוסות-הקרן לטיפול בחסויים נ' היועץ המשפטי לממשלה (משפחה; אלון גביזון; 08/02/18) - 5 ע' |
| עו"ד: שיינפלד |
הוצאת קשיש מביתו לבית אבות, בניגוד לרצונו, צריכה להיות האלטרנטיבה האחרונה, וחובה על ביהמ"ש בבחינת "כיבוד אב ואם" לבחון תחילה את כל החלופות הקיימות (ואף ליצור בעצמו חלופות) כדי להותירו בביתו ולכבד את רצונו.
בריאות – ביטוח בריאות ממלכתי – אישפוז סיעודי
כשרות משפטית ואפוטרופסות – אפוטרופוס – פיקוח בית-המשפט
.
המשך הכרעה בדבר העברתה של קשישה כבת 95 שנים מביתה למסגרת חוץ ביתית בניגוד לרצונה. בהחלטה קודמת מיום 4/10/17, ביהמ"ש לא נעתר לבקשה להעביר את הקשישה בניגוד לרצונה לבית אבות וזאת משביהמ"ש התרשם כי ניתן לכבד את רצונה של הקשישה ולהותירה בביתה תוך בניית מערך טיפול והשגחה חרף מגבלות השעות הניתנות על ידי המוסד לביטוח לאומי ונוכח העזרה לה היא זוכה משכנותיה. ביהמ"ש סבר כי "חרף העובדה שלגב' אמה מונה אפוטרופוס, על ביהמ"ש ככלל לכבד את רצונה, ולבחון חלופות אשר יהא בהם מחד כדי לקיים את בקשתה ומאידך כדי להבטיח את שלומה. מינוי אפוטרופוס לאדם אין בו כדי לשלול את רצונותיו, בקשותיו ומאווייו". בהמשך להחלטה זו נבחנו אפשרויות שונות בנוגע לגב' אמה, ביהמ"ש נפגש עם נציגים מהעירייה וכן ערך ביקור בביתה של הגב אמה והתרשם מהביקור כי הגב' אמה מטופלת כראוי, דירתה נקייה ומסודרת, מקררה מלא והיא עצמה מבקשת, או שמא דורשת, להמשיך ולהתגורר בביתה.
.
ביהמ"ש לענייני משפחה פסק כי יש לכבד את רצונה של הקשישה ולהותירה בביתה וזאת בכפוף למספק הנחיות, מהטעמים הבאים:
בהחלטה הקודמת, ביהמ"ש סבר – לאחר שהתברר כי בחקיקה הקיימת המדינה יכולה לממן לגב' אמה השמה במסגרת חוץ ביתית (בית אבות), אך אינה יכולה לממן עבורה מטפל סעודי זר, וזאת למרות שההשמה במסגרת החוץ ביתית גבוהה הרבה יותר – כי "המדינה צריכה לתן מענה חקיקתי הולם וייחודי לאותם קשישים עריריים שאין להם בני משפחה אשר יממנו את יתרת עלות העסקת העובד הסעודי הזר, ובאופן שמטרת חוק הסיעוד שכאמור מבקש לעודד המשך שהותו של הקשיש בביתו, תמומש גם ביחס לאוכלוסייה ייחודית זו".
כפי שציין ביהמ"ש בהחלטה הקודמת, "הוצאת קשיש מביתו – מבצרו, למוסד חוץ ביתי – בית אבות, הינה פעולה משמעותית וקיצונית עת הדבר נעשה בניגוד לדעתו ולרצונו של הקשיש. הוצאת קשיש מביתו , יש בה לא רק משום פגיעה בחירותו, אלא משום שינוי באורחות חייו כפי שהיה רגיל אליהם במשך השנים. במציאות הקיימת ובהעדר פיקוח מספק על בתי האבות, מדובר לעיתים אף בפגיעה בכבודו של הקשיש".
לאחר פגישת ביהמ"ש עם גב' אמה בביתה, ובשים לב לתגובתה עת העלתה בפניה אפשרות הסידור החוץ ביתי, ביהמ"ש מוסיף כי הוצאת קשיש מביתו בניגוד לרצונו, נחווה על ידו כפעולה כוחנית ואלימה. ומשכך, הוצאת קשיש מביתו לבית אבות, בניגוד לרצונו, צריכה להיות האלטרנטיבה האחרונה, וחובה על ביהמ"ש בבחינת "כיבוד אב ואם" לבחון תחילה את כל החלופות הקיימות (ואף ליצור בעצמו חלופות) כדי להותירו בביתו ולכבד את רצונו.
בנסיבות המקרה דנא, ובהמשך לביקור בביתה של גב' אמה, ונוכח המענה שניתן היום (הגם הוא חלקי), ביהמ"ש סבור כי יש לכבד את רצונה של גב' אמה ולהותירה בביתה וזאת בכפוף לקיום פגישת עבודה תוך 7 ימים בנוכחות באת כוחה של הגב' אמה, הקרן ועוה"ד קלמן, חברת מועצת עירית באר שבע וזאת לצורך בחינת ובנית תכנית טיפול – השגחה בשילוב המערך ההתנדבותי של עירית באר שבע. כן תבחן הקרן אפשרות להתקנת/הסרת מתקני בטיחות שונים בביתה של הגב' אמה כמפורט בהחלטה וכן תבחן שוב התאמתה של גב' אמה לפרויקט "כאן גרים". |
| חזרה למעלה |
|
| בתי-הדין הרבניים |
| 32 [בתי-משפט] [משפחה] |
|
| (י-ם) 1064437/ פלונית נ' אלמונית ואחרות (בתי-הדין הרבניים; אליעזר איגרא, א' אהרן כץ, שלמה שפירא; 04/01/18) - 12 ע' |
| עו"ד: יניב ערבה, איתן קיובטרו |
סמכות ביה"ד לפרש הסכם ממון שאושר על-ידו; השתק מטענת סמכות.
בתי-משפט – סמכות – סמכות נמשכת
משפחה – הסכם ממון – פרשנותו
בתי-משפט – שימוש לרעה בהליכי בית-משפט – השתק
.
ערעור, וערעור שכנגד על החלטת בי"ד אזורי בגדרה נקבע – מכח פרשנות שהעניק ביה"ד להסכם גירושין עליו חתמו המנוח והמערערת (להלן: פלונית), לפיה, הסתלקותה של פלונית הייתה מן הנחלה כולה ולא רק מן הבית – כי אין לפלונית זכויות במשק הרשום ע"ש המנוח ופלונית. כן הוסיף ביה"ד, כי גם המערערת שכנגד (להלן: אלמונית) לא תחשב כ'בת זוג' לעניין קבלת הזכויות של המנוח על פי ההסכם המשולש. כיוון שאלמונית והמנוח התגרשו שנים רבות לפני כן. רקע: בהסכם הגירושין שבין פלונית והמנוח, אשר קיבל תוקף של פסק דין ב-1978 בביה"ד הרבני בחיפה, נאמר כי "הדירה במושב תישאר אצל הבעל... חוץ מהנ"ל אין תביעות זה לזה". ואולם, בפועל פלונית לא קיבלה את גיטה. לאור סירובה לקבל את גיטה, קיבל המנוח היתר לשאת אישה שניה. ואכן בשנת 1986 נשא המנוח אישה שנייה – (להלן: אלמונית), ולהם שתי בנות (הן המשיבות והמערערות שכנגד בערעור זה). לאחר שהמנוח כשל בנסיונותיו מול משרדי הסוכנות לרשום את אשתו [אלמונית] כ'בר רשות' במשק שלו, הוא קיבל חוות דעת מעו"ד שליו מהסוכנות הקובעת שאין די במה שכתוב בפסק הדין אשר עיגן את הסכם הגירושין כדי למחוק את זכויותיה של פלונית במשק כולו, כיון שנעשה שם שימוש במילה "דירה", אלא צריך פסק דין חדש הקובע במפורש שהנ"ל הפסידה את זכויותיה בכל המשק. בעקבות זאת פמה המנוח לביה"ד. ביה"ד דחה את התביעה לאור חוות דעתו של עו"ד שליו שלפיה ההסכם כלשונו אינו מורה אלא על הסתלקות מה'בית', ולאור העובדה שהתובע לא הביא כל מסמך לבסס את טענתו, שבהסכם הסתלקה [פלונית] מכל זכויותיה במשק. בהמשך לכך הגיש המנוח תביעה נוספת לביה"ד בחיפה, וכן ערעור לביה"ד הגדול וביקש לתת לו הזדמנות להוכיח טענתו. בקשתו התקבלה עקרונית. נקבע שיהיה מקום לחזור ולדון בתיק אם יימצאו ראיות לביסוס הטענות. בשנת 2006 גירש המנוח את אשתו השנייה – אלמונית, בגט. בשנת 2010 נפטר המנוח בעוד אשתו הראשונה – פלונית, לא קיבלה את גיטה. לאחר פטירת המנוח, שתי הנשים, הן אלמונית והן פלונית, טענו בהליכים שונים כי להן הזכויות בנחלה. ביה"ד הרבני האזורי בחיפה פסק כאמור בראשית הדברים. עיקר המחלוקת בערעור נוגעת לסמכות ביה"ד לפרש את הסכם הממון שנכרת בין פלונית והמנוח ושאושר ע"י ביה"ד.
.
ביה"ד הרבני הגדול פסק:
כעולה מפסיקת בית המשפט העליון, כאשר ביה"ד קיים דיון שבעקבותיו התגבש ההסכם – אין קביעה אחידה בפסיקת בית המשפט אשר שוללת את סמכות ביה"ד הרבני לפרש את ההסכם. במקרה שלנו, ביה"ד אכן קיים דיון שבעקבותיו כתב הסכם בין הצדדים, ועל כן ביה"ד הגדול דוחה את הטענה לפיה אין לביה"ד סמכות פרשנות.
זאת ועוד, הבקשה המקורית שהגיש המנוח הייתה בקשה לאכיפת ההסכם שקיבל תוקף של פסק דין. בקשה זו באה לאחר ניסיונות של הבעל לשנות את הרישום במשרדי הסוכנות, ניסיונות אשר לא צלחו. על רקע זה יש לפרש את פניית המנוח לביה"ד בשנת 2000 בבקשה לאכוף את הסכם הגירושין שנחתם בינו לבין גברת [פלונית], כדי שיוכל לשנות את הרישום. אם כן, בבקשת אכיפה עסקינן, וככזו ודאי שיש לביה"ד סמכות לדון בה כשלעצמה. אכן, כאן מלבד האכיפה נדרשה פרשנות להסכם, אך כאמור, אין בפסיקה האזרחית שלילה מוחלטת של סמכות הפרשנות במקרה כזה.
עוד יש להוסיף כי פלונית הטוענת כעת לחוסר סמכות של ביה"ד, לא טענה טענה כזו ביחס לאותה ערכאה כאשר התדיינה בפניה והיא נתנה פסק הדין שקבע קביעות הנוחות לה.
להתנהגותה זו שתי תוצאות משפטיות: ראשית, השתיקה כשלעצמה וחוסר העלאת טענת סמכות בשלביו המוקדמים של הדיון מהוות הסכמה לסמכותו של ביה"ד; שנית, משמחזיקה המערערת בפסק הדין הראשון וטוענת שהוא בעל תוקף משפטי, היא מושתקת מלהעלות טענה משפטית הפוכה.
נימוק נוסף הקיים בענייננו הוא העברת הדיון בנושא על ידי בית המשפט למשפחה אל ביה"ד הרבני. סעיף 79(ב) לחוק בתי המשפט קובע כי בית המשפט שהועבר אליו עניין לטיפולו על ידי בית משפט אחר, לא יעבירנו עוד. הפסיקה קבעה כי עצם ההעברה לבית משפט אחר מסמיכה את בית המשפט
הנעבר גם אם הוא אינו בית המשפט המוסמך מראש ואפילו נעשתה ההעברה אל בית המשפט הנעבר בטעות, קנה זה האחרון את סמכותו לדון בעניין.
משהוכח לעיל כי לביה"ד קמא סמכות לפרש את ההסכם, רשאי ביה"ד להשתמש בכלים הפרשניים העומדים לרשותו כדי לפרש את אומד דעתם של הצדדים, וכך אכן עשה. הוא מנה שורה של נימוקים המטים את הכף לטובת הפרשנות שהסתלקותה של פלונית הייתה מן הנחלה כולה ולא רק מן הבית ולא נמצא לערכאת הערעור סיבה לחלוק על פרשנות זו.
כאמור, ההליך במקורו נפתח משום שהמנוח כשל בניסיונותיו לשנות את הרישום, זאת מפאת הספק שהיה למוסדות הרושמים בפירושו של הסכם הגירושין. שאלת פירושו של ההסכם ושאלת קיומו של הצורך המשפטי לשנותו היא זו שנידונה לאורך השנים, במטרה שהרישום אכן ישקף את המצב המשפטי הנכון. את המצב המשפטי הנכון קבע ביה"ד קמא בהחלטתו נשואת הערעור.
לאור כל האמור – ביה"ד דוחה את הערעור של פלונית. קביעתו של ביה"ד קמא באשר לפרשנות הסכם הגירושין שערכה המערערת עם המנוח, נשארת על כנה. וממילא הקביעה שלפיה: "בהסכם הסתלקה גברת [פלונית] מכל הזכויות שהיו לה הן בבית והן במשק וויתרה על כל תביעה בעניין" – נשארת בתוקפה.
ביחס לזכותה של המשיבה – המערערת שכנגד – בנחלה.
ראשית: אין ממש בטענות הפרוצדורליות המנסות לטעון כאילו במקרה דנן אין זכות ערעור שכנגד. ולגופו של עניין: סמכותו של ביה"ד הרבני חלה ביחס להסכם הגירושין שנחתם בין בני הזוג ולזכויות שמכוחו, להבדיל מזכויות אחרות הנובעות רק מכוח חוזה עם הסוכנות או עם גוף רשמי אחר. הסכם גירושין זה הוא הסכם תקף לכל דבר ועניין, וביה"ד אינו מקבל את הטענה כאילו הגירושין או ההסכם שבעקבותיו נעשו מתוך אילוצים.
כפי שהתבאר לעיל ביה"ד הרבני מוסמך להביא לאכיפתו ולפרשנותו של חוזה במקרה שהוא דן ופסק בתיק, כמו במקרה דנן. לאחר עיון בהסכם ביה"ד קובע כי אלמונית לא הסתלקה בהסכם גירושיה מהמנוח מזכויותיה במשק, אלא התחייבה להעביר כל זכות, אם תהיה כזו, לבנותיה.
לפיכך ביה"ד קובע כי ככל שישנן זכויות בנחלה אשר היו מוקנות למי אשר מוגדרת כ'בת זוג' של המנוח, הרי שאלמונית אינה זכאית להם כיוון שמרגע הגירושין אינה נחשבת עוד 'בת זוג' של המנוח; אם יחליט בית המשפט למשפחה, בהתאם לסמכויותיו החוקיות ובמסגרת הדיון שתלוי ועומד בפניו, על זכויות כלשהן של אלמונית בנחלה, זכויות שהיא זכאית להן אף שהיא אינה מוגדרת עוד 'בת זוג' של המנוח, הרי שבהתאם להסכם הגירושין זכויות אלו ירשמו על שם הבנות בחלקים שווים. |
| חזרה למעלה |
|
| כתבי טענות |
|
|
|
