| עליון |
| 1 [עונשין] [דיון פלילי] |
 |
| רעא 2465/16 פלוני נ' פלוני (עליון; צ' זילברטל; 01/03/17) - 6 ע' |
| עו"ד: |
אמות המידה לפסיקת פיצויים עונשיים בהליך אזרחי כבר נדונו בפסיקת בימ"ש העליון, אשר, ככלל, הכירה באפשרות מצומצמת להטיל פיצויים עונשיים, כאשר הדבר נדרש כדי להביע סלידה של החברה ממעשי המזיק. במקרים בהם קדם לכך הליך פלילי, במסגרתו נגזר עונש בגין המעשים העומדים ביסוד ההליך האזרחי, פסיקת הפיצויים העונשיים תהא בגדר חריג שבחריגים. בקשת רשות הערעור דנן אינה מעוררת שאלה רוחבית בעניין פסיקת פיצויים עונשיים.
 עונשין – פיצויים והוצאות – פיצויים לקורבן
עונשין – פיצויים והוצאות – פיצויו של מי שניזוק על-ידי העבירה
דיון פלילי – רשות ערעור – מתי תינתן
.
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בימ"ש המחוזי, בגדרו נדחה ערעור המבקש על פסק דינו של בימ"ש השלום, אשר בגדרו חויב המבקש, בין היתר, בתשלום פיצוי למשיב בגין נזקי גוף ולשון הרע.
.
בית המשפט העליון (השופט צ' זילברטל) דחה את הבקשה ופסק כי:
הלכה היא שרשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן אך במקרים בהם מתעוררת שאלה משפטית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים הישירים למחלוקת, או כאשר עולה חשש לעיוות דין חמור. אמות המידה לפסיקת פיצויים עונשיים במסגרת הליך אזרחי כבר נדונו בפסיקת בימ"ש העליון. ככלל, הפסיקה הכירה באפשרות המצומצמת להטיל פיצויים עונשיים, כאשר הדבר נדרש על-מנת להביע סלידה של החברה ממעשי המזיק. במקרים בהם קדם לכך הליך פלילי, במסגרתו נגזר עונש בגין המעשים העומדים ביסוד ההליך האזרחי, פסיקת הפיצויים העונשיים תהא בגדר חריג שבחריגים, כאשר הנטייה לכך תפחת ככל שהמטרות המונחות ביסוד הפיצוי העונשי כבר הושגו במסגרת ההליך הפלילי שהתקיים. הבקשה אינה מעוררת שאלה רוחבית כלשהי בעניין פסיקת פיצויים עונשיים. טענת המבקש מהווה כסות בלבד לניסיונו לתקוף את יישום הדין הקיים בנושא על עניינו הקונקרטי, ואין בטענות מסוג זה כדי לעמוד באמות המידה לדיון ב"גלגול שלישי". אף אם נפל פגם באופן יישום ההלכה על-ידי הערכאות הקודמות בעניינו של המבקש, מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" לא נועד לתקן טעויות ביישום הדין.
המבקש תולה את יהבו בחילוקי הדעות שנתגלעו בעניין פלונית, וסבור כי אלה תומכים בטענתו לפיה אמות המידה לקביעת פיצויים עונשיים טרם הוכרעו בדין הישראלי. אולם, עיקר המחלוקת בעניין פלונית נסב על האפשרות להרחיב את גדר המקרים בהם יושתו על מזיק פיצויים עונשיים אגב ענישה פלילית, וזאת למען מימוש תכליות אזרחיות נוספות, כדוגמת הרתעה יעילה ותיקון אכיפת חסר. אין טעם להתייחס לשאלות אלה שאינן מתעוררות בענייננו; גם אם ייטען שיש מקום לחדד את ההלכה לעניין פיצויים עונשיים, מקרה זה אינו מתאים לכך, שכן, סכום הפיצוי הכולל סביר ביותר, בהתחשב בנסיבות, גם לפי ההנחה שלא נכללו בו פיצויים עונשיים, כך שהדיון בשאלה זו הופך לתיאורטי, שכן דין התוצאה האופרטיבית של פסק הדין להיוותר על כנה.
יתר השגות המבקש, הן לעניין פרסום לשון הרע, הן לעניין רכיבי ושיעורי הפיצוי שנקבעו, נטענו בהעדר נימוקים או ביסוס כלשהם. על כן, אין כל מקום להידרש לטענות המועלות נגד המסקנות אליהן הגיעו הערכאות הקודמות בעניינים אלו. מדובר בעניינים מובהקים שבעובדה, שהטענות ביחס אליהם אינן מצדיקות, ככלל, התדיינות נוספת ב"גלגול שלישי". כמו כן, אין לקבל את הטענה לפיה נפלה שגגה בכך שבימ"ש המחוזי לא התייחס להשגות אלה. פסק הדין בבימ"ש המחוזי נדחה על יסוד תקנה 460(ב) לתקסד"א, שהוראותיה מתירות מתן פסק דין בערעור בהעדר נימוקים בהתקיים מספר תנאים, שהתקיימו במקרה זה, כך שאין בהעדר התייחסות פרטנית במקרה דנא, כשלעצמו, כדי לתמוך בקבלת הבקשה. |
| חזרה למעלה |
|
| 2 [דיון אזרחי] |
|
| רעא 9018/16 עידו סולומונוב נ' לאומי קארד בע"מ (עליון; א' חיות; 01/03/17) - 8 ע' |
| עו"ד: עמנואל סולומונוב, יחיאל כשר, עופר שובל, יעקב גורובוי |
בהבדל מהפניה לאסמכתאות נוספות לטיעונים משפטיים שכבר הועלו בבקשת האישור, אין מקום לכלול בתגובה לתשובה לבקשה לאישור תובענה ייצוגית טיעונים משפטיים חדשים שלא הופיעו בבקשת האישור, בלא נטילת רשות מביהמ"ש וזאת גם לא בדרך של הפניה לדברי חקיקה או פסיקה.
דיון אזרחי – תובענה ייצוגית – כתבי טענות
דיון אזרחי – תובענה ייצוגית – טענות חדשות
דיון אזרחי – תובענה ייצוגית – הוספת ראיות
.
בקשת רשות ערעור על החלטת בימ"ש מחוזי, אשר הורה על מחיקת סעיפים מתגובת המבקש לתשובת המשיבות בבקשה לאישור תובענה ייצוגית כנגד המשיבות וזאת נוכח מסקנת ביהמ"ש כי כלל הטענות שהעלה המבקש בסעיפים אלו אינן בגדר מענה בלבד לטענות הגנה שהעלו המשיבות בתשובתן לבקשת האישור המתוקנת. הבקשה נדונה כבערעור.
.
ביהמ"ש העליון (השופטת א' חיות) קיבל את הערעור בחלקו, מהטעמים הבאים:
הלכה היא כי אין מקום לכלול בתגובה לתשובה לבקשה לאישור תובענה ייצוגית טענות שלא נזכרו בבקשת האישור או ראיות שלא צורפו לבקשת האישור אם לא ניתן לכך היתר מאת ביהמ"ש. ברם, כלל זה כוחו יפה רק לטענות וראיות החורגות "מגדר מה שרשאי המבקש להביא בגדר תשובה לתשובה". לעומת זאת אין צורך באישורו של ביהמ"ש על מנת לכלול בתגובה טענות וראיות המהוות מענה ישיר לטענות הגנה שהעלה המשיב לבקשת האישור.
אכן, האבחנה בין טענות וראיות המהוות מענה ישיר לטענות הגנה שהועלו בתשובה לבקשה לאישור תובענה ייצוגית ובין טענות וראיות החורגות מגדר מענה כזה ומהוות חזית טיעון חדשה, אינה תמיד פשוטה. עם זאת, באופן כללי ניתן לומר כי טענה וראיה אשר אינן מוסיפות נדבך עובדתי או משפטי חדש לקו הטיעון שננקט בבקשת האישור מהוות מענה שניתן לכלול בתגובה לתשובה לבקשה ללא צורך בקבלת רשות, ומנגד טענות וראיות המוסיפות נדבך עובדתי או משפטי לקו הטיעון שננקט בבקשת האישור או סוטות ממנו, אינן בגדר מענה בלבד ולא ניתן לכלול אותן בתגובה אם לא ניתנה רשות לכך. לבסוף, ראוי לציין כי העלאת טענות או הגשת ראיות חדשות ללא רשות במסגרת כתב תגובה לא תמיד תחייב את מחיקת הטענות או הוצאת הראיות מתיק ביהמ"ש, ויהיו מקרים שבהם ניתן יהיה להסתפק בפסיקת הוצאות. ההחלטה האם לנהוג כך נתונה לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית וערכאת הערעור תיטה שלא להתערב בהחלטותיה בעניינים אלו.
ביישום לענייננו, ביהמ"ש סבור כי לא היה מקום לקבוע כי כלל הטענות שהעלה המבקש בסעיפים שנמחקו מתגובתו אינן בגדר מענה בלבד לטענות הגנה שהעלו המשיבות בתשובתן לבקשת האישור המתוקנת. ביהמ"ש סבור כי סעיפים 12(1) עד 12(3) מתגובת המבקש מהווה מענה ישיר לטענות הגנה שנטענו על ידי המשיבות בתשובתן לבקשת האישור המתוקנת ואינה כוללת נתונים עובדתיים חדשים שלא הופיעו בבקשת האישור. לפיכך, לא היה מקום להורות על מחיקתם. כמו כן, לא היה מקום להורות על מחיקתו של סעיף 14 מהתגובה שכן גם בו לא העלה המבקש טענות עובדתיות או משפטיות חדשות אלא רק הפנה למאמר אשר תומך, לשיטתו, בטענה שכבר הועלתה על ידו בבקשת האישור.
מנגד, לא נמצא מקום להתערב ביתר הסעיפים שביהמ"ש קמא הורה למחוק. בין היתר בכל הנוגע לטענת המבקש לפיה הוראת המפקח על הבנקים היא בגדר דין ועל כן הוא רשאי להפנות אליה בכל עת דינה להידחות. סעיף 8(א)(1) לחוק תובענות ייצוגיות, מטיל על מי שהגיש בקשה לאישור תובענה ייצוגית לבסס קיומה של אפשרות סבירה לכך שהשאלות העובדתיות או המשפטיות שאותן היא מעוררת יוכרעו לטובת הקבוצה המיוצגת. מכאן, שבניגוד לכתב תביעה בהליך אזרחי "רגיל", על בקשה לאישור תובענה ייצוגית לכלול גם את הטענות המשפטיות המבססות את עילות התובענה הייצוגית. לפיכך, בהבדל מהפניה לאסמכתאות נוספות לטיעונים משפטיים שכבר הועלו בבקשת האישור, אין מקום לכלול בתגובה לתשובה לבקשה לאישור תובענה ייצוגית טיעונים משפטיים חדשים שלא הופיעו בבקשת האישור, בלא נטילת רשות וזאת גם לא בדרך של הפניה לדברי חקיקה או פסיקה. |
| חזרה למעלה |
|
| 3 [משפחה] |
|
| בעמ 9447/16 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה - משרד הרווחה (עליון; א' חיות, ח' מלצר, י' דנציגר, נ' הנדל, א' רובינשטיין; 28/02/17) - 116 ע' |
| עו"ד: רות גורדין, לידיה רבינוביץ', מאיה חונגר, שמואל מורן, מתן חודורוב |
ביהמ"ש העליון הפך את החלטת ביהמ"ש המחוזי וקבע ברוב דעות כי הכרזת הקטין כבר-אימוץ כלפי אביו הביולוגי – שידע על קיומו של בנו בסמוך להגשת בקשתו לביטול הכרזת האימוץ שהוגשה 110 ימים לאחר שהקטין הועבר להורים המיועדים לאמצו – תבוטל. נפסק ברוב דעות כי רשימת העילות שבסעיף 13(א)(1) לחוק אימוץ ילדים היא רשימה סגורה, ובהתקיים האמור בה קמה חזקה חלוטה כי: "אין אפשרות סבירה לזהות את ההורה, למצאו או לברר דעתו", כדרישת הסעיף; אשר לפרשנות העילות נחלקו חברי ההרכב בעמדותיהם.
משפחה – אימוץ – כלפי אב לא ידוע
משפחה – אימוץ – בקשה לביטולו
.
בקשת רשות ערעור על פס"ד מחוזי בגדרו התקבל ברוב דעות ערעור המשיבים על פס"ד של בימ"ש לענייני משפחה, וביהמ"ש הורה להשיב על כנה את הכרזת הקטין כבר אימוץ כלפי המבקש – אביו הביולוגי. מדובר בקטין כבן שנה שנולד בעקבות מערכת יחסים קצרה בין האם הביולוגית למבקש. הבקשה להכרזת הקטין כבר-אימוץ הוגשה בתאריך 08.02.2016, בהסכמת האם הביולוגית – כ-25 ימים לאחר לידת הקטין ו-12 ימים ממועד מתן הסכמת האם למסירתו לאימוץ; יומים לאחר מכן, ביהמ"ש לענייני משפחה הוציא הכרזה על היותו של הקטין בר-אימוץ, ללא דיון, בסוברו כי התקיימו התנאים להכריז על הקטין כבר-אימוץ כלפי אב לא ידוע; בתאריך 18.02.2016 הועבר הקטין, בהיותו בן כחודש ימים להורים המיועדים לאימוץ, עמם הוא נמצא עד היום. המבקש לא ידע כי חברתו (שממנה נפרד) נכנסה להריון וילדה תינוק. הוא אף לא היה מודע לפתיחת הליכי האימוץ. הדברים נודעו לו לראשונה רק בסוף חודש מאי 2016 וכעבור כ-10 ימים – בחלוף כ-110 ימים מעת שהגיע הקטין להורים המיועדים לאימוץ וכארבעה חודשים מיום הכרזתו כבר-אימוץ – הוא הגיש יחד עם האם הביולוגית (שחזרה לחיות עמו בינתיים) בקשה לביטול הכרזת הקטין כבר-אימוץ לביהמ"ש לענייני משפחה באשדוד. ביהמ"ש לענייני משפחה פסק כי רשויות הרווחה לא עמדו במוטל עליהן מכוח סעיף 13(א)(1) לחוק כדי להקים את החזקה לפיה אין אפשרות סבירה לזהות את האב, וכי בנסיבות אלו בקשת האב עומדת במסגרת 60 הימים הקבועים בחוק. בהמשך לכך ביטל את ההכרזה על הקטין כבר אימוץ והורה, על החזרת הקטין להוריו הביולוגיים. ערעור שהגישו המשיב 1 והאפוטרופא שהתמנתה לקטין – לביהמ"ש המחוזי בבאר-שבע התקבל בדעת רוב וההכרזה על היות הקטין בר-אימוץ חזרה לתוקפה. בין לבין נפרדו ההורים הביולוגיים שוב ובקשת רשות הערעור הוגשה על ידי המערער לבדו, שהצהיר כי יגדל את הקטין עם עזרת משפחתו (האם הביולוגית תומכת בבקשה כמשיבה). הבקשה נדונה כערעור.
.
ביהמ"ש העליון, ברוב דעות (השופטים ח' מלצר, י' דנציגר, נ' הנדל ו-א' חיות, כנגד דעתו החולקת של המשנה לנשיאה א' רובינשטיין) קיבל את הערעור כאמור בחוות הדעת השונות.
המשמעות האופרטיבית היא שתבוטל הכרזת הקטין כבר-אימוץ כלפי המבקש ואולם ההחלטה בדבר מסירת הקטין מעוכבת לתקופה של 30 יום, על פי סעיף 13(א) לחוק כדי לאפשר ליועץ המשפטי לממשלה להגיש בקשה להכרזה בעילה אחרת, אם יחליט לעשות כן.
עוד הוחלט, ברוב דעות של המשנה לנשיאה א' רובינשטיין, השופטת א' חיות והשופט י' דנציגר, כנגד דעתם החולקת של השופטים ח' מלצר ו-נ' הנדל, כי רשימת העילות שבסעיף 13(א)(1) לחוק שבגינה רשאי יהיה ביהמ"ש באין הסכמת ההורה להכריז על ילד כבר-אימוץ, היא רשימה סגורה, ובהתקיים האמור בה קמה חזקה חלוטה כי: "אין אפשרות סבירה לזהות את ההורה, למצאו או לברר דעתו", כדרישת הסעיף;
אשר לפרשנות העילות נחלקו חברי ההרכב בעמדותיהם.
להלן תמצית עמדות השופטים:
המשנה לנשיאה רובינשטיין: לאחר שעמד בקצרה על תכליות חוק אימוץ ילדים עקרון טובת הילד, ועמד בהרחבה על הרקע שהוביל לתיקון מס' 8 בחוק האימוץ משנת 2010 אשר יצר הסדר ייחודי באשר למסירת פרטיו של ההורה השני, דהיינו ההורה שאינו מבקש למסור את הילד לאימוץ (סעיף 8ג לחוק) (להלן ההורה הנעדר), וכן לעניין הטלת חובה על רשויות הרווחה לנקוט באמצעים סבירים כדי למצאו בהיעדר פרטים או בהיעדר הסכמה למסרם מטעם ההורה המבקש למסור את הילד לאימוץ (סעיף 13(א)(1)) סבור כי:
רשימת הפעולות הקבועות בסעיף 13(א)(1)לחוק הכוללות: א) בדיקה במרשם האוכלוסין; ב) בדיקת מידע המצוי בידי רשויות הרווחה; ג) בדיקת קיומן של פניות אל רשויות הרווחה מצד אדם הטוען כי הוא הורה הילד, או קרוב משפחה של הילד. מהווה רשימת פעולות סגורה ואם ננקטו פעולות אלו(ובלבד שלא נעשה שימוש בפרטים שמסר הורה לפי סעיף 8(ג)(ב) לחוק) כמה חזקה חלוטה, מכוח סעיף 13(א)(1) לחוק, שלא הייתה אפשרות סבירה לזהות את ההורה, למצאו, או לברר דעתו.
יש לפרש את התנאים השונים הקבועים בסעיף 13(א)(1) באורח תכליתי. בשל כך, בבואנו לפרש את סעיף 13(א)(1)(א) – בדיקה במרשם האוכלוסין – עלינו לפרשו כבדיקה ממצה במרשם האוכלוסין; הכוונה היא כי על רשויות הרווחה להשתמש בכל המידע שבידיהן – כמצוין בסעיף 13(א)(1)(ב) – לרבות המידע שמסרה האם, כדי לפעול לאיתורו של ההורה הנעדר; אשר לסעיף 13(א)(1)(ב) – "בדיקת מידע המצוי בידי רשויות הרווחה" – בדומה לעמדת הרוב בביהמ"ש המחוזי, סבור המשנה לנשיאה כי אין לכלול בזה מידע אשר יכול להתקבל מצדדים שלישיים המקורבים לאם. זאת, נוכח הפגיעה שהייתה בכך בפרטיות האם.
במקרה דנא, סבור המשנה לנשיאה כי רשויות הרווחה פעלו כדין לאיתור האב אף אם דומה כי הם לא יצאו מגדרן כדי לאתר את האב מעבר לחובת הבסיס. ומכאן שקמה החזקה מכוח סעיף 13(א)(1) לחוק, שלא הייתה אפשרות סבירה לזהות את ההורה, למצאו, או לברר דעתו.
אשר לתקופת הזמן שחלפה עד אשר הכריז ביהמ"ש על הקטין כבר אימוץ – המחוקק ביקש במפורש לקבוע שתקופת חודש הימים תהא מרבית, תוך שנמנע מקביעת תקופה מזערית. אולם הוער כי על ביהמ"ש לענייני משפחה היה לדקדק יותר בפיקוח מעיקרא על רשויות הרווחה.
על פי סעיף 13א לחוק האימוץ, כאשר הבקשה לביטול ההכרזה מוגשת בתוך 60 ימים ביטולה הוא אוטומטי בכפוף לעילות שבחוק, ובהן האפשרות של היועץ המשפטי לממשלה לפתוח בהליך אימוץ חדש; אך בחלוף 60 ימים, נדחית הבקשה מניה וביה.
לעמדת המשנה לנשיאה רובינשטיין סעיף 13א(ג) לחוק האימוץ חל אף על מקרים בהם ההורה הנעדר, אשר כלל לא ידע על מסירת ילדו לאימוץ, הוא שעותר לביטול ההכרזה על ילדו כבר-אימוץ. לדידו, משתקופת 60 הימים הקבועה בסעיף 13א(ג) הינה נוקשה, אזי בחלוף תקופה זו ניטל מביהמ"ש שיקול הדעת לבחון את ביטולה של ההכרזה. זאת כאמור, אף במקרה בו מדובר בהורה נעדר אשר כלל לא ידע על התקיימות הליכי האימוץ.
לאור האמור, דין הערעור להדחות.
המשנה לנשיאה מוסיף כי לשיטתו, גם אם נמצא שלא התקיימו תנאיו של 13(א)(1)לחוק האימוץ, דהיינו כי רשויות הרווחה לא עשו די לאיתור ההורה הנעדר – וכאמור הוא אינו סבור כי כך אירע בענייננו – אין משמעות הדבר כי בכל מקרה יש בכך כדי להביא בהכרח לביטול ההכרזה על הקטין כבר-אימוץ כלפי האב הביולוגי ולהעבירו לרשותו אלא כי יש לבחון מהי טובתו של הקטין בהתחשב בנסיבות המקרה הקונקרטי. כך – בשים לב לחלוף הזמן וכדי שלא "להעניש" את הקטין בגין מחדלי הרשות.
השופט ח' מלצר: לגישתו, הפרשנות הראויה של העילה הקבועה בסעיף 13(א)(1) לחוק אימוץ ילדים והדרכים להכרזת קטין כבר-אימוץ מכוחה ולביטול ההכרזה במידת הצורך – לאור תיקון מס' 8 לחוק משנת 2010 היא:
קיימת חובה על העובד הסוציאלי ועל נציג היועהמ"ש – לבצע בדיקות מכוח סעיף 13(א)(1) לחוק האימוץ וכן פעולות עצמאיות נוספות טרם שהם מגיעים למסקנה ש"אין אפשרות סבירה לזהות את ההורה (הבלתי ידוע), למצאו או לברר דעתו". קרי כתנאי מקדים לשם 'הכרזה' על ילד כבר-אימוץ מכוח סעיף 13(א)(1) לחוק. פעולות אלו יש לנקוט בשקדנות ובמהירות ראויה ולהתחיל בהן לכל המוקדם לאחר שחלפו שבעה ימים מיום לידת הילד ולכל המאוחר בתוך חודש ימים מיום שנודע לעובד הסוציאלי לפי חוק האימוץ על היות הילד מועמד לאימוץ, או מיום שההורה חתם על הסכמה למסור את הילד לאימוץ (לפי המאוחר יותר) ויש לבצען תוך שמירה מירבית על פרטיות ההורים והילד וכל אדם אחר, ובהתחשב בכל נסיבות העניין.
כן לשיטתו, החזקה הקבועה בסעיף 13(א)(1) לחוק איננה חלוטה, וניתן לסתור אותה ככל שיש דרך אחרת למצוא את ההורה הבלתי ידוע, או שמגיע מידע לגביו ממקורות שונים.
הורה שידע על ההיריון, או על הלידה, או על הליך ההכרזה ונקט במדיניות של "עצימת עיניים" – יש להשוותו, לאחר תיקון מס' 8, להורה שמבקש לחזור בו מהסכמתו למסירת ילדו לאימוץ – הרשאי להגיש בקשה כזו בתוך 60 ימים מטעמים מיוחדים שירשמו. מנגד, הורה שלא ידע על ההיריון, או על הלידה, או על הליך ההכרזה – איננו כבול לסד הזמנים של 60 הימים הקבוע בסעיף 13א לחוק, ובלבד שהגיש את הבקשה לביטול ההכרזה בתוך 15 ימים מיום שנודע לו על דבר החלטת ההכרזה ולא יאוחר מיום מתן צו אימוץ (שאז חל הדין הרלבנטי לצווי אימוץ, לפיו ביהמ"ש יהיה רשאי לבטל את צו האימוץ על סמך נסיבות שלא היו ידועות, או לא היו קיימות בשעת מתן הצו, אם נוכח שמן הראוי לעשות כן ושטובת המאומץ מחייבת זאת). פרשנות זו נלמדת ממבנה החוק, הסביבה החקיקתית הקרובה לו, ועקרונות היסוד של השיטה המשפטית שלנו. מחקר משווה מוליך לתובנות דומות.
הדרכים המשפטית הראשונה המאפשרות את "פריצת" סד הזמנים האמור היא לראות בסד של 60 הימים הוראה בדבר "התיישנות מקוצרת". הדרך השנייה היא לבקש ולקבל הארכת מועדים מכח תקנה 528 לתקסד"א עוד סבור השופט מלצר כי בתי המשפט הדנים בבקשות להכרזת ילד כבר-אימוץ (ובהליכי אימוץ אחרים) חייבים לקיים דיון בעניין (ולא לאשר את הדברים Ex Parte) – כדי למלא כיאות את פונקציית הבקרה הנתונה בידיהם בנושאים רגישים אלה.
במקרה דנא, לשיטתו, לא התקיימה חובת הבדיקה במרשם האוכלוסין (סעיף 13(א)(1)(א) לחוק האימוץ. ליקוי נוסף שהתרחש פה מקורו בכך שההכרזה הראשונית של הקטין כבר-אימוץ ניתנה על ידי ביהמ"ש לענייני משפחה יומיים בלבד לאחר שהוגשה בקשה למתן הכרזה כאמור, וזאת ללא קיום דיון כלשהו בעניין – בניגוד להוראות תקסד"א, לכללי הצדק הטבעי, ולתפקידו המבקר של ביהמ"ש בהליכי אימוץ. בנסיבות אלו ונוכח עמדתו, כי המבקש איננו כבול לסד הזמנים של 60 הימים הקבוע בסעיף 13א לחוק כמפורט לעיל, סבור השופט מלצר כי דין הערעור להתקבל.
המשמעות האופרטיבית היא שתבוטל הכרזת הקטין כבר-אימוץ כלפי המבקש ואולם ההחלטה בדבר מסירת הקטין מעוכבת לתקופה של 30 יום, על פי סעיף 13(א) לחוק כדי לאפשר ליועץ המשפטי לממשלה להגיש בקשה להכרזה בעילה אחרת, אם יחליט לעשות כן.
התוצאה הפרטנית הנ"ל מתחייבת, מזכותו של המערער למימוש הורותו, משימור זכות גישתו לערכאות ולהליך הוגן וגם מעקרון טובת הילד, הנותן בעקרון עדיפות ל"קשר הדם" ולזכותו של הילד לגדול בחיק הוריו הביולוגיים ולהכירם.
השופט י' דנציגר: מאמץ את מסקנתו המעשית של השופט מלצר אך מטעמים שונים.
השופט דנציגר, בשונה מהשופט מלצר, מסכים עם עמדת המשנה לנשיאה רובינשטיין, כי החזקה הקבועה בסעיף 13(א)(1) לחוק האימוץ הינה חזקה חלוטה. בהתקיים שלוש הפעולות המנויות בסעיפים קטנים 13(א)(1)(א)-(ג) לחוק האימוץ, קמה ועומדת חזקה שאיננה ניתנת לסתירה כי לא הייתה אפשרות סבירה לאתר את ההורה הנעדר.
כן לשיטתו, הורה שלא ידע על הילד ועל הליך ההכרזה – אך התקיימו בעניינו הפעולות המנויות כאמור בסעיפים קטנים 13(א)(1)(א)-(ג) לחוק האימוץ – כבול לסד הזמנים של 60 הימים הקבועים בסעיף 13א(ג) לחוק האימוץ. משחלף סד זמנים זה, ביהמ"ש לא יהא רשאי לבטל את ההכרזה על הילד כבר-אימוץ.
הורה שלא ידע על הילד ועל הליך ההכרזה – אך לא התקיימו בעניינו הפעולות המנויות כאמור בסעיפים קטנים 13(א)(1)(א)-(ג) לחוק האימוץ – אינו כבול לסד הזמנים של 60 הימים הקבועים בסעיף 13א(ג), אלא חלה בעניינו הוראת סעיף 13א(א) לחוק האימוץ. זאת, כל עוד לא ניתן צו אימוץ, שכן במקרה כזה חלה הוראת סעיף 19 לחוק האימוץ.
במקרה דנא, בדומה לעמדת השופט מלצר, סבור השופט דנציגר כי לא התקיימו בעניננו שניים מהתנאים הקבועים בסעיף 13(א)(1) לחוק האימוץ – חובת הבדיקה במרשם האוכלוסין (סעיף 13(א)(1)(א) לחוק האימוץ) וכן בדיקת מידע המצוי בידי רשויות הרווחה (סעיף 13(א)(1)(ב) לחוק האימוץ)– ועל כן לא קמה החזקה כי לא הייתה "אפשרות סבירה" למצוא את ההורה הנעדר ולברר את דעתו. משלא כמה החזקה הנ"ל, מגבלת 60 הימים שבסעיף 13א(ג) לחוק האימוץ איננה חלה במקרה דנן. על כן, מצטרף השופט דנציגר לתוצאה האופרטיבית אליה הגיע השופט מלצר, לפיה יש להחיל בענייננו את הוראות סעיף 13א(א) לחוק האימוץ.
השופט נ' הנדל: מצטרף אף הוא לתוצאה אליה הגיע השופט מלצר, לפיה דין הערעור להתקבל. ואולם, מסקנה זו נשענת על בסיס משפטי צר יותר. לשיטתו:
מניין חודש הימים לביצוע הפעולות הנקובות בסעיף 13(א)(1) לא יחל טרם נולד הילד, גם אם ההורה הודיע לעובד סוציאלי לפי חוק האימוץ על כוונה למסור את הילד לאימוץ כבר במהלך ההיריון.
החזקה הקבועה בסעיף 13(א)(1) איננה חזקה חלוטה. אין לדרוש חקירה משטרתית, אך יש להתאים את הבדיקה לעובדות ולנסיבות המקרה. ראוי לפעול ביצירתיות ובתבונה, ואולם מבלי לכפות על האם מסירת מידע, תוך שמירה על פרטיותה והאוטונומיה שלה.
התקופה של 60 ימים הקבועה בסעיף 13א(ג) – הנמנית ככלל מיום מסירת הילד למי שהסכים לקבלו לביתו בכוונה לאמצו או מיום הכרזה על הילד כבר אימוץ, לפי המאוחר – הינה תקופה מחייבת.
אפילו אם הוכרז הילד כבר אימוץ – במקרים מתאימים, וכפי שכאן – כאשר לא ננקטו פעולות כמתחייב על פי הנסיבות, לרבות בחינת תחולת החזקה, לצורך בירור זהות ההורה הלא-נודע – ההכרזה עלולה להיות בטלה מעיקרא וספירת מניין 60 הימים לא תחל.
נותרה בצריך עיון שאלת התקיפה החוקתית של פרק הזמן לבקשת ביטול הכרזה במקרה של הורה לא-נודע.
נותרו בצריך עיון האפשרות ודרך השימוש בסעיף 19 לחוק האימוץ לתקיפת צו אימוץ או הכרזה על קטין כבר-אימוץ לאחר חלוף 60 הימים בנסיבות של הורה לא-נודע.
במקרה דנא, הואיל וההכרזה על הקטין כבר אימוץ לא קיימה את תנאי החוק ומשכך היא בטלה מעיקרא – המערער לא איחר את המועד בנסיבות אלה. התוצאה היא כי דין הערעור להתקבל. והשופט הנדל מצטרף לתוצאה האופרטיבית שבחוות דעתו של השופט מלצר.
השופטת א' חיות: מצטרפת לעמדת המשנה לנשיאה כי החזקה שבסעיף 13(א)(1) לחוק, הינה חזקה חלוטה.
בכל הנוגע לפעולה המפורטת בסעיף 13(א)(1)(ב) לחוק – "בדיקת מידע המצוי בידי רשויות הרווחה". סבורה השופטת חיות כי יש לפרשה באופן המטיל על רשויות הרווחה לבדוק לא רק את המידע שהאם הסכימה למסור להן, אלא אף מידע אשר יש בידי רשויות הרווחה להשיג לאחר חקירה ודרישה, תוך שימוש ב"קצה החוט" שיש בידן מפי האם או קרוביה. זאת, במגבלות המוטלות על רשויות הרווחה לפי הדין.
לשיטתה, במקרה דנא נפלו פגמים בפעולות שנקטו רשויות הרווחה לזיהוי האב, השוללים במקרה דנן את תחולתה של החזקה החלוטה. לכך מתווסף פגם מהותי נוסף שבו לוקה הטיפול בפרשה ע"י ביהמ"ש לענייני משפחה.
בנסיבות אלו ובהינתן מכלול הפגמים שנפלו בהליך הכרזתו של הילד כבר-אימוץ לפי סעיף 13(א)(1), ההכרזה לאו הכרזה היא כלפי האב ודינה בטלות כלפיו. ממילא לא קם בפני האב אשר ביקש את ביטולה מחסום שישים הימים הקבוע בסעיף 13א(ג) לחוק.
מניינם של שישים הימים הללו מתחיל אם כן במקרה דנן רק מיום שנודע לאב על ההכרזה וכל עוד לא ניתן צו האימוץ, אשר בענייננו טרם ניתן.
הודגש כי עמדה זו מוגבלת לנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה דנן בהינתן הפגמים שנפלו בהליך ההכרזה. השופטת חיות איננה שותפה לגישת השופט מלצר לפיה כל "הורה שלא ידע על ההיריון, או על הלידה, או על הליך ההכרזה – איננו כבול לסד הזמנים של 60 הימים הקבוע בסעיף 13א לחוק, ובלבד שהגיש את הבקשה לביטול ההכרזה בתוך 15 ימים מיום שנודע לו על דבר החלטת ההכרזה". להשקפתה עמדה זו הינה מרחיקת לכת, אין לה עיגון בלשון החוק ואף לא בתכלית האובייקטיבית של תיקון מספר 8 החותר ליתר יעילות וודאות של הליך האימוץ במטרה לקצר ככל הניתן את משך התנהלותו. |
| חזרה למעלה |
|
| עבודה ארצי |
| 4 [עבודה] |
|
| ברע (ארצי) 53583-01-17 סופרקום בע"מ נ' יבגני מיזנשטיין (עבודה; רועי פוליאק; 24/02/17) - 12 ע' |
| עו"ד: אשר סלע |
ביה"ד פסק כי, לא קיימת תשתית עובדתית לקביעה האם חל הסדר כלשהו לפי סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים על יחסי הצדדים, אך גם נוכח הוראות הסכם העסקה של המשיב וכלל נסיבות העניין, המשיב זכאי לפיצוי בגין אי הפקדת כספי פיצויי פיטורים; כן זכאי המשיב לפיצוי בגין אי הפקדת כספים לקרן השתלמות, נוכח הוראות חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (קופו גמל), לפיהן אין בכוחו של מעסיק למשוך כספי קרנות השתלמות או כספי תגמולים מקופות גמל של העובד, תהיינה נסיבות הפסקת העבודה אשר תהיינה.
עבודה – פיצויי פיטורין – זכאות
עבודה – פיצויי פיטורין – סכומים שהופקדו בקופת גמל
עבודה – פיצויי פיטורין – שלילתם
.
בקשת רשות ערעור על פסק דין של ביה"ד האזורי, בהליך דיון מהיר, בו חויבה המבקשת (להלן: החברה) לשלם למשיב, שהועסק כמהנדס במבקשת במשך כחצי שנה, פיצוי בגין אי ביצוע הפקדות למרכיב פיצויי הפיטורים ולקרן השתלמות.
.
בית הדין הארצי לעבודה (השופט ר' פוליאק) דחה את הבקשה ופסק כי:
אשר לפיצוי בגין אי הפקדת כספי פיצויי פיטורים, הכלל הבסיסי בחוק פיצויי פיטורים (להלן: החוק), הוא כי עובד המסיים עבודתו בנסיבות המזכות בפיצויי פיטורים לפי החוק (להלן: נסיבות מזכות), זכאי לפיצוי פיטורים. תשלומים הצבורים בקופות הפיצויים נחשבים, במקרה רגיל, כחיסכון בידי המעסיק הזכאי להשבתם אם העובד סיים עבודתו בנסיבות שאינן מזכות בפיצויי פיטורים והם יזקפו "על חשבון" הפיצויים עם שחרור הקופה לזכות העובד בנסיבות המזכות את העובד בפיצויי פיטורים. עם זאת, לפי סעיף 14 לחוק נקודת המוצא היא כי, ככלל, תשלומי מעסיק לקופות גמל אינם באים "במקום" פיצויי פיטורים, אלא אם כן נקבע אחרת בהסכם קיבוצי או בצו של שר העבודה. ההתניה המחייבת מעסיק לוותר מראש על הזכות למשיכת כספי הפיצויים בסיום העבודה מכל סיבה שהיא, למעט נסיבות שוללות, על מנת שכספי הקופה יבואו במקום פיצויי פיטורים ולא רק על חשבונם, אינה מופיעה בסעיף 14, אלא מקורה בהסדרים שנערכו מכוחו, בגדרם הוקהה עוקצה של הגזירה לפיה העובד לא יקבל פיצויי פיטורים הנגזרים ממשכורתו האחרונה בעת סיום עבודה בנסיבות מזכות, באמצעות הטבה לעובד לפיה כספי הפיצויים שנצברו בקופות לא ימשכו על ידי המעסיק אם העובד יסיים עבודתו בנסיבות לא מזכות.
עם פרסום האישור הכללי בדבר תשלומי מעבידים לקרן פנסיה ולקופת ביטוח במקום פיצויי פיטורים, שהוציא שר העבודה מכח סמכותו לפי סעיף 14 לחוק, כוללים מרבית ההסדרים הוראה המתנה את תוקף ההסדר לפיו התשלומים לקופה יבואו במקום פיצויי פיטורים, בוויתור מראש של המעסיק על זכותו למשוך את כספי הפיצויים מהקופה למעט בנסיבות שוללות וכל ההסכמים הקיבוציים וצווי ההרחבה כוללים הסדרים מכח סעיף 14 לחוק. ההסדר הפך לרווח באופן שתשלומי מעסיקים בגין עובדים רבים באים במקום פיצויי פיטורים. כפועל יוצא, העובדים עליהם הוחל הסדר מכח סעיף 14 לחוק, אינם זכאים להשלמת פיצויי הפיטורים בהתאם למשכורתם האחרונה בעת סיום עבודה בנסיבות מזכות, אך, מנגד כספי הפיצויים שהופקדו בקופות על ידי המעסיק יוותרו בידי העובדים אם יסיימו עבודתם בנסיבות לא מזכות (ובלבד שאינן נסיבות שוללות). בנסיבות העניין לא קיימת תשתית עובדתית לקביעה האם חל הסדר כלשהו לפי סעיף 14 לחוק, על בעלי הדין ונראה שהסדר הביטוח הפנסיוני החוזי שהפרה החברה, שלא העבירה תשלומים למרכיב הפיצויים בקופה חרף התחייבותה המפורשת, עשוי להיות "הסדר פנסיוני מיטיב" כהגדרתו בצו ההרחבה הפנסיוני. אלא שהעתקת הדיון למישור החוזי לא תביא לשינוי בתוצאה. הזכות החוזית של המשיב למשיכת כספי הפיצויים לפי הסכם ההעסקה, היא זכות שחרור אוטומטית בעת סיום העבודה מכל סיבה שהיא, אך היא סויגה בו ונקבע כי ניתן להימנע מתשלום פיצויי פיטורים בנסיבות בהן ניתן לשלול פיצויים על פי דין ובמקרים של הפרת חובת אמונים כלפי החברה או ביצוע עבירות. עם זאת, נוכח נסיבות העניין אין מקום להתערב בקביעה כי על החברה לפצות את המשיב בגין אי ביצוע ההפקדות למרכיב הפיצויים בניגוד לקבוע בהסכם ההעסקה.
אשר לפיצוי בגין אי הפקדת כספים לקרן השתלמות, בעבר ניתן תוקף להסכמה בין מעסיק לבין עובד על החזרת כספי תגמולים וכספי קרן השתלמות למעסיק בנסיבות מוגדרות, אך עם כניסתו לתוקף של חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (קופו גמל), אין בכוחו של מעסיק למשוך כספי תגמולים או השתלמות מקופת גמל של עובד או עובד לשעבר, למעט לפי רשימה סגורה. רשימה זו אינה מאפשרת משיכה על ידי מעסיק של כספים שהופקדו לקופת גמל של עובד, למעט כספי פיצויים, כך שאין בכוחו של מעסיק למשוך כספי קרנות השתלמות או כספי תגמולים מקופות הגמל של העובד, תהיינה נסיבות הפסקת העבודה אשר תהיינה; מכל מקום, החברה לא הצביעה על הוראה חוזית המאפשרת לה למשוך את הפקדותיה לקרן ההשתלמות, והתנהלות המשיב לא הצדיקה את שלילתם גם לפי הדין הקודם. |
| חזרה למעלה |
|
| מחוזי |
| 5 [דיון אזרחי] |
|
| רעא (חי') 44752-12-16 לימור בן יאיר נ' תויות איכות בע"מ (מחוזי; יגאל גריל; 21/02/17) - 14 ע' |
| עו"ד: יאיר ארן, דורון שמעוני |
נדחתה בקשת רשות ערעור על החלטה שדחתה את בקשת המבקשות לדחיית התביעה כנגדן על הסף, מהטעם שבשלב הנוכחי לא ניתן לומר שהתביעה חסרת סיכוי או שחל "השתק פלוגתא".
דיון אזרחי – סילוק על הסף – דחייתו
דיון אזרחי – מעשה-בית-דין – היעדרו
.
בקשת רשות ערעור על החלטה שדחתה את בקשת המבקשות לדחיית התביעה כנגדן על הסף בשל מעשה בית דין.
.
בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה ופסק:
השיקולים של מניעת כפל דיונים, מניעת הליך סרק, לרבות בזבוז זמן שיפוטי והוצאות משפט מיותרות – יש לייחס להם את המשקל הראוי. ואולם, בענייננו לא ניתן לומר כבר בשלב הנוכחי שהתביעה של המשיבה כנגד המבקשות חסרת כל סיכוי. המבקשות לא נטלו חלק בהתדיינות בפני בית הדין האזורי לעבודה ולכן אין זהות בין בעלי הדין. לכאורה, התביעה דנן מתייחסת בעיקרה לתקופה "מאוחרת יותר" מזו שנדונה בפני בית הדין לעבודה. על אף קיומה של "קִרבה משפטית" בין מי שהיה בעל דין בהליך בביה"ד לעבודה, לבין היותו מנהלה של המבקשת מס' 2 ובעלה של המבקשת מס' 1, לא ניתן לקבוע כבר לעת הזו שחל בענייננו הכלל של "השתק פלוגתא". לאור האמור, אין מקום לסילוק התביעה על הסף. |
| חזרה למעלה |
|
| 6 [עונשין] |
|
| תפ (נצ') 36192-06-15 מדינת ישראל נ' תייסיר להייב (מחוזי; יפעת שיטרית; 20/02/17) - 21 ע' |
| עו"ד: אמיר ברבי, סימונה בן אמו, עידית עמיר |
בית המשפט גזר על נאשם שהורשע בסיוע לניסיון הצתה – 6 חודשי מאסר בעבודות שירות, שני מאסרים על תנאי וצו מבחן למשך 18 חודשים.
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: הצתה
עונשין – ענישה – שיקולי ענישה
.
הנאשם הורשע, במסגרת הסדר הטיעון, בעבירה של סיוע לניסיון הצתה.
.
בית המשפט המחוזי גזר את הדין ופסק:
הערכים החברתיים המוגנים אשר נפגעו מהעבירה אותה ביצע הנאשם הינם, שמירה על שלום הציבור, ביטחונו ושלום רכושו. בתי המשפט שבו והדגישו את החומרה הכרוכה בעבירת ההצתה, שעה שפוטנציאל הסיכון והנזק העלולים לנבוע ממנה הינם חמורים ואינם נתונים לחיזוי. בתי המשפט עמדו על הצורך להשית ענישה מוחשית ומשמעותית בדמות מאסר בפועל במקרים כגון דא. בנסיבות העניין, מתחם העונש ההולם נע בין מספר חודשי מאסר בעבודות שירות לבין 12 חודשי מאסר בפועל, בצירוף עונשים נלווים. בשקלול מכלול הנסיבות, לרבות ההליך הטיפולי המתמשך והמעמיק בו נוטל הנאשם חלק, יש למקם את העונש הראוי לנאשם ברף התחתון של המתחם, אם כי לא בצדו הקיצון. השתת ענישה מוחשית בדמות מאסר לריצוי בעבודות שירות לתקופה המקסימאלית, בצד השתת צו מבחן, מהווה תוצאה עונשית מידתית, ראויה ומאוזנת בנסיבות דנן, לצד עונשי מאסר מותנים, אשר יהיו כ"חרב המתהפכת" מעל ראשו כצופה פני עתיד. לפיכך נידון הנאשם ל- 6 חודשי מאסר בעבודות שירות, שני מאסרים על תנאי וצו מבחן למשך 18 חודשים. |
| חזרה למעלה |
|
| 7 [דיון אזרחי] [ניירות ערך] |
|
| תצ (ת"א) 61936-12-15 קרן פורסט ערך II (מקבילה),שותפות מוגבלת נ' יוסף א. מימון (מחוזי; דניה קרת מאיר; 20/02/17) - 11 ע' |
| עו"ד: גיא גיסין, יואל פרייליך, אמיר פז, אהרן מיכאלי, יהודה רוזנטל, ורד כהנא |
התחייבות לפרוע אגרות חוב היא במהותה התחייבות של המנפיק כלפי המחזיקים באגרות החוב בלבד. המבקשת אף לא הצביעה על קיומה של התחייבות בשטר הנאמנות כלפי הנאמן לפרוע את אגרות החוב. מכאן שאין לה עילת תביעה אישית הנדרשת לצורך בירור תובענה ייצוגית.
דיון אזרחי – תובענה ייצוגית – עילת התביעה
ניירות ערך – איגרות חוב – פירעון איגרות חוב
.
בקשה לסילוק על הסף של בקשה לאישור תובענה ייצוגית, מחמת העדר עילת תביעה אישית. התובענה היא לחיוב בעל השליטה ומנכ"ל החברה ונושאי משרה בה, בהחזר בגין מלוא החובות אותן חבה החברה למחזיקי אגרות החוב שלה.
.
בית המשפט המחוזי פסק כדלהלן:
ההתחייבות לפרעון אגרות החוב אינה התחייבות של המנפיק כלפי הנאמן למחזיקים בתעודות ההתחייבות אלא כלפי המחזיקים, והנאמן אמור לפעול לשם מימושה. אין לראות באי פרעון אגרות החוב כהפרת התחייבות של המנפיק כלפי הנאמן המקנה למחזיקי אגרות החוב עילת תביעה בהתאם לסעיף 52יא לחוק ניירות ערך. בשטרי החוב צוינו התחייבויות שונות של החברה כלפי הנאמן, ורק הפרה של אחת מהן מקנה זכות תביעה בהתאם להוראות סעיף 52יא סיפא. המבקשת לא הצביעה על קיומה של התחייבות בשטר הנאמנות כלפי הנאמן לפרוע את אגרות החוב, מכאן שלא קמה למבקשת זכות תביעה אישית לפי סעיף 52יא לחוק ניירות ערך. |
| חזרה למעלה |
|
| 8 [בתי-משפט] |
|
| פרק (ת"א) 2173-06 עו"ד עופר שפירא, כונס נכסים של סי.די.סי. חברה לפיתוח בע"מ נ' רשות מקרקעי ישראל (מחוזי; חגי ברנר; 20/02/17) - 5 ע' |
| עו"ד: דנה הילל, יונתן ליטבק, להמן, רייף, מססה |
קיומם של צווים שיפוטיים אמור להיות נר לרגליה של כל רשות ציבורית. קשה להלום כיצד גוף ציבורי דוגמת רשות מקרקעי ישראל, מרשה לעצמו להפר ביודעין צו שיפוטי ללא כל טעם של ממש המצדיק הימנעות מקיום הצו.
בתי-משפט – ביזיון בית-המשפט – אי-ציות לצו
בתי-משפט – ביזיון בית-המשפט – כנגד המדינה
.
בקשה לפי פקודת בזיון בית משפט לאכוף על רשות מקרקעי ישראל להמציא לכונס הנכסים של החברה שבכינוס את כלל האישורים הנדרשים לצורך רישום הבנין כבית משותף, בהתאם לצו שניתן נגדה.
.
בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה ופסק:
קיומם של צווים שיפוטיים אמור להיות נר לרגליה של כל רשות ציבורית. בנסיבות בהן הרשות מפירה, ביודעין, צו שיפוטי ולא מעלה כל טעם של ממש המצדיק את הימנעותה מקיום הצו חרף היותו צו ברור, ובהעדר אמצעי אכיפה אחר, ולאחר שניתן לרשות פרק זמן ממושך לחזור בה מסירובה זה, יש מקום למתן סנקציות נגדה. קשה להלום כיצד גוף ציבורי דוגמת הרשות, מרשה לעצמו לנהוג בדרך זו, וגם דיון שנערך באולם לא גרם לרשות לחזור בה מסרבנותה. לפיכך, בגין כל יום של איחור בחתימה על כל המסמכים הדרושים לשם רישום הבניין כבית משותף, הרשות תשלם קנס בסך 10,000 ₪. |
| חזרה למעלה |
|
| 9 [פשיטת רגל] |
|
| פרק (ת"א) 10732-06-16 חברת ש.חריף בע"מ נ' כונס נכסים רשמי תל אביב (מחוזי; איריס לושי עבודי; 19/02/17) - 5 ע' |
| עו"ד: יהונתן בשארי, ענת כהן, נעמה גור-מס |
אמנם ברגיל, תביעות נזיקיות דינן להתברר במסגרת תביעה עצמאית ולא בפני בעל תפקיד בהליכי חדלות פירעון, אך בנסיבות דנן דין התביעה להתברר בפניי המנהל המיוחד.
פשיטת רגל – תביעת חוב – החרגתה
.
בקשה להתיר למבקשת להמשיך בניהול תביעה אזרחית שהגישה נגד החברה שבפירוק.
.
בית המשפט המחוזי דחה את התבקשה ופסק:
תביעות נזיקיות מעצם טבען סבוכות ודורשות שמיעת מומחים, אומדן נזקים, הערכתם וניהול הליכים רבים. משכך, ככלל, תביעות אלו לרוב מקומן להתברר במסגרת תביעה עצמאית ולא על דרך הוכחת חוב בפני בעל תפקיד במסגרת הליכי חדלות פירעון. ואולם, במקרה דנן אין מדובר בתביעת נזיקין רגילה המחייבת מומחיות או עלויות רבות לבירור טענות המבקשת, אלא בתשתית עובדתית פשוטה יחסית ובסכום נמוך יחסית. בנוסף, ניהול התביעה בהליך הרגיל יגרור עלויות נוספות שישולמו מקופת הפירוק. לפיכך, דין התביעה להתברר בפניי המנהל המיוחד ולא באמצעות בירור בהליך רגיל. |
| חזרה למעלה |
|
| 10 [ביטוח] |
|
| תא (י-ם) 3168-09 הצעד השלישי בע"מ נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ (מחוזי; אהרן פרקש; 13/02/17) - 33 ע' |
| עו"ד: אלישע אטיאס, מור חן |
בית המשפט חייב מבטחת לפצות בעלי עסק, שעסקם קרס עקב סירוב המבטחת לשלם להם תגמולי ביטוח בגין שריפה שפרצה במחסן העסק.
ביטוח – ביטוח רכוש – אש
ביטוח – תגמולי ביטוח – זכאות
ביטוח – פוליסה – הפרתה
.
תביעה לפיצוי בגין הנזקים שנגרמו לתובעים עקב סירוב הנתבעת לשלם להם תגמולי ביטוח בגין שריפה שפרצה במחסן בית העסק שלהם.
.
בית המשפט המחוזי קיבל את התביעה ופסק:
מקום בו עולה טענה שהמבוטח גרם במתכוון לקרות מקרה הביטוח, על המבוטח להוכיח תחילה את התרחשות האירוע, על בסיס נתונים עובדתיים. לאחר מכן על המבטח להוכיח התקיימותם של חריגים לפוליסה. במקרה דנן הנתבעת לא הרימה את הנטל המוטל עליה להוכיח שמדובר בהצתה ולא נשללה אפשרות שהשריפה נגרמה עקב כשל חשמלי. אף אם היה נקבע שמדובר בהצתה, לא הוכח כי לתובעים היה אינטרס להצית את המחסן, וגם במקרה זה הייתה הנתבעת מחויבת בתגמולי הביטוח. הנתבעת לא הוכיחה כי התובעים הפרו את התנאי הפוליסה בנוגע לאמצעי מיגון אש: לא הוכח איזה מאמצעי המיגון היה בהם כדי להשפיע על האירוע ועל הנזקים, ולא הראתה כי מבטח סביר לא היה נקשר בחוזה הביטוח. המבוטחים פעלו כמבוטח סביר, הפעילו בעלי מקצוע לטפל בדרישות הנתבעת לגבי מיגוני האש ומערכת גילוי האש ואלה אישרו כי הם הסדירו את המיגונים בהתאם לדרישות הנתבעת. לעניין הנזק, הכלל הרצוי הוא שמבטחת המעכבת תשלום תגמולי ביטוח שלא כדין צריכה לצפות שלמבוטח ייגרם נזק כתוצאה מכך. בענייננו, המבטחת יכלה לצפות כי אי תשלום תגמולי הביטוח, עלול להביא לנזקים, לאובדן הכנסות ולקריסת העסק, והעסק אכן קרס בעקבות אי תשלום תגמולי הביטוח. התובעים זכאים לפיצוי בגין נזקיהם השונים, אך אין מקום להטיל ריבית חריגה בנסיבות העניין, שכן אין לומר שהנתבעת חלקה על חובתה לשלם תגמולי ביטוח בחוסר תום-לב. |
| חזרה למעלה |
|
| שלום |
| 11 [נזיקין] |
|
| תא (טב') 1094-03-14 ראאד אסלימה נ' חרסה סטודיו - יצרני כלים סניטריים בע"מ (שלום; אפרת הלר; 24/02/17) - 15 ע' |
| עו"ד: |
הנתבעת הייתה יכולה וצריכה לצפות התרחשות אפשרית של נפילת התובע כתוצאה מהיתקלותו בצינורות במעברים בין המכונות ופגיעתו כתוצאה מכך. מכאן, היה עליה לספק סביבת עבודה בטוחה סבירה וזהירה, לרבות מעברים נקיים ממכשולים כאלו ואחרים, דוגמת הצינורות שהביאו לנפילת התובע.
נזיקין – אחריות – מעביד
נזיקין – אחריות – מעסיק
נזיקין – תאונת עבודה – אחריות
נזיקין – תאונת עבודה – פיצויים
.
תביעה בגין נזקי גוף אשר על פי הנטען, נגרמו לתובע כתוצאה מתאונת עבודה.
בית המשפט פסק כלהלן:
היה על הנתבעת 1 להתאים את המקום בו הוצבו מכונות הייצור וסביבתן למהות העבודה תוך יצירת שיטת עבודה תקינה ובטוחה וזאת לא עשתה.
כמו כן, הנתבעת 1 הייתה יכולה ואף צריכה לצפות התרחשות אפשרית של נפילת התובע כתוצאה מהיתקלותו בצינורות במעברים בין המכונות ופגיעתו כתוצאה מכך. מכאן, היה עליה לספק סביבת עבודה בטוחה סבירה וזהירה, לרבות מעברים נקיים ממכשולים כאלו ואחרים, דוגמת הצינורות שהביאו לנפילת התובע.
באשר לקשר הסיבתי, הרי הוכח כי התובע נפל בשל הצינורות שבלטו בדרך בה הלך בין המכונות.
מכאן, לנוכח התרשלות הנתבעת 1, הפרת חובות הזהירות וקיומו של קשר סיבתי, יש לחייב את הנתבעות בפיצויים בגין הנזקים הגופניים אשר נגרמו לתובע כתוצאה מהאירוע. |
| חזרה למעלה |
|
| 12 [רשויות מקומיות] |
|
| תא (חי') 57098-03-15 קוסמודילר בע"מ נ' עירית חדרה (שלום; רמזי חדיד; 21/02/17) - 9 ע' |
| עו"ד: שרית קלוס גורית, יורם חן |
היטל השבחה אשר שולם ביתר ומוחזר למשלם, נושא הפרשי ריבית פיגורים כמשמעותם בחוק הרשויות המקומיות (ריבית, הפרשי הצמדה ותשלומי חובה), התש"מ-1980, ממועד קביעת השמאי המכריע.
רשויות מקומיות – תשלומי חובה – ריבית והפרשי הצמדה
רשויות מקומיות – גבייה – ביתר
.
האם היטל השבחה אשר שולם ביתר ומוחזר למשלם, נושא הפרשי ריבית פיגורים כמשמעותם בחוק הרשויות המקומיות (ריבית, הפרשי הצמדה ותשלומי חובה), התש"מ-1980, וזאת ממועד תשלום ההיטל, כטענת התובעת, או שמא ממועד קביעת השמאי המכריע, כטענת הנתבעות.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
בפסיקה קיימת אחידות דעים כי הריבית הקבועה בחוק ההצמדה בהתאם להגדרת המונח "תשלומי פיגורים", הינה מעין עונשית והיא נועדה לדרבן נושים לסלק את חובותיהם לרשות המקומית במועד, ללא שיהוי ופיגורים. מסקנה זו עולה ומתחייבת לאור הפער הניכר בין שיעור הריבית בהתאם לחוק ריבית והצמדה לבין שיעור הריבית הקבוע בחוק ההצמדה.
לאור אופייה העונשי של הריבית הקבועה בחוק ההצמדה, הרי לא ניתן להטיל על רשויות התכנון לשאת בה בדיעבד מיום תשלום ההיטל ביתר, וזאת מהטעם הפשוט כי במועד הנ"ל התשלום נגבה כדין ועל פי המתווה הקבוע בחוק. רק משנקבע כי היטל ההשבחה נגבה ביתר, אם באמצעות חוות דעת שמאי מכריע או בכל הליך אחר הקבוע בדין, רק אז מתגבשת חובת השבת הכספים.
לפיכך, אין "להעניש" רשות התכנון באמצעות חיובה בריבית עונשית בגין תקופה בה היא פעלה כדין, ולא הייתה מוטלת עליה כל חובה להשבת הסכומים שגבתה, כולם או בחלקם. |
| חזרה למעלה |
|
| 13 [עונשין] |
|
| תפ (ראשל"צ) 47092-07-15 מדינת ישראל להב 433 נ' דוד שוורצמן (שלום; רפי ארניה; 21/02/17) - 11 ע' |
| עו"ד: יפית דרעי, דניאל דרוביצקי |
לצורך גיבוש עבירת האיומים אין מוטל על המאשימה הנטל להוכיח כי נוצר חשש מהדברים שנאמרו, אלא די לה להוכיח שאדם מן הישוב בנעליה של המתלוננת היה חושש לגורלו של האדם שהפנה אליו הנאשם את האיום באמצעותה.
עונשין – עבירות – איום
.
כנגד הנאשם הוגש כתב אישום שמייחס לו עבירת איומים. הנאשם הכחיש את ביצוע העבירה המיוחסת לו. בית המשפט נדרש לשאלה: האם יש באמירותיו ובהתנהגויותיו של הנאשם משום איום.
.
בית המשפט הרשיע את הנאשם ופסק כלהלן:
המבחן לקיומו של איום אינו סובייקטיבי. השאלה היא האם אדם מן הישוב, בנעלי מי שבפניו הושמע הביטוי, היה רואה בביטוי, באופן בו נאמר ובנסיבותיו, כביטוי מאיים או מפחיד.
בכל הנוגע לאמירה הראשונה "תביאי לי את אלכס, תביאי לי את הבן זונה הזה", קיים ספק סביר אם המדובר בדברים החוצים את גבול האסור. המדובר בקללות בלבד, שאין מאחוריהם איום של ממש. לכן, אין דברים אלה עולים כדי איומים.
באשר לביטוי השני, "תגידו לאלכס שהוא ישלם על זה ושהוא לא יצא מבית כי הוא מת", אדם רגיל מן הישוב בנעליה של ג'ני היה רואה בביטויים אותם אמר הנאשם, כנאמרים מתוך כוונה לפגוע באלכס. |
| חזרה למעלה |
|
| 14 [ביטוח] |
|
| תאמ (חי') 40288-08-15 הכשרה חברה לביטוח בע"מ נ' לימור שם טוב (שלום; שולמית ברסלב; 21/02/17) - 12 ע' |
| עו"ד: חן מכלוף, דיויד בראל, משה רבי, רענן שמואלי |
בית המשפט הורה לחלק מהנתבעים לשלם לתובעת פיצויים בגין נזקי רכוש שנגרמו לכלי רכב המבוטח על ידה. פסק הדין עוסק בניתוח טענות ההגנה של חברת הפניקס – המבטחת של רכב הנתבעת 1, בנוגע לשלילת תגמולי הביטוח: מכוח סעיף 25 לחוק חוזה ביטוח בשל מסירת עובדות כוזבות; מחמת נהיגה ברכב ללא הרשאה; ומחמת חתימתה של הנתבעת 1 על כתב ויתור.
ביטוח – כיסוי ביטוחי – טענה להיעדרו
ביטוח – תגמולי ביטוח – מרמה בתביעת ביטוח
ביטוח – כיסוי ביטוחי – טענה להיעדרו
ביטוח – חבות – קיומה
.
התובעת הגישה כנגד הנתבעים תביעה לתשלום פיצויים בגין נזקי רכוש שנגרמו לכלי רכב המבוטח על ידי התובעת בתאונה. הצדדים חלוקים סביב נסיבות אירוע התאונה. חברת הפניקס – המבטחת של רכב הנתבעת 1, טוענת כי בנסיבות העניין קיים טעם לשלילת תגמולי הביטוח.
.
בית המשפט קיבל את התביעה כנגד חלקם של הנתבעים ופסק כלהלן:
יש לדחות את טענתה של הפניקס לפיה המבוטחת שלה – הנתבעת 1, הכשילה הסתירה מידע מהותי בנוגע לזהות הנהג בעת התאונה, ובכך הכשילה את בירור החבות תוך כוונת מרמה בנסיבות הפוטרות אותה מחבות. לא הוכח כי הנתבעת 1 הייתה מודעת לכך שציון הנתבע 4 כנהג ברכבה בעת התאונה היה לא נכון. מכל מקום, מדובר בתביעת צד ג' תם, בעל עילת תביעה ישירה כלפי חברת הביטוח, אשר לא נטען, וממילא לא הוכח כי השתתף במרמה.
יש לדחות את טענתה של חברת הביטוח להעדר כיסוי ביטוחי מחמת נהיגה ברכב ללא הרשאה.
סעיף 68 לחוק חוזה ביטוח קובע חבות ישירה בין חברת הביטוח ובין צד ג' ומאפשר לה לטעון כנגדו כל טענה שיש לה כלפי המבוטח, אך זאת בגדר חוזה הביטוח גופו ואין לאפשר לחברת הביטוח להעלות כנגד צד ג' טענות שאין להן אחיזה בחוזה הביטוח. |
| חזרה למעלה |
|
| 15 [חוזים] |
|
| תא (ב"ש) 16517-11-13 ריקי מימון נ' סלומון סוטון (שלום; עירית קויפמן; 21/02/17) - 15 ע' |
| עו"ד: משה ברטל, ציפי חן אלישי |
אפילו אם התרשלו הרוכשים בבדיקת המצב הרישומי של הדירה, אין בכך כדי לבטל את התוצאות המשפטיות של הפרת חובת הגילוי המוטלת על המוכרת ולא ניתן לייחס לרוכשים אשם תורם.
חוזים – מכר – דירות
חוזים – מכר – אי-התאמה
חוזים – מכר – אחריות
חוזים – הטעיה – אי-גילוי
.
הצדדים הגישו תביעות הדדיות במסגרתן תבעו האחד את משנהו לתשלום הפיצוי המוסכם בטענה להפרת זיכרון דברים.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
אין חולק כי נסח הרישום בטאבו הוצג לרוכשים. לכל הפחות ניתן לומר שהיה בנסח כדי לעורר סימני שאלה הראויים לבדיקה ע"י הרוכשים, דבר שלא נעשה.
ואולם, גם אם יש בהתנהלות הרוכשים משום התרשלות בכך שלא בדקו את נסח הרישום לעומק, הרי שאין בכך כדי לפטור את המוכרת מחובת הגילוי החלה עליה.
בהתאם להלכה הפסוקה, אפילו אם התרשלו הרוכשים בבדיקת המצב הרישומי של הדירה, אין בכך כדי לבטל את התוצאות המשפטיות של הפרת חובת הגילוי המוטלת על המוכרת ולא ניתן לייחס לרוכשים אשם תורם.
הטענה כי המוכרת יצאה ידי חובת הגילוי בהצגת נסח רישום נמצאה כלא נכונה, ומכאן שהיא הפרה את חובת הגילוי החלה עליה, דבר המהווה הטעיה.
על כן, ולאור הוראות סעיף 15 לחוק החוזים, ומשנקבע כי התקיימו יסודות עילת ההטעיה, בוטל זיכרון הדברים כדין ע"י הרוכשים. משנקבע כי הרוכשים ביטלו את זכרון הדברים כדין, ממילא לא עומדת למוכרת זכות לפיצוי המוסכם ויש לדחות את תביעתה. |
| חזרה למעלה |
|
| 16 [בנקאות] [ירושה] |
|
| תאמ (י-ם) 27445-10-15 זאבה אהרוני נ' בנק הפועלים בע"מ (שלום; מרים ליפשיץ פריבס; 20/02/17) - 7 ע' |
| עו"ד: י' וינוגרד |
אין בדרישת הבנק להצגת צו ירושה כתנאי למשיכת הכספים מהחשבון המשותף, משום הפרה של חובתו של הבנק כלפי התובעות.
בנקאות – חשבונות בנק – חשבון משותף
בנקאות – יחסי בנק-לקוח – חשבון משותף
ירושה – צוואה – חשבון משותף
.
תביעה כספית שהוגשה בטענה למחדל של הבנק באי העברת יתרת הכספים בחשבון, שהיה חשבון משותף של התובעות עם אימם המנוחה.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
הלכה פסוקה בנוגע למעמד של חשבון משותף והזכויות שנוצרות לבעליו בגינו, כי יש לבחון ולברר את זכותו של השותף בחשבון עם פטירת השותף האחר ובכלל זה, את 'גלגוליו' של החשבון, ממועד פתיחת החשבון ועד למועד פטירת השותף. קרי: אם הוא נכרת מלכתחילה על ידי אותם השותפים ומה שעשוי להקנות זכות קניינית לשותף שנותר בחשבון לאחר פטירת האחר. זאת, לאור חזקת הבעלות שלו בכספים שנותרו בחשבון וכל עוד לא נסתרה חזקת בעלותו בהם. או שמא, השותף האחר צורף לחשבון רק בשלב מאוחר יותר ממועד פתיחתו. אי אז, יש לבחון את זכותו של השותף בכספים שנותרו בחשבון לאחר פטירתו של האחר בהתייחס למסגרת הנורמטיבית הרלוונטית, בחוק הירושה ולפי הנסיבות וטענות שעשויים לעורר היורשים, גם על פי חוק המתנה, תשכ"ח- 1968.
התובעת לא טענה כי היא פתחה את החשבון ביחד עם המנוחה ואף הוכח בעדותה כי החשבון נפתח על ידי אביה המנוח בעצמו או ביחד עם אימה המנוחה ולא ביחד איתה. בכך, יש כדי לבסס את דרישת הבנק להצגת צו ירושה שכן עשויות להתעורר טענות של היורשים כנגד חזקת הבעלות של התובעת בחשבון לרבות, בעניין מחצית היתרה. כספים, שיורשיה של המנוחה עשויים לטעון כי לא ניתנה לתובעת כמתנה בחיים.
לפיכך, נדחית הטענה של התובעת כנגד הדרישה להמצאת צו קיום צוואה או צו ירושה ולא היה די בהודעתן לבנק כי הן יורשות יחידות. הודעה כאמור, צריך שתיבחן בפני רשם העיזבונות בבית המשפט לענייני משפחה ולא על ידי הבנק.
בנסיבות אלו, לאור טיבו ומעמדו של חשבון משותף ככלל ובפרט, לאור המסכת העובדתית בעניינה של התובעת בחשבון וגלגוליו, אין בדרישת הבנק להצגת צו ירושה כתנאי למשיכת הכספים מהחשבון, משום הפרה של חובתו של הבנק כלפי התובעות. |
| חזרה למעלה |
|
| 17 [דיון אזרחי] |
|
| תא (ת"א) 50299-06-11 עו"ד דרור חוטר ישי נ' יחזקאל נחום (שלום; עדי הדר; 20/02/17) - 9 ע' |
| עו"ד: כונס הנכסים, בית המשפט |
נדחתה בקשה לחיוב המשיבים בתשלום סך של 500,000 ₪ על חשבון הנזקים אשר נגרמו למבקש, לטענתו, במהלך התקופה אשר מאז מתן צו המניעה הזמני ועד לסיום תוקפו.
דיון אזרחי – עירבון – בבקשה לסעד זמני
דיון אזרחי – עירבון – חילוטו
.
בקשה מטעם המבקש לחייב את המשיבים בתשלום סך של 500,000 ₪ על חשבון הנזקים אשר נגרמו לו לטענתו במהלך התקופה אשר מאז מתן צו המניעה הזמני ועד לסיום תוקפו, וזאת מתוך הערבות אשר הפקידו כתנאי למתן צו המניעה הזמני.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
המבקש ביקש לחלט מתוך ערובות "לרבות מכוח האמור בתקנה 371" לתקסד"א. מכיוון שהמבקש לא פירט מה הם המקורות האחרים לבקשתו פרט לתקנה 371, אין להידרש לסוגיה זאת שהמבקש לא מצא לפרט.
בתקנה נקבעו שני תנאים: האחד, כי הגשת הבקשה לסעד זמני לא הייתה סבירה בנסיבות העניין. התנאי השני לחילוט העירבון הוא כי מבקש החילוט הראה כי נגרם לו נזק. עם זאת, נקבע בתקנה כי אין צורך להוכיח את גובה הנזק.
בימ"ש לא פוסל האפשרות שגם מתן צו שאושר לאחר דיון במעמד שני הצדדים יביא בדיעבד לחילוט עירבון, אלא שמקרה זה הוא החריג שבחריג ואין בנסיבות הבקשה שהובאה לפני בימ"ש כדי להכניסה בגדר החריג שבחריג.
בענייננו, המבקש עצמו מפרט חילוקי הדעות שנפלו בין ערכאה זו לבין ערכאת הערעור הנכבדה שהותירה צו המניעה על כנו בכל פעם שערכאה זו ביטלה אותו.
די בכך כדי לדחות הבקשה על אתר שכן בנסיבות אלה קשה, עד בלתי אפשרי, לקבל טענה שהגשת הבקשה למתן צו מניעה לא הייתה סבירה בנסיבות העניין ולו מטעמי כבוד לערכאת הערעור שכן אילו הגשת הבקשה אכן לא הייתה סבירה, ערכאת הערעור לא הייתה מבטלת החלטות ערכאה זו, פעמיים. |
| חזרה למעלה |
|
| 18 [ראיות] |
|
| תט (נצ') 61215-06-15 טארגט הנדסה בע"מ נ' אגא. ש.ח. עבודות עפר בע"מ (שלום; שרונה צור גינור; 19/02/17) - 10 ע' |
| עו"ד: |
לזכותו של המחזיק בשטר עומדת חזקת התמורה הלכאורית וקיים היפוך נטל ההוכחה לגבי טענת העדר התמורה שניתנה בעד השיק, כאשר נטל השכנוע בעניין זה מוטל על הנתבע.
ראיות – נטל ההוכחה – בתביעה שטרית
.
התובעת הגישה כנגד הנתבעת תביעה שטרית. הנתבעת טוענת להגנתה, כי ההמחאה נשוא הליך זה הינה המחאה על תנאי, כי התובעת אינה מחזיקה בה כשורה משום שפעלה בחוסר תום לב וכי קיים כישלון תמורה מלא. .
בית המשפט קיבל את התביעה בחלקה ופסק כלהלן:
בהתאם לסעיף 29(א) לפקודת השטרות ועל פי ההלכה, חזקה כי מי שחתימתו מצויה על שטר נעשה צד לו בעד ערך ומי שמבקש לטעון טענה לכישלון תמורה כנגד עסקת היסוד, שהינה טענת הגנה מוכרת כנגד שטר, נושא בנטל ההוכחה לכך.
במכלול הנסיבות והעדויות, עולה כי חזקת התמורה נסתרה באופן חלקי בלבד. דהיינו, הוכח כי התובעת ביצעה עבודות עבור הנתבעת, כאשר חלק מהתמורה נפרעה זה מכבר וחלקה ניתנה בהמחאה נשוא התביעה. |
| חזרה למעלה |
|
| 19 [הוצאה לפועל] |
|
| ער (עכו) 28515-11-15 א.מ. עבודות גרנוליט ושיפוצים בע"מ נ' ג'מיל סרחאן בע"מ (שלום; דנה עופר; 19/02/17) - 10 ע' |
| עו"ד: ח' סבית, ש' עלי |
בית המשפט דחה את ערעור המערערת על החלטת רשמת ההוצאה לפועל, אשר דחתה בקשתה לחיוב צד שלישי בחוב הפסוק, כאמור בסעיף 48 לחוק ההוצאה לפועל. נפסק, כי אין להרחיב את הבסיס לחיוב צד שלישי בחובו הפסוק של חייב מעבר לקבוע בחוק, על יסוד טענות לרשלנות שהיא מעבר לאותם מעשים ומחדלים הקבועים בסעיף 48 לחוק.
הוצאה לפועל – עיקול – חיוב של צד שלישי
.
המערערת – זוכה בתיק הוצאה לפועל, הגישה ערעור על החלטת רשמת ההוצאה לפועל, אשר דחתה בקשתה לחיוב צד שלישי בחוב הפסוק. המערערת מבקשת להרחיב את הבסיס לחיוב צד שלישי בחוב הפסוק שלחייב ולהחיל על צד שלישי – המשיבה מבחן הרשלנות.
.
בית המשפט דחה את הערעור ופסק כלהלן:
אכן, נראה כי הייתה זו טעות מצדה של המשיבה – המועצה, בכך ששילמה את הכספים בתיק ההוצאה לפועל, במקום להפקידם בקופת ביהמ"ש, ובמקום להציג בפני לשכת ההוצאה לפועל את החלטת ביהמ"ש המורה על עיכוב ההליכים, אלא שגם אם נראה בטעות זו משום "רשלנות", הרי שהייתה זו רשלנות של המועצה, בראש ובראשונה, כלפי עצמה, ובוודאי לא כלפי המערערת, כאשר באותה עת דבר העיקול לטובת המערערת טרם נודע למועצה.
גם אם ניתן היה לראות בהתנהלות המועצה משום רשלנות כלפי המערערת, מעת שהגיע לידי המועצה צו העיקול, הרי שאין חפיפה מלאה בין מושג ה"רשלנות" לבין הבסיס המשפטי לחיוב צד שלישי בחובו של אחר, הקבוע בסעיף 48 לחוק ההוצאה לפועל. |
| חזרה למעלה |
|
| 20 [נזיקין] |
|
| תא (נצ') 24303-05-11 תוהאמא נג'אר נ' עיריית שפרעם (שלום; נבילה דלה מוסא; 17/02/17) - 8 ע' |
| עו"ד: |
נדחתה תביעה שעניינה תשלום פיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע. חרף דחיית טענותיו של התובע ביחס לנסיבות אירוע התאונה, בית המשפט הכריע בשאלת אחריותה של העירייה לאירוע התאונה ומצא, כי אין להטיל עליה אחריות נזיקית כלשהי היות ולא הוכח כי היא יכלה לצפות שההמון יתפרץ לבניין שלה ויתקוף את הנוכחים בישיבה וביניהם התובע.
נזיקין – רשלנות – הוכחתה
נזיקין – רשלנות – היעדרה
נזיקין – רשלנות – חובת הזהירות
.
התובע הגיש כנגד הנתבעות תביעה לפיצויים בגין נזקי הגוף שנגרמו לו, בעקבות תאונה שארעה כאשר שהה בבניין הנתבעת 1 – עיריית שפרעם ונפל מגובה של 4 מ'. הנתבעות חולקות הן על נסיבות התאונה, הן על אחריותן והן על הנזק הנטען.
.
בית המשפט דחה את התביעה ופסק כלהלן:
התובע לא עמד בנטל ההוכחה הנדרש ולא הוכיח כי התאונה אירעה בנסיבות שתוארו על ידו, ודי בכך כדי לדחות את תביעתו. גם אם, נצא מנקודת הנחה שהתובע הוכיח כי התאונה התרחשה בנסיבות שתוארו על ידו וכי הוא אכן נפל כתוצאה מהתפרצות האנשים לישיבת העירייה, עדיין אין כל מקום, בנסיבות המקרה, להטיל אחריות נזיקית כלשהי על העירייה.
החזקה במקרקעין מטילה חובת זהירות מושגית כלפי המבקרים בהם. לכן, אין ספק כי מתקיימת חובת זהירות מושגית בין התובע (האורח) לבין העירייה בהיותה המחזיק במקרקעין. יחד עם זאת, הטלת אחריות נזיקית על העירייה תהא רק אם יוכח, כי אותו מעשה שבוצע, קרי, מעשה התוקפנות היה מצוי במתחם הציפיות הסבירה של העירייה שלא נקטה באמצעי זהירות סבירים כדי למנוע התרחשות התאונה והנזק שנגרם בעטיה.
בנסיבותיו של מקרה זה, לא הוכח כי העירייה יכלה לצפות שההמון יתפרץ לבניין העירייה ויתקוף את הנוכחים בישיבה וביניהם התובע וכתוצאה מכך הוא ייפול מהקומה השנייה. לכן, יש לקבוע, כי העירייה לא יכלה לצפות את אירוע התקיפה הפתאומי הספונטני, במידה וכמובן הוכח קיומו של אירוע כזה. |
| חזרה למעלה |
|
| 21 [חוזים] |
|
| תאמ (ראשל"צ) 47467-02-14 מרדכי פלס נ' שיראל יולי הלל (שלום; מוטי פירר; 17/02/17) - 15 ע' |
| עו"ד: דוד בסידן, יואב שמלה |
בית המשפט קיבל, באופן חלקי, תביעה ראשית של משכיר ודחה תביעה שכנגד של שוכרת בעניין יחסי שכירות בין הצדדים. במרכז פסק הדין עומדות סוגיות שנוגעות למערכת היחסים בין הצדדים אשר נוצרה בעקבות שריפה שארעה במושכר ואשר חייבה שיקומו.
חוזים – שכירות – דמי שכירות
חוזים – שכירות – תרופות
חוזים – שכירות – הרס המושכר
.
בית המשפט נדרש לתביעה ותביעה שכנגד, אשר עניינן יחסי שכירות בין התובע והנתבע שכנגד – בעל חנות, לבין הנתבעת והתובעת שכנגד אשר שכרה מאת התובע את המושכר לצורך הפעלת מסעדה. הצדדים חלוקים סביב מספר נקודות בעניין: אי תשלום דמי שכירות; השבת תשלומי ארנונה ששולמו על ידי התובע; חידוש השכירות לאחר שיקום נזקי השריפה או נטישה על ידי הנתבעת; חובת התובע לשפץ את המושכר.
.
בית המשפט קיבל את התביעה הראשית בחלקה, דחה את התביעה שכנגד ופסק כלהלן:
יש לקבל את עמדת התובע, לפיה מעולם לא סוכם בדבר ויתור מוחלט על תשלומי דמי השכירות. בנסיבות העניין, חובת הנתבעת לתשלום דמי השכירות, חלה גם במקום בו הנכס אינו ראוי לשימוש שלא באשמתה ושלא ברשלנותה, כל עוד אין מדובר בתקלה או בקלקול אשר חובת תיקונם חלים על המשכיר.
חובת תשלום דמי השכירות חלה על הנתבעת גם לאחר קרות השריפה ובתקופת שיקום הנכס.
התובע פעל בתחום הסביר וההגיוני נכון לאותה השעה, עת סבר שהנתבעת החליטה שלא לשוב ולהפעיל את המושכר. בחלוף חודשיים בהם השכירות אינה משולמת, המקום אינו מאוכלס ואף המחאות עתידיות אינן נמסרות בידיו, וההפסדים הוליכם וגדלים, מילא התובע את חובתו ופעל להקטנת הנזק, בכך שהשכיר את החנות לצד ג'. |
| חזרה למעלה |
|
| 22 [ביטוח] |
|
| תאמ (ת"א) 33699-10-14 ניסים דענא נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ (שלום; חנה קלוגמן; 16/02/17) - 14 ע' |
| עו"ד: גולני, רוית גיא דרור |
נדחתה טענת הנתבעת – חברת ביטוח, בעניין שלילת הכיסוי הביטוחי עבור רכב התובע, לנוכח תחולתו של סעיף 25 לחוק חוזה ביטוח, שעניינו מסירת פרטים כוזבים. נפסק, כי הנתבעת לא הצליחה להציג תשתית ראייתית העומדת בנטל ההוכחה הנדרש להוכחת טענת מרמה – ביום הגניבה.
ביטוח – כיסוי ביטוחי – טענה להיעדרו
ביטוח – תגמולי ביטוח – מרמה בתביעת ביטוח
ביטוח – חוק חוזה הביטוח – מרמה בתביעת תגמולים
.
התובע הגיש כנגד הנתבעת – מבטחת, תביעה לתגמולי ביטוח עבור רכבו אשר, לטענתו, נגנב. הנתבעת טוענת, בין השאר, לתחולת הוראת סעיף 25 לחוק חוזה ביטוח, שכן לטענתה, התובע מסר פרטים כוזבים וניסה להוציא ממנה כספים במרמה.
.
בית המשפט קיבל את התביעה ופסק כלהלן:
על המבוטח מוטל הנטל להוכיח כי מקרה הביטוח התרחש, ואילו על המבטח מוטל הנטל להוכיח כי חל סייג, חריג או פטור מאחריות לו הוא טוען. כאשר נטענת טענת ביום, הרי שנטל ההוכחה קרוב למשפט הפלילי, ולכן קמה חובת הוכחה מוגברת.
בענייננו, השאלה האם עמד התובע בנטל להוכיח כי מקרה הביטוח אכן התרחש, נגזרת מתוך הנטל החל על הנתבעת להוכיח כי חל חריג או פטור מהחבות לעניין הכיסוי הביטוחי.
בנסיבותיו של מקרה זה, הטענה בדבר אי עמידה בתנאי מיגון כנדרש ע"פ הפוליסה כנימוק להיעדר כיסוי ביטוחי- דינה להידחות; הנתבעת לא הצליחה להציג תשתית ראייתית העומדת בנטל ההוכחה הנדרש להוכחת טענת מרמה – ביום הגניבה, וזאת גם בהתחשב בסתירות ובתמיהות עליהן הצביעה הנתבעת כראיות נסיבתיות התומכות בטענתה. |
| חזרה למעלה |
|
| 23 [תקשורת] |
|
| תאמ (ת"א) 45138-09-15 עמית זילברג נ' אימפרשן מדיה בע"מ (שלום; ורדה שוורץ; 05/02/17) - 8 ע' |
| עו"ד: |
בית המשפט קיבל, בחלקה, את תביעת התובע שעניינה מספר רב של הודעות פרסומת שנשלחו למייל שלו בניגוד לחוק התקשורת (בזק ושידורים). במרכז פסק הדין עומדת שאלת גובה הפיצוי שבנסיבות העניין יש לפסוק לטובת התובע בגין הפרת הוראות חוק התקשורת (בזק ושידורים).
תקשורת – בזק – שיגור דבר פרסומת באמצעות מיתקן בזק
.
התובע הגיש נגד הנתבעת תביעה כספית, שעניינה 90 הודעות פרסומת שנשלחו למייל של התובע בניגוד לחוק התקשורת (בזק ושידורים). המחלוקת המרכזית בין הצדדים היא רישום התובע באתר הנתבעת לשם קבלת הודעות פרסומת. הנתבעת טוענת כי התובע נרשם לשירותי הדיוור של הנתבעת בעמוד הנחיתה בנושא forex.
.
בית המשפט קיבל את התביעה בחלקה ופסק כלהלן:
בנסיבות העניין, ומאחר ונטל הראיה מוטל על הנתבעת להוכיח הסכמת התובע לפרסום – יש לדחות את טענת הנתבעת כי קיבלה הסכמת התובע לפרסום מהטעם כי לא הרימה את נטל הראיה כנדרש.
בקביעת סכום הפיצוי על בימ"ש לשים לנגד עיניו את השיקולים המנויים בחוק שמטרתם להשיג את תכליותיו – אכיפה, הרתעה ועידוד הגשת תובענות יעילות, מחד; ולוודא שהפיצוי לא יהיה מעבר לנדרש לצורך השגתן, מאידך.
במסגרת שיקול הדעת של בית המשפט על בית המשפט לשים לנגד עיניו את מטרות החוק שהן אכיפה, הרתעה ועידוד הגשת תובענות יעילות, מחד; ולוודא שהפיצוי לא יהיה מעבר לנדרש לצורך השגתן, מאידך. הפיצוי נועד להכווין את התנהגות הנתבע באופן שפרסום במתכונת זו יהיה בלתי כדאי עבורו.
ודוק, יש לשקול גם את התנהלות הנפגע בין השיקולים לקביעת גובה הפיצויים, ובכל מקרה נתון לביהמ"ש שיקול הדעת לפסוק על פי נסיבותיו. |
| חזרה למעלה |
|
| כתבי טענות |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
