|
עליון
|
| 1 [משפט מינהלי] [דיון פלילי] |
|
|
בגץ 869/12 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה (עליון; ס' ג'ובראן, י' עמית, נ' סולברג; 28/02/17) - 4 ע'
|
| עו"ד: יצחק ברט, אור תמיר, אפרת ברגמן ספיר, איאד ראבי, חליל זהר |
ככלל, אין דרכו של בג"ץ להתערב בשיקול דעתן של רשויות התביעה בהערכת דיות הראיות.
 משפט מינהלי – בגץ – ביקורת על החלטות רשויות התביעה והחקירה
משפט מינהלי – שיקול-דעת – רשויות האכיפה והתביעה
דיון פלילי – העמדה לדין – ביקורת שיפוטית
.
עתירה להתערב בהחלטת המשיבים 2-1 לסגור את תיק החקירה בתלונת העותר 1 בעילה של חוסר ראיות. במסגרת העתירה טוען העותר למסכת קשה של התעללות גופנית ואף מינית שנעשתה בו בעת ששהה במשמורת חוקית בתחנת משטרה, וכי המשיבים 4-3 נטלו חלק בהתעללות זו.
.
ביהמ"ש העליון בשבתו כבג"ץ קיבל את העתירה באופן חלקי:
נמצא כי חומר הראיות נבחן בצורה יסודית מספר פעמים, וכי רשויות אכיפת החוק פעלו נמרצות כדי לרדת לחקר האמת בתיק והשקיעו משאבים ומאמצים רבים לשם כך. משכך, הרי שלגבי עיקר העתירה לא נמצא מקום לסטות מההלכה לפיה אין דרכו של בימ"ש זה להתערב בשיקול דעתן של רשויות התביעה בהערכת דיות הראיות.
עם זאת, נמצא לקבל את העתירה באופן חלקי, אך ורק לגבי המשיב 4 ואך ורק לגבי אפיזודה נטענת ספציפית, ולפיה המשיב 4 הטיל את מימיו על העותר במכוון. המשיב 4 הכחיש לחלוטין את האפיזודה של הטלת השתן לאורך כל חקירותיו, אך לאחר שנעצר ונאמר לו בתרגיל חקירה כי ה-DNA שלו נמצא על בגדי העותר, סיפר כי אירוע חריג אכן התרחש. בהינתן גרסת המשיב 4, ראוי להעמידה לבחינה של ביהמ"ש. |
|
חזרה למעלה
|
|
| 2 [בתי-דין] [משפט עברי] |
|
|
בגץ 5185/13 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים (עליון; א' חיות, י' דנציגר, נ' הנדל, י' עמית, א' שהם, מ' נאור, א' רובינשטיין; 28/02/17) - 109 ע'
|
| עו"ד: רועי אביחי שויקה, טל איטקין, בתיה כהנא דרור, שי זילברברג, קרן הורוביץ, אלן עושרת |
בג"ץ פוסק ברוב דעות כי הטלת סנקציות חברתיות המבוססות בעיקרן על "הרחקות דרבנו תם" מהוות המלצה בלבד. קרי, החלטה שיפוטית שאינה ניתנת לאכיפה. לכן אין צורך בהסמכה חוקית על מנת שביה"ד הרבני ימליץ על הרחקות אלה בנסיבות של סרבנות גט כבענייננו (למעט בעניין המלצה על הרחקה מקבורה בקבר ישראל).
בתי-דין – בית-דין רבני – סמכות בית הדין הגדול
בתי-דין – בית-דין רבני – התרת עגונות
בתי-דין – בית-דין רבני – סרבנות גט
משפט עברי – משפחה – עיגון
.
עתירות (שהדיון בהן אוחד) שהגישו שני עותרים – סרבני גט במשך תקופה ארוכה וחרף פסקי דין מפורשים של בתי הדין הרבניים – בגין שורה של סנקציות חברתיות שהטילו עליהם בתי הדין הרבניים, המבוססות בעיקרן על "הרחקות דרבנו תם", דהיינו הרחקתם מחיי הקהילה וביושם ברבים, כדי שיקיימו את פסקי הדין המחייבים אותם ליתן גט לבנות זוגן, וייגאלו הנשים מעגינותן. יצוין כי ביה"ד הרבני הטיל את ההרחקות הנ"ל רק משהסנקציות הקבועות בחוק לא הועילו וסרבני הגט הצליחו אף לחמוק מגבולות הארץ. לטענת העותרים אין בסמכותם של בתי הדין הרבניים לנקוט בסנקציות אלה, משאין בנמצא הוראת חוק המאפשרת זאת מפורשות. לעמדת היועמ"ש, לה הסכים ביד"ר, מדובר בהמלצות, שאינן ניתנות לאכיפה ושאין חובה לקיימן וככאלה מוסמך ביה"ד לתיתן.
.
בג"ץ, בהרכב מורחב של 7 שופטים, דחה את העתירות (למעט בנקודה מסויימת), ברוב דעות.
הוחלט ברוב דעות (המשנה לנשיאה א' רובינשטיין והשופטים נ' הנדל, י' עמית וא' שהם, כנגד דעתם החולקת של הנשיאה מ' נאור והשופט י' דנציגר), כי מדובר בהמלצות וכי היה בסמכותו של ביה"ד הרבני להמליץ על הרחקות דרבנו תם בנסיבות ענייננו נוכח התנהגותם של העותרים וסרבנותם ליתן גט, חרף החלטות שיפוטיות המחייבות אותם לעשות כן.
לעמדת השופטת א' חיות דין העתירות להדחות על הסף. לשיטתה, לא היה מקום להידרש לעתירות מעיקרא, משהעותרים פנו לבימ"ש זה בחוסר ניקיון כפיים, בסירובם לקיים הכרעות שיפוטיות ובהימלטם מאימת הדין.
לעמדת המשנה לנשיאה א' רובינשטיין והשופט א' שהם, יש לצמצם את סמכותו של ביה"ד בכל האמור לעניין המלצתו שלא לתת יד לקבורתו של העותר בבג"ץ 5185/13 בבוא יומו בקבר ישראל. לעמדת השופטים נ' הנדל וי' עמית אין מקום להתערבות בהחלטות ביה"ד, גם לא בהקשר זה. משסברו הנשיאה מ' נאור והשופטים י' דנציגר כאמור כי אין לביה"ד סמכות להורות על ההמלצות נשוא ענייננו, נמצא, ברוב דעות, כי יש לקבל את העתירה בעניין הקבורה הנ"ל בלבד.
תמצית מעמדת הרוב: המשנה לנשיאה רובינשטיין: חוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין), תשנ"ה-1995 (להלן חוק קיום פסקי דין), אכן אינו כולל סמכות לקבוע החלטות פוזיטיביות הכוללות סנקציות מעבר לאלה המנויות בחוק. ברם לדידו, מכיוון שהרחקות דרבנו תם מהוות המלצה בלבד (בהסכמת בתי הדין)– קרי, החלטה שיפוטית שאינה ניתנת לאכיפה – אזי אין צורך בהסמכה חוקית על מנת שיוכל ביה"ד להמליץ על הרחקות אלה בנסיבות של סרבנות גט. לשיטתו, אין בכך הרחבה של סמכויות בתי הדין הרבניים, אלא חלק מסמכותם על פי חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין) לעניין גירושין על פי דין תורה. לגישתו, פרשנות שכזו עונה על הצורך לסייע לעגונה ומגשימה במובהק את תכליתו של חוק קיום פסקי דין – "לרתום מכשיר הלכתי לפתרון מצוקתן של נשים מעוכבות גט". השופט רובינשטיין מציין בין היתר כי הרחקות דרבנו תם באו ליתן מענה לחוסר האיזון בהליך מתן הגט (בהיותו תלוי ברצון הבעל), עוד לפני שנים רבות, והדברים נכונים שבעתיים בעידננו, בו השאיפה לשוויון מגדרי מעוגנת בערכי המדינה וחק יסוד: כבוד האדם. לעניין ה"שיימינג" השופט רובינשטיין מדגיש כי אין ההרחקות מסורות לכל מאן דבעי, אלא לביה"ד בלבד, שיכול להטילן לאחר שאיזן וחיקר ושוכנע, כי המקרה שלפניו מצדיק את ההרחקות.
שונה הוא המקרה של המלצה על הרחקה מקבורה בקבר ישראל. בנוגע לעניין זה, סבור השופט רובינשטיין כי יש להתערב בצו של ביה"ד הרבני ולהורות על ביטול הרחקה זו (כמפורט בפסקה לח לחוות דעתו).
השופט י' עמית: ההלכה הפסוקה, העובדה כי מדובר בהמלצה ולא בסנקציה, מספר טעמים של פרשנות (כמפורט בתמצית בהמשך), השאיפה להגיע לתוצאה רצויה וצודקת ועקרון הכבוד ההדדי בין הערכאות – כל אלה מביאים למסקנה כי ביה"ד לא חרג מסמכותו (לרבות בעניין הקבורה).
טעמי הפרשנות: א. המלצת ביה"ד לנקוט בהרחקות דרבינו תם, ככל שאמצעי כפייה תיחשב, היא סנקציה קלה במדרג של אמצעי הכפייה וההגבלה שהעניק המחוקק לביה"ד – המגיעים עד כדי מאסר ואף בידוד – ויש להכיר בה מכוח הכלל הפרשני "בכלל מאתיים מנה"; ב. לגישתו, ארסנל הכלים שהעמיד המחוקק לרשות בתי הדין על מנת לאכוף חיוב בגט אינו מהווה "רשימה סגורה" ממנה ניתן להסיק הסדר שלילי לגבי כל דרך אחרת בה נוקט ביה"ד ; ג. הפעלת לחץ סביבתי-חברתי שנועד להביא לגירושין, קרובה ל"ענייני גירושין" ולמצער, כרוכה בהליכי הגירושין גם אם אינה בסמכותו הייחודית של ביה"ד . למעשה, הסנקציות וההגבלות שניתן להטיל על סרבן גט מכוח חוק הקיום, מהדהדות את הרחקות דרבנו תם ומתרגמות אותן לאמצעים מודרניים; ד. ככל שיש ספק לגבי סמכות ביה"ד הרבני, יש ליתן משקל גם לפרקטיקה. בתי הדין עושים שימוש בהרחקות דרבינו תם מזה עשרות שנים. הפסיקה הכירה בכך, שבין יתר שיקולי הפרשנות, רשאי ביהמ"ש להביא בחשבון את פרשנות הרשות הלכה למעשה; ה. פרשנות ברוח חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו,
השופט א' שהם: לגישתו, יתווספו לסל האמצעים והסנקציות שיש ברשות ביה"ד הרבני, בכדי לכפות קיום פסק דין על סרבן הגט, בהתאם לחוק, הרחקות רבינו תם (למעט איסור הקבורה), אך זאת רק במסגרת המלצה המופנית כלפי מי שמוכן להקשיב לביה"ד ולקיים את פסיקתו. אמצעים אלה יינקטו (בדרך של המלצה בלבד), רק לאחר שביה"ד נוכח לדעת כי הסנקציות המופיעות בחוק אינן יעילות או אינן ישימות (כגון, כאשר סרבן הגט נמלט לחוץ לארץ – כפי שהיה בענייננו), וכל זאת תוך הפעלת גישה זהירה, מידתית והדרגתית.
השופט נ' הנדל: לעמדת השופט הנדל יש מקום להרחיב במעמד ההמלצה ולהימנע לנקוט עמדה לפיה קיים קו חוצץ המפריד בין המלצה ובין הוראה מחייבת; השופט הנדל עורך בחינה של הוראת ביה"ד הרבני על הרחקות דרבנו תם לאור עקרונות המשפט המנהלי והחוקתי. בין היתר נשקלו: מעמדה של ההמלצה, עוצמת הפגיעה בזכותם של העותרים, הזיקה בין המלצת ביה"ד הרבני להסמכתו בחוק, ושאלת השימוש הסביר בסמכות שהוענקה לו. מסקנת השופט הנדל היא כי המלצת ביה"ד הרבני על הרחקות דרבנו תם, בנסיבות המיוחדות של העותרים, אינה חריגה מסמכותו של ביה"ד הרבני והיא בגדר סמכויות המוענקות לו בחוק המופעלת בסבירות ומתוך רגישות לקשיים בה. יחד עם זאת, בסוגיית הקבורה מצטרף השופט הנדל לעמדת השופט עמית.
השופטת א' חיות: כאמור לשיטת השופטת חיות דין העתירות להדחות על הסף בשל חוסר ניקיון כפיים מובהק של העותרים, אך בשולי הדברים, ומבלי לקבוע מסמרות, השופטת חיות מציינת כי היא בספק אם הטעמים שפירטו המשנה לנשיאה א' רובינשטיין והשופטים א' שהם ו-י' עמית, די בהם להצדיק את הקביעה כי ההמלצות ניתנו בסמכות. זאת נוכח הקשיים הטמונים בקביעה זו, עליהם עמד בהרחבה השופט י' דנציגר.
יצוין כי השופטים א' שהם, י' עמית ו-י' דנציגר ציינו כי ייתכן שראוי היה לדחות את העתירות על הסף בשל חוסר ניקיון כפיהם של העותרים, אך הם ראו עצמם מחויבים להכריע בשאלת סמכותו של ביה"ד להמליץ על הרחקות דרבנו תם נוכח הרחבת ההרכב והצורך לקבוע הלכה בשאלה זו.
תמצית דעת המיעוט: יש לקבל את העתירות ולקבוע כי אין בסמכותם של בתי הדין הרבניים להטיל על סרבן גט את הרחקות דרבנו תם, ואף לא להמליץ על נקיטה בהן.
לעמדת השופט י' דנציגר, נוכח חשיבותו של עקרון החוקיות, לא די בסיווג פעולתה של ערכאה שיפוטית ממלכתית כ"המלצה" בלבד על מנת לפטור מהצורך להצביע על הסמכתה לבצע פעולה זו. זאת ועוד, אין לכרוך את כלל ה"המלצות" בכריכה אחת, תוך התעלמות מהשוני המהותי בין סוגי המלצות שונים שיש והערכאה השיפוטית תמליץ עליהן. יש לבחון את מהותה של הפעולה אותה מבקשת הערכאה השיפוטית הממלכתית לבצע כמו גם "הגוף" אליו הופנתה ההמלצה ולבחון האם היא עולה בקנה אחד עם ההצדקות העומדות ביסוד עקרון החוקיות. בחינה שכזו מובילה לשיטתו למסקנה כי נדרשת הסמכה כדין על מנת להעניק לביה"ד הרבני סמכות להמליץ על הרחקות דרבנו תם במטרה להפעיל לחץ על סרבני הגט. ברם אין בנמצא הסמכה שכזו.
לשיטתו, משחוק קיום פסקי דין – הקובע כאמור רשימת סנקציות שניתן יהיה להטיל על סרבן גט – אינו כולל את הרחקות דרבנו תם. מבלי לקבוע מסמרות בדבר האופן שבו יש לבחון את הסמכות הנתונה לערכאה שיפוטית ממלכתית, נכון יהיה במקרים דנן לבחון קיומם של שני "מקורות משלימים": ראשית, יש לבחון שמא תכלית חוק קיום פסקי דין מעניקה לביה"ד את הסמכות להמליץ על הרחקות דרבנו תם. שנית, יש לבדוק האם סמכות זו מוענקת לביה"ד מכוח סמכותו הטבועה. לשיטתו, אין בשני מקורות אלו כדי להעניק לבי"ד רבני את הסמכות להמליץ על הרחקות דרבנו תם. מכאן שלא נתונה לבי"ד רבני סמכות לנקוט בסנקציות המבוססות בעיקרן על "הרחקות דרבנו תם" ואף לא להמליץ על נקיטתן.
הנשיאה מ' נאור: לשיטתה, מבחינה לשונית ומהותית החלטות בתי הדין בענייננו אינן בגדר המלצות אלא הן עולות כדי ציווי. מכל מקום לגישתה, גם על דרך העיקרון ביה"ד אינו יכול להמליץ על נקיטה בהרחקות דרבנו תם, וזאת בין היתר מהטעמים שצוינו בהרחבה בפסק דינו של השופט י' דנציגר, ומטעמים נוספים שפירטה בחוות דעתה. |
|
חזרה למעלה
|
|
| 3 [בתי-משפט] [הוצאה לפועל] |
|
|
רעא 1745/16 קפלה אנסטלט (חברה מחוקה) נ' ספוט עתיד בע"מ (עליון; צ' זילברטל; 27/02/17) - 7 ע'
|
| עו"ד: דוד מימון |
המבקשות נעדרות מעמד המאפשר להן להגיש בר"ע זו. כמו כן, דומה שהבקשה דנא אינה אלא ניסיון "להלביש" טענות שונות הנוגעות למכלול המחלוקות שבין הצדדים על גבי ההליך הנוכחי. בהקשר זה יודגש, כי סמכותו של רשם הוצל"פ במסגרת דיון בטענת "פרעתי" תחומה אך להכרעה בדבר פירעון החוב, ואינה משתרעת על בירור המחלוקת ממנה צמח החוב.
בתי-משפט – בעלי דין – בעל זכות עמידה
בתי-משפט – רשות ערעור – בגלגול רביעי
הוצאה לפועל – רשם ההוצאה לפועל – סמכותו
.
בר"ע על החלטת ביהמ"ש המחוזי בגדרה נדחתה בר"ע שהגישו המבקשות על פסק דינו של בימ"ש השלום, אשר דחה בר"ע שהגישה המבקשת 1 על החלטת לשכת ההוצל"פ להורות על סגירת תיק ההוצל"פ שנפתח נגד המבקשות, מהטעם שהסדר הפשרה אליו הגיעו הצדדים "הפקיע" למעשה את תוקף החיוב שעומד ביסודו.
.
ביהמ"ש העליון דחה את הבקשה בקבעו:
כפי שנקבע ע"י הערכאות הקודמות, והמבקשות לא הראו טעם טוב מדוע להתערב בקביעה זו, כל אחת מן המבקשות נעדרת מעמד המאפשר לה להגיש בר"ע על החלטתו של ביהמ"ש המחוזי. בימ"ש השלום מצא כי המבקשת 1 ("החברה") חדלה להתקיים, וזאת על-סמך הראיות שהובאו בפניו ושלא נסתרו. משכך, לפחות לעת הזו, אין המדובר באישיות משפטית שבכוחה לנקוט בהליכים משפטיים. באשר למבקשת 2 ("קליר"), בימ"ש השלום הורה על מחיקתה, ועל החלטה זו לא הוגש כל ערעור. על-יסוד קביעה זו מצא ביהמ"ש המחוזי שלא עומדת לקליר זכות להצטרף לבר"ע שנדונה בפניו. נוכח האמור, אף לא עומדת לקליר זכות להגיש בר"ע בשלב זה, ב"גלגול רביעי", כשהיא כלל לא הייתה צד להליכים הקודמים ואף לא ערערה על כך בשעתו. אין מקום לניסיונה של קליר לבסס את זכותה לבוא בנעליה של החברה על היותה יורשת של יוסף מימון ז"ל, שהיה (כנטען) מנהלה ובעליה של החברה.
למעלה מן הדרוש יוער, כי דומה שהבקשה דנא אינה אלא ניסיון "להלביש" טענות שונות הנוגעות למכלול המחלוקות שבין הצדדים על גבי ההליך הנוכחי, הנועד לבירור פירעון חבות מסוימת, מתוך כלל מרכיבי החוב, חבות שעל-יסודה בלבד נפתח תיק ההוצל"פ. בהקשר זה יודגש, כי סמכותו של רשם הוצל"פ במסגרת דיון בטענת "פרעתי" תחומה אך להכרעה בדבר פירעון החוב, ואינה משתרעת על בירור המחלוקת ממנה צמח החוב. כעולה מהסדר הפשרה, עניינם של הצדדים רחב בהרבה משאלת פירעון החוב בתיק ההוצל"פ, וכולל בתוכו טענות הנוגעות, בין היתר, לפירוש הסדר הפשרה והכרעה בדבר היקף חבותם של המשיבים; למעמדה המשפטי של החברה; ול"שרשור" הזכויות של החברה ליורשיו של מימון. אין מקום לברר סוגיות כגון-דא במסגרת הליך שמקורו בהחלטת לשכת ההוצל"פ, וודאי שאין מקום לדון בהן לראשונה בבימ"ש זה ב"גלגול רביעי", הליך אשר שמור למקרים חריגים בהם מתעוררות שאלות משפטיות בעלות חשיבות כללית שטרם ניתנה עליהן הדעת. |
|
חזרה למעלה
|
|
| 4 [עונשין] [דיון פלילי] |
|
|
עפ 1654/16 גל שרר נ' מדינת ישראל (עליון; ס' ג'ובראן, א' שהם, מ' מזוז; 27/02/17) - 8 ע'
|
| עו"ד: תומר סגלוביץ', יזהר קונפורטי |
נגע הסמים בחברה פגיעותיו קשות, וקיים צורך בניתוק שרשרת הספקת הסם ע"י נקיטת יד קשה מול הסוחרים. בעבירות מסוג זה יש מקום להתייחס בין היתר לסוג הסם ולכמותו; הפעלת סוכן משטרתי לצורך הפללה של סוחרי סמים אינה פרקטיקה חריגה, לרבות פניות של הסוכן כדי לרכוש את הסמים. משלא הוכח פגם בהפעלת הסוכן, אין בעצם ההפעלה להביא להקלה בעונש.
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: עבירות סמים
עונשין – ענישה – שיקולי ענישה
דיון פלילי – ערעור – אי-התערבות במידת העונש
.
ערעור על גזר דינו של ביהמ"ש המחוזי במסגרתו הושתו על המערער 54 חודשי מאסר בפועל ועונשים נוספים, בגין הרשעתו (על יסוד הודאתו) בביצוע עבירות של סחר בסמים.
.
ביהמ"ש העליון דחה את הערעור בקבעו:
הלכה ידועה היא שערכאת הערעור אינה מתערבת בחומרת העונש שנקבעה ע"י הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים בהם העונש שנגזר חורג במידה ניכרת מרמת הענישה הנוהגת או הראויה במקרים דומים. המקרה הנוכחי אינו נמנה על אותם המקרים המצדיקים התערבות.
חומרת העבירות בהן הורשע המערער היא רבה. בימ"ש זה עמד לא אחת על הפגיעות הקשות של נגע הסמים בחברה, ועל הצורך בניתוק שרשרת הספקת הסם ע"י נקיטת יד קשה מול הסוחרים. עוד נקבע כי בעבירות מסוג זה יש מקום להתייחס בין היתר לסוג הסם ולכמותו. המערער סיפק כמות גדולה של סם מסוג קוקאין, והיה בעל נגישות גבוהה לסמים. גם תפקידו בשרשרת הפצת הסם היה משמעותי – באישום הראשון סחר בסם בעצמו, ובאישום השני היה היוזם של הסחר והיווה חוליה הכרחית לסחר. על כן, מתחם הענישה ההולם שקבע ביהמ"ש המחוזי (באישום הראשון 48-24 חודשי מאסר, באישום השני 60-36 חודשי מאסר) הוא הולם, וכך גם העונש שקבע ביהמ"ש בתוך מתחם זה.
אין לקבל את טענת המערער לפיה היה מקום להקל בעונשו נוכח הפעלת סוכן המשטרה. ביהמ"ש המחוזי התייחס גם לטענה זו וקבע כי לא נפלו כל פגמים בפעילות הסוכן, ולא נמצא מקום להתערב בקביעה זו. יודגש, כי הפעלת סוכן משטרתי לצורך הפללה של סוחרי סמים אינה פרקטיקה חריגה, לרבות פניות של הסוכן כדי לרכוש את הסמים. משלא הוכיח המערער שנפל פגם בהפעלת הסוכן, אין בעצם ההפעלה להביא להקלה בעונשו. הדברים נכונים ביתר שאת, שעה שביהמ"ש התחשב לקולה בעובדה שהסמים לא הגיעו בפועל לצרכנים ולכן לא מומש מלוא פוטנציאל הנזק הטמון בעבירה.
לא נמצא לקבל גם את טענת המערער לפיה היה מקום להתחשבות רבה יותר בנסיבות חייו ובפגיעה שצפויה להיגרם לו ולילדיו כתוצאה ממאסרו. הלכה היא שבעבירות סמים בכלל, ובעבירות הפצת סמים בפרט, שיקולי הרתעה גוברים על שיקולים אישיים. בעניינו של המערער, ביהמ"ש המחוזי קבע כי נוכח עברו הפלילי המכביד אין לייחס חשיבות רבה לנסיבותיו האישיות, ואף על פי כן הודאתו וכן תפקודו כ"עצור תומך" היוו שיקולים לקולה. לאור דברים אלה, לא נמצא ממש גם בטענה זו. |
|
חזרה למעלה
|
|
|
עבודה ארצי
|
| 5 [עבודה] [בתי-משפט] [נזיקין] [פרשנות] |
|
|
עע (ארצי) 22314-01-14 פלוני נ' אלמונית (עבודה; יגאל פליטמן, ורדה וירט ליבנה, לאה גליקסמן, נ.צ.: ע' מאור, מ' ינון; 19/02/17) - 32 ע'
|
| עו"ד: נדב דלומי, דניאל ישראלי, שני ישראלי, ג'נט שלום |
מעשה סדום ואינוס עונים להגדרה של "הטרדה מינית" כמשמעו בחוק למניעת הטרדה מינית; לביה"ד לעבודה סמכות עניינית לדון בכל מדרג העבירות של הטרדה מינית בעבודה, ובכלל זה מעשי סדום ואינוס, בתביעות המוגשות לפי החוק למניעת הטרדה מינית.
עבודה – בית-הדין לעבודה – סמכותו
עבודה – בית-הדין לעבודה – הוצאות
בתי-משפט – סמכות – בית-הדין לעבודה
בתי-משפט – סמכות – מניעת הטרדה
נזיקין – עוולות – הטרדה מינית
פרשנות – דין – חוק למניעת הטרדה מינית, תשנ`ח-1998
.
ערעור על פסק דין של ביה"ד האזורי לעבודה שבו התקבלה תביעת המשיבה, עובדת זרה שעבדה אצל המערער בעבודת סיעוד, ונקבע כי המערער ביצע בה מעשי הטרדה ואונס, שבגינם הוטל עליו לשלם לה פיצוי בסך 300,000 ₪ לפי החוק למניעת הטרדה מינית (להלן: החוק), ולשאת בהוצאותיה בהליך בסך 50,000 ₪. עיקר הדיון נסב אודות שאלת סמכותו העניינית של ביה"ד לעבודה לדון בתביעות פיצוי שעילתן אונס או מעשי סדום המוגשות על פי החוק.
.
בית הדין הארצי לעבודה (מפי הנשיא י' פליטמן ובהסכמת סגנית הנשיאה ו' וירט-ליבנה, השופטת ל' גליקסמן ונציגי הציבור ע' מאור, מ' ינון) דחה את הערעור ופסק כי:
הערעור, שהתבסס על קביעות העובדתיות של ביה"ד האזורי נדחה, ונפסק כי המערער ביצע במשיבה מעשי הטרדה מינית ומעשי אונס; עיקר הדיון נסב אודות פסיקת בימ"ש העליון ברע"א 7146/13 (להלן: עניין פלוני), ולהבחנות בין אותו מקרה למקרה זה, לעניין גדרי סמכותו של ביה"ד לעבודה לדון בתביעות לפי החוק, שעילתן מעשה מגונה המגיע כדי אונס או מעשה סדום; הסעיף לבחינת סמכות בתי הדין לדון בעילות של אונס ומעשי סדום הוא סעיף 3(א)(2) לחוק, המגדיר כהטרדה מינית, בין היתר, עבירות מסוג "מעשים מגונים" לפי סעיפים 348 ו-349 לחוק העונשין. למרות שהמונחים "אינוס" ו"מעשה סדום" לא מופיעים במפורש בסעיף 3 לחוק, יש להגדירם כמעשים העונים להגדרה של "הטרדה מינית" כמשמעו בחוק, כאשר אונס ומעשה סדום נכללים בתחום סמכותו של ביה"ד לעבודה במסגרת החוק.
במקרה של הטרדה מינית בעבודה בעבירות של אונס ומעשי סדום, נתונה לעובדת התובעת, לפי סעיף 6 לחוק, זכות הבחירה בין הגשת תביעה לבימ"ש האזרחי בתביעת נזיקין, ובין הגשת תביעה לביה"ד לעבודה לפי החוק. הטרדה מינית לפי החוק, כוללת "מעשה מגונה", כמוגדר בחוק העונשין, אך גם את מלוא מדרג החומרה שלאחר מכן, לרבות מעשי סדום ואונס. לכן, אם העובדת בוחרת לפנות בתביעה מכוח החוק לביה"ד לעבודה, על ביה"ד לדון באותה תביעה. בכך יש להבחין בין מקרה זה לעניין פלוני, שבו נפסק כי הסמכות בתביעות נזיקין שעילתן אונס ניתנה לבימ"ש האזרחי, שם התובעת בחרה לנהל את תביעתה בבימ"ש השלום; במקרה שהעובדת התובעת תהא מעוניינת לתבוע פיצוי על הטרדה מינית ממספר סוגים, לרבות אונס, מדיניות המפצלת עילות תביעה אינה סבירה, ולכן יש לקבוע כי לביה"ד לעבודה הסמכות לדון בכל סוגי ההטרדות המיניות בעבודה, ובכל דרגת חומרה, כאשר המוטרדת בוחרת בו כאכסניה המתאימה מבחינתה לדון בתביעתה. עניין פלוני עסק בתביעת עובדת שבחרה להגיש תביעה לבימ"ש האזרחי, ובהתאם לכך יש לפרש אותה פסיקה. אותה עובדת, יכולה הייתה לפנות בגין אותם מעשים לביה"ד לעבודה, בעילה של הטרדה מינית מסוג "מעשה מגונה" לפי החוק, כשאותו "מעשה מגונה" הוא אונס, ולתבוע פיצוי לפי סעיף 6 לחוק.
מעשה הטרדה מינית, לרבות מעשה מגונה, לפי מדרג הכולל אונס ומעשה סדום, מצמיח, לבד מעילת תביעה נזיקית, או תביעה מכוח החוק, גם עילת תביעה לפי חוק הביטוח הלאומי, לגבי הכרה באותו מעשה כפגיעה בעבודה. ככל שתביעה תידחה, התביעה בגין אותה דחייה היא בסמכות ייחודית של ביה"ד לעבודה, שהוא הערכאה היחידה שאותה מסכת עובדתית שהצמיחה את שתי עילות התביעה החוקיות, יכולה להתברר באחת אצלו, תוך חיסכון בזמן שיפוטי ודיון יעיל, וללא פסיקת סותרות.
אשר לשיעור הפיצוי, בתביעות לפיצוי לפי סעיף 6(א) לחוק בעילות הטרדה מינית מסוג אונס או מעשי סדום, נוכח המסקנה בדבר סמכות ביה"ד לעבודה לדון בכל מדרג העבירות של הטרדה מינית בעבודה, לא צריך להיות הבדל בין תביעה הנדונה בבימ"ש האזרחי ובין תביעה הנדונה בביה"ד לעבודה, לעניין הוכחת הנזק הממוני ושיעור הפיצוי שייפסק בגינו; אשר לשאלת הפיצוי, ניתן לתבוע פיצוי נזיקי בגין ההטרדה המינית לפי סעיף 6(א) לחוק, בגין נזק ממוני ממשי, כהחזר הוצאות והפסד השתכרות בעבר ובעתיד. ונזק לא ממוני בגין כאב וסבל למשל, הנקבע לפי אומדנא אך צריך הוכחה להערכת גובהו, ופיצויים עונשיים במקרים הקשים, ובנוסף לתבוע פיצוי ללא הוכחת נזק לפי סעיף 6(ב) לחוק, וביה"ד יפסוק בהתאם לאשר הוכח, ולפי הגבוה מביניהם. המשיבה בחרה לתבוע פיצוי לפי סעיף 6(ב) לחוק, והעמידה את סכום תביעתה הכולל על סך 300,000 ₪, משיקולי אגרה. למשיבה נפסק מלוא הסכום שתבעה, לאחר שנקבע כי הוכחו הרבה מעל 6 מעשי הטרדה מינית הנדרשים לצורך הגעה לסכום שנתבע. לו הייתה המשיבה מעמידה את תביעתה על סכום גבוה הרבה יותר, היה מקום לפסוק לטובתה בהתאם, בנסיבות המקרה; יש לפסוק סכומים משמעותיים בפסיקת הוצאות בהליכים מכוח החוק, ובמקרה זה, אין להתערב בסכום הוצאות שנפסק, ובנוסף לו, נוכח נסיבות העניין החמורות ותוצאת הדברים, המערער ישא בתשלום הוצאות המשיבה בערעור בסך 50,000 ₪. |
|
חזרה למעלה
|
|
| 6 [עבודה] |
|
|
עע (ארצי) 47268-07-13 אלכסנדר איליאסייב נ' כפיר בטחון ומיגון אלקטרוני בע"מ (עבודה; יגאל פליטמן, אילן איטח, משה טוינה, נ.צ.: נ' מאיר, ש' נוימן; 19/02/17) - 34 ע'
|
| עו"ד: דוד בכור |
ההסכמים הקיבוציים בענף השמירה כוללים הוראה על תשלום תמורה גלובאלית הבאה במקום ההסדר הקבוע בחוק שעות עבודה ומנוחה, על העסקה בשעות נוספות; במקרה זה לא התקיימו התנאים המוקדמים הקבועים בהסכמים הקיבוציים בענף השמירה המאפשרים למשיבה להנהיג ביחסים שבינה למערער, את ההוראה המאפשרת תשלום גלובאלי הבא במקום הגמול לו זכאי המערער על העסקה ושעות נוספות, מכוח חוק שעות עבודה ומנוחה, ולפיכך המערער יכול לתבוע גמול בגין העסקה בשעות נוספות המבוססת על החוק האמור.
עבודה – שעות עבודה ומנוחה – תחולת החוק
עבודה – שעות עבודה ומנוחה – שעות נוספות
עבודה – שעות עבודה ומנוחה – עבודה ביום המנוחה השבועי
עבודה – שכר עבודה – דמי חגים
עבודה – שכר עבודה – זכויות נלוות
עבודה – שכר עבודה – פיצויי הלנת שכר
.
המערער והמשיב שכנגד (להלן: המערער) עבד כשומר במפעל, תחילה באמצעות חברה אחרת, ולאחר מספר חודשים באמצעות המשיבה והמערערת-שכנגד (להלן: המשיבה). עם קבלתו לעבודה במשיבה קיבל המערער הודעה בדבר פירוט תנאי העבודה, שעליה חתם. המערער סיים לעבוד במשיבה לאחר שנתיים מחמת התפטרותו. על הצדדים חל ההסכם הקיבוצי בענף השמירה מיום 2.11.08 (להלן: הסכם 2008). ביה"ד האזורי קיבל בחלקה את תביעת המערער כנגד המשיבה לתשלום זכויות שונות בגין תקופת עבודתו וסיומה, ועל כך נסבים ערעורי הצדדים.
.
בית הדין הארצי לעבודה (מפי השופט איטח ובהסכמת הנשיא י' פליטמן, השופט מ' טוינה ונציגי הציבור נ' מאיר, ש' נוימן) קיבל את הערעורים בחלקם ופסק כי:
אשר לגמול עבור עבודה בשעות נוספות ובמנוחה שבועית, המערער ראשי לתבוע גמול על העסקה בשעות נוספות לפי הוראות חוק שעות עובדה ומנוחה (להלן: החוק), ותשלום הגמול הגלובלי למערער כאמור בהסכמים הקיבוציים בענף השמירה, הבאה במקום ההסדר הקבוע בחוק לא חל עליו מאחר שלא התקיימו התנאים המוקדמים הקבועים בהסכמים הקיבוציים בענף השמירה המאפשרים למשיבה, להנהיג את ההוראה המאפשרת תשלום גלובאלי במקום הגמול לו זכאי העובד על העסקה ושעות נוספות מכוח החוק. מכאן שיכול המערער לתבוע גמול בגין העסקה בשעות נוספות המבוססת על החוק. במקרה זה הגמול הגלובלי שולם למערער בעד כל שעות עבודתו לרבות במנוחה השבועית, אך לא התקיימו התנאים הנוספים: לא נחתם עמו הסכם אישי לפיו הוא מסכים במפורש ובכתב לתשלום גלובאלי בגין שעות נוספות, כאשר אין לראות בחתימתו על ההודעה לעובד כמילוי אחר התנאי של חתימה על הסכם אישי, ולא הוכח כי העתק של ההסכם האישי, אפילו היה מגולם בהודעה לעובד, נשלח לוועדת האכיפה שהוקמה בהסכם קיבוצי כללי בענף השמירה; אף אילו היו מתקיימים לגבי המערער התנאים שהיו נותנים תוקף להסכם האישי, ואף אילו היה ניתן לראות את ההודעה לעובד כהסכם אישי, הרי שנוכח הקיפוח הקבוע והלא זניח של המערער אין מקום לראות בהסדר הגמול הגלובלי שבהסכם 2008 כבא תחת הזכאות לגמול לפי החוק (השופט טוינה הסתייג מקביעה זו, שנסמכת על סעיף 21 לחוק הסכמים קיבוציים לפיו "זכויות עובד הקבועות בחוק יכול הסכם קיבוצי להוסיף עליהן אך לא לגרוע מהן", בהעדר הלכה מחייבת על הדרך שבה יש להפעיל את סעיף 21 הנ"ל).
מהמסקנה שלפיה בנסיבות העניין תשלום הגמול הגלובלי למערער לא בא תחת זכותו לתשלום גמול עבור עבודה בשעות נוספות לפי החוק, לא מתחייבת המסקנה כי הגמול הגלובלי הוא חלק משכר הבסיס של המערער. בנסיבות המקרה מהווה הגמול הגלובלי רכיב שכר אמיתי. הוסכם עם המערער על כך ששכרו יורכב משכר היסוד השעתי הענפי בתוספת גמול גלובלי, אלה נרשמו בנפרד בתלושי השכר, ואין חולק כי המערער עבד בשעות נוספות. לאור האמור, הגמול הגלובלי צריך לבוא על חשבון הגמול לפי החוק. "השכר הרגיל" לחישוב הגמול לפי החוק הוא שכר היסוד השעתי הענפי; יום העבודה הרגיל של המערער הוא בן 7 שעות; המערער עבד במשך 12 שעות במשמרת, והוא זכאי לגמול לפי החוק בעד 5 שעות נוספות בכל משמרת.
אשר לגמול עבודה במוצ"ש, ראשית נדחתה טענת המשיבה כי עבודת המערער במוצ"ש אינה מהווה עבודה במנוחה השבועית ולכן הוא אינו זכאי בגין עבודתו במוצ"ש, לגמול עבור עבודה במנוחה השבועית בשיעור של 50%; טענה כי המנוחה השבועית לעובד היהודי מסתיימת בהכרח עם צאת השבת, כבר נדחתה בפסיקה. אם לא קדמה לעבודה במוצאי שבת הפסקה רצופה בת 36 שעות, כי אז תחשב העבודה במוצאי שבת כעבודה במנוחה שבועית. המשיבה לא הוכיחה שקדמה לעבודת המערער במוצ"ש הפסקה רצופה של 36 שעות. יתרה מזאת, בהודעה לעובד מצוין שיום המנוחה השבועי של המערער הוא "יום שבת או יום אחר בשבוע בתיאום עם העובד". על המשיבה מוטל הנטל לבאר מהו יום המנוחה השבועית של העובד. לאור האמור בעד שעות עבודתו במוצ"ש זכאי המערער לגמול מנוחה משעת תחילת המשמרת ועד חצות; אשר לגמול עבודה במוצאי "חג", עבודה במוצאי חג אינה עבודה במנוחה שבועית, והמערער זכאי לתשלום בהתאם.
אשר לדמי חגים, עקרונית לפי הסכם 2008, וכל עוד לא חל על הצדדים מקור נורמטיבי (קולקטיבי או אישי) נוסף מיטיב, זכאי עובד שמועסק ביום חג ל"תוספת חג" ולא לדמי חגים. אלא שבמקרה זה יש לדחות את טענת המשיבה לעניין תשלום דמי חגים למערער, גם מבלי להידרש לשאלה המקדמית בדבר היחס שבין ההסדר הכללי לדמי חגים ובין ההסדר הספציפי שנקבע בהסכם 2008 (שלכאורה גורע מזכותו של עובד המועסק ביום חג לעומת ההסדר הכללי לדמי חגים), שכן המשיבה לא הרימה את הנטל להוכיח כי בגין חג זה או אחר המערער הועסק או לא הועסק, ואם הוא זכאי ל"דמי חגים" או ל"תוספת חג"; אשר להוכחת מספר ימי החג שבגינם קמה זכאות לדמי חגים, הנטל המוטל על עובד התובע דמי חגים הוא לפרט את ימי החג שבגינם הוא תובע, כדי להראות כי מדובר ביום חג שעשויה לקום לו זכאות בגינו. המערער לא פירט את ימי החג שבגינם תבע, אך מאחר שאינו מיוצג, אין זה מוצדק לדחות את התביעה רק מטעם זה, ונמצא כי הוא זכאי לתשלום עבור 16 ימי חג.
אשר לפיצויי פיטורים וחלף הודעה מוקדמת, אין מקום להתערב בקביעת ביה"ד קמא שלפיה המניע האמיתי להתפטרות המערער לא היה אי תשלום זכויות, אלא חוסר רצונו לעבור למקום עבודה חלופי. יחד עם זאת, יש להתערב בקביעה המתירה למשיבה לקזז את חלף ההודעה המוקדמת, שכן למשיבה ניתנה הודעה מוקדמת שמשכה 26 ימים בעוד שלפי החוק, היה עליו ליתן הודעה מוקדמת בת 21 ימים. לפיכך, על המשיבה לשלם למערער את הסכום שקוזז בגין חלף ההודעה המוקדמת; לא היה מקום לפסוק למערער פיצויי הלנה, לגבי הפרשי השכר, נוכח המחלוקת באשר לעצם הזכאות, ולגבי יתר הרכיבים מאחר שאינם נושאים פיצויי הלנה. יחד עם זאת היה מקום לחייב את המשיבה לשלם למערער את הסכומים שנפסקו לו בעד פדיון חופשה, הוצאות נסיעה, הפרשות לפנסיה ודמי מחלה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום סיום העבודה, ועד למועד התשלום המלא בפועל. |
|
חזרה למעלה
|
|
|
עבודה אזורי
|
| 7 [עבודה] |
|
|
דמ (ב"ש) 22372-08-16 בת אל סלנט נ' ברימאג שירות בע"מ (עבודה; משה טוינה, נ.צ.: ד' פטיטו, א' פידל; 21/02/17) - 6 ע'
|
| עו"ד: |
פיטורי התובעת מעבודתה בנתבעת קשורים להתנהלותה, ולפיכך לא עמדה התובעת בנטל להוכיח כי לא היה במעשיה או בהתנהגותה סיבה לפיטורים, כנדרש בסעיף 9 לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה, ובהעדר ראיה הקושרת בין הפיטורים לבין הריונה, טענת התובעת לפיה פוטרה בשל היותה בהיריון בניגוד לחוק הנ"ל, נדחתה.
עבודה – שוויון הזדמנויות בעבודה – הריון
עבודה – שוויון הזדמנויות בעבודה – נשים בהריון
עבודה – שוויון הזדמנויות בעבודה – הורות
עבודה – בית-הדין לעבודה – ביקורת שיפוטית
.
תביעת התובעת בעקבות פיטוריה ממעסיקתה (להלן: הנתבעת) שבמסגרתה תבעה פיצוי בגובה חמש משכורות, בטענה לפיטוריה שלא כדין בשל היותה בהריון בניגוד לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה (להלן: החוק), האוסר על פיטורים מחמת הורות.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופט מ' טוינה ונציגי הציבור ד' פטיטו, א' פידל) דחה את התביעה ופסק כי:
לאור האמור בסעיף 9 לחוק, כבר נפסק כי בתביעה לפיטורים שנעשו בניגוד לחוק, על הטוען לפיטורים שלא כדין להוכיח בשלב הראשון, כי לא הייתה במעשיו או בהתנהגותו סיבה לפיטוריו, שרק אז עובר הנטל למעסיק להוכיח כי הפיטורים אינם נגועים בהפליה פסולה. כידוע, אין ביה"ד נכנס לנעלי המעסיק בהחלטה אם להעסיק עובד ולחילופין להביא לסיום העסקתו. לפיכך, משבא ביה"ד לבחון אם התנהגותו או מעשיו של העובד, הביאו לפיטורים, הבחינה היא עובדתית של שאלת הקשר הסיבתי בין ההתנהגות לבין הפיטורים; להבדיל מקיום דיון בהצדקת הפיטורים, דהיינו, דיון בשאלה אם ההתנהגות הנטענת מצדיקה את ההחלטה על פיטוריו של העובד, אם לאו.
בענייננו, הפיטורים קשורים להתנהלות התובעת במקום העבודה – איחורים והיעדרויות. בנסיבות אלה לא עמדה התובעת בנטל המוטל עליה להוכיח כי לא היה במעשיה או בהתנהגותה סיבה לפיטורים. כאמור, אין ביה"ד נכנס לשיקוליו של המעסיק בהחלטה על פיטורי עובד. לפיכך משלא עמדה התובעת בנטל המוטל עליה להוכיח כי לא היה במעשיה או בהתנהגותה סיבה לפיטורים, ובהעדר ראיה הקושרת בין הפיטורים לבין ההיריון, אין לקבל את טענת התובעת לפיה פוטרה בשל היותה בהיריון. |
|
חזרה למעלה
|
|
| 8 [עבודה] |
|
|
סעש (ת"א) 11219-03-13 זאב פלדמן נ' הליכוד תנועה לאומית ליברלית (עבודה; נטע רות; 16/02/17) - 11 ע'
|
| עו"ד: פרייליך, ברנזון |
ביה"ד פסק כי לתובע לא נאמר דבר בכל הנוגע לקבלתו לעבודה שלא על ידי הגורם המוסמך בנתבעת או כי הנתבעת אינה רואה בו עובד, או לכוונת הנתבעת שלא לשלם לו שכר עקב כך, עד סמוך לתום תקופת עבודתו, ומאחר שעבד בפועל הוא זכאי לשכר עבודה ולזכויות נלוות, שעה שהפסיק את עבודתו עקב אי תשלום שכר, וכן לפיצויי הלנת שכר; התובע לא ידע, ולא צריך היה לדעת, שנקלט לעבודה על ידי גורם שאינו מוסמך בנתבעת.
עבודה – שכר עבודה – תביעה לתשלום שכר
עבודה – שכר עבודה – זכויות נלוות
עבודה – שכר עבודה – פיצויי הלנת שכר
.
הדיון נסב אודות השאלה האם התובע זכאי לתשלום שכר וזכויות סוציאליות נוספות כעובד, בגין תקופה שמשכה 10 חודשים בעבור עבודה שביצע בתקופה זו אצל הנתבעת (להלן: התנועה), הפועלת מכוח חוק המפלגות. זאת, נוכח טענת התנועה כי התובע נקלט לעבודה שלא על ידי הגורם המוסמך לכך וכי העסקתו לא אושרה מעולם על ידי גורם כזה. התובעת נקלט לעבודה על ידי עובדת שהציגה עצמה בפניו כמנהלת לשכת יו"ר התנועה, והמקשרת שבין התנועה לבין לשכת ראש הממשלה (להלן: העובדת הבכירה).
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופטת נ' רות) קיבל את התביעה בחלקה ופסק כי:
נוכח הראיות, עד סמוך לתום תקופת עבודתו לא נאמר לתובע על ידי שום גורם בתנועה כי התנועה איננה רואה בו עובד, וכי אין בכוונתה לשלם לו שכר, היות והעסקתו בתנועה לא אושרה על ידי הגורם המוסמך. כלומר, עד סמוך לתום תקופת עבודתו של התובע לא נאמר לו דבר בנוגע לפגמים שנפלו כביכול בקבלתו לעבודה או לכוונת התנועה שלא לשלם לו שכר עקב פגמים אלה. אף לא הוכחו הפגמים הנטענים בהעסקת התובע, בהעדר הצגת מסמכים המלמדים על חריגה מהתקנון המחייב את התנועה לפי חוק המפלגות, גם בהנחה שתקנון זה כולל הוראות בנוגע להעסקת עובדים, ובשים לב לכך שהוראות בעניין זה אינן מתחייבות בהכרח לפי חוק המפגלות. מקביעות אלה ומהקביעה כי התובע עבד בפועל בכל התקופה בהתאם להסכם שלפיו התקבל לעבודה, הרי שהתובע היה זכאי לשכר עבודה וליתר הזכויות הנלוות כעובד, שעה שהתובע הפסיק את עבודתו עקב אי תשלום שכר, קרי, בנסיבות שבהן לא ניתן לדרוש ממנו להמשיך בעבודתו; אפילו הייתה מתקבלת טענת התנועה שלפיה התובע התקבל לעבודה שלא על ידי הגורם המוסמך, טענה שלא הוכחה, הרי שגם אז לא היה מקום לדחות את התביעה לקבלת שכר עבודה ותשלומים נלווים, בהסתמך על הקביעות העובדתיות בנוגע למצג שהוצג כלפי התובע, לפחות עד סמוך לתום תקופת עבודתו, ובשים לב לעקרונות תום הלב ולכללי המניעות, שהיה מקום להחילם על יחסי הצדדים.
סעיף 6(ב) לחוק השליחות קובע: "לא ידע הצד השלישי בשעת הפעולה שהשלוח פועל ללא הרשאה או בחריגה מהרשאתו, הברירה בידו, כל עוד לא נודע לו על אישור הפעולה, לראות את השלוח כבעל דברו...". מהראיות עולה כי התובע לא ידע, ולא צריך היה לדעת, על אפשרות החריגה הנטענת של העובדת הבכירה מהרשאתה, בעת שקלטה אותו לעבודה ואישרה את המשך העסקתו. זאת, בשים לב לכך שהעובדת הבכירה הציגה עצמה כמי שיש בסמכותה לקלוט עובדים לתנועה, כפי שעשתה בפועל, תוכן המכתבים שהוציאה בדבר העסקתו, וחוסר הבהירות בנהלי קליטת עובדים בתנועה. לפיכך, רשאי היה התובע "לראות את השלוח כבעל דברו" ולהסתמך על דברי ומעשי העובדת הבכירה בדבר היותו עובד; ניתן ללמוד על משמעות ההסתמכות של התובע על האופן שבו התנהלה מולו העובדת הבכירה גם מסעיף 56 לחוק החברות שלפיו, פעולה שנעשתה בלא הרשאה, או בחריגה ממנה, תהא תקפה בנסיבות בהן "הצד שכלפיו נעשתה הפעולה לא ידע ולא היה עליו לדעת על החקירה או על העדר ההרשאה". במקרה זה, שעה שהעובדת הבכירה שקלטה את התובע לעבודה נתנה לו שוב ושוב התחייבות לשלם את שכרו, ושעה שאיש מטעם התנועה לא טרח להוציא לתובע הודעה כי העסקתו נעשית בחריגה מסמכות; בנסיבות שבהן התנועה שילמה לתובע שכר במשך כ-7 חודשים, הוציאה תלושי שכר ודיווחה על העסקתו לרשויות המוסמכות והנפיקה לו כרטיס עובד, אין לומר כי התובע אמור היה לדעת על חריגה מהרשאה, אף לו הייתה כזו.
לאור כל האמור, יש לקבל את כל רכיבי התביעה הנוגעים לתקופת העסקת התובע בפועל: שכר עבודה, פיצוי פיטורים, הודעה מוקדמת, דמי הבראה, פדיון חופשה, הפרשות לגמל; התביעה לתשלום פיצוי לא ממוני בגין פיטורים שלא כדין ובהעדר שימוע, וכן אובדן הכנסה עתידית ועוגמת נפש, נדחו, למעט פסיקת פיצויי הלנת שכר, נוכח ההתנהלות הלא תקינה של התנועה ויתר נסיבות העניין, שהועמדו על סך של 15,000 ₪. |
|
חזרה למעלה
|
|
| 9 [שירות המדינה] [עבודה] [משפט מינהלי] |
|
|
פה (נצ') 70297-01-17 ערב פאהום נ' מדינת ישראל נציבות שירות המדינה (עבודה; ורד שפר; 15/02/17) - 21 ע'
|
| עו"ד: וליד יאסין, זהר אקרמן אליה, רועי שביט |
החלטה שעניינה החלטת נציב שירות המדינה להשעות את המבקש מעבודתו עד תום ההליכים המשפטיים.
שירות המדינה – עובדי מדינה – השעייתם
עבודה – שירות המדינה – השעיה
עבודה – בית-הדין לעבודה – ביקורת שיפוטית
משפט מינהלי – רשות מינהלית – נציב שירות המדינה
.
המבקש הינו עובד ותיק של המוסד לביטוח לאומי והוגש נגדו כתב אישום בו מיוחסת לו עבירה של תקיפת עובד ציבור. מושא בקשה זו הינה החלטת נציב שירות המדינה להשעות את המבקש מעבודתו עד תום ההליכים המשפטיים.
.
בית הדין האזורי לעבודה (מפי הנשיאה ורד שפר) פסק כלהלן:
בהצטברותם של הפגמים שנפלו בהחלטת נציב שירות המדינה, הגם שיתכן שכל אחד מהם כשלעצמו אינו מצדיק התערבות בהחלטת הנציב, המסקנה המתבקשת היא כי מדובר בהחלטה הטעונה תיקון.
אף שנפלו פגמים בהחלטה, אין הם מסוג הפגמים שיביא לבטלותה מדעיקרא של ההחלטה בדבר ההשעיה, ולפי תורת הבטלות היחסית, ראוי שעניינו של המבקש יוחזר אל הנציב, על מנת שישקול מחדש את המשך השעייתו של המבקש, וזאת בשים לב לפגמים שנמצאו לעיל ותוך שהנציב שוקל את השיקולים החסרים. |
|
חזרה למעלה
|
|
| 10 [חינוך] [עבודה] |
|
|
סעש (י-ם) 5666-07-12 פאטמה יוסף יעקוב פתיחה נ' עמותת "נשים אמליסון" (עבודה; כאמל אבו קאעוד; 15/02/17) - 27 ע'
|
| עו"ד: חליל ג'דעון , דוד לופו, זכי כמאל |
ביה"ד פסק כי התובעים – עובדי הוראה שהועסקו בבית ספר מוכר שאינו רשמי בבעלות הנתבעת, במזרח ירושלים, המתוקצב על ידי משרד החינוך – זכאים לקבלת תנאי שכר כמקובל בחינוך הרשמי, לכל הפחות לתוספות ולגמולים שהנתבעת נהגה לשלם להם בתלושים, פיצויי פיטורים וזכויות נוספות.
חינוך – מורים – תנאי העסקתם
חינוך – מוסד חינוך – מוסד מוכר שאינו רשמי
עבודה – פיטורין – בחינתם
עבודה – פיצויי פיטורין – זכאות
.
עסקינן בתובענה של עובדי הוראה, שהועסקו בבית ספר מוכר שאינו רשמי בבעלות הנתבעת, במזרח ירושלים, המתוקצב על ידי משרד החינוך (להלן: בית הספר). בתביעותיהם התובעים עומדים על זכותם לקבלת תנאי שכר כמקובל בחינוך הרשמי, פיצויי פיטורים ופיצויים בגין פיטורים שלא כדין. התובעת 1, שימשה בתקופה הרלוונטית לתביעה כמנהלת בית הספר. תובעים 2-9 עבדו בבית הספר כמורים והתובע 2 שימש בחלק מהתקופה הרלוונטית כסגן למנהלת בית הספר.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופט כ' אבו קאעוד) קיבל את התביעה ברובה ופסק כי:
אשר לתובעת 1, בשים לב לכך שהנתבעת נאותה לקיים ישיבת שימוע במועד מאוחר מהמועד המקורי, ובישיבה נכח בא כוחה, וניתנה לה הזדמנות להשלים את טענותיה בכתב לאחר ישיבת השימוע, לא נמצא כי נפל פגם בהליך. גם אם נפלו פגמים בישיבת השימוע הראשונה ממנה נעדרה התובעת, משנאותה הנתבעת לקיים ישיבה נוספת, הישיבה הראשונה התאיינה, והפגמים התרפאו בקיום ישיבה חלופית ואין בפגמים שנפלו בישיבה הראשונה כדי להקנות לתובעת פיצוי בגין פגמים בהליך הפיטורים. עם זאת, התובעת זכאית לפיצויי פיטורים ומאחר שפוטרה לאחר המועד הקובע לפיטורי עובד חינוך (31 במאי) היא זכאית לפיצוי בגובה 12 משכורות; אשר לתובע 2, התובע פוטר מעבודתו על רקע שבר עמוק ביחסי הצדדים ולא נמצא כי הוא פוטר משיקולים זרים. התובע הוזמן לישיבת שימוע, השתתף בה והגיב לטענות וההחלטה על פיטוריו נתקבלה לאחר מכן. בנסיבות אלה, לא נמצא כי נפלו פגמים בהליך והתובע אינו זכאי לפיצוי בגין פיטורין שלא כדין. אין חובה לרשום בהזמנה לשימוע כי עומדת לעובד זכות להתייצב לישיבת שימוע עם עורך דין, ואם בישיבה הוא חש כי זכותו בעניין זה נפגעה, היה עליו לבקש לקבוע ישיבה נוספת. התובע פוטר מעבודתו לפני המועד הקובע לפיטורי עובד חינוך, והוא אינו זכאי לפיצוי בעניין זה, אך הוא זכאי לפיצויי פיטורים.
אשר לתובעים 3-9, תובעים אלה קיבלו הודעה על סיום חוזה ההתקשרות עמם לפני המועד הקובע (31 במאי) בתום שנת הלימודים. אף אם המכתבים נמסרו שלא כדין, מבלי שהתקיים הליך מוקדם בעניין הפסקת עבודתם, לא ניתן לקבוע כי לא ידעו שבמכתבים שנמסרו להם הנתבעת גילתה את דעתה לסיים את העסקתם; טענת הנתבעת לפיה היא לא פיטרה את התובעים, אלא רק הציעה להם להמשיך עמה את ההתקשרות כפי שעשתה כל השנים, סותרת את העובדות ואת הדין, הרואה בסיום התקשרות לתקופה קצובה בנסיבות אלה כפיטורים, שכן לא הוצע לתובעים להמשיך בעבודתם מבעוד מועד, ולא כל שכן במועד מסירת ההודעה על סיום ההתקשרות. ההצעה לחדש את חוזה ההעסקה שניתנה לתובעים לאחר ההודעה על סיום ההתקשרות עמם היא חדשה, והתובעים לא היו חייבים לקבלה. סירוב התובעים לחתום על חוזה חדש איננה התפטרות, שכן ההתקשרות ביניהם לפי החוזה הקודם הסתיימה ביוזמת הנתבעת; אותו דין חל גם תובעות 4 ו-5 שחתמו על הסכם חדש, חזרו בהן וביקשו כי הנתבעת תמשיך להעסיקן יחד עם יתר התובעים, תנהג בהן ותשלם להן זכויות כמקובל בחינוך הרשמי והנתבעת סירבה להיענות לדרישתם. בנסיבות העניין, ובשים לב כי התובעים קיבלו הודעה על הפסקת עבודתם עובר ליום הקובע, הם אינם זכאים לפיצויי בגובה 12 משכורות, אך הם זכאים לפיצויי פיטורים ולפיצוי בגין פיטורים שלא כדין, בהעדר הזמנה לשימוע לפני פיטורים בגובה 3 משכורות.
אשר לשכר בהתאם למקובל בחינוך הרשמי, בית הספר הוא מוסד מוכר שאינו רשמי המקבל תקציבים מהמדינה. לפי תקנה 3(א)(6) לתקנות חינוך ממלכתי (מוסדות מוכרים), התשי"ד-1953 (להלן: התקנות) חלה חובה על הבעלויות של מוסדות חינוך לשלם את שכר עובדי ההוראה ועובדי השירות המועסקים במוסדותיהן לפי השיעורים והכללים הנהוגים במוסדות חינוך רשמיים. עמדת הרוב בענין בוסי קבעה כי תקנה 3(א)(6) לתקנות צריכה להתפרש כמקנה לעובדי המוסד הלא רשמי המוכר את הזכאות לתנאי העבודה החלים במוסדות הרשמיים. אין לומר כי הזכאות להשוואה קמה רק מהמועד בו נפסקה הלכת בוסי. נקודת המוצא היא שהלכה שיפוטית, אפילו חדשה, פועלת הן רטרוספקטיבית והן פרוספקטיבית ולא הוכחו נסיבות חריגות של הסתמכות על הלכה משפטית ישנה שעשויות להקים קביעה כי הלכה שנפסקה תחול פרוספקטיבית בלבד. מכאן, שהלכת בוסי חלה על יחסי העבודה. בנוסף, בהחלטה קודמת כבר נקבע כי הלכת בוסי חלה על יחסי העבודה וכי התובעים זכאים לתשלום שכר בהתאם לכללים הנהוגים במשרד החינוך, והנתבעת הסכימה לכך. בהליך אחר לא התכחשה לחובתה לשלם לעובדיה שכר בהתאם למקובל בחינוך הרשמי ומתלושי המשכורת עולה כי שילמה ככלל תוספות וגמולים המקובלים בחינוך הרשמי, דבר העולה כדי הסכמה בהתנהגות. בתשלום זכויות אלה, הצדדים אימצו את ההוראות הנורמטיביות הספציפיות מהחינוך הרשמי, לתוך הסכמי העבודה, ותשלומן בחסר על ידי הנתבעת מהווה הפרה של הסכם העבודה. לאור כל האמור, התובעים זכאים לזכויות לפי המקובל בחינוך הרשמי, לכל הפחות לתוספות ולגמולים שהנתבעת נהגה לשלם להם או לחלקם בתלושים, בשיעור המקובל בחינוך הרשמי. לאור כל האמור, הנתבעת תשלם לתובעת 1 פיצויי פיטורים, פיצויים בגין פיטורים לאחר ה- 31.5 בגובה 12 משכורות, הפרשי שכר, חלף הפרשה לקרן השתלמות וחלף הפרשה לפנסיה; לתובע 2 תשלם הנתבעת פיצויי פיטורים; הפרשי שכר; חלף הפרשה לקרן השתלמות; חלף הפרשה לפנסיה; לתובעים 3-9 ישולמו פיצויי פיטורים; הפרשי שכר; חלף הפרשה לקרן השתלמות; חלף הפרשה לפנסיה; פיצויים בגין פגמים בהליך הפיטורים. |
|
חזרה למעלה
|
|
| 11 [ביטוח לאומי] [עבודה] |
|
|
בל (חי') 40315-07-14 ענת לוסטיג נ' המוסד לביטוח לאומי (עבודה; מיכל נעים דיבנר, נ.צ.: ד' שפירא, א' מטסרו; 08/02/17) - 14 ע'
|
| עו"ד: ארז קלנטריה, הדס אהרוני |
לתובעת נוצר חוב דמי ביטוח לנתבע, אשר במשך מספר חודשים נדרשה להסדירו, תוך שהובהר בפניה שאי הסדרתו עלולה לפגוע בזכויותיה לפי חוק הביטוח הלאומי. התובעת בחרה שלא לעשות כן, אלא רק לאחר שנוכחה שזכויותיה לעת לידה נפגעות כתוצאה מכך, כאשר תביעתה לדמי לידה נדחתה; לא הוכחה כל מניעה לתשלום החוב טרם מועד הלידה. לאור האמור, תביעת התובעת לתשלום דמי לידה ולהענקת דמי לידה מטעמי צדק, נדחתה.
ביטוח לאומי – דמי לידה – זכאות
ביטוח לאומי – הענקות – מטעמי צדק
עבודה – ביטוח לאומי – דמי לידה
עבודה – בית-הדין לעבודה – ביקורת שיפוטית
.
תביעת התובעת, בעלת עסק עצמאי, לדמי לידה, נדחתה על ידי הנתבע בנימוק שלא צברה תקופת דמי ביטוח מזכה, כנדרש בסעיף 50 לחוק הביטוח הלאומי (להלן: החוק). משכך, הגישה התובעת לנתבע בקשה להענקת דמי לידה 'מטעמי צדק', שאף היא נדחתה על ידי הנתבע. כנגד החלטות אלה הוגשה התביעה דנן.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופטת מ' נעים דיבנר ונציגי הציבור ד' שפירא, א' מטרסו) דחה את התביעה ופסק כי:
אשר לתביעה לתשלום דמי לידה, הזכות לדמי לידה קבועה בסעיף 49 לחוק. מהחוק עולה, כי יש זיקה בין תשלום הזכות לדמי לידה לחובת תשלום דמי ביטוח. זכאות עובדת עצמאית לדמי לידה, מותנית בכך ששילמה דמי ביטוח בעד התקופה כאמור בסעיף 50 לחוק, שקדמה ליום הקובע, שבענייננו הנו יום הלידה. לתובעת נוצר חוב בגין הפרשי שומה שסכומו שקול ל-24 חודשי פיגור בתשלום. טענת התובעת לפיה המונח "עומק הפיגור" הוא המצאה של ממונה הגבייה, נדחתה שכן לפי סעיף 354(ב)(1) לחוק, כל תשלום שמשולם על חשבון דמי ביטוח נזקף כנגד חוב המבוטח, שמועדו הוא המוקדם ביותר מבין חובותיו של המבוטח. לפיכך, בדין נזקפו תשלומי דמי הביטוח השוטפים של התובעת, על חשבון חוב דמי הביטוח שנוצר לה עקב הפרשי השומה, ואין לקבל את טענתה כי צברה תקופת אכשרה במועד שקדם ליום הקובע, כנדרש בסעיף 50 לחוק. התובעת קיבלה עד למועד הלידה הודעות בעניין החוב, תוך שצוין בפניה כי אי הסדרת החוב עלולה לגרור פגיעה בזכויותיה לגמלאות מהנתבע. על יסוד כל האמור, ומאחר שבמועד הקובע היה לתובעת חוב ועומק הפיגור בתשלום דמי ביטוח עמד על 24 חודשים, היא לא עמדה בתנאי של תשלום דמי ביטוח בעד פרק זמן של 10 חודשים מתוך 14 החודשים שקדמו ליום הקובע, ומשכך דין תביעתה לתשלום דמי לידה מכח סעיף 50 לחוק, להידחות. אין בכך שהתובעת הגיעה להסדר תשלומים עם הנתבע ביחס לחוב לאחר המועד הקובע, ופרעה את כל החוב, כדי לשנות מסקנה זו.
אשר להענקת דמי לידה מטעמי צדק, יש זיקה בין תשלום זכויות לפי החוק לבין חובת המבוטח לעמוד בתשלום דמי ביטוח. סעיף 387 לחוק קובע חריג לעקרון זה, ולפיו יכול וגמלאות ישולמו חרף מחדלו של המבוטח למלא את חובותיו ולשלם דמי ביטוח, מקום בו מוצדק התשלום 'מטעמי צדק'. בתקנות הביטוח הלאומי (הענקות מטעמי צדק) עוגנו "המבחנים והכללים" למתן הענקות, כאשר התובעת טוענת לקיום הנסיבות המנויות בתקנות 3(9) ו-3(10). לפי תקנה 3 לתקנות, תנאי הכרחי ומקדמי למתן ההענקה, הנו כי "נבצר מהמבוטח" למלא את חובת הרישום או לשלם דמי ביטוח. מונח זה פורש בפסיקה כקרוב למונח "נמנע", כשכוונת המחוקק הייתה להימנעות כתוצאה מנסיבות אובייקטיביות ולא סובייקטיביות של המבוטח כדוגמת: אי ידיעה על חובת התשלום, טעות, שכחה וכיו"ב. הענקה מטעמי צדק הינה עניין שבשיקול דעתו ומשכך, סמכותו של ביה"ד מוגבלת בבחינת ההחלטה לבחינה מינהלית, של אופן הפעלת שיקול הדעת על ידי הנתבע; ככל שנפל פגם בשיקול דעת זה, יושב עניינו של המבוטח לפקיד התביעות עם הנחיות באשר לאופן הפעלת שיקול הדעת.
במקרה זה בקשת התובעת להענקות מטעמי צדק נדחתה בהיותה עצמאית ופגרה בתשלום דמי ביטוח, ולא מתקיימת אף סיבה מהסיבות הנקובות בתקנה 3, ולא נפל פגם בשיקול דעתו של הנתבע המצדיק התערבות. התובעת לא הוכיחה כי 'נבצר' ממנה לשלם דמי ביטוח עובר ללידה וכי אי תשלום דמי הביטוח עובר ללידה, נבע ממידע לא נכון מעובד המוסד שפעל בתפקיד, כלשון תקנה 3(9) לתקנות. התובעת ידעה על החוב, שיעורו והמועד האחרון לתשלומו, אולם הסדירה אותו רק לאחר כ-5 חודשים; אף לא התקיימה בעניינה של התובעת סיבה שאינה בשליטתה, כאמור בתקנה 3(10) לתקנות. גם סעיף זה דורש כתנאי מקדמי שיוכח כי נבצר מהמבוטח לשלם דמי ביטוח, נטל בו לא עמדה התובעת. טענות התובעת בדבר ההיריון בסיכון גבוה והחובות שפרעה במקביל לרשויות המס, לא עלו בנימוקי הבקשה, ומכל מקום לא הוכח כי הם מקימים נבצרות. לאור כל האמור, אין בטענות התובעת כדי להצדיק התערבות בשיקול דעת הנתבע ולהצדיק סטייה מהעיקרון הבסיסי לפיו זכויות מכח החוק מותנות במילוי חובות מכח החוק. לפיכך, אף התביעה להענקת דמי לידה מטעמי צדק דינה להידחות. |
|
חזרה למעלה
|
|
|
מחוזי
|
| 12 [פשיטת רגל] |
|
|
פשר (ת"א) 1514-00 תלמי ינאי נ' כונס נכסים רשמי תל אביב (מחוזי; עינת רביד; 24/02/17) - 8 ע'
|
| עו"ד: |
בית המשפט קבע כי בנסיבות העניין יש מקום ליתן לפושט רגל הפטר מחובותיו בשל חלוף הזמן, אף שבעבר, בהיותו בהליך, פעל בחוסר תום לב.
פשיטת רגל – הליכי פשיטת רגל – הפטר
פשיטת רגל – פושט רגל – הפטר
.
בקשת החייב, שצו כינוס לנכסיו ניתן לפני למעלה מ- 16 שנה, למתן הפטר מחובותיו.
.
בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה ופסק:
נפסק כי גם כאשר מתגלה חוסר תום לב מסוים ביצירת חוב, יתכן שחלוף הזמן ישמש כמשקל נגד או שיהיה בו כדי לרפא את הפגם. הדברים נאמרו אמנם בהקשר להכרזת חייב כפושט רגל, אך הגיונם חל גם לגבי מתן הפטר ובנסיבות מסוימות אף לעניין פעולה בחוסר תום לב בהליך עצמו. המקרה שלפנינו הוא מקרה מובהק שבו חלוף הזמן צריך לפעול לזכותו של החייב ולקבל את מידת התחשבות של הנאמן וביהמ"ש. אכן, החייב פעל בחוסר תום לב בעבר, אך נושא זה בא על פתרונו. הזמן שחלף מאז יש לו משמעות ומשלא בוטל ההליך אז, הרי שכיום, בחלוף כמעט 10 שנים, ולאור הכספים שהצטברו בקופה, אין עוד מקום לטעון לביטול ההליך כתוצאה מאותה התנהגות. בהתחשב במכלול הנסיבות יש מקום למתן הפטר לחייב. |
|
חזרה למעלה
|
|
| 13 [נזיקין] |
|
|
תא (נצ') 41040-10-14 אתי אסולין נ' ליאור אלחדד (מחוזי; ד"ר אברהם אברהם; 23/02/17) - 9 ע'
|
| עו"ד: א' ווגסטף גולן, א' ג'ורנו, ג' ג'ובראן |
נדחה ערעור על פסק דין בו התקבלה תביעת לשון הרע שהגיש שוטר בשל דברים שפורסמו כנגדו ברשת הפייסבוק.
נזיקין – עוולות – לשון הרע
.
ערעור על פסק דין בו התקבלה תביעת לשון הרע שהגיש המשיב – שוטר – בשל פרסומים שפרסמו המערערים כנגדו ברשת הפייסבוק.
.
בית המשפט המחוזי דחה את הערעור ופסק:
הפרסומים שפרסמו המערערים הם דברי בלע מכפישים, מעליבים, מבזים, שכל ייעודם להשפיל את המשיב ולגרום לו נזק, כשהמפרסמים מציינים במפורש כי כוונתם היא להביא לפגיעה במשרתו. בפרסומיהם הוציאו המערערים את דיבתו של המשיב רעה, לא מדובר בזוטי דברים ולא עומדת להם איזו מבין ההגנות שבחוק. לא הבעת דעה היתה כאן, אלא השתלחות במשיב, תוך הטחת עלבונות המלווים בקביעתן של עובדות שלא הוכחו. אין הצדקה להתערבות בשיעור הפיצויים. השופטת קמא פרשה היטב את השיקולים השונים הצריכים לשם קביעת גובה הפיצויים, ובתוכם חומרת דברי הפרסום ומספרם, ועוד כיו"ב, והבחינה היטב בין המערערים השונים. |
|
חזרה למעלה
|
|
| 14 [דיון אזרחי] [בנקאות] |
|
|
תצ (ת"א) 23257-04-14 אור אן אושי אחזקות בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (מחוזי; אסתר נחליאלי חיאט; 22/02/17) - 6 ע'
|
| עו"ד: אייל כהן, ב. לוינבוק |
אושר הסדר פשרה בתובענה ייצוגית שעניינה גביית עמלה בגין החזרת חיוב שבוצע בחשבון הלקוח, בסכום העולה על סכום שהוחזר.
דיון אזרחי – תובענה ייצוגית – אישור הסדר פשרה
בנקאות – בנקים – עמלות
.
בקשה לאישור הסכם פשרה בתובענה ייצוגית שעניינה גביית עמלה בגין החזרת חיוב שבוצע בחשבון הלקוח, בסכום העולה על סכום שהוחזר. הבנק התחייב שהלקוחות יחויבו בעמלה בסכום שאינו עולה על סכום החיוב שהוחזר, ויקצה סכום של 1,209, 580 ₪ להטבה עתידית בעמלה הנגבית בגין החזרת חיוב שסכומו נמוך מסכום העמלה.
.
בית המשפט המחוזי אישר את ההסדר ופסק:
יש לאשר את ההסדר בהיותו ראוי, הוגן וסביר. ההסדר מהווה פשרה אמיתית המכמתת את הסיכונים והסיכויים של כל צד להליך, מביאה בחשבון את הבסיס החוקי לגביית עמלות ושיעורן, חוסכת זמן ניכר ועלויות נכבדות. ההתנהלות העתידית של הבנק תיטיב עם הקבוצה כמו גם עם כלל לקוחות הבנק שיהנו מפטור מלא מהעמלה במקרה שבו החיוב המוחזר נמוך מסכום העמלה. דרך הפשרה היא הדרך הראויה, ההוגנת והעדיפה ואינה מצדיקה ניהול הליך משפטי יקר. בנסיבות העניין ולאחר שההליכים הסתיימו בדרך של גישור, הליך שבו נלקחו בחשבון הסיכונים והסיכויים ובעיקר השאלות המשפטיות שקבלו מענה בגישור שהניב הסדר הפשרה אין מקום למנות בודק לבחינת ההסכם. יש לאשר את המלצת הצדדים לגמול למבקשת בסך של 150,000 ₪ ולשכר טרחת בא כוחה בסך של 175,000 ₪, לאור השיקולים המפורטים בסעיפים 22, 23 לחוק תובענות יצוגיות בעניין הגמול ושכ"ט עו"ד. |
|
חזרה למעלה
|
|
| 15 [דיון אזרחי] [הגנת הצרכן] |
|
|
תצ (ת"א) 28863-04-13 אורי בן־יוחנה נ' כרטיסי אשראי לישראל בע"מ (מחוזי; שושנה אלמגור; 22/02/17) - 13 ע'
|
| עו"ד: מיכאל בך , רון לדרמן, דוד לשם, עפר שפירא, דוד הדר |
אושר הסדר פשרה בתובענה ייצוגית שעניינה הגבלת תנאי השימוש בכרטיס מתנה שהנפיקו המשיבות.
דיון אזרחי – תובענה ייצוגית – אישור הסדר פשרה
הגנת הצרכן – תובענה ייצוגית – הסדר פשרה
.
בקשה, לאשר הסדר פשרה בתובענה ייצוגית שעניינה בטענה כי המשיבות הגבילו את תנאי השימוש בכרטיס מתנה שהנפיקו, בו שלא כדין. משיבה 2 מתחייבת לתקן את המחדלים שייחס לה המבקש ולפעול על-פי הוראת סעיף 14ז לחוק הגנת הצרכן, וכן לפצות את הציבור פיצוי ששוויו עולה על מיליון ש"ח.
.
בית המשפט המחוזי אישר את ההסדר ופסק:
קיימת אפשרות אף יותר מסבירה שבסופו של ההליך היה נקבע כי הכרטיס הוא שובר מתנה, שעליו חלות ההוראות שבסעיף 14ז לחוק, ולפיכך הופרו לכאורה הוראות החוק כשנקבע תוקף הכרטיס על פחות משנתיים, ואף נרשם על-גבו כי לא יינתן עודף לגבי יתרת הסכום''. בין כלל התועלות שתצמחנה לחברים בקבוצה ולציבור מההסדר, יותר ביטולם של הכרטיסים בתוך 14 יום, במקום שני ימי עסקים. התקנון שתפרסם משיבה 2, שאליו יפנה הכרטיס, יסייע ללקוחות לדעת לכמה זמן שובר המתנה בתוקף ובתוך כמה זמן ביכולתם לבטלו, ויביא לידיעתם כי מימוש חלקי עשוי לזַכותם בעודף מזומן. איתור חברי הקבוצה אינו משימה קלה והתרומה שהוצעה בהסדר עולה בקנה אחד עם הוראת החוק. 1.3 מיליון השקלים שנקבעו כסכום התרומה יסודם בהמלצת המגשר ויש בהם גם כדי להרתיע מפני הפרת הדין. בשים לב לשיקולים השונים, יש לאשר את הסדר הפשרה וליתן לו תוקף של פסק-דין, יש מקום לאמץ את הצדדים על גמול למבקש בסך 75 אלף ₪ ושכר טרחה לבאי-הכוח המייצגים בסך 275 אלף ₪. |
|
חזרה למעלה
|
|
| 16 [דיון אזרחי] |
|
|
עא (ת"א) 9513-02-17 בינה - סוכנות לביטוח (2002) בע"מ נ' גד באום (מחוזי; עינת רביד; 16/02/17) - 7 ע'
|
| עו"ד: |
נדחתה בקשה לעיכוב ביצוע פסק דין כספי, באשר עיכוב ביצועו עלול להותיר את הזוכים ללא יכולת לפרוע את פסק הדין, בשל מצבה הכלכלי של המבקשת, וכן לאור סיכויי הערעור שאינם גבוהים.
דיון אזרחי – פסק-דין – עיכוב ביצוע
דיון אזרחי – עיכוב ביצוע – של פסק-דין
.
בקשת המבקשת לעיכוב ביצוע פסק דין כספי, במסגרתו התקבלה תביעת המשיבים והמבקשת חויבה לפצותם.
.
בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה ופסק:
ככלל, זכאי בעל דין ליהנות מפירות זכייתו בסמוך לאחר מתן פסק-הדין, ואין בהגשת ערעור על פסק הדין כדי לעכב את ביצועו. החריג מתממש כאשר עולה בידו של מי שחויב בביצועו של פסק הדין לשכנע בקיום שני תנאים מצטברים: סיכויי הערעור להתקבל טובים ומאזן הנוחות נוטה באופן מובהק לטובתו, במובן זה שקיים חשש של ממש שאם המבקש יזכה בערעור הוא לא יוכל לגבות בחזרה את כספו. בעניין הנדון, לא מימוש פסק הדין הוא שיוביל לקריסת המבקשת. מצבה הכלכלי בכי רע ללא קשר לחיוב מכוח פסק הדין, ועיכוב ביצועו עלול להותיר את המשיבים ללא יכולת לפרוע את פסק הדין. בנוסף, נראה לכאורה כי אין המדובר בערעור שסיכוייו גבוהים. |
|
חזרה למעלה
|
|
| 17 [מקרקעין] |
|
|
תא (חי') 62270-11-15 ח'דר מוחמד ח'ליל נ' רשות הפיתוח (מחוזי; יצחק כהן; 14/02/17) - 8 ע'
|
| עו"ד: סעיד נזאל, סוזן בוקוביצקי |
הגם שלצורך קביעת פיצויי ההפקעה במקרה זה יש להעדיף את חוות הדעת השמאית מטעם הנתבעת, נראה שהסכום שקבע השמאי נמוך מסכום הפיצויים שנפסקו עבור אובדן דמי חכירה בחלקות אחרות באותו גוש, ויש לתקן את התוצאה אליה הגיע.
מקרקעין – פיצויים – הפקעה
מקרקעין – הפקעה – פיצויים
.
תביעה לפיצוי בגין חלקים ממקרקעין שבבעלות התובעים, אשר הופקעו.
.
בית המשפט המחוזי קיבל את התביעה ופסק:
מבין שתי חוות הדעת שהוגשו מטעם הצדדים, יש להעדיף את חוות הדעת מטעם הנתבעת, באשר עסקאות ההשוואה עליהן הסתמך השמאי מטעמה משקפות נכון יותר את השווי שיש לקבוע לחלקה. חרף כך, עדיין יש צורך לתקן את התוצאה אליה הגיע השמאי מטעם הנתבעת. נראה שהסכום שקבע השמאי נמוך מסכום הפיצויים שנפסקו עבור אובדן דמי חכירה בחלקות אחרות באותו גוש, לרבות חלקה קרובה מאוד לחלקה דנן. אמנם, שמאות המקרקעין אינה מדע מדויק, אך התוצאה אליה הגיע השמאי, בהשוואה למקרים אחרים, עלולה לגרום לרגשות קיפוח אצל התובעים ולתחושה שלא נעשה עמם צדק. בהתאם לתיקונים שיש לבצע בחוות הדעת, על הנתבעת לשלם לתובעים סך 269,645 ₪ עבור הפקעת זכויותיהם. |
|
חזרה למעלה
|
|
| 18 [חוזים] |
|
|
עא (ת"א) 27178-01-16 משה בן דוד נ' א.קוטלר את א. יחזקאל בנייה ויזמות (מחוזי; יהודית שבח, שאול שוחט, יונה אטדגי; 12/02/17) - 13 ע'
|
| עו"ד: יקותיאל בר אשר, רוני סלנט, מריה ברוק |
המשיבה הטעתה את המערערים לאחר שהתברר כי היא לא תוכל לבנות להם דירה בגודל לו התחייבה בהסכם קומבינציה. המערערים זכאים לפיצוי בשיעור ההפרש שבין שטח הדירה שהובטחה להם, לבין שטח הדירה שקיבלו ואין חשיבות לשאלה האם הם קיבלו דירה שערכה עולה על הדירה המקורית.
חוזים – הטעיה – קיומה
חוזים – הטעיה – אי-גילוי
חוזים – פיצויים – חישובם
.
הצדדים התקשרו בהסכם קומבינציה לפיו יהרס הבניין בו מצוי דירת המערערים, ותחתיה הם יקבלו דירת פנטהאוז פלוס חדר על הגג. משלא התקבלו האישורים המתאימים, קיבלו המערערים דירה ללא חדר על הגג. תביעת המערערים לפיצוי בגין הטעייתם נדחתה, מכאן הערעור.
.
בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור ופסק:
המשיבה הטעתה את המערערים כשהציגה בפניהם את עמדת הוועדה המקומית, ככזו ששוללת לחלוטין אפשרות להקמת חדר על הגג, ולפחות כשנמנעה מלגלות להם את האופציה המאפשרת הקמת חדר על הגג. כשהוצגה להם אופציה אחת בלבד, האפשרות לשקול בין הדרכים השונות נשללה מהם והסכמתם הושגה תוך הטעיה. משהמערערים לא מימשו את זכותם לבטל את העסקה אף שלאחר שהבינו כי לדירתם לא יצורף חדר על הגג, ומשלא הוכח כי הובטח להם כי שטח הדירה שתבנה עבורם יהא זהה לשטח הדירה המקורי, הפיצוי הראוי בנסיבות שנוצרו הוא בגין הפרש השטחים שבין שטח הדירה שהם היו צריכים לקבל לפי ההסכם המקורי (ללא שטח החדר שעל הגג), לבין שטח הדירה שקיבלו. השאלה, האם המערערים קיבלו דירה שערכה עולה על הדירה הישנה שהייתה להם, בין אם טענה זו הוכחה כנכונה ובין אם לאו, איננה רלבנטית לדיון. משנחתם ההסכם, שני הצדדים מחויבים לפעול לפיו, ללא קשר לשאלה מי מהם מרוויח יותר או מרוויח פחות מהעסקה שנעשתה. |
|
חזרה למעלה
|
|
|
שלום
|
| 19 [חוזים] |
|
|
תק (הרצ') 30823-08-16 יניב דהן נ' ניר חיים שכרוף (שלום; אמיר ויצנבליט; 24/02/17) - 9 ע'
|
| עו"ד: |
לא עלה בידי התובע לסתור את החזקה שלפיה אם תכננו הצדדים להיפגש ולחתום על ההסכם, הרי שהצדדים לא ראו עצמם קשורים בחוזה בהעדר קיומה של החתימה. יחד עם זאת, נקבע כי הנתבעים לא נהגו בתום לב כלפי התובע.
חוזים – כריתת חוזה – היעדרה
חוזים – חתימה – היעדרה
חוזים – משא ומתן לכריתת חוזה – בדרך מקובלת ובתום-לב
חוזים – משא ומתן לכריתת חוזה – תום-לב במשא ומתן
.
תביעה אותה הגיש אדם שהיה מעוניין להשכיר את ביתו נגד בני זוג אשר עימם ניהל משא ומתן בנושא. זאת, שכן לדבריו לאחר ניהול משא ומתן בן מספר חודשים, התחוור לו זמן קצר לפני תחילת השכירות כי בני הזוג אינם מעוניינים בדירה.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
האם יש לראות את היחסים שבין הצדדים ככאלו שהבשילו לכדי יחסים חוזיים? התשובה לכך היא שלילית. אכן, יתכן מקרה שבו יראו צדדים כקשורים בחוזה על בסיס מסרונים כפי שנשלחו בענייננו. עם זאת, בנסיבותיו הספציפיות של מקרה זה לא עלה בידי התובע לסתור את החזקה שלפיה צדדים המתכוונים לחתום על חוזה בכתב, רואים אותם כמי שלא התכוונו להתקשר בהסכם זה עם זה אלא לאחר החתימה.
עם זאת, זו אינה סוף הדרך. הגם שבין הצדדים לא נכרת הסכם מחייב והם לא צלחו את שלב המשא ומתן, הרי שעל צדדים למשא ומתן לנהוג זה כלפי זה בתום לב.
בנסיבותיו של המקרה דנא, די בבחינת התנהלות הנתבעים כדי ללמד שהם לא נהגו בתום לב כלפי התובע. גם אם נניח כי הסיבה לפרישה מן המשא ומתן הייתה מוצדקת, היה על הנתבעים כבר ביום 8.7.2016 להודיע לתובע כי הם לא בטוחים ברצונם לשכור את הדירה, וכי על התובע לכלכל את צעדיו בהתאם. הנתבעים "משכו" את התובע, "הרדימו" אותו, עד שזה מצא עצמו קרוב לתחילת תקופת השכירות בלא שאיתר שוכרים לדירתו.
יש להעמיד את שיעור הפיצוי על סך של שכירות לחודש אחד (7,000 ש"ח), בתוספת תשלום ארנונה לחודש אחד (250 ש"ח). |
|
חזרה למעלה
|
|
| 20 [חוזים] |
|
|
תא (הרצ') 40356-05-15 אול טרייד סחר מתכות בע"מ נ' דומאר תעשיות פיתוח בע"מ (שלום; גלעד הס; 21/02/17) - 15 ע'
|
| עו"ד: |
בית המשפט הורה לנתבעים לשלם לתובעת את מלוא סכום הפיצוי המוסכם בגין הפרת הסכם לאספקת מוצרי אלומיניום. בתוך כך, נדחתה טענת הנתבעים בעניין הפחתת הפיצוי המוסכם, זאת משלא הוכח העדר יחס סביר בין הפיצוי המוסכם לבין הנזק הנצפה בעת כריתת החוזה.
חוזים – פיצויים – פיצויים מוסכמים
חוזים – פיצויים מוסכמים – התערבות בית המשפט
.
התובעת חברה העוסקת בתכנון ויצור דגמים ואבי-טיפוס של מוצרי אלומיניום, הגישה כנגד הנתבעת שעוסקת בייצור ושיווק דלתות אלומיניום, תביעה שנסובה סביב הסכם מוצרי אלומיניום. הנתבע 2 ערב להסכם. בית המשפט נדרש לשאלות: האם ביטלו או הפרו הנתבעים את ההסכם? היה והתשובה לכך חיובית, האם זכאית התובעת לפיצוי ובאיזה שיעור?
.
בית המשפט קיבל את התביעה ופסק כלהלן:
מהראיות עולה, כי הנתבעים התחייבו באופן מפורש לשלם מקדמה לתובעת. דא עקא, התשלום לא בוצע. מכאן, פשיטא כי הנתבעים הפרו הן את ההסכם והן את ההתחייבות המפורשת שלהם לשלם את המקדמה. יתרה מזו, על פני הדברים אי התשלום מהווה ביטול בפועל של ההזמנה על ידי הנתבעים.
לא הוכח, כי נוצר כל שינוי נסיבות או שינוי הסכם, אשר יש בו לשחרר את הנתבע 2 מהערבות הברורה עליה חתם.
הנתבעים הפרו את ההסכם. מדובר בהפרה יסודית של ההסכם, כאשר מדובר בתנאי מהותי בהסכם, תשלום התמורה החוזית, כך שהתובעת לא הייתה מתקשרת בהסכם אילו הייתה יודעת כי התשלום הראשון מכוחו לא ישולם וזאת גם בחלוף חצי שנה לאחר המועד שנקבע לתשלום וכאשר אין מועד צפוי לתשלום. לפיכך, הייתה זכאית התובעת לבטל את ההסכם לאור הפרתו היסודית. |
|
חזרה למעלה
|
|
| 21 [עונשין] |
|
|
תא (חד') 4432-12-14 יוסף רוטמן נ' קאסם רפיק יונס (שלום; קרן אניספלד; 19/02/17) - 11 ע'
|
| עו"ד: אילן פורת, מאג'די עבד |
בית המשפט פסק, כי הפיצוי הכספי שהושת על התובע לטובת הנתבע 1, על-פי סעיף 77 בחוק העונשין ובגדרו של פסק-דין פלילי, לא 'נבלע' בפיצוי כספי ששולם לנתבע 1 ובני משפחתו במסגרת הסדר פשרה אשר גובש לאחר שניתן נגד התובע פסק-דין בתובענה אזרחית.
עונשין – פיצויים והוצאות – פיצויו של מי שניזוק על-ידי העבירה
.
התובע עותר להצהיר כי פיצוי כספי שהושת עליו לטובת הנתבע 1, על-פי סעיף 77 בחוק העונשין ובגדרו של פסק-דין פלילי, 'נבלע' בפיצוי כספי ששולם לנתבע 1 ובני משפחתו במסגרת הסדר פשרה אשר גובש לאחר שניתן נגד התובע פסק-דין בתובענה אזרחית שנסבה על אותה פרשיה שבגינה הורשע בהליך הפלילי.
.
בית המשפט דחה את התביעה ופסק כלהלן:
כאשר פיצוי בהליך אזרחי נדון ומוכרע במועד מאוחר להשתת פיצוי לנפגע בהליך הפלילי, על בית-המשפט שדן בהליך האזרחי המאוחר יותר להכריע בשאלות שנוגעות לניכוי הפיצוי שהוטל לפי סעיף 77 לחוק העונשין מן הפיצוי שייפסק בהליך האזרחי. במקרה דנן, הוכרע ההליך האזרחי לפני שתם ההליך הפלילי. לפיכך לא היה בית-המשפט שדן בהליך האזרחי עשוי להתייחס לסוגיה של ניכוי הפיצוי לפי סעיף 77 לחוק העונשין מן הפיצוי אשר נתבע לפי דיני הנזיקין.
עיון מדוקדק בתוכנו והוראותיו של ההסכם עם רעיית התובע מלמד כי הוא לא ביטל או סייג את קביעתו של פסק-הדין שניתן בהליך האזרחי ולא העמיד את נזקי הנתבע ובני משפחתו על סכום נמוך מזה אשר נפסק בו.
מהראיות עולה, כי ההסכם לא התייחס, אף לא נועד להתייחס, לפיצוי הפלילי – אלא רק לפיצוי שהושת על התובע בפסק-הדין שניתן בהליך האזרחי. כפועל יוצא, לא ניתן לפרש את ההסכם כמאיין את זכותו של הנתבע לגבות את הפיצוי הפלילי או כמגלם ויתור של הנתבע עליו. |
|
חזרה למעלה
|
|
| 22 [מקרקעין] |
|
|
תא (ת"א) 56154-03-15 שמשון זליג ושות חברה קבלנית בעמ נ' משה נדבי (המנוח) (שלום; לימור ביבי; 19/02/17) - 16 ע'
|
| עו"ד: שחר אלחייני, יגאל דורון, אור קרני, מרכס, צילקר, עמיתי אורלי, איה רייך, שרקוביץ |
בית המשפט קיבל את בקשת חלקם של הנתבעים והורה על עיכוב המשך ההליך, שעניינו פירוק השיתוף במקרקעין, וזאת בשל תכנית איחוד וחלוקה אשר הופקדה להגשת התנגדויות ואשר עשויה לשנות את מערך הזכויות והחלוקה של המקרקעין נשוא התביעה.
מקרקעין – שיתוף במקרקעין – פירוק השיתוף
מקרקעין – שיתוף – פירוקו
.
התובעת הגישה תביעה לפירוק שיתוף במקרקעין. חלק מן הנתבעים העלו טענה ולפיה דין התביעה מחיקה ולמצער עיכוב וזאת, לאור תכנית האיחוד והחלוקה אשר הופקדה להגשת התנגדויות ואשר יש בה לטענתם, ככל שתאושר, בכדי לשנות את מערך הזכויות והחלוקה של המקרקעין עליהם חלה התכנית ובכלל זה המקרקעין נשוא התביעה.
.
בית המשפט קיבל את הבקשה, הורה על עיכוב המשך ההליך וקבע כלהלן:
במקרה זה, הרציונל העומד בבסיס פירוק שיתוף בהקדם הנעוץ בכך שיש בשיתוף בכדי לעכב את פיתוח המקרקעין, אינו קם ואינו חל בתביעה דנן – באשר כאמור השיתוף אינו רלוונטי להעדר יכולת לפיתוח.
תכנית האיחוד והחלוקה, עשויה לקדם את הרציונל העומד בבסיס החלוקה בעין, באופן שהיא תאפשר המשך בעלות והחזקת הבעלים – כולם או חלקם במקרקעין.
בנסיבות העניין כפי שהונחו, יש מקום להחיל הוראות סעיף 14 לחוק המקרקעין ולעכב הליך פירוק השיתוף ואולם זאת, תוך איזון אשר יבוא לידי ביטוי בהגבלת פרק זמן העיכוב ובמעקב בית המשפט אחר התקדמות הליך התכנון. |
|
חזרה למעלה
|
|
| 23 [נזיקין] |
|
|
תא (חי') 9273-09-13 אינג' בר יהודה בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה קריית אתא (שלום; אורי גולדקורן; 19/02/17) - 21 ע'
|
| עו"ד: עפר אטיאס, תומר וסרמן, אילה סגל גבסי |
נדחתה תביעת התובעת, כנגד ועדה מקומית לתכנון ובנייה, לתשלום פיצויים בגין האיחור במתן החלטה בבקשה להיתר בנייה. נפסק, כי לא ניתן להסיק שאי-מתן החלטה בבקשה להיתר בחלוף שלושה חודשים ממועד הגשת הבקשה, כאמור בסעיף 157 לחוק התכנון והבנייה יהווה, באופן אוטומטי, התנהגות עוולתית.
נזיקין – אחריות – רשות התכנון והבניה
.
בית המשפט נדרש לשאלה: האם החלטה מאוחרת של הוועדה המקומית בבקשה להיתר בנייה, בניגוד להוראת סעיף 157 לחוק התכנון והבנייה, מצמיחה למבקש ההיתר עילות נזיקיות בגין נזקים שנגרמו לו כתוצאה מהעיכוב במתן ההחלטה?
.
בית המשפט דחה את התביעה ופסק כלהלן:
לא עלה בידי התובעת להוכיח התנהגות עוולתית (התרשלות) של הנתבעת, קרי – התנהגות היוצרת סיכון צפוי ולא סביר. לא הוכח כי התנהגותה של הנתבעת בכל הקשור בטיפול בבקשה להיתר הריסה יצרה סיכון שוועדה לתכנון ולבניה "סבירה" יכולה היה לצפות ואשר ועדה מקומית "סבירה" לא היה יוצרת בשל אי-סבירותו.
בקביעת התרשלות, על רקע הוראות סעיף 157 לחוק התכנון והבניה, יש לשקול את הצורך בזירוז ההליך אל מול החובה לדון בו באופן ענייני ומלא, וכי החלטות ביניים ענייניות לא יצדיקו העברת הבקשה להיתר בפני ועדת ערר בחלוף שלושה חודשים.
הראיות במקרה זה אינן מראות, כי הנתבעת יצרה "סחבת", הרדימה את הטיפול בבקשה לאורך חודשים רבים, נמנעה מקבלת החלטות ענייניות או עיכבה את הטיפול בבקשות התובעת ללא הצדקה. אכן, היעדר תיעוד אצל הנתבעת מקשה על קביעה פוזיטיבית כי התנהלותה הייתה יעילה ועניינית. אולם הוכחת ההתרשלות של הנתבעת רובצת על כתפי התובעת.
מכל מקום במקרה זה, לא מתקיים, אפוא, קשר סיבתי-משפטי בין התרשלותה של הנתבעת (בהנחה שאכן התרשלה) לבין הנזק העיקרי בגינו הוגשה התביעה – חיובי הארנונה לשנת 2011 בהם נשאה התובעת. |
|
חזרה למעלה
|
|
| 24 [דיון אזרחי] [כספים] |
|
|
תא (עכו) 8177-06-15 יוסף עבוד נ' מועצה מקומית פקיעין (שלום; אביגיל זכריה; 17/02/17) - 7 ע'
|
| עו"ד: מנסור, מחול |
במרכזו של פסק דין משלים זה עומדת שאלת שיעור הפרשי ההצמדה, הריבית והוצאות משפט שיש להשית על הנתבעת, זאת בהתחשב בכלל נסיבותיו של העניין, ובנוגע לריבית, בשיהוי בו נקט התובע בהגשת תביעתו.
דיון אזרחי – הוצאות משפט – שיעורן
כספים – הפרשי הצמדה וריבית – הפחתתם
.
בית המשפט נדרש להכריע, במסגרת פסק דין משלים, ברכיבי התביעה שעניינם הפרשי הצמדה וריבית, הוצאות משפט, זאת בהמשך להסכמה – שקיבלה תוקף של פסק דין - אליה הגיעו הצדדים בעניין קרן התביעה.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
בעניין הריבית יש ליתן משקל מסוים לטענות הנתבעת בכל הנוגע לשיהוי בו נקט התובע בהגשת תביעתו. השתהות התובע אפשר וגרמה נזק מסוים לנתבעת בכל הנוגע להצטברות הפרשי הריבית ואין במכלול נסיבות העניין ובשים לב למועד פתיחת ההליך אל מול אופן סיומו כדי להצדיק הטלת מלוא חיובי הריבית על הנתבעת ויש להפחיתם בשים לב לשיהוי הניכר.
בנסיבות העניין אין הצדקה או מקור לחיוב בשיעורי הריבית שנטענו על ידי התובע בסיכומיו או בכתב תביעתו החורגים מפסיקת הפרשי ריבית והצמדה כחוק ואף לא לריבית פיגורים.
לעניין הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד, הכלל הוא בעל דין שזכה בריבו זכאי לפסיקת הוצאות ריאליות, מידתיות, סבירות והכרחיות אשר יביאו בחשבון את העלויות בהן נשא בפועל, או התחייב לשאת בהן, במסגרת ניהול ההליך על ידו או כנגדו. |
|
חזרה למעלה
|
|
| 25 [הגנת הצרכן] |
|
|
עשא (י-ם) 28846-08-16 א. ב. א. ויקטורי חברה לניהול ואחזקות בע"מ נ' מדינת ישראל (שלום; אלעזר נחלון; 09/02/17) - 14 ע'
|
| עו"ד: אריאל בנדור, ישגב נקדימון, שי פניני, גילה קרמר, אריאל דיאמנט, שגיא תמיר, ד"ר ליבמן צבי, ריול עדיקה, שיראל גן, רויטל כאוי |
נדחה ערעור על החלטת ממונה עיצומים כספיים ברשות להגנת הצרכן ולסחר הוגן, להטיל על המערערת עיצומים כספיים בסך מצטבר של 266,500 ₪. לא הוכח כי נפל פגם כלשהו בהחלטה שיש בו כדי להביא לביטולה או להפחתת סכום העיצום שהוטל על המערערת.
הגנת הצרכן – חוק הגנת הצרכן – ענישה
הגנת הצרכן – הטעיה – פרסום מטעה
.
ערעור על החלטת ממונה עיצומים כספיים ברשות להגנת הצרכן ולסחר הוגן, להטיל על המערערת עיצומים כספיים בסך מצטבר של 266,500 ₪, מחמת הפרות של ההוראות בדבר איסור הטעיה וחובת הצגת מחיר על טובין, הקבועות בחוק הגנת הצרכן התשמ"א-1981.
.
בית המשפט דחה את הערעור, ופסק כלהלן:
היקף הביקורת בערעור על החלטה מעין זו צריך להיות רחב מזה המופעל במסגרת עתירה התוקפת החלטה מינהלית, אולם גם בערעור כזה יש ליתן משקל ממשי לכך שההחלטה נתקבלה על ידי מי שהופקד מכוח החוק לממש את המטרות שהאכיפה המינהלית נועדה להשיג, ולכך שבמקרים רבים מדובר במי שבידו המומחיות והמקצועיות הנדרשים לשם קבלת החלטה כאמור.
אין לקבל את טענת המערערת כי החלטת הממונה, הן בנוגע לעצם הטלת העיצום והן בנוגע לשיעורו, אינה מידתית ואינה סבירה.
חוק הגנת הצרכן הסמיך את הממונה להטיל עיצום כספי לשם "כפיית ציות להוראות הדין, מניעה ישירה של ההפרה והרתעה של הפרט באמצעות שלילת התמריץ הכלכלי להפרה". במקרה שכאן, נמצא כי המערערת ביצעה שורה של הפרות מובהקות, בהיקף לא מבוטל ובארבעה סניפים שונים, כאשר בשלושה סניפים נמצאו הפרות של חובת הצגת המחיר על גבי יחידות רבות של מוצרים, ובשניים נמצאו חמש הפרות של איסור ההטעיה.
ההתנהלות הכללית שאליה מתייחסת המערערת באה לידי ביטוי לא בעצם ההחלטה האם להטיל את העיצום, אלא בקביעת שיעורו. שיעור זה הופחת הן באמצעות ההחלטה שלא לסווג את ההפרות כ"הפרות בנסיבות מחמירות" למרות החזקה שבחוק; הן באמצעות שיטת המניין של מעשי ההפרה; והן באמצעות הסמכות שבתקנות ההפחתה, שמכוחה הופחת הסכום במחצית. נוכח שיעור העיצום שסבר המחוקק שיש להטיל בגין כל הפרה, בכל מקרה לא היה מקום לחייב את הממונה להפחית את סכום העיצום הכולל עוד, גם אם הוא היה מוסמך לעשות כן. |
|
חזרה למעלה
|
|
| 26 [נזיקין] [בריאות] |
|
|
תא (רח') 29606-01-16 פלוני נ' מדינת ישראל (שלום; איל באומגרט; 05/02/17) - 6 ע'
|
| עו"ד: איל כהן, גלובניסקי וגור |
תביעה לפיצויים בגין עוגמת נפש שנגרמה לתובע, עת הודע לו, בשגגה, ע"י מי מטעם הנתבעת כי הלך לבית עולמו. ביהמ"ש פסק לתובע בגין עוגמת הנפש פיצוי בסך של 12,000 ₪.
נזיקין – אחריות – בית חולים
נזיקין – פיצויים – עגמת נפש
נזיקין - אחריות - עיקרון הגולגולת הדקה
בריאות – זכויות החולה – מסירת מידע רפואי
.
תביעה לפיצויים בגין עוגמת נפש שנגרמה לתובע, עת הודע לו, בשגגה, ע"י מי מטעם הנתבעת כי הלך לבית עולמו.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
בענייננו, הודע לתובע באמצעות מסמך רשמי אשר אמנם נושא את המילה "טיוטה", אך נמסר לתובע לא רק שהוא הלך לבית עולמו במהלך הטיפול הרפואי, אלא שהדברים נמסרו למשפחתו.
על נקלה ניתן להבין את סערת הנפש והחרדה שאחזו בתובע אשר חשש כי הדברים יודעו לאשתו ולילדיו. לא זו אף זו, ניתן וצריך היה לצפות לא רק את סערת הנפש ועוגמת הנפש שתהיינה מנת חלקו של התובע מעצם ההודעה.
אין אלא לדחות את טענת הנתבעת שקבלת התביעה תהווה פריצת סכרים. קיימת חשיבות רבה ברישום נכון של רשומה רפואית. זו מגיעה לגורמים שונים הפועלים בהתאם לרשום שם. חלק מתפקידם של בתי המשפט בתביעות כגון דא, הוא לקבוע את סטנדרט הזהירות הראוי אשר בענייננו הנתבעת לא עמדה בו וההיפך הוא הנכון.
יש לפסוק לתובע בגין עוגמת הנפש סך של 12,000 ₪ בצירוף אגרת בית משפט ושכר טרחת עו"ד בשיעור של 2,810 ₪. |
|
חזרה למעלה
|
|
|
משפחה
|
| 27 [משפחה] |
|
|
תמש (י-ם) 417-11-15 ר.ה נ' ט.ה (משפחה; פליקס גורודצקי; 19/02/17) - 15 ע'
|
| עו"ד: |
הסכם ממון שאומת על ידי נוטריון לאחר הנישואין ולא אושר בביהמ"ש, יהיה תקף אם הוא אומת אחרי הנישואין ובלבד שהוא נכרת לפני הנישואין.
משפחה – הסכם ממון – תוקפו
משפחה – הסכם ממון – אישורו
.
תובענה רכושית שהגיש האיש. במרכז הדיון שאלת תוקפו של הסכם ממון שעשו הצדדים. ההסכם אומת על ידי נוטריון ימים ספורים לאחר הנישואין. בהחלטה שניתנה ע"י מותב אחר במסגרת קדם משפט, נקבע שלכאורה הסכם הממון אינו מחייב, מאחר שנחתם בתקופת הנישואין ולא אושר כדין על ידי ביהמ"ש. יצוין כי איש מהצדדים לא טען כי ההסכם איננו תקף ואף להפך – כל צד עתר לקבלת זכויות שנקבעו במסגרת ההסכם.
.
ביהמ"ש לענייני משפחה קיבל את התביעה בחלקה מהטעמים הבאים:
תוקף ההסכם: סעיף 2 (א) לחוק יחסי ממון קובע כי הסכם ממון טעון אישור בימ"ש ענייני משפחה או בית דין דתי. סעיף 2 (ג) קובע כי בהסכם ממון שנכרת לפני הנישואין או בשעת עריכתם, יכול אימות רושם הנישואין לבוא במקום אישור ביהמ"ש או בית הדין. סעיף 2 (ג 1) לחוק קובע כי הסכם ממון שנכרת לפני הנישואין יכול שיאומת בידי נוטריון לפי חוק הנוטריונים. הסעיף אינו דורש כי הסכם ממון יאומת לפני הנישואין. הסעיף דורש כי הסכם הממון ייכרת לפני הנישואין. לשון אחרת, הסכם ממון יהיה תקף אם הוא אומת אחרי הנישואין ובלבד שהוא נכרת לפני הנישואין.
בסעיף 1 לחוק יחסי ממון נקבע כי הסכם ממון ושינויו צריך שיהיה בכתב. בבג"ץ 5860/11 נקבע כי הפרקטיקה הראויה הינה כי ההסכם ייחתם, אולם הסכם ממון אינו מצריך חתימה כתנאי לתוקפו.
נשאלת אפוא השאלה מתי נכרת ההסכם. עיון במכלול הראיות מלמד כי עסקינן במלאכה דו שלבית, כאשר בשלב הראשון ההסכם נערך על ידי עוה"ד – לפני הנישואין – ובשלב השני אומת על ידי הנוטריון – ימים ספורים לאחר הנישואין כך שעסקינן בהסכם שאומת כדין והוא הסכם תקף.
ביהמ"ש מוסיף כי בהנחה שההסכם בין הצדדים אינו עונה על דרישות הסכם ממון על פי חוק יחסי ממון מהטעם שלא אושר על ידי ביהמ"ש היינו מגיעים לאותה תוצאה לאור הוראת סעיף 5(א)(3) לחוק יחסי ממון על פיה, עם התרת הנישואין או עם פקיעת הנישואין עקב מותו של בן זוג זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג, למעט – נכסים שבני הזוג הסכימו בכתב ששוויים לא יאוזן ביניהם. ודוק; "הסכימו בכתב" ולאו דווקא "בהסכם ממון".
לפיכך נקבע כי ההסכם הוא הסכם תקף ומחייב ובהמשך למסקנה זו, בחינת חלוקת הרכוש המשפחתי של הצדדים נעשתה בהתאם להוראות ההסכם. בהתאם לבחינה זו תביעת האיש התקבלה בחלקה.
כן בין היתר, נדחתה דרישת הנתבעת לפיצויי בסך 100,000 עפ"י הוראות ההסכם, בגין בגדת התובע. מלשון ההסכם עולה כי לא די בבגידה של מי מהצדדים כדי לפצות את משנהו בפיצוי אלא נדרש כי דבר הבגידה – ודבר הבגידה בלבד – תגרום לקרע במשפחה שיביא לגירושין. במקרה דנא מעיון בפסה"ד של ביד"ר בתביעת הגירושין, לא ניתן לקבוע כי הבגידה, ככל שהייתה, היא זו שהביאה לגירושי הצדדים. למעלה מהדרוש צוין, כי תביעה לפיצוי בגין בגידה דינה להידחות על הסף, לאור הפסיקה בע"א 8489/12, בין אם העילה היא נזיקית ובין אם העילה החוזית וזאת מטעמי מדיניות שיפוטית. |
|
חזרה למעלה
|
|
|
תעבורה
|
| 28 [תעבורה] |
|
|
תתע (ת"א) 3239-12-15 מדינת ישראל נ' אזולאי סיגלית (תעבורה; דן סעדון; 29/01/17) - 7 ע'
|
| עו"ד: |
לנאשמת נרשמה הזמנה לדין שעניינה התרת נהיגה לבלתי מורשה מבלי שיש לו, או לאחר, פוליסת ביטוח כדין. ביהמ"ש זיכה את הנאשמת מן המיוחס לה וזאת מחמת הספק בנוגע לידיעתה אודות היותה הבעלים הרשום של הקטנוע.
תעבורה – עבירות – התרת נהיגה לבלתי מורשה לנהיגה
תעבורה – אחריות – אחריות בעל רכב
.
לנאשמת נרשמה הזמנה לדין שעניינה התרת נהיגה לבלתי מורשה מבלי שיש לו, או לאחר, פוליסת ביטוח כדין. על פי האמור בהזמנה לדין, התירה הנאשמת לבנה, דניאל, בעת שזה לא היה מורשה לנהיגה לרכב על קטנוע הרשום על שם הנאשמת במשרד הרישוי.
.
בית המשפט זיכה את הנאשמת מחמת הספק, ופסק כלהלן:
כיוון שהמעשה הפסול על פי העבירה הוא התרת השימוש ברכב למי שאינו מורשה לנהוג נדרש כי בעל הרכב או בעל השליטה בו יהיה מודע לשליטתו ברכב. באין מודעות לשליטה ברכב אין יכולת להתיר, במעשה או במחדל, לאחר לעשות שימוש בו.
בהיעדר משקל מספיק לאמרת הנאשמת בפני העד מר בוזגלו, היעדר ראיה ברורה אחרת שהוצגה במסגרת ההליך בדבר ידיעת הנאשמת על היותה בעל הרכב או למצער הצבעה על חשד ממשי של הנאשמת בעניין נתון זה והימנעותה מלבדוק זאת, יש לקבוע כי קיים ספק בנוגע למודעות הנאשמת על היותה "בעלים" של הקטנוע או "בעלת שליטה" בו.
בהינתן ספק ביסוד קיומה של שליטה בקטנוע, ממילא אוצל ספק זה קיומה של "התרה" לדניאל לרכב על הקטנוע שכן ברור שאחד מיסודותיה המרכזיים של העבירה – יסוד "התרה" – אינו יכול להתקיים ללא מודעות מצד "המתיר" להיותו בעל שליטה או בעלים של כלי הרכב בו נהגו. |
|
חזרה למעלה
|
|
|
רשם ההוצאה לפועל
|
| 29 [הוצאה לפועל] [ביטוח לאומי] |
|
|
(ת"א) 521198-02-16 חייב 1 נ' (רשם ההוצאה לפועל; יעל קינן מרקוביץ; 23/02/17) - 6 ע'
|
| עו"ד: |
החייב בהוצאה לפועל פעל שלא כדין עת ניכה תשלומי ביטוח לאומי ומס מבריאות מהסכום שחויב לשלם לזוכה, שכן הכנסות בשל פיצויי נזיקין או בשל רווחי הון פטורות לחלוטין מדמי ביטוח לאומי.
הוצאה לפועל – רשם ההוצאה לפועל – סמכותו
ביטוח לאומי – דמי ביטוח – פטור מתשלום
.
בפסק דין שאישר הסכם פשרה בין הצדדים, נקבע כי החייבת תשלם לזוכה, עובד לשעבר שלה, פיצוי בגין עוגמת נפש. החייב הגיש בקשה בטענת "פרעתי" והמחלוקת נוגעת לניכוי תשלומי ביטוח לאומי ומס בריאות מסכום הפשרה.
.
רשמת ההוצאה לפועל דחתה את טענת החייבת ופסקה:
טענת "פרעתי" יש להעלות בגין פרעון שבוצע לאחר מסירת האזהרה בלבד, ואילו במקרה זה הטענות המועלות על ידי החייבת מתייחסות לתקופה שבטרם מסירת האזהרה. מעבר לכך, רשם ההוצאה לפועל אינו מוסמך להוסיף לפסק הדין או לקרוא לתוכו דבר שלא נקבע בו, ועליו לפעול לקיום פסק הדין ככתבו וכלשונו. החייבת מבקשת ליצוק תוכן נוסף לתוך פסק הדין ולשלם ביטוח לאומי ומס בריאות, אף שצוין בפסק הדין כי מדובר בניכוי מס הכנסה בלבד. פיצוי בגין עוגמת נפש הינו פיצוי הוני ולא שוטף, והכנסות בשל פיצויי נזיקין או בשל רווחי הון פטורות לחלוטין מדמי ביטוח לאומי. לפיכך, החייב נקט שלא כדין עת ניכה תשלומי ביטוח לאומי ומס מבריאות מסכום הפשרה. |
|
חזרה למעלה
|
|
|
כתבי טענות
|
|
|
| 31 |
|
|
תצ (ת"א) 39292-04-13 רז קלינגהופר נ' PayPal Pte Ltd (הסדר פשרה בתובענות ייצוגיות ; 25/01/17) - 32 ע'
|
| עו"ד: עמית עידו, יחיאל כשר, יעקב שפיגלנמן, יהודית צור, בעז אוקון |
| עניינן של התביעה ובקשת האישור בטענת בי בניגוד להוראות הסכם המשתמש בין פייפאל ולקוחותיה בישראל (להלן: ״הסכם המשתמש״), כנוסחו במועד הגשת התובענה, פייפאל לא אפשרה ללקוחותיה הישראליים, שהחזיקו בחשבון הפייפאל שלהם יתרה במטבע זר, למשוך מחשבונם כספים לחשבון בנק יישראלי, באותו מטבע שבו הוחזקו הכספים בחשבון הפייפאל שלהם, אלא חייבה את המרת הכספים לשקלים חדשים טרם ביצוע המשיכה (להלן: ״ההמרה הכפויה״), תוך גביית עמלת המרה בשיעור 2.5%, על ידי פייפאל, בגין ביצוע המרה זו להלן גם: ״עמלת ההמרה הכפויה״) וכי לטענת התובע פעולותת אלה עמדו בניגוד להוראות הדין והסכם המשתמש והטעו את הלקוחות; |
|
חזרה למעלה
|
|
|
|
|
|
|
