| עליון |
| 1 [משפט חוקתי] [בתי-משפט] [תכנון ובנייה] |
 |
| בגץ 5023/08 סעיד זהדי מוחמד שחאדה נ' שר הביטחון (עליון; י' עמית, מ' נאור, א' רובינשטיין; 27/02/17) - 17 ע' |
| עו"ד: מיכאל ספרד, שלומי זכריה, ענר הלמן, אבי סגל, יעל סינמון |
לפני כשנתיים הורה בג"ץ על מימוש צווי הריסה שהוצאו לתשעה מבנים שנבנו שלא כדין על קרקע פרטית בבעלות פלסטינית ביישוב עפרה. בקשת תושבי המבנים להורות למדינה לאטום את המבנים במקום להרסם, על מנת למצות את הליכי התכנון לפי חוק להסדרת ההתיישבות ביהודה והשומרון, נדחתה, נוכח הוראות החוק הנ"ל ונוכח עיקרון סופיות הדיון, כאשר החוק אינו עולה כדי שינוי נסיבות מהותי המצדיק להפוך את פסק הדין החלוט שניתן בעניין הריסת המבנים.
 משפט חוקתי – שטחים מוחזקים – בנייה לא חוקית
בתי-משפט – סופיות הדיון – חריגים מהכלל
בתי-משפט – פסק-דין – סופיותו
תכנון ובנייה – הריסה – בנייה בלתי חוקית
.
בפסק הדין שניתן בבג"ץ 5023/08, נפסק, פה-אחד, בדבר מימוש צווי הריסה שהוצאו לתשעה מבנים שנבנו שלא כדין על קרקע פרטית בבעלות פלסטינית ביישוב עפרה וזאת בתוך כשנתיים. בבקשה דנן מבקשים תושבי המבנים (להלן: המבקשים) להורות למדינה לאטום את המבנים במקום להרסם, על מנת למצות את הליכי התכנון בעניינם בהתאם לחוק להסדרת ההתיישבות ביהודה והשומרון, התשע"ז-2017 (להלן: חוק ההסדרה).
.
בג"ץ (מפי הנשיאה נאור ובהסכמת המשנה לנשיאה רובינשטיין והשופט עמית) דחה את הבקשה ופסק כי:
נקודת המוצא היא פסק הדין שבו נקבע כי על המדינה לממש את צווי ההריסה לתשעת המבנים בעפרה בתוך שנתיים. בשים לב להכרעת בימ"ש, משמעות הסעד המבוקש - אטימת המבנים חלף הריסתם על מנת למצות את הליכי התכנון בעניינם, הינה שינוי פסק הדין מיסודו. יתרה מזאת, הבקשה אינה כוללת לכאורה סעד של ביטול פסק הדין, אולם אטימת המבנים לפרק זמן בלתי ידוע, קרובה במהותה לסעד כזה. בנסיבות אלה, הסעד המבוקש אינו עולה בקנה אחד עם הכלל בדבר מעשה-בית-דין. הגיונו של הכלל בדבר מעשה-בית-דין חל גם בבג"ץ, וכוחו יפה גם כאשר רשות ציבורית מחליטה לשנות את מדיניותה. כבר נפסק כי שינוי מדיניות כשלעצמו אינו עילה לסטות מכלל סופיות הדיון. כלל הסופיות בא לביטוי כאשר מדובר בחקיקה של הכנסת, וזאת לאור החזקה (שאינה חלוטה) שלפיה חוק אינו פועל למפרע. אף שכלל הסופיות אינו מוחלט, החריגים לו מצומצמים מאוד בהיקפם ואין לעשות בהם שימוש כדבר שבשגרה. בין החריגים ניתן למנות שינוי מהותי בנסיבות המקרה או גילוין של עובדות חדשות. מכל מקום, האפשרות לפתוח מחדש הליך משפטי שמורה רק למקרים חריגים.
בענייננו, נסמכו טענות המבקשים על פרשנות הוראות החוק ותחולתן על תשעת המבנים. ואולם, כיוון שהחוק אינו חל על המבנים ואינו מאפשר להסדירם בדיעבד, ממילא הוא אינו עולה כדי שינוי נסיבות מהותי המצדיק להפוך את פסק הדין על פיו. הבקשה אינה מגלה עילה למתן סעד חריג של שינוי פסק-דין חלוט. מהוראות החוק עולה כי הוחרגה בו במפורש בנייה שלגביה קיימים צווים שיפוטיים או פסקי-דין. על רקע זה, משניתן פסק-דין המורה על הריסת תשעת המבנים, הרי שהחוק אינו מתלה את הצו המוחלט שניתן בעניינם. ושוק, חוק ההסדרה לא חל על המבנים בכל המובנים. כך, לא רק שהוא אינו מתלה את הצו המוחלט שניתן לגביהם, הוא גם אינו מאפשר להסדירם בדיעבד.
בהחרגת מבנים שלגביהם ניתנו צווים שיפוטיים או פסקי-דין, ביקש המחוקק לתת משקל לעקרון סופיות הדיון, לכלל שלפיו פסקי-דין יש לקיים ולאינטרס ההסתמכות של בעלי-דין. מדובר באינטרסים ציבוריים חשובים, שמן הראוי להגן עליהם. הדברים אף משתלבים עם החזקה שלפיה חוק אינו חל למפרע ועם הפסיקה שהסתייגה משינוי פסקי-דין חלוטים עקב שינויי מדיניות שאירעו לאחר נתינתם. נוכח כך שחוק ההסדרה כולו לא חל על מבנים ביישובים שבתוספת שניתנו בעניינם צווים שיפוטיים או פסקי-דין, נשמטת הקרקע מתחת לבקשה. משניתן פסק-דין חלוט המורה על מימוש צווי ההריסה לתשעת המבנים, החוק כולו לא חל עליהם ולא ניתן להסדירם מכוחו. מכאן שהחוק לא שינה את המצב המשפטי ביחס לתשעת המבנים, הוא אינו עולה כדי שינוי נסיבות רלוונטי וממילא אינו מהווה עילה לשינוי מהותי בפסק הדין.
בבחינת למעלה מן הצורך, אף בהנחה שהחוק מותיר פתח להסדרה בדיעבד של המבנים ולהתליית מימוש צווי ההריסה, לא הייתה הצדקה לשנות את פסק הדין. משגילה המחוקק דעתו כי ככלל אין לעכב את הליכי האכיפה ביחס למבנים שלגביהם ניתנו צווים שיפוטיים או פסקי-דין, נדרש היה להצביע על טעם מיוחד כדי לחרוג מכך. המבקשים לא עמדו בנטל זה. החוק מתווה תהליך הסדרה מורכב, שאין כל וודאות שיוביל להכשרת המבנים. אין להתעלם גם מהתנהלות המבקשים במהלך ההתדיינות בעתירה, שרובם עבר להתגורר במבנים לאחר שניתן צו ביניים האוסר על אכלוסם. לאור כל האמור, הבקשה אינה מגלה עילה להורות על הסעד יוצא הדופן של שינוי פסק-דין חלוט. |
| חזרה למעלה |
|
| 2 [דיון פלילי] |
|
| בשפ 1697/17 מדינת ישראל נ' רונאל פישר (עליון; ע' ברון; 27/02/17) - 9 ע' |
| עו"ד: עמית בר, ליזי שובל בר, מיכל רגב |
בימ"ש האריך את המעצר בפיקוח אלקטרוני בו נתון המשיב ב-90 ימים או עד למתן פסק דין בעניינו, לפי המוקדם, חרף מורת רוחו מהתנהלות המבקשת בעניין הארכת המעצר, בקובעו כי לא ניתן בשלב זה לבטל את הפיקוח האלקטרוני נוכח המסוכנות והחשש משיבוש הליכי משפט, מה גם שהליך ההוכחות מתקדם באופן משביע רצון.
דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – בפיקוח אלקטרוני
דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – מסוכנות
דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – שיקולי בית-המשפט
.
נגד המשיב ו-6 אחרים הוגש כתב אישום חמור ולפיו, המשיב, שעמד בראש משרד עורכי דין והיה בעל מעמד גם בעולם התקשורת והציבור, חבר לקצין חקירות בכיר ביחידה הארצית למאבק בפשיעה כלכלית והשניים סחרו במידע מודיעיני סודי מתוך חקירות סמויות, תוך שיבוש הליכים בתיקים רגישים. כתב האישום מייחס למשיב עבירות רבות של שוחד, מרמה ומס. עסקינן בבקשה להארכת מעצר בפיקוח אלקטרוני מעבר ל-18 חודשים, לפי סעיף 62(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים). ההארכה המבוקשת היא למשך 90 ימים או עד למתן פסק דין בבימ"ש המחוזי, לפי המוקדם. הבקשה הוגשה 9 ימים לאחר המועד שבו פקע זה מכבר תוקף מעצרו של המשיב בפיקוח אלקטרוני.
.
בית המשפט העליון (השופטת ע' ברון) קיבל את הבקשה ופסק כי:
המשיב היה נתון במעצר בפיקוח אלקטרוני באופן בלתי-חוקי במשך 9 ימים טרם שהמבקשת הגישה את הבקשה. מדובר לא רק באירוע חמור כשלעצמו, אלא גם כזה שיש לו משקל בגדרי החלטה על הארכת מעצר. לא ניתן להסכין עם מצב זה, שבו אדם נתון במעצר בהעדר צו מעצר שניתן כחוק. בהקשרים אלה נפסק כי בנושא חירותו של חשוד או נאשם בעבירה, יש להקפיד על הוראות החוק כלשונן וכתכליתן. מדינה דמוקרטית, ששלטון החוק וזכויות האדם עומדים בבסיסה, איננה יכולה לסבול מצב שבו אדם נעצר ונכלא בלא הצדקה חוקית, ובהעדר החלטה מתאימה מצד הגורם המוסמך לתיתה. עם זאת, הפגיעה שנגרמת כתוצאה ממעצר בלתי חוקי בפיקוח אלקטרוני, פחותה מהפגיעה הנגרמת כתוצאה ממעצר בלתי חוקי מאחורי סורג ובריח. מכל מקום, אין משמעות הדבר שיתר השיקולים הצריכים לעניין הארכת מעצר מתאיינים כלא היו כתוצאה מן המעצר הלא חוקי. בהחלטה בבקשה להארכת מעצר לפי סעיף 62 לחוק המעצרים, על בימ"ש לאזן בין זכותו של הנאשם לחירות על רקע חזקת החפות העומדת לו, לבין בטחונו ושלומו של הציבור והבטחת הליך שיפוטי תקין. בתוך כך, על בימ"ש לשקול שיקולי חלוף הזמן מאז הושם המשיב במעצר, קצב התנהלות ההליכים בתיק העיקרי, החשש משיבוש הליכי משפט ומידת המסוכנות הנשקפת מהמשיב.
בענייננו, מכלול השיקולים מורה כי לא ניתן לעת הזו לשחרר את המשיב מהמעצר בפיקוח אלקטרוני. כך בעיקר משום טיבם וטבעם של המעשים המיוחסים למשיב, ובהם מגוון רחב של פעולות שעניינן בשיבוש הליכי חקירה ומשפט, תוך פגיעה משמעותית בפעילות התקינה של רשויות אכיפת החוק. באישומים מעין אלה גלומים הן מסוכנות והן חשש משיבוש הליכי משפט, וביתר שאת בהיותם מאופיינים ברמה גבוהה של תחכום ותעוזה מצד המשיב. בנסיבות אלה, חרף מורת הרוח מהתנהלות המבקשת בנוגע להארכת המעצר, לא ניתן לבטל את הפיקוח האלקטרוני שבו נתון המשיב. מה גם שהליך ההוכחות בתיק העיקרי מתקדם באופן משביע רצון, וניתן לקוות, בשים לב למורכבות ההליך, שההתקדמות שחלה בו תימשך גם בתקופה הקרובה, ותקרב לקראת הכרעה. |
| חזרה למעלה |
|
| 3 [עורכי-דין] |
|
| ברש 9951/16 עו"ד משה גרין נ' לשכת עורכי הדין - מחוז תל אביב (עליון; ס' ג'ובראן, ח' מלצר, א' רובינשטיין; 26/02/17) - 13 ע' |
| עו"ד: עמית בן גל, מייק יורק ריד, משה וייס |
הרציונל הכללי המונח ביסודו של העיקרון לפיו ניתן להעמיד לדין משמעתי עורך דין בגין פעלו מחוץ לתפקיד, תקף אף לגבי מעשיו שעה שהיה מיוצג. ברי, כי בגדרי כלל זה יש לבחון היטב כל מקרה בהתאם לנסיבותיו; תיתכן הטעיה במחדל לעניין כלל 34 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית).
עורכי-דין – שיפוט משמעתי – תחולתו
עורכי-דין – אחריות – חובות עורך-הדין
עורכי-דין – אתיקה מקצועית – תחולת הכללים
עורכי-דין – אתיקה מקצועית – איסור הטעיה
.
בר"ע על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי, בו נתקבל ערעור המשיבה על פסק דינו של ביה"ד המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין. במסגרת פסק דינו של ביה"ד הארצי התקבל ערעורו של המבקש על הרשעתו בביה"ד המשמעתי המחוזי. המבקש טוען כי המקרה דנא מעורר שאלה משפטית עקרונית בנוגע לתחולת הדין המשמעתי על עורך דין בהיותו מיוצג בהליך משפטי ע"י עורך דין אחר.
.
ביהמ"ש העליון דן בבקשה בערעור וקיבל את הערעור בחלקו, לעניין העונש בלבד:
ככלל, ע"פ פסיקה ותיקה, אין מניעה עקרונית להחלת הדין המשמעתי, בנסיבות המתאימות, על מעשי עורך דין שמחוץ לעבודתו המקצועית, כמתחייב מתכליתם של כללי לשכת עורכי הדין להגן על כבודו של מקצוע עריכת הדין בעיני הציבור ועל תפקודה הראוי של מערכת המשפט. ככל שברצוננו לשמור על כבודו ויוקרתו של המקצוע, יש לשמור על כללי ההתנהגות גם מחוץ לליבת העבודה המשפטית.
הרציונל הכללי המונח ביסודו של העיקרון לפיו ניתן להעמיד לדין משמעתי עורך דין בגין פעלו מחוץ לתפקיד, תקף אף לגבי מעשיו שעה שהיה מיוצג. ברי, כי אין לחסום את הדרך בפני הגשת קובלנה כנגד עורך דין אשר במהלך היותו בעל דין או נאשם נהג באופן שאינו ראוי כלפי בית המשפט או מי מהצדדים ושיש בו פגיעה בכללי האתיקה. יהא בכך משום הקניית חסינות אך בשל עצם שכירתו של ייצוג, דבר החותר מעיקרא תחת תכליתם של דיני המשמעת לשמור על הגינות ועל כבוד המקצוע.
ברי, כי בגדרי כלל זה יש לבחון היטב כל מקרה בהתאם לנסיבותיו. בנידון דידן הדגיש ביה"ד המחוזי את מעורבותו הפעילה של המבקש סביב הערעור על הרשעתו בעבירות התכנון והבניה. המבקש התנהל במידה מסוימת כמעין "עורך דין שלישי" לצד באי כוחו, פעלתנותו הציבה אותו על כן דומה לזה של מייצגיו. אשר על כן, לא נפלה שגגה בעצם העמדת המבקש לדין חרף היותו מיוצג.
נסיבות המקרה דנא מעוררות בכל זאת קושי מסוים, הואיל והמבקש עמד לדין בגפו. אף שאין עוררין בדבר פעלתנותו שלו במהלך הדיון, על פני הדברים קשה להלום את עמדת המשיבה לפיה התנהלות המבקש הביאה לביטול יחסי השליחות השוררים בין לקוח לעורך דינו, באופן המאיין מניה וביה את אחריות באי כוחו בגין המעשים שיוחסו לו. כך מקל וחומר נוכח העובדה שבסופו של יום זוכה המבקש בביה"ד האזורי ובביהמ"ש המחוזי ממרבית העבירות בהן הואשם מעיקרא, בשל היותו מיוצג.
על רקע זה יש לבחון את טענת המבקש בדבר אכיפה בררנית, שהועלתה לראשונה במסגרת הבר"ע בגלגול רביעי. טענה זו היא טענה עובדתית במהותה. כידוע, אין בימ"ש זה נוהג להידרש לטענות חדשות בעלות אופי עובדתי בכגון דא, ואלה יתקבלו אך במשורה ובאורח נדיר, אם בכלל. אף לגופו של עניין נראה כי לא הרים המבקש את הנטל להראות שהעמדתו לדין משמעתי בלא שהוגשו קובלנות כנגד באי כוחו, נעשתה משום שרירותיות או נוכח שיקולים שאינם מן העניין. נוכח האמור, לא נראה כי יש בכוחה של הטענה להביא לזיכוי המבקש; ברם, דומה שיהא מוצדק להפחית מעונשו ולהעמידו על נזיפה בלבד, הגם שהבקשה הופנתה רק כנגד ההרשעה, בחינת "ענישה מן הצדק" ו"בכלל מאתיים מנה", קרי, שהמשאלה לזיכוי עשויה לכלול בחובה גם משאלת הפחתה בעונש, בלא שניטע מסמרות.
הקביעה לפיה לא נפל בנידון דידן פגם הליכי שיש בכוחו לזכות את המבקש, מצריכה דיון בשאלה האם ניתן להרשיע בעבירה לפי כלל 34 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), במחדל. כפי שהסביר פרופ' פלר, מקום שקיימות חובות לפעול שכל יעודן הוא למנוע פגיעה באינטרס החברתי המוגן ע"י איסור עבירה פלילית, עשויה עבירה זו להתבצע גם במחדל. כלל 34 מקים חובה שלא להטעות את ביהמ"ש. חובה זו משרתת את תכליתם הכללית של דיני המשמעת לשמור על כבוד המקצוע ועל תפקודה התקין של מערכת המשפט, ומקדמת את ערכי גילוי האמת וטוהר ההליך השיפוטי. דומה כי כל הפרה של חובה זו – אם במעשה ואם במחדל – תמלא אחר היסוד העובדתי של העבירה. לא נמצא טעם להחרגת הדין המשמעתי מחלות עיקרון זה, אדרבה. ודוקו, אין במסקנה האמורה משום חידוש משפטי. כבר נפסק כי הטעיה ביודעין של ביהמ"ש יכול שתתבטא במחדל. |
| חזרה למעלה |
|
| 4 [שירות המדינה] [בתי-משפט] |
|
| ברש 1461/17 רפקי מלחם נ' נציבות שירות המדינה (עליון; א' רובינשטיין; 26/02/17) - 8 ע' |
| עו"ד: יהושע רובין |
אף שאין להמעיט בחשיבותה של מראית פני הצדק, בחינת טענה לפסלות שופט מדיון בעניין הבא לפניו תיעשה לפי מבחן אובייקטיבי מחמיר; כאשר מדובר בישום החלטה לאכוף נהלים שהיו קיימים זה מכבר, עצם ההבחנה החלקית אינו עולה כדי אכיפה בררנית – אך הוא עשוי להצדיק הקלת-מה בענישה.
שירות המדינה – שיפוט משמעתי – ערעור
שירות המדינה – שיפוט משמעתי – אכיפה בררנית
בתי-משפט – רשות ערעור – מתי תינתן
בתי-משפט – שופטים – פסילה
בתי-משפט – פסלות שופט – מראית פני הצדק
בתי-משפט – פסלות שופט – חשש ממשי למשוא פנים
.
בר"ע על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בו נדחה ערעור המבקשים על הרשעתם בביה"ד למשמעת של עובדי המדינה בגין עבודה כמורים לנהיגה במקביל לעבודתם במשרד החינוך, וזאת ללא היתר לעבודה פרטית. הבקשה מתמקדת בעיקרה בדחיית טענותיהם של המבקשים לעניין פסלות מותב בית הדין.
.
ביהמ"ש העליון דחה את הבקשה בקבעו:
רשות ערעור בגלגול שלישי תישקל מקום בו מתעוררת שאלה משפטית או ציבורית עקרונית, החורגת מעניינם הקונקרטי של הצדדים. הלכה זו כוחה יפה אף כשההכרעה הראשונה נתקבלה במסגרת הליך משמעתי. אין הנידון דידן מעלה שאלה כגון דא. ככלל, העלו המבקשים טענות ערעוריות באופיין, שרובן ככולן נוגעות לממצאים עובדתיים שנקבעו בביה"ד המשמעתי ותוקפו בביהמ"ש המחוזי.
לא נפל משגה בפסק דינו של ביהמ"ש המחוזי. אף שאין להמעיט בחשיבותה של מראית פני הצדק, בחינת טענה לפסלות שופט מדיון בעניין הבא לפניו תיעשה לפי מבחן אובייקטיבי מחמיר. כפי שנפסק, מראית פני הצדק נדחתה כמבחן מוביל כאשר דנים בפסלות שופט, והיא אינה יכולה להוות תחליף לחשש אובייקטיבי ממשי למשוא פנים. רק מקרים חריגים ביותר, בהם קיים מצג אובייקטיבי קשה היוצר חשש ממשי לנראות ההליך, עלולים להצדיק פסלות שופט מהטעם העיקרי של מראית פני הצדק.
במקרה הנדון, לא צלחה דרכם של המבקשים להוכיח כי אמרות המותב עלו כדי מצג אובייקטיבי אנוש, העלול להצדיק את פסלות חבריו נוכח פגיעה במראית פני הצדק גרידא. אפילו יצאנו מן ההנחה שנאמר דבר מה לעניין הענישה הצפויה למבקשים עצמם באם יורשעו, בגדר מעין "איום" חלילה – ולא כך הוא – יש לזכור כי לא הייתה מחלוקת בנוגע לעצם ביצוע העבירות, נוכח הודייתם במעשים בביה"ד.
אשר לטענת האכיפה הבררנית. בנידון דידן אכן התקיימה אכיפה חלקית בלבד של איסור העיסוק בעבודה נוספת בקרב ציבור המורים. אך אין בכך כדי לחלוף על פני מלוא גובהה של המשוכה להוכחת הטענה, בפרט הואיל ועסקינן בישום החלטה לאכוף נהלים שהיו קיימים זה מכבר. בכגון דא, עצם ההבחנה החלקית אינו עולה כדי אכיפה בררנית, אך הוא עשוי להצדיק הקלת-מה בענישה. כפי שנפסק, משמחליטה רשות לאכוף מה שלא אכפה שנים, תמיד ייפול על מישהו להיות ראשון לנאכפים. אין מנוס מכך, אך ראשוניות זו צריכה להתבטא במתינות הענישה ובהעלאתה ההדרגתית. כך נעשה כאן. |
| חזרה למעלה |
|
| 5 [משפט מינהלי] |
|
| עעמ 6192/13 שרה אברהם נ' עיריית טבריה (עליון; ח' מלצר, מ' נאור, א' רובינשטיין; 26/02/17) - 29 ע' |
| עו"ד: אבי זוכוביצקי, עידו שטיינר, אריאל פישר |
ביהמ"ש העליון קובע כי אין די בכך ש"הוצאות הגביה" שבהן הרשות מחייבת את הפרט לא עולות על הסכום המירבי הנקוב בתקנות המיסים (גביה) (קביעת הוצאות מירביות), כדי להוביל למסקנה שהתנהלותה של הרשות בהקשר זה היא בהכרח "כדין"; בין היתר נפסק כי הרשות איננה רשאית לגבות את החיוב באופן אוטומטי בסכומים המרביים הקבועים בתקנות, וזאת מבלי לבחון מראש את עלותן של ההוצאות הישירות הנדרשות לשם הפעלת המנגנונים השונים, וכן את סבירות ומידתיות הפעלתם של אמצעי הגביה שננקטו בפועל בנסיבות העניין, בין היתר בהתחשב בגובה החוב.
משפט מינהלי – תובענה ייצוגית – תביעת השבה נגד רשות
משפט מינהלי – תובענה ייצוגית – בקשה לאישור תובענה ייצוגית
.
ערעור על פס"ד של בימ"ש לעניינים מינהליים, בגדרו נדחתה בקשה לאשר תביעה שהגישו המערערות כנגד המשיבות – כתובענה ייצוגית, לפי חוק תובענות ייצוגיות. רקע: המערערת 1 נדרשה לשלם למשיבה 1 קנס חניה, בצירוף ריבית פיגורים בסכום כולל של 150 ש"ח, וכן הוצאות גביה בסך 580 ₪. המערערת 2 נדרשה על ידי המשיבה 2 לשלם קנס חניה, בצירוף ריבית פיגורים בסכום כולל של 155 ש"ח, וכן הוצאות גביה בסך 200.5 ₪. השתיים הגישו בקשה לאישור תביעה כייצוגית שעניינה בסכומים שהמשיבות גבו, לשיטת המערערות, ביתר, מחברי הקבוצה הנטענת, בגין אמצעי אכיפה שהופעלו כנגדם לפי סעיף 12ט לפקודת המיסים (גביה), דהיינו כל מי ששילם למשיבות מאז כניסתן לתוקף של תקנות המיסים (גביה) (קביעת הוצאות מירביות), תשע"א-2011 (להלן התקנות), הוצאות גביה מעבר לסכומים המרביים הקבועים בתקנות בעבור ההוצאות הישירות הכרוכות בפעולות המנויות שם, או מעבר ליחס הסביר בין גובה החוב לבין הוצאות הגביה. ביהמ"ש קמא הסתפק, בכך שהמשיבות לא חרגו מסכומי המקסימום הנקובים בתקנות כדי לקבוע שבמצב דברים זה לא ניתן לומר כי התנהלותן הייתה "שלא כדין" (זהו תנאי הכרחי לצורך אישורה של תובענה ייצוגית מכוח פרט 11 לתוספת השנייה של חוק תובענות ייצוגיות). משכך ביהמ"ש קמא קבע כי בנסיבות – לא קמה עילה להגשתה של תובענה ייצוגית נגד המשיבות, ודחה את הבקשה לאישור התביעה נגדן כייצוגית ולוּ מטעם זה בלבד.
.
ביהמ"ש העליון (מפי השופט ח' מלצר בהסכמת הנשיאה מ' נאור והמשנה לנשיאה א' רובינשטיין) קיבל את הערעור מהטעמים הבאים:
לעמדת ביהמ"ש, אין די בכך ש"הוצאות הגביה" שבהן הרשות מחייבת את הפרט לא עולות על הסכום המירבי הנקוב בתקנות כדי להוביל למסקנה שהתנהלותה של הרשות בהקשר זה היא בהכרח "כדין". כך מתחייב מלשון התקנות ומתכליתן לנוכח הוראות החוק המסמיך וממה שנאמר בהליכים שקדמו לאישורן של התקנות האמורות, ואף בשים לב לחובות הכלליות המוטלות על הרשות המינהלית, ביחסיה עם הפרט.
ביהמ"ש קובע כי התקנות לא נועדו לפטור את המשיבות (ורשויות כדוגמתן) מהחובה המוטלת עליהן לפעול בסבירות, במידתיות ובהגינות בגביית חובות מן הפרט. בתוך-כך, המשיבות לא היו רשאיות לגבות, באופן "אוטומטי", את הסכומים המירביים הנקובים בתקנות בגין אמצעי הגביה שהופעלו נגד המערערות (וכנגד חברי הקבוצה הנטענת), וזאת מבלי לבחון מראש את עלותן של ההוצאות הישירות הנדרשות לשם הפעלת המנגנונים השונים, וכן את סבירות ומידתיות הפעלתם של אמצעי הגביה שננקטו בפועל בנסיבות העניין. בהקשר זה ביהמ"ש מציין כי בעניינן של המערערות – המשיבות גבו (באמצעות חברה חיצונית, המבצעת את הגביה על דרך של מיקור חוץ) הוצאות בגין הפעלת אמצעי אכיפה, שעלותן גבוהה מסכום החוב. ביהמ"ש סבור כי הרשות מחויבת להפעיל שיקול דעת ולעצב מדיניות כללית לפיה יופעלו סוגי מנגנוני אכיפה שונים בנסיבות ובמקרים נבדלים, ולמצער נדרש ממנה לערוך מידרג מסוים בין אמצעי האכיפה השונים, בין השאר, בהתחשב בגובה החוב.
ביהמ"ש מוסיף, כי הקמה של "חזקת סבירות" ביחס לכל פעולות הגביה, אשר בדעתה של הרשות להפעיל, בנוגע לכל חוב שהוא, ובלבד שהסכומים הנגבים אינם עוברים את הרף המירבי הנקוב בתקנות – עלולה להתברר, בנסיבות מסוימות, כסותרת את עקרונות המשפט החוקתי והמנהלי, והיא איננה עולה בקנה אחד גם עם חובותיה של הרשות לפעול בסבירות ובמידתיות. האמור לעיל נכון ביתר שאת כאשר לא הרשות עצמה מפעילה את שיקול הדעת ביחס לאמצעי האכיפה הננקטים, כי אם חברה חיצונית, שלא זו בלבד שלא עומדת לה "חזקת התקינות המנהלית" ככזו, אלא שמוסכם כי מטרתה העיקרית היא השאת רווחיה. יתר על כן הנטל להראות כי סכום ההוצאות שנגבה קיבל את אישור הממונה על הגביה, או מי שהוסמך לכך על פי סעיף 12ד' לפקודת המיסים (גביה) ועומד בתנאי תקנה 2 לתקנות – מוטל על הרשות, והמשיבות לא עמדו בשלב זה בכך.
מכאן נובע, לגישת ביהמ"ש, כי במקום שבו לא הופעל שיקול דעת כמתחייב מן האמור לעיל, או כאשר מתברר, לכאורה, שהרשות ביקשה "לכסות", באמצעות "הוצאות הגבייה", עלויות, אשר חורגות מן "ההוצאות הישירות" הנדרשות לצורך הפעלתם של אמצעי הגביה בפועל – יש מקום לטענה שלפיה הרשות אכן התנהלה "שלא כדין".
את הטענות האמורות, ככל שעולה מהן שהמשיבות אמנם גבו סכומים ביתר מחייבים שכנגדם הופעלו אמצעי אכיפה לפי סעיף 12ט לפקודת המיסים (גבייה) – ניתן עקרונית וראוי לברר, במסגרת של תובענה ייצוגית.
הודגש שבשלב המוקדם של בירור השאלה האם יש מקום לקבל את הבקשה לאישור התובענה כייצוגית – אין צורך בהוכחת מכלול הטענות לגופן, ודי בכך שלכאורה יש בהן ממש. המערערות עמדו בנטל זה.
נמצא לכאורה בענייננו, כי המשיבות לא נהגו בסבירות ובמידתיות בגבייתן של הוצאות אכיפה בגין פעולות שננקטו על ידן או מטעמן, לפי פקודת המיסים (גביה) – בין בכך שגבו "אוטומטית" את הסכומים המירביים הנקובים בתקנות, בין בכך שלא בחנו מה הייתה בפועל העלות הישירה הכרוכה בהפעלתו של כל אמצעי גבייה שננקט (והופעל כאמור בידי מנגנון שנוהל ע"י זיכיון פרטי בדרך של מיקור חוץ). יחד עם זאת דומה כי אין חובה להכריע בשלב זה באופן החלטי בסוגיה האם המשיבות פעלו בסבירות ובמידתיות בכך שהן נקטו באמצעי אכיפה שעלות הפעלתם עולה על גובה החוב כדי לקבוע כי דינו של הערעור להתקבל סופית בנקודה זו, ועניין זה דינו שימשיך להתברר בעת שהדיון יחזור לביהמ"ש לעניינים מינהליים, אשר אמור ממילא לדון ולפסוק גם ביתר התנאים הנדרשים לשם אישור התובענה כייצוגית. כן אין לקבוע, בשלב זה, מסמרות סופיות בשאלה מה הם הרכיבים שניתן לכלול בגדרי "ההוצאות הישירות" בגין פעולות הגבייה השונות שננקטות מכוח פקודת המיסים (גביה) – שאלה הצפויה להתברר, למצער בחלקה, גם בגדרי הערעור שהוגש על פסק-הדין בעניין ליבוביץ. כל הנתונים הנ"ל תומכים עקרונית, בהעדפת בירורה של התביעה, מושא הערעור כתובענה ייצוגית, על פני דחייתה בשלב מקדמי (בהנחה ששאר הדרישות לבירורה כתובענה ייצוגית יתמלאו). לפיכך ביהמ"ש מקבל את הערעור. התיק יוחזר לביהמ"ש קמא ידון שוב בעילות התובענה ויכריע גם בכל יתר הסוגיות הנדרשות לשם אישור התובענה כייצוגית, והכל בשים לב ובכפוף לאמור בפסק דין זה. |
| חזרה למעלה |
|
| עבודה ארצי |
| 6 [עבודה] |
|
| עע (ארצי) 36419-11-16 דוד ויטנברג ושות' מהנדסים נ' איטלטג יבוא בע"מ (עבודה; רועי פוליאק; 23/02/17) - 10 ע' |
| עו"ד: יעל דוקוב, ענת רוזנר , שבתאי מיכאלי , טל אסולין מנחמוב |
ביה"ד קיבל בחלקה בקשה לעיכוב ביצוע פסק דין כספי של ביה"ד האזורי לאחר שקלול סיכויי הערעור ומאזן הנזקים, והורה על עיכוב ביצוע כשליש מיתרת החיובים הכספיים שנפסקו לזכות משיב 2, בכפוף להפקדת הסכום המעוכב או ערבות בנקאית בגובה הסכום המעוכב תוך 21 ימים.
עבודה – סדרי דין – עיכוב ביצוע
עבודה – בית-הדין לעבודה – סדרי דין
.
ביה"ד האזורי דחה את תביעת המבקשות לאכיפת הגבלת עיסוק וחיוב המשיבים בפיצוי החוזי המוסכם בסך 100,000 $ בגין הפרת התחייבות שלא להתחרות. לעומת זאת, קיבל ביה"ד בעיקרה את התביעה שכנגד שהגיש המשיב 2 וקבע כי בין הצדדים התקיימו יחסי עובד ומעסיק וכי המבקשות מחויבות, ביחד ולחוד, לשלם לו הפרשי שכר, פיצויי פיטורים, פדיון חופשה דמי הבראה, פיצוי בגין אי הפרשה לתגמולים, והחזר הוצאות נסיעה בסך כולל של 425,437 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום סיום עבודתו ועד ליום התשלום בפועל, וכן הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד. המבקשות הגישו ערעור על פסק הדין, ובמקביל הגישו את הבקשה דנן לעיכוב ביצועו.
.
בית הדין הארצי לעבודה (השופט ר' פוליאק) קיבל את הבקשה בחלקה ופסק כי:
נקודת המוצא היא כי מי שזכה בדינו, זכאי לממש את פרי זכייתו באופן מידי והגשת ערעור אינה מעכבת את מימוש פסק הדין. עיכוב ביצוע מותנה, בדרך כלל, בהצטברות שני גורמים: הנזק היחסי שייגרם למבקש מאי היענות לבקשה גדול מן הנזק הצפוי למשיב אם יעוכב הביצוע; סיכויי הערעור להתקבל טובים. אשר ליחס בין השיקול הנוגע לסיכויי הערעור לבין השיקול שעניינו מאזן הנוחות, נקבע כי קיימים יחסי גומלין, במובן זה שככל שסיכויי הערעור הינם גבוהים, כך ניתן יהיה למעט בשיקולי מאזן הנוחות, ולהיפך.
אשר לסיכויי הערעור, בערעור מעלות המבקשות טענות שונות כנגד עצם הקביעה בדבר קיום יחסי עובד-מעסיק בין הצדדים, ובנוגע לדחיית טענותיהן בדבר קיזוז והשבה. על פני הדברים, פסק הדין קמא מנומק ומפורט כראוי וקביעתו לפיה שררו יחסי עובד-מעסיק בין הצדדים, היא קביעה הנסמכת על המסכת העובדתית שנבחנה על ידו העולה בקנה אחד עם ההלכה הפסוקה. עם זאת, היקף החיוב הכספי הכולל בתיק, ראוי לבחינה נוספת של ערכאת הערעור, בהתחשב בנסיבות המיוחדות לנוכח האינטרס המובהק של המשיב במתכונת ההתקשרות, בציפיותיו כי שכר היסוד שלו (לפני עמלות ורכב) יעמוד על 16,000 ₪ ברוטו ונסיבות סיום ההתקשרות. אשר למאזן הנוחות, שני הצדדים נמנעו מלהגיש תצהיר. טענה לפיה לא יעלה בידי הזוכה להשיב את כספי הזכייה אם יתקבל הערעור ראוי לה, ככלל, שתיתמך בתצהיר, שיעסוק במצבו הכלכלי העכשווי של הזוכה ומנגד יש לצרף ראיות על פגיעה צפויה בבעל דין. הצדדים העלו טענות כלליות בסוגית מאזן הנוחות והמשיב אף צרף נסח מקרקעין המעיד על נכס שבבעלותו ובבעלות בת זוגו. עם זאת, ללא תצהיר המפרט את שווי הנכס ומתייחס לשאלות האם המשיב מתגורר בנכס, האם למשיב נכסים בני מימוש וכיוצא באלה, הנסח כשלעצמו אינו תורם לבחינת מאזן הנוחות. בנסיבות אלה, יש לעשות שימוש בהנחות המקובלות, לפיהן עיכוב ביצוע פסק הדין יפגע במשיב, בהתחשב בעובדה שההליך המשפטי בעניינו התנהל זמן רב יחסית מצד אחד, ובעובדה לפיה הסכום הגבוה יחסית כשלעצמו אכן מלמד על קושי לכאורי בהשבתו, שלא נסתר, כאשר מדובר באדם פרטי, מהצד האחר.
לאור כל האמור, בשקלול סיכויי הערעור ומאזן הנזקים, בשלב זה יש להורות על עיכוב ביצוע סכום של 100,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית ממועד סיום עבודתו של המשיב, המהווה כשליש מיתרת החיובים הכספיים, הנגזרים מהשכר הקובע. עיכוב הביצוע כפוף לכך שהמבקשות יפקידו בקופת ביה"ד את הסכום המעוכב (או ערבות בנקאית בגובה הסכום המעוכב), בתוך 21 ימים ממועד קבלת ההחלטה. |
| חזרה למעלה |
|
| 7 [דיון פלילי] [עונשין] |
|
| עפ (ארצי) 21578-01-15 מדינת ישראל נ' יוסף אפנגר (עבודה; רונית רוזנפלד, אילן איטח, סיגל דוידוב מוטולה; 21/02/17) - 8 ע' |
| עו"ד: אלקנה בישיץ, עדי צימרמן, ענת שמעוני , ענבר סהראי |
עת עסקינן בנאשמים שהם בני זוג, ניתן להתחשב בהיות הנאשמים יחידה כלכלית אחת. אולם, התחשבות זו אין בה כדי להוביל למסקנה כי עת מבוצעת עבירה ע"י בני זוג המהווים יחידה כלכלית אחת יש לקבוע עונש אחד שמחולק בין בני הזוג; ביצוע עבירה ע"פ חוק עובדים זרים שלא במסגרת משלח היד אינה צריכה להיזקף ל"זכות" הנאשם, שכן לעבירה בנסיבות אלה ממילא כבר נקבע בחוק קנס בשיעור מופחת.
דיון פלילי – ערעור – התערבות במידת העונש
עונשין – ענישה – התוויית שיקול הדעת השיפוטי בענישה
עונשין – עבירות – על פי חוק עובדים זרים
.
ערעור על גזר דינו של ביה"ד האזורי לעבודה בו נגזרו על כל אחד מהמשיבים קנסות בגין העסקת עובד זר ללא היתר וללא ביטוח רפואי וכן התחייבות להימנע במשך 3 שנים מביצוע עבירה לפי חוק עובדים זרים. הערעור סב על שיעור הקנסות שהושתו על כל אחד מהמשיבים– 16,000 ₪ לכל משיב.
.
ביה"ד הארצי לעבודה (השופט א' איטח והשופטות ר' רוזנפלד וס' דוידוב-מוטולה) קיבל את הערעור:
כלל הוא כי ערכאת הערעור אינה מתערבת בעונש שהושת ע"י הערכאה הדיונית, אלא אם העונש סוטה במידה קיצונית מרמת הענישה הראויה, או כאשר נפלה טעות מהותית בגזר הדין או בנסיבות מיוחדות אחרות אשר יצדיקו חריגה מהכלל. במקרה הנדון נמצא כי נפלו מספר טעויות בגזירת הקנס באופן שהתוצאה הסופית של גזר הדין אינה עולה בקנה אחד עם רמת הענישה ההולמת את נסיבות המקרה.
בעניין ערגה מן הודגש כי עקרונות הענישה, ובכלל זה קביעת מתחם ענישה אינדיבידואלי וגזירת עונש אינדיבידואלי, חלים גם במקרה של נאשמים שהם בני זוג. צוין כי ניתן להתחשב בהיות הנאשמים יחידה כלכלית אחת, נוכח סעיפים 40ט ו-40יא(2) לחוק העונשין. אך הודגש כי ההתחשבות בהיות הנאשמים יחידה כלכלית אחת אין בה כדי להוביל למסקנה כי עת מבוצעת עבירה ע"י בני זוג המהווים יחידה כלכלית אחת יש לקבוע עונש אחד שמחולק בין בני הזוג. במקרה הנדון, ביה"ד האזורי למעשה חילק בין המשיבים את הקנס ההולם מבלי לבחון את יישום הוראות סעיפים 40ט ו-40יא(2) על המשיבים.
בעניין ערגה מן התייחס ביה"ד הארצי להשלכות תיקון 15 לחוק עובדים זרים, במסגרתו נקבע עונש "מינימום" לעבירת העסקת עובד זר ללא היתר (כפל קנס מנהלי). האמור שם חל גם כאן. כפועל יוצא מהאופן בו גזר ביה"ד האזורי את דינם של המשיבים, הקנסות שהושתו על כל אחד מהם בגין העסקה ללא היתר נפלו משמעותית מקנס המינימום, מבלי שביה"ד האזורי הצביע על טעמים מיוחדים לכך.
ביה"ד האזורי לא הבחין בין הקנסות שהושתו בגין האירוע הראשון ובין הקנסות בגין האירוע השני. שיעורם היה זהה. על פני הדברים, מקום בו אדם נתפס מבצע עבירה ותוך פרק זמן קצר הוא שב ומבצע את אותה עבירה, מתבקש כי העונש בגין האירוע המאוחר יהא חמור יותר מהעונש בגין האירוע המוקדם.
ביה"ד האזורי ציין כי העובדה שהעבירות של הנאשמים בוצעו שלא במסגרת משלח ידם נזקפת "לזכותם". המדינה הביעה תרעומת על השימוש בביטוי זה. אכן, ככלל העונש לו צפוי נאשם המבצע עבירה על חוק עובדים זרים חמור יותר מקום שהעבירה בוצעה במסגרת משלח ידו של הנאשם. אולם, ביצוע העבירה שלא במסגרת משלח היד (אלא במסגרת משק הבית הפרטי) אינה צריכה להיזקף ל"זכות" הנאשם, שכן לעבירה בנסיבות אלה ממילא כבר נקבע קנס בשיעור מופחת המגלם את אי ההחמרה לעומת מי שמעסיק במסגרת משלח ידו, וככלל ובהעדר טעמים מיוחדים אין לשוב ולהקל עמו בעת גזירת הדין.
הפרת החובה לערוך ביטוח רפואי לעובד הזר מהווה עבירה לפי חוק עובדים זרים שהעונש בגינה חמור מהעונש בגין העסקה ללא היתר. יחד עם זאת, במקרים רבים העסקה ללא היתר כדין כרוכה בעבירות נוספות, בהן העסקה ללא ביטוח רפואי. במקרים שכאלה, בעת גזירת הדין יש להביא בחשבון את הוראות סעיף 40יג לחוק העונשין העוסק בריבוי עבירות. בנסיבות המקרה הנדון נמצא לנכון לגזור על כל אחד מהמשיבים קנס בסך 10,000 ₪ בגין האירוע הראשון וקנס בסך 15,000 ₪ בגין האירוע השני. |
| חזרה למעלה |
|
| 8 [בתי-משפט] |
|
| ברע (ארצי) 64959-11-16 מדינת ישראל - הקריה למחקר גרעיני נ' פלוני (עבודה; לאה גליקסמן, אילן איטח, סיגל דוידוב-מוטולה, נ.צ.: ש' צפריר, ע' שטרייט; 09/02/17) - 17 ע' |
| עו"ד: איריס גלילי יולזרי, ערן שפינדל, יעל זכות, מוטי בונה, יובל גרין |
ביה"ד פסק כי, ההליך בביה"ד האזורי, אותו הגיש משיב 1 נגד המבקשת 1 – הקריה למחקר גרעיני ונגד גורמים שונים בה, יתקיים בדלתיים סגורות לשם שמירה על בטחון המדינה, וכי בשלב זה אין להתיר פרסום של איזה מפרטי ההליך.
בתי-משפט – פומביות הדיון – הגבלתה
בתי-משפט – פומביות הדיון – איסור פרסומים
בתי-משפט – פומביות הדיון – התרת פרסום
בתי-משפט – פומביות הדיון – עקרונותיה
.
משיב 1 (להלן: המשיב), המועסק בקריה למחקר גרעיני (להלן: הקמ"ג או המדינה), הגיש תביעה בביה"ד האזורי נגד גורמים שונים בקמ״ג ונגד המדיננה כפיצוי לפי חוק הגנה על עובדים (חשיפת עבירות ופגיעה בטוהר המידות או במינהל התקין), פיצוי בגין עגמת נפש, פיצוי מכוח חוק איסור לשון הרע, פיצוי בגין אובדן הכנסות עבר ועתיד כתוצאה מאי הענקת דרגה, ופיצוי בגין הוצאות שנאלץ להוציא כתוצאה מהתנהלות קמ״ג. בקשת המדדינה כי הדיון יתקיים בדלתיים סגורות, מטעמי שמירה על בטחון המדינה והגנה על פרטיות המשיב לאור העיסוק במצבו הרפואי, ונוכח היותה פרקטיקה מקובלת, נדחתה. מכאן בקשת רשות הערעור.
.
בית הדין הארצי לעבודה (מפי השופט א' איטח ובהסכמת השופטות ל' גליקסמן, ס' דוידוב-מוטטולה ונציגי הציבור ש' צפריר, ע' שטרייט) נתן רשות ערעור, קיבל את הערעור ופסק כי:
ביה"ד עמד על חשיבות עקרון פומביות הדיון, ועל שני עקרונות-משנה הנגזרים ממנו: ניהול הדיון בדלתיים פתוחות ופרסומו ברבים של תוכן ההליך השיפוטי. ככלל, לפי סעיף 68 לחוק בתי המשפט (לההלן: החוק), בימ"ש ידון בפומבי, למעט במקרה של חריגים שבהתקיימם רשאי בימ"ש לדון בדלתיים סגורות, אם ראה צורך בכך. חריגים אלו יפורשו בצמצום ולעולם תיטה הכף לפתיחת הדלתיים והתרת הפרסום. סעיף 68(ב)(1) לחוק מאפשר חריגה מעקרון פומביות הדיון לשם שמירה על בטחון המדיינה. ביה"ד קמא לא נתן כל משקל לשיקול זה. בעלי הדין עובדים בקמ״ג, שהוא מקום עבודה בעל רגישות ביטחונית. טענות המשיב בתביעתו כוללות התייחסות לבעלי תפקידים, לנהלי עבודה וכיו״ב. שמות בעלי הדין מהווים מידע שחשיפתו עלולה לגרום פגיעה בביטחון המדינה וכך גם חשיפת פררטים רבים הנזכרים בכתבי הטענות של הצדדים; צו ההגנה שהוצא בהליך אינו ראיה קבילה לפי סעיף 30 לחוק מבקר המדינה, ואולם אף בהנחה שמדובר בראיה קבילה, או אף אילו היה ביה"ד עצמו מגיע לאותם ממצאים עובדתיים ומסקנות שבצו ההגנה, עדיין לא היה בכך כדי להביא בהכרח למסקנהה שיש לנהל את ההליך בדלתיים פתוחות, ודאי לא בלי עריכת איזון ראוי בין הערכים המתנגשים בנסיבות העניין; לאור כל האמור, משלא נסתרה טענת המדינה כי קיום הדיון בדלתיים פתוחות, באופן שלא מאפשר בקרה על זהות הגורמים שייחשפו למידע או על מהות המידע שייחשף, עלול לפגועבביטחון המדינה, הדיון יתקיים בדלתיים סגורות לשם שמירה על ביטחון המדינה.
הטעם שעניינו מניעת פגיעה בפרטיות בשל חשיפת מידע רפואי, אינו נמנה על החריגים שבסעיף 68(ב) לחוק המאפשרים קיום דיון בדלתיים סגורות. שמירה על פרטיות של אדם בשל עיסוק במצבו הרפואי עשויה ללהצדיק סטייה מעקרון פומביות הדיון, לכאורה, בהיבט הפרסום בלבד, ולכאורה הסעיף אינו חל על סגירת הדלתיים. אך משהדבר אינו דרוש להכרעה לא נקבעו מסמרות; הטענה בדבר קיומה של פרקטיקה מקובלת בבתי הדין לעבודה לנהל דיונים של ״מקומות בטחוניים״ בדלתיים סגורות, נדחתה. איין כל הוראה בדין הקובעת באופן גורף שכל הליך שמעורב בו גורם ״בטחוני״ יתנהל בדלתיים סגורות ובכל מקרה יש לדון לגופו; אשר לטענה בדבר מניעת פגיעה אישית בבעלי תפקידים בקמ״ג, סגירת הדלתיים על יסוד טעם זה, ככל שהוא חורג מהשיקול של שמירה על ביטחון המדינה, מעורר קוששי, משהמדינה לא הסבירה את מהות הפגיעה בבעלי התפקידים ששמם ייחשף וממילא לא הצביעה על כל הוראה שבדין המאפשרת את סגירת הדלתיים בשל פגיעה שכזו.
המסקנה שלפיה יש להורות על קיום הדיון בדלתיים סגורות מטעמי שמירה על ביטחון המדינה, אינה משמיעה שלעולם לא ניתן יהיה ללפרסם את פסק הדין שיינתן בתום ההליך או פרטים אחרים מפרטי הדיון, שכן לא זו בלבד שלפי סעיף 70(א) לחוק, רשאי ביה"ד להתיר פרסום פרטים מדיון שהתנהל בדלתיים סגורות, אלא שהכלל הוא פרסום פרטי הדיון גם כאשר ההליך התנהל בדלתיים סגורות. חריגה מהכלל תיעשה במצב שבו התככלית שלשמה נסגרו הדלתיים עומדת בעינה. במסגרת ההערכה של עוצמת הפגיעה בעקרון פומביות הדיון, בהיבט הפרסום, יש להידרש לשאלת החשיבות הציבורית של העניין ולפרמטרים נוספים, ובהם משך ההגבלה. בענייננו, לאור השלב הדיוני שבו מצוי ההליך, בו עדיין לא מונח חומר הראיות באאופן מלא וסופי, לא ניתן לדעת איזה פרטים יעלו בדיוני ההוכחות. בנוסף, סביר מאד להניח כי בדיונים יעלו פרטי מידע רגישים מבחינת ביטחון המדינה. לכן, יש לאסור בשלב זה פרסום כל פרט מההליך. שאלת הפרסום תיבחן בתום ההליך, או עם תום שמיעת הראיות, או במועד אחר שעליו יחחליט ביה"ד האזורי; ביה"ד ציין כי קביעות בנושא אופן ניהול הדיון, בדלתיים סגורות או פתוחות, מסורות לשיקול הדעת הבלעדי של ביה"ד. על ביה"ד ליתן משקל משמעותי לעמדת הגורם המקצועי הרלוונטי, אך אין בכך כדי להפוך את עמדת הגורם המקצועי למכריעה וקובעת. |
| חזרה למעלה |
|
| עבודה אזורי |
| 9 [ביטוח לאומי] |
|
| בל (ב"ש) 27907-09-16 פלוני נ' המוסד לביטוח לאומי (עבודה; יוחנן כהן; 16/02/17) - 7 ע' |
| עו"ד: עינת לוי קנפו, ברוך דויטשר |
ביה"ד האזורי לעבודה קיבל ערעור על החלטת ועדת הערר, במסגרתה נקבע כי המערער אינו זכאי לגמלת ילד נכה.
ביטוח לאומי – ועדות רפואיות – ועדה לעררים
ביטוח לאומי – ועדות רפואיות – נכות
.
ערעור זה עניינו החלטת ועדת ערר (ילד נכה), אשר דחתה את ערעור המערער וקבעה כי הוא אינו זכאי לגמלת ילד נכה.
.
בית הדין האזורי לעבודה (מפי השופט י' כהן) פסק כלהלן:
יש מקום לקבל את הערעור בכל הנוגע להנמקת הוועדה ביחס למסמכים הרפואיים בהתייחס לצורך בהשגחה צמודה וקבועה של הזולת.
הנמקת הוועדה אין בה להסביר מדוע המערער אינו עונה לעילת הזכאות בדבר "השגחה קבועה". בלתי סביר לזקוף לחובתו של המערער כי בהיעדר מסמכים המבטאים תופעות של מצוקה נשימתית בגין חשיפה לחלב, יש לדחות את הערר בנושא ההשגחה. חזקה, כי הוריו של המערער ממלאים אחר הוראות הרופאים המטפלים ומונעים חשיפה למוצרי חלב בהתאם. כך גם בגן, אושר למערער השגחה צמודה של סייעת בשל האלרגיה החריפה למוצרי חלב. לפיכך, עובדת היעדרם של אירועים נשימתיים אין בה משום נימוק מספק למסקנה שהמערער אינו זקוק להשגחה קבועה.
משמע, כי בעובדה שלא התרחש אירוע נשימתי אין בכך טעם או הנמקה מספקת למסקנת הוועדה שלא קיים צורך בהשגחה קבועה. אין בעובדה זאת הסבר, מדוע בהינתן האבחנה של אלרגיה מסכנת חיים המערער אינו עונה על דרישות התקנות. |
| חזרה למעלה |
|
| 10 |
|
| סעש (ת"א) 40124-10-16 עלית בביוף נ' החברה למתנ"סים - מרכזים קהילתיים בישראל בע"מ (עבודה; יפית זלמנוביץ גיסין; 15/02/17) - 16 ע' |
| עו"ד: עודד אפיק, ברכה ברוש סבן |
יש מקום למנות מומחה לניתוח עיסוקים כבר בשלב מקדמי זה. האפשרות המוכרת, מינוי מומחה לניתוח עיסוקים בשלב ההוכחות, עשויה בענייננו לגרום להארכת משך ההתדיינות שלא לצורך.
עבודה – שוויון בעבודה – שכר שווה לעובדת ולעובד
עבודה – שוויון בעבודה – איסור הפלייה
עבודה – שוויון הזדמנויות בעבודה – איסור הפליה
עבודה – שכר עבודה – שכר שווה לעובדת ולעובד
בכתב התביעה ביקשה התובעת כי בית הדין ימנה מומחה לניתוח עיסוקים ויקבע, כי הופלתה ביחס לקבוצת השוויון, ועל כן היא זכאית להפרשי שכר והטבות בגין שלוש השנים האחרונות.
.
בית הדין האזורי לעבודה (מפי השופטת י' זלמנוביץ גיסין) קבע כלהלן:
סעיף 5 לחוק שכר שווה מאפשר, לבקשת אחד הצדדים או אם בית הדין מצא לנכון, למנות מומחה לניתוח עיסוקים אשר יקבע האם עבודתו/ה של הטוען/ת להפלייה היא שוות ערך או שווה בעיקרה לעבודה שמבצעת קבוצת השוויון.
משעמדת המחוקק הייתה, כי ניתוח עיסוקים הוא ענין שבמומחיות ומאחר והצדדים בענייננו לא השכילו להגיע לכלל הסכמה בדבר תפקידיה של התובעת, נדרשת התערבותו של מומחה, אשר הצדדים יציגו לו את שלל ראיותיהם: התובעת – באשר לתפקידים אותם היא ממלאת, כטענתה, לרבות סמכויותיה, אחריותה וכפיפותה והנתבעת – ביחס לתוכנם של התפקידים, סמכויותיהם, תחומי אחריותם וכפיפותם של הא/נשים הנכללים/ות בקבוצת השוויון.
יש מקום למנות מומחה/ית לניתוח עיסוקים כבר בשלב מקדמי זה. האפשרות המוכרת, מינוי מומחה/ית לניתוח עיסוקים בשלב ההוכחות, עשויה בענייננו לגרום להארכת משך ההתדיינות שלא לצורך – ככל שבית הדין יצטרך לשמוע בשלב הראשון ראיות לענין עצם הגדרת תפקידה של התובעת ותפקידיהם של הא/נשים הנכללים/ות בקבוצת השוויון ורק בשלב השני, יצטרך בית הדין, בין היתר באמצעות שמיעת אותם עדים, לקבוע מהם פערי השכר וההטבות הנלוות ביחס לכל אחד/ת מא/נשים שיקבע כי נכון לכלול בקבוצת השוויון. |
| חזרה למעלה |
|
| 11 [עבודה] |
|
| פה (חי') 64500-01-17 סונול ישראל בע"מ נ' יוסף אסעד (עבודה; מיכל נעים דיבנר, נ.צ.: ע' ליפשיץ, א' גור; 09/02/17) - 12 ע' |
| עו"ד: טל קרת , עומר לביא, רוטגרוינד |
ביה"ד האזורי לעבודה קיבל בקשה למתן צווים זמניים כנגד המשיב ולפיהם יאסר על המשיב ליצור כל קשר, במישרין או בעקיפין עם לקוחות המבקשות ולשדל את מי מלקוחות המבקשות לעבור ולרכוש מוצרים ושירותים שלא דרך המבקשות, וזאת למשך 6 חודשים, מיום סיום עבודתו של המשיב אצל המבקשות.
עבודה – חוזה עבודה – הגבלת חופש העיסוק
עבודה – חוזה עבודה – תניית אי תחרות
.
בקשה למתן צווים זמניים כנגד המשיב ולפיהם יאסר על המשיב ליצור כל קשר, במישרין או בעקיפין עם לקוחות המבקשות ולשדל את מי מלקוחות המבקשות לעבור ולרכוש מוצרים ושירותים שלא דרך המבקשות, וזאת למשך 6 חודשים, מיום סיום עבודתו של המשיב אצל המבקשות.
.
בית הדין האזורי לעבודה (מפי השופטת מ' נעים דיבנר ונציגי הציבור ע' ליפשיץ וא' גור) קבע כלהלן:
הלכת צ'ק פוינט הגדירה מחדש את איזון האינטרסים בכל הנוגע לאפשרות להגביל עיסוקו של עובד לאחר סיום עבודתו, בכך שקבעה נקודת מוצא חדשה. נקודת המוצא הינה כי לא יינתן תוקף לתניה חוזית המגבילה את עיסוקו של עובד, אלא אם יעמוד המעסיק בנטל ויוכיח כי התניה מגנה על "אינטרס לגיטימי" שלו.
בהלכת צ'ק פוינט ניתנו ארבע דוגמאות ל"אינטרס לגיטימי" – קיומו של "סוד מסחרי"; הכשרה מיוחדת; תמורה מיוחדת; וחובות תום הלב והאמון – כאשר הודגש כי אין זו רשימה סגורה.
במקרה דנן, הוכח כי לכאורה המבקשות חפצות להגן על אינטרס לגיטימי – שמירה על סוד מסחרי, אשר המשיב נחשף לו לפרטי פרטיו במהלך תקופת עבודתו. לא רשימת הלקוחות לבדה היא הסוד המסחרי הנדון כאן, כי אם המחירון הכולל את רשימת הלקוחות במצורף למחירים ותנאי הסחר המיוחדים לכל לקוח ולקוח, כך שבוודאי שלמתחריהן של המבקשות יש יתרון בקבלת הרשימה, על כל נתוניה, מן המוכן.
לגיטימיות האינטרס של המבקשות עולה גם מהעובדה שלא ביקשו להגביל את האפשרות של התחרות של המשיב במבקשות, בין אם כעצמאי ובין אם כשכיר בחברה מתחרה, אלא רק את האפשרות לתחרות לא הוגנת, תוך שימוש בנתונים פנימיים של המבקשות, שאינם בגדר נחלת הכלל. |
| חזרה למעלה |
|
| מנהלי |
| 12 [משפט מינהלי] [רשויות מקומיות] |
|
| עתמ (חי') 17236-02-15 Ten חברה לדלק בע"מ נ' עיריית חיפה (מנהלי; עפרה ורבנר; 15/02/17) - 19 ע' |
| עו"ד: רונית כספי, שמואל בורסי, יפעת גנסין |
ביהמ"ש קבע כי על העותרת לשלם אגרת שילוט בהתייחס לשלט הטוטם, בהתאם לתעריף של שלט רגיל מעל לקומת קרקע כתעריפו בתוספת הראשונה לחוק עזר לחיפה (שילוט).
משפט מינהלי – חקיקת משנה – חוק עזר
רשויות מקומיות – חוקי עזר – תוקפם
רשויות מקומיות – חוקי עזר – הצבת שלטים
רשויות מקומיות – חוקי עזר – סבירותם
.
עתירה מינהלית במסגרתה ביקשה העותרת כי יינתן צו הצהרתי הקובע כי החיובים בקשר לאגרת השילוט שהושתו עליה, בגין שלטים המוצבים בתחום השיפוט של המשיבה, בטלים מיסודם.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
מכלל החומר שהומצא לתיק בית המשפט עולה בבירור כי המשיבה מחייבת את שלט הטוטם בתחנת הדלק באגרת שילוט בסכום העולה באופן ניכר על הסכום בו מחייבות רשויות מקומיות אחרות שלט זה,
ולמעשה המדובר בחיוב בסדר גודל של כ 45,000 ₪, כאשר רשויות מקומיות אחרות מחייבות בסדרי גודל של אלפי שקלים עד כ- 10,000 ₪.
בפסיקה נקבע כי רק סבירות קיצונית בהשוואה לרשויות מקומיות אחרות, תצדיק פסילת תעריפים. כאשר בוחנים את התוספת הראשונה לחוק עזר לחיפה [שילוט] ומשווים את האופן בו יישמה המשיבה את הוראות התוספת לחוק על שלט הטוטם, והתוצאה הסופית שהתקבלה בהשוואה לרשויות מקומיות אחרות, אכן המדובר בתוצאה שהיא בלתי סבירה, במיוחד כאשר ניתן היה להגיע לתוצאה סבירה, לו המשיבה היתה מחייבת את שלט הטוטם של העותרת בהתאם להגדרת "שלט שהוצג במקום העסק ושהינו שלט רגיל מעל לקומת קרקע".
בהעדר הגדרה מתאימה במדוייק בחוק העזר לשלט מסוג שלט הטוטם, יש מקום לחייבו לפי הגדרת שלט רגיל שהוצג במקום העסק או העיסוק, ולפי גובהו כשלט מעל קומת קרקע.
תוצאה זו יש בה כדי לאזן בין עצם חובת העותרת לשלם אגרת שילוט בגין שלט הטוטם, כך שפטור בלא כלום, וודאי אינה תוצאה סבירה, ובין חיוב העותרת בסכום שיעלה בקנה אחד עם הגדרות המצויות בתוספת הראשונה לחוק עזר לחיפה (שילוט) ועם סבירות בהשוואה לתעריפים של שלט זהה ברשויות מקומיות אחרות. |
| חזרה למעלה |
|
| מחוזי |
| 13 [עונשין] |
|
| תפ (י-ם) 21629-10-15 מדינת ישראל נ' יונה יחיאל מצגר (מחוזי; משה יועד הכהן; 23/02/17) - 47 ע' |
| עו"ד: דני ויטמן, אילה גילברד יעקב, טל גבאי, יהודה פריד, טל בן הרוש, טופז איתן |
בית המשפט החליט לסטות מהסדר הטיעון שבמסגרתו הודה והורשע הרב הראשי לישראל לשעבר בלקיחת שוחד, מירמת מס, קבלת דבר במירמה ושיבוש הליכי משפט. במסגרת ההסדר סוכם על שלוש וחצי שנות מאסר, אך ביהמ"ש גזר על הנאשם ארבע וחצי שנות מאסר לצד עונשים כספיים נוספים.
עונשין – ענישה – הסדר טיעון
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: שוחד ושחיתות
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: עבירות מס
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: עבירות מרמה
.
בית המשפט נדרש לגזור את דינו של הנאשם שבמועדים הרלוונטיים לגזר הדין שימש הרב הראשי לישראל. הנאשם הורשע על פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון, בשורת עבירות של לקיחת שוחד, בעבירה של קבלת דבר במרמה ובעבירה של שיבוש הליכי משפט. בנוסף, הורשע הנאשם בשמונה עבירות מרמה לפי סעיף 220(1) לפקודת מס הכנסה ובשמונה עבירות מרמה לפי סעיף 220(5) לפקודה.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
הנאשם פגע פגיעה חמורה בטוהר המידות, ובנסיבות העניין יש סטייה קשה בין חומרת העבירות לבין העונש עליו הוסכם בהסדר הטיעון – שלוש וחצי שנים - ועל כן אין לאשר את הסדר הטיעון לעניין עונש המאסר.
אי כיבוד הסדר הטיעון מתחייב נוכח נסיבותיהן החמורות והמסלידות של העבירות שבהן הורשע הנאשם ובשל מאפייניהן. כעולה מהן קיים הנאשם, תוך שימוש בתפקידו הציבורי הרם ובמעמד, בהשפעה ובקשרים שהקנה לו, מעין 'מיזם עסקי' מסועף ושיטתי שהתמשך לאורך שנים, שמטרתו קבלת שלמונים בסכומים גבוהים מגורמים שונים ומגוונים. אלה ניתנו לו, בין היתר, עבור 'פעולות תיווך' של הפניית מתגיירים לרב כהן ותורמים לעמותות, עבור השתתפות באירועים שיזמו הנותנים וכן כמתת שניתן ללא תמורה ספציפית בבחינת 'שלח לחמך על פני המים', מתוך מגמה שהנאשם יטה לנותנים חסד בעתיד.
פעולות אלה בוצעו תוך ניצול לרעה של כהונתו של הנאשם כרב ראשי לישראל ותוך סטייה חמורה מטוהר המידות המצופה מאיש ציבור במעמדו. בכך פגע הנאשם פגיעה קשה באמון הציבור ביושרם וביושרתם של השירות הציבורי בכלל ושל הרבנות הראשית לישראל בפרט.
בנסיבותיו של מקרה זה, האינטרס הציבורי מחייב ענישה משמעותית והרתעתית ההולמת את חומרת עבירות השוחד המבוצעות על-ידי אנשי ציבור בכירים, שידור מסר תקיף של אי-סובלנות כלפי תופעות של שחיתות במינהל הציבורי וכן שמירה, ככל שניתן, על מדיניות ענישה אחידה, עקבית ושוויונית. |
| חזרה למעלה |
|
| 14 [בתי-משפט] |
|
| רתק (ב"ש) 50190-09-16 מיכה דוד נ' רז הוכמן (מחוזי; יעל רז לוי; 21/02/17) - 12 ע' |
| עו"ד: שרון ברבי, אהוד שטמר |
בית המשפט לתביעות קטנות הוקם על מנת להקל על האזרח בתביעות לא מורכבות שהדיון בהן מהיר וקצר. כאשר המדובר בעניין מורכב וסבוך הדורש בירור מקיף, אין מקום שהוא יידון במסגרת תביעה קטנה.
בתי-משפט – בית-משפט לתביעות קטנות – תכליתו
בתי-משפט – בית-משפט לתביעות קטנות – סמכותו
.
ערעור על פסק דין של בית המשפט לתביעות קטנות, שקיבל את תביעת המשיב - עורך דין במקצועו, בגין נזק שנגרם לו ולשמו הטוב, בשל עיקול שהוטל על חשבון הבנק שלו, על ידי המבקש בשם לקוחו.
.
בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור ופסק:
בית המשפט לתביעות קטנות הוקם על מנת להקל על האזרח בתביעות לא מורכבות שהדיון בהן מהיר וקצר. כאשר המדובר בעניין מורכב וסבוך הדורש בירור מקיף, אין מקום שהוא יידון במסגרת תביעה קטנה. כאשר המדובר בתביעת לשון הרע, לרוב מדובר בתביעה מורכבת הדורשת שמיעת עדים ובירור טענות הצדדים, שאינה מתאימה להתברר בבימ"ש לתביעות קטנות. אין בידי לקבל קביעות וביקורת של בימ"ש לתביעות קטנות על החלטת ועדת האתיקה, כאשר ישנן ערכאות אשר הן המוסמכות לבקר את החלטות ועדות האתיקה של לשכת עורכי הדין. הסוגיות אליהן נדרש בימ"ש קמא הינן סבוכות ומורכבות, כאשר ביהמ"ש אף הרחיב את היריעה בפסק הדין למעלה מן הצורך וקבע קביעות מרחיקות לכת בעניינים נוספים אשר חורגות מטיעוני הצדדים ומגדר התביעה הקטנה. בנסיבות העניין, מסגרת של תביעות קטנות אינה המסגרת הראויה לניהול התובענה, לפיכך, פסק הדין יבוטל והתובענה תועבר לבימ"ש השלום אשר ידון בה מחדש. |
| חזרה למעלה |
|
| 15 [ספורט] |
|
| עמי (י-ם) 7150-02-17 שחר פטורי נ' מדינת ישראל (מחוזי; שירלי רנר; 19/02/17) - 6 ע' |
| עו"ד: ארז בר צבי, שאדי אבו טריף |
הליך ההרחקה לפי חוק איסור אלימות בספורט הוא הליך נפרד מהליך המעצר ויש לנקוט בהליך נפרד לשם כך. ככלל יש לפרוש את חומר הראיות בפני המשיב אלא אם כן קיימים טעמים חקירתיים המצדיקים זאת.
ספורט – חוק איסור אלימות בספורט – הרחקה
.
ערר על החלטה בה נאסרה כניסתו של העורר למגרשי כדורגל לצורך צפייה במשחקי כדורגל לתקופה מסוימת.
.
בית המשפט המחוזי קיבל את הערר ופסק:
בעוד שהסמכות להורות על הרחקה בהתאם לחוק המעצרים מוגבלת לתקופה של 180 יום ותלוית הגשת כתב אישום בתום התקופה, הסמכות בהתאם לחוק איסור אלימות בספורט מאפשר הרחקה לתקופה של 3 שנים ללא תלות בהגשת כתב האישום. מאחר שהליך ההרחקה בהתאם לחוק איסור אלימות בספורט הוא בעל אופי מנהלי-מניעתי הנושא סמכויות מרחיקות לכת בנוגע להגבלת חרויות הפרט, על בסיס "חשד סביר", יש להניח את התשתית הראייתית הקיימת בפני המשיב, אלא אם כן קיימים טעמים חקירתיים המצדיקים זאת אשר את מידת נחיצותם יש לבחון לאורך זמן. בענייננו, המשיבה מלכתחילה לא ביקשה להורות על הרחקה לפי חוק איסור אלימות בספורט ורק בתום הדיון העלתה זאת כבקשה חילופית.
ההרחקה נקבעה על יסוד תשתית ראייתית שלא נחשפה בפני העורר, וגם אם היא מוצדקת לגופה, אין לכך הצדקה בשלב זה ובטרם נחשף חומר החקירה בפני העורר. לכל היותר רשאי היה ביהמ"ש בשלב זה להורות על ההרחקה בהתאם לחוק המעצרים, לתקופה שאינה עולה על 180 יום. |
| חזרה למעלה |
|
| 16 [ראיות] |
|
| תצ (מרכז) 845-11-15 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' ורה פרוידמן ואח' (מחוזי; הדס עובדיה; 15/02/17) - 7 ע' |
| עו"ד: חורש, פרינץ, שויירמן, לוין, גרטנברג, דן אשכנזי, אסף פינק |
בית המשפט הורה על הוצאת דו"ח מבקר המדינה שצורף לבקשה לאישור תובענה ייצוגית, בקובעו כי בנסיבות העניין גובר האינטרס בדבר הגנה על יעילות הביקורת והחופש למסור מידע למבקר על אינטרס המשיבים.
ראיות – קבילות – דוח מבקר המדינה
.
בקשה להוציא מתיק בית המשפט את דו"ח מבקר המדינה שצורף לבקשה לאישור תובענה ייצוגית ולמחיקת החלקים מהבקשה ומהתצהירים התומכים, המתייחסים לדו"ח.
.
בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה ופסק:
בפסיקה נקבע איסור על שימוש ראייתי ישיר בדו"ח מבקר המדינה וכי ניתן לעשות שימוש ראייתי עקיף בלבד בדו"ח, במקרים חריגים ובמגבלות מסוימות. בענייננו לא מתקיים מי מהחריגים המתירים שימוש בדו"ח המבקר. המשיבים צרפו את הדו"ח במלואו כנספח לבקשת האישור חרף הקביעה כי "שימוש עקיף" אינו מכשיר הגשת הדו"ח כראיה. טענת המשיבים לפיה הדו"ח הובא לשם "הבנת טיעוניהם" ולהבנת הרקע לסכסוך נטענה בעלמא, מבלי שהמשיבים נימקו כיצד הדו"ח משרת מטרה זו. "חלקו האופרטיבי" של הדו"ח אינו מהווה מרכיב בעילת התביעה. המשיבים אף לא ביקשו להציג את הדו"ח כראיה ל"עצם העובדה שניתן", צרפו את הדו"ח במלואו ולא התייחסו ל"תוכנו האופרטיבי בלבד". בנסיבות העניין גובר האינטרס בדבר הגנה על יעילות הביקורת והחופש למסור מידע למבקר על אינטרס המשיבים, בשים לב לתועלת המועטה, אם בכלל, שיש בהגשתו לקידום התובענה. |
| חזרה למעלה |
|
| 17 [עונשין] [דיון פלילי] |
|
| עפג (ב"ש) 34286-10-16 חאלד אבו אקוידר נ' מדינת ישראל (מחוזי; נתן זלוצ'ובר, יעל רז לוי, גילת שלו; 15/02/17) - 16 ע' |
| עו"ד: משה מרוז, אחמד ותד, עבד אבו סבית |
יש מקום להתערב בעונש שהושת על חלק מהמערערים, מפאת טעות שנפלה בשיקולים שנשקלו בעת גזירת דינם, כאשר בשלב זה נשקלו נתונים שבחינתם אמורה להיעשות רק בעת קביעת המתחם.
עונשין – ענישה – שיקולים
עונשין – ערעור – שיקולי ענישה
דיון פלילי – עונש – ערעור
.
המערערים הורשעו בעבירות רכוש שונות שעניינן גניבת רכבים. המערער 1 נידון בין היתר ל-48 חודשי מאסר; המערער 2 ל-30 חודשי מאסר, המערער 3 ל-24 חודשי מאסר – כל אלה לצד עונשים נלווים.
.
בית המשפט המחוזי קיבל שניים מהערעורים ופסק:
נפלה טעות מהותית בשיקולים ששקל ביהמ"ש בעת גזירת דינם של המערערים בתוך מתחמי הענישה, כאשר בין יתר השיקולים הוא שקל נתונים שכולם מהווים נסיבות הקשורות בביצוע העבירה, שבחינתן אמורה להיעשות רק בעת קביעת המתחם. בכך, למעשה, נשקלו אותם שיקולים המחמירים עם המערערים פעמיים – הן בעת קביעת המתחם והן בעת גזירת הדין בתוכו. בנוסף, לא ניתן משקל ראוי למכלול הנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירות, ובעיקר לשיקולים העומדים לזכות המערערים וניתן משקל מכריע לשיקולים שיש בהם להביא להחמרה בעונשם. באשר למערער 1, יש להעמיד את עונשו על 36 חודשי מאסר בפועל. אין מקום להידרש לערעור בנוגע לפיצוי, מאחר שהמתלוננים לא הוספו כמשיבים לערעור ואין מקום להתערב בנוגע לקנס. לגבי המערער2 יש להעמיד את עונשו על 12 חודשי מאסר בפועל. לגבי המערער 3 העונש שהוטל עליו הוא סביר ואין להתערב בו. |
| חזרה למעלה |
|
| 18 [דיון אזרחי] [מקרקעין] |
|
| הפ (חי') 19639-06-15 כמאל אליאס נ' מינהל מקרקעי ישראל חיפה (מחוזי; אמיר טובי; 14/02/17) - 6 ע' |
| עו"ד: |
התובעים רשאים לעמוד זכותם לקבלת הסכום שאינו שנוי במחלוקת כפיצוי בגין הפקעת מקרקעין. ניסיון הנתבעת לדחות את הקץ שמא תתקבל חקיקה שתשלול את זכותם של התובעים לקבל פיצוי, אינו עולה בקנה אחד עם חובת ההגינות המחייבת רשות שלטונית.
דיון אזרחי – פסק-דין – פסק-דין חלקי
מקרקעין – פיצויים – הפקעה
.
בקשת התובעים למתן פסק דין חלקי, לגבי הסכום שאינו שנוי במחלוקת, המגיע להם כפיצוי בגין הפקעת זכויותיהם במקרקעין.
.
בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה ופסק:
אין בבקשת התובעים למתן פסק דין חלקי משום ניסיון לעקוף את תיקון החקיקה הצפוי. אין כל רבב בעמידתם על זכותם לקבלת הפיצוי המגיע להם בהתאם למצב החקיקתי התקף כיום וראוי היה שאף הנתבעת תפעל בהתאם לדין הקיים. דווקא ניסיון הנתבעת, שהיא רשות שלטונית, לדחות את הקץ שמא תתקבל חקיקה שתשלול, אף באופן רטרואקטיבי, את זכותם של התובעים לקבל פיצוי בגין הפקעת אדמותיהם, אינו עולה בקנה אחד עם חובת ההגינות המחייבת רשות בפעולותיה עם האזרח. |
| חזרה למעלה |
|
| 19 [דיון אזרחי] |
|
| תאק (ת"א) 35182-11-16 סי. פי. אם. נהול בנייה בע"מ נ' אדירם חברה להנדסה בע"מ (מחוזי; נועה גרוסמן; 14/02/17) - 7 ע' |
| עו"ד: דגן רותם, בועז חבקין |
כאשר הסכום אותו דורש התובע בהליך של סדר דין מקוצר מבוסס על משוואה שחלקה שנוי במחלוקת, ואין לו תימוכין בראשית ראיה בכתב, אין מקום להגדירו כ"סכום קצוב".
דיון אזרחי – סדר דין מקוצר – סכום קצוב
.
בקשה למחיקת הכותרת "בסדר דין מקוצר" מכתב התביעה, עניינו דרישת תשלום בגין שירותי פיקוח מקצועיים שהעניקה לנתבעת במספר פרויקטים.
.
בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה ופסק:
כאשר הסכום אותו דורש התובע בהליך של סדר דין מקוצר מבוסס על משוואה, שחלקה שנוי במחלוקת כגון משך הזמן או גובה הפיצוי, ואין לו תימוכין בראשית ראיה בכתב, אין מקום להגדירו כ"סכום קצוב". מאחר והחלק הארי בתביעה הנוכחית מבוסס על תחשיב שרכיביו שנויים במחלוקת, אין לפנינו סכום קצוב המצדיק בירור ההליך במסגרת של סדר דין מקוצר, ויש להורות על מחיקת הכותרת. |
| חזרה למעלה |
|
| 20 [חוזים] |
|
| עא (ב"ש) 17501-10-16 הולמס פלייס אינטרנשיונל בע"מ נ' גלי הקטיפה בע"מ (מחוזי; שרה דברת, אריאל ואגו, גד גדעון; 13/02/17) - 9 ע' |
| עו"ד: רונן קצף, ניר פרץ, יצחק סרויה |
מקום שבו קיומו של הליך להריסת המושכר הוגדר בהסכם השכירות כתנאי להתקשרות, צריכה הייתה המשיבה לגלות שבעת חתימת ההסכם היה תלוי ועומד נגדה כתב אישום בגין חריגת בנייה, גם אם לא היה בנמצא הליך להריסת המבנה.
חוזים – ביטול – כדין
חוזים – ביטול – הטעיה
חוזים – הטעיה – אי-גילוי
.
ערעור על פסק דין בו נדחתה תביעת המערערת להצהיר על בטלותו של הסכם שכירות ארוך טווח שנכרת בין הצדדים.
.
בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור ופסק:
הדין מטיל על המתקשר בחוזה חובות תום לב וגילוי יזום, בדרך מקובלת והגונה, שבגדרה ניתן לצפות שהנושא והנותן לקראת כריתת חוזה, יספק נתוני אמת ברורים ומובנים, מקום שבו מדובר בסוגיה מרכזית וחשובה, שהכל ערים לנפקויותיה. ככל שהיתרון היחסי של אחד הצדדים גדול יותר, כך גוברת חובת הגילוי המוטלת עליו. כתב אישום שהוגש נגד אחד המתקשרים בהסכם, מצוי מטבעו בידיעתו הבלעדית כמעט, ואינו ניתן אף לבירור חיצוני באופן שגרתי. מקום שבו קיומו של הליך לסגירה או להריסה הוגדר בהסכם כתנאי יסודי להתקשרות, ואף כתנאי מתלה, צריכה הייתה המשיבה לגלות שבעת חתימת הסכם השכירות הוגש נגדה כתב אישום והתנהל הליך פלילי בגין בנייה החורגת מההיתר, גם אם לא היה בנמצא הליך להריסת המבנה. אי גילוי העובדות עולה כדי הטעיה וחוסר תום לב ומכאן – זכות הביטול עמדה למערערת אף אם ניסוחה "המתוחכם" של ההצהרה לא כלל, לפי פשט הלשון, הצהרה על העדר כתב אישום שעניינו חריגת בניה. לפיכך, הודעת ביטול ההסכם שנתנה המערערת והנסמכת, גם, ואפילו בעיקר, על הפרת הצהרת המשיבה בדבר מצבו התכנוני של המושכר, ניתנה כדין וההסכם בוטל אפקטיבית. |
| חזרה למעלה |
|
| שלום |
| 21 [עונשין] [ראיות] |
|
| תפ (רמ') 54828-05-16 מדינת ישראל נ' פלוני (שלום; הישאם אבו שחאדה; 22/02/17) - 18 ע' |
| עו"ד: לירן ממן, שלומציון גבאי מנדלמן |
ביהמ"ש זיכה את הנאשם מעבירה של מעשה מגונה בכוח. המאשימה לא הוכיחה, מעל לכל ספק סביר, שמעשיו של הנאשם נעשו בניגוד לרצונה של פלונית.
עונשין – עבירות – מעשה מגונה
עונשין – עבירות – מעשה מגונה בפומבי
ראיות – נטל ההוכחה – במשפט פלילי
.
כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו ביצוע של מעשה מגונה תוך שימוש בכוח לפי סעיף 348(ג1) לחוק העונשין, וכן הפרת צו פיקוח, לפי סעיף 22 בחוק ההגנה על הציבור מפני ביצוע עבירות מין, תשס"ו-2006.
.
בית המשפט הכריע את דינו של הנאשם, ופסק כלהלן:
המחלוקת המרכזית שבין הצדדים נסובה סביב השאלה האם פלונית הסכימה למגע המיני על ידי הנאשם ואשר כלל חיבוקים ונשיקות, שכיבה מעליה, וכן חיכוך איבר מינו בגופה.
המאשימה הניחה תשתית ראייתית ראשונית שהמגע המיני בין הנאשם לפלונית נחזה בעיניהן של חמש העדות, כמי שצפו בהם מהצד, כמגע שנעשה בניגוד לרצונה של פלונית. כעת, נטל הבאת הראיות עובר אל הנאשם "לעורר ספק סביר", שמא האירוע בכללותו אכן היה בהסכמתה של פלונית.
הנאשם עמד בנטל הבאת הראיות והצליח לעורר ספק סביר בדבר הסכמתה של פלונית למעשיו. על כן, יש לקבוע כי המאשימה לא הוכיחה, מעל לכל ספק סביר, שמעשיו של הנאשם נעשו בניגוד לרצונה של פלונית.
משנקבע כממצא עובדתי שלא הוכח שפלונית לא הסכימה למגע המיני עם הנאשם, עולה השאלה האם אותו מגע מקים את העבירה החלופית, שלא הופיעה בכתב האישום, של מעשה מגונה בפומבי, לפי סעיף 349 לחוק העונשין.
יש להשיב על שאלה זו בשלילה. קיים קושי לקבוע אימתי מגע בהסכמה בפומבי בין שני בני זוג, ללא חשיפה של איברי גוף מוצנעים של מי מהם, מקיים את העבירה המשותפת של מעשה מגונה בפומבי.
יש לזכות את הנאשם מהעבירה של מעשה מגונה בכוח ולהרשיעו בביצוע עבירה של הפרת צו פיקוח לפי סעיף 22 לחוק ההגנה על הציבור מפני ביצוע עבירות מין. |
| חזרה למעלה |
|
| 22 [חוזים] |
|
| תא (ת"א) 20635-10-15 זכותי - מומחים לזכויות רפואיות בע"מ נ' שי סרטון (שלום; מיכאל תמיר; 16/02/17) - 13 ע' |
| עו"ד: נמרוד ברון, שמואל מישוק, אנה לוי מלכה |
בית המשפט דחה את תביעת התובעת – זכותי מומחים לזכויות רפואיות בע"מ, שעניינה תשלום תמורת סיוע בקבלת הטבות מס עקב לקויות רפואיות שמהן הוא סובל. נפסק, כי התובעת לא הרימה את הנטל להוכיח כי ביצעה פעולות כלשהן כדי לסייע לנתבע לקבל החזרים או פטורים ממס הכנסה.
חוזים – קיום חוזה – בתום-לב
.
התובעת זכותי – מומחים לזכויות רפואיות בע"מ, הגישה כנגד הנתבע תביעה כספית שעניינה בהסכם בין הצדדים, שלפיו התחייבה התובעת לסייע לנתבע בקבלת הטבות מס עקב לקויות רפואיות שמהן הוא סובל, ובתמורה ישלם לה הנתבע 15% + מע"מ מתוך ההטבות שיקבל. פסק הדין נסוב סביב זכותה של התובעת לקבל תמורת השירותים שלטענתה סיפקה לתובע.
.
בית המשפט דחה את התביעה ופסק כלהלן:
התובעת לא הרימה את הנטל להוכיח כי ביצעה פעולות כלשהן כדי לסייע לנתבע לקבל החזרים או פטורים ממס הכנסה. היות וקבלת הסיוע הייתה תנאי מרכזי בהסכם בין הצדדים, ומשלא הוכיחה זכותי כי סייעה לסרטון בדרך כלשהי, יש לקבוע כי התובעת אינה זכאית לקבל את התמורה שנקבעה בהסכם.
התובעת לא פעלה בתום לב כשדרשה לקבל את מלוא סכום התמורה שנקבעה בהסכם.
לעולם על שכר הטרחה המשולם עבור שירות משפטי להיות מידתי וראוי, ואל לו לחרוג אף מעבר למסגרות מקובלות תקינות וסבירות של פיצוי ועל שירות שניתן ועל מאמץ שהושקע. במקרה זה, כאשר לא הוכח כי ניתן שירות כלשהו למעט איסוף וריכוז מסמכים רפואיים שנמצאים בידי הלקוח (וגם על כך לא הוצגו ראיות בכתב), אין מקום לגביית שכר טרחה כאמור בכתב התביעה. ומשלא תבעה התובעת שכר ראוי בגין עבודתה ולא הציגה ראיות המבססות ולו לכאורה איזה סיוע נתנה לנתבע בפועל, אם בכלל, אין לחייב את הנתבע לשלם לזכותי סכום כלשהו. |
| חזרה למעלה |
|
| 23 [הוצאה לפועל] [כספים] |
|
| עשא (עכו) 20212-03-16 פואד ח'יר נ' הכשרה חברה לביטוח בע"מ (שלום; אביגיל זכריה; 16/02/17) - 9 ע' |
| עו"ד: עראידה, רנד |
בית המשפט קיבל, באופן חלקי, את ערעור המערער על החלטת רשמת ההוצאה לפועל אשר נעתרה לבקשת המשיבות בטענת "פרעתי". בתוך כך, הורה בית המשפט, כי הרשמת תפנה לבית המשפט בעתירה כי יבהיר את פסק דינו ויפרש את התיבה "הצמדה וריבית כדין", באם עסקינן בריבית רגילה או שמא מדובר בריבית פיגורים.
הוצאה לפועל – פסק-דין – הבהרתו
כספים – הפרשי הצמדה וריבית – פסיקתם
.
המערער הגיש ערעור על החלטת כבוד רשמת ההוצאה לפועל אשר נעתרה לבקשת המשיבות בטענת "פרעתי" והורתה על סגירת תיק ההוצל"פ שנפתח כנגדן על ידי המערער. במרכז פסק הדין עומדות שאלות ביחס לסמכותו של רשם ההוצאה לפועל לבקש הבהרת פסק דין ובעניין סוג הריבית שסברה הערכאה שנתנה את פסק הדין כי ראוי להטילה על המשיבות.
.
בית המשפט קיבל את הערעור בחלקו ופסק כלהלן:
אומנם, על פי הפסיקה גם ערכאת הערעור יכולה לפרש פסק דין של ערכאה אחרת. ואולם במקרה זה קשה להלום קביעה כאמור ויש להעדיף כי הערכאה שנתנה את פסק הדין בטען הביניים, ואף עיכבה את ההליכים בתיק ההוצאה לפועל, תבהיר עמדתה לעניין סוג הריבית שסברה באותה עת כי ראוי להטילה על המשיבות בנסיבות העניין.
בנסיבות העניין הפרשנות שניתנה על ידי כב' הרשמת להוראת הפרשי ההצמדה והריבית בפסק הדין בטען הביניים אינה חפה מספקות.
מועד הגשת הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין על ידי החייב הינו בעל חשיבות מכרעת בנוגע לחיובו בריבית פיגורים. כך, שאם הבקשה לעיכוב מוגשת בשיהוי רב לאחר מועד הפירעון שנקבע בפסק הדין, על החייב לשלם ריבית פיגורים בגין התקופה שקדמה להגשת הבקשה. עיכוב ההליכים, במידה והבקשה מתקבלת, מונע תשלום כאמור רק ביחס לתקופה מיום הגשת הבקשה לעיכוב ביצוע עד למועד התשלום בפועל ועל כן ביחס לתקופה שממועד עיכוב ההליכים ואילך יש לדחות את טענות המערער בהליך זה. |
| חזרה למעלה |
|
| 24 [תכנון ובנייה] [נזיקין] |
|
| תא (ת"א) 44580-11-13 יורם קלוד אנקרי נ' מיכאל כהן (שלום; רחל ערקובי; 15/02/17) - 15 ע' |
| עו"ד: |
בית המשפט קיבל תביעה בגין עוולת מטרדים, לאור הקמת מבנה פיר מעלית חיצוני על ידי הנתבעים, המתגוררים בבניין הסמוך לבניין בו מתגוררים התובעים. נפסק, כי בחירה באופן בניה נוח יותר לדיירי בניין מסוים אשר יקטין את עלויותיהם או ימנע פגיעה בערך דירותיהם, אך עם זאת יפגע בדיירים בבניינים גובלים, יש בו משום חוסר תום לב ואף התעשרות שלא כדין במובן מסוים.
תכנון ובנייה – פיצויים – פגיעה על ידי תכנית
נזיקין – עוולות – מטרד ליחיד
נזיקין – עוולות – הפרעה לאור שמש
.
התובעים הגישו כנגד הנתבעים תביעה כספית בגין ירידת ערך אשר נגרמה לטענת התובעים לדירותיהם בשל בנייה שבוצעה בבניין הסמוך למגוריהם, ומבוססת על עילת מטרד והפרעה לאור השמש, בהתאם לסעיפים 44 ו-48 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש].
.
בית המשפט קיבל את התביעה ופסק כלהלן:
סעיף 197 לחוק התכנון והבניה הוא הסדר ייחודי המכיר בתביעה לפיצויים בגין פגיעה במקרקעין, אם פגיעה ישירה ואם פגיעה עקיפה, במקרה שבו הפגיעה נגרמה על ידי תכנית. הפיצויים על פגיעות תכנונית אשר נגרמו על ידי הרשות שלא באמצעות תכנית לא יכללו במסגרת סעיף 197 לחוק ויתבססו על דיני הנזיקין. ככל וניתן להגיש תביעה על פי הוראות סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, הרי אפשרות זו מקימה מחסום מפני תביעת פיצוי בתביעה נזיקית.
הקלה אינה נכללת בגדר "תכנית" לצורך תביעת פיצויים מכוח סעיף 197 לחוק התכנון והבניה. זאת ועוד, בענייננו לא הוכח כי התכנית היא אשר למעשה פגעה בתובעים אף לאחר הגשת הבקשה להקלה. גם אם המדובר היה בהיתר שניתן על פי תכנית ולא בהיתר שניתן במסגרת הקלה, היה מקום להורות על פיצוי התובעים.
בחירה באופן בניה נוח יותר לדיירי בניין מסוים אשר יקטין את עלויותיהם או ימנע פגיעה בערך דירותיהם, אך עם זאת יפגע בדיירים בבניינים גובלים, יש בו משום חוסר תום לב ואף התעשרות שלא כדין במובן מסוים. שכן את העלויות שהנתבעים לא ספגו, עלויות של בניית מעלית פנימית, הם מחצינים על התובעים, במקרקעין הסמוכים, באופן של הקטנת הרווח שבין הבניינים. במקרה כזה, ניתן להגיש תביעה במסגרת עוולת מטרד ליחיד מכוח דיני הנזיקין. |
| חזרה למעלה |
|
| 25 [כשרות משפטית ואפוטרופסות] |
|
| הפ (עכו) 5048-08-15 אדהם עואד נ' ליסקאר רם בע"מ (שלום; ג'מיל נאסר; 15/02/17) - 12 ע' |
| עו"ד: |
בית המשפט קיבל את עתירת המבקש והורה, כי לכתב הערבות עליו חתם המבקש לטובת המשיבה אין תוקף היות וכתב הערבות נחתם כשהמבקש קטין ובהיעדר אישור פעולת המבקש על ידי בית המשפט, כדרישת סעיף 7 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות.
כשרות משפטית ואפוטרופסות – קטינים – אישור בית-המשפט
כשרות משפטית ואפוטרופסות – כשרות משפטית – לעריכת עסקה
.
העותר הגיש המרצת פתיחה במסגרתה ביקש סעד הצהרתי לפיו הוא אינו חייב למשיבה סכום כלשהו בגין כתב ערבות שנערך במסגרת הסכם להשכרת רכב מאת המשיבה ולצוות על סגירת תיק ההוצאה לפועל שנפתח, בין היתר, נגד המבקש. בית המשפט נדרש לשאלת תוקפו של כתב הערבות שנחתם על ידי המבקש בהיותו קטין.
.
בית המשפט קיבל את התביעה ופסק כלהלן:
סעיף 7 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות דורש את אישור בית המשפט לפעולות הקטין, אם אישור כזה היה דרוש לאותן פעולות אילו בוצעו בידי הנציג עצמו. כעולה מסעיף 20 לחוק, פעולה של נתינת ערבות, ככל שבוצעה על ידי הנציג בשם הקטין, טעונה אישור מראש על ידי בית המשפט. בהינתן האמור, פשיטא שגם פעולה של נתינת ערבות, ככל שבוצעה על ידי הקטין בעצמו, טעונה אישור על ידי בית המשפט.
במקרה דנן, כל עוד לא אושררה פעולת המבקש (מתן ערבות למשיבה בהיותו קטין) על ידי בית המשפט באמצעות הגשת בקשה מתאימה לבית המשפט ביוזמת מי מהצדדים לעסקה (הקטין/הוריו/המשיבה),
ו/או על ידי המבקש עצמו (לאחר שהפך לבגיר) פעולת הקטין נחשבת בטלה מעיקרה (VOID), ועל כן לא היה באפשרות המשיבה לבנות על פיה עילה משפטית נגד המבקש. |
| חזרה למעלה |
|
| 26 [עונשין] |
|
| תפ (י-ם) 8625-05-16 מחלקה לחקירות שוטרים - מח"ש נ' אורן-אברהם בחבוט (שלום; ג'ויה סקפה שפירא; 15/02/17) - 8 ע' |
| עו"ד: לינוי בן חמו, דוד ברהום |
בית המשפט גזר על הנאשם – קצין סיור במשטרת ישראל, שהורשע על פי הודאתו בביצוע עבירת תקיפה הגורמת חבלה של ממש, עונש של 150 שעות שירות לתועלת הציבור, מאסר על תנאי ופיצוי למתלונן. נפסק, כי עונש זה נמצא בחלקו הנמוך של מתחם העונש ההולם, אם כי לא בתחתית המתחם.
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: עבירות אלימות
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: אי-הרשעה
.
בית המשפט נדרש לגזור את דינו של הנאשם – קצין סיור במשטרת ישראל, שהורשע על יסוד הודאתו, בביצוע עבירת תקיפה הגורמת חבלה של ממש. ב"כ הנאשם מבקש להימנע מלהרשיע את הנאשם.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
גיליון הרישום המשמעתי של הנאשם הוא ראיה קבילה לעונש לפי סעיף 187(א) לחוק סדר הדין הפלילי, המאפשר לתובע להציג לבית המשפט ראיות לעניין העונש. בהקשר זה אין לקבל את פרשנותו המצמצמת של ב"כ הנאשם, לפיה משמעות הביטוי "בית דין" היא בית דין הדן בפלילים בלבד ואין הוא מתייחס לבית דין משמעתי.
שעה שבוצעה עבירת אלימות על ידי מי שמופקד על מניעת אלימות, הימנעות מהרשעה עלולה לכלול עמה מסר שגוי של קלות ראש במעשים. מסר זה עלול להטיל צל על משטרת ישראל כולה ועל אמון הציבור ברשויות אכיפת החוק.
מתחם העונש ההולם את העבירה שביצע הנאשם מתחיל מעונש מאסר מותנה ולצדו קנס ופיצוי למתלונן, ומגיע עד כדי שישה חודשי מאסר בעבודות שירות ולצדם מאסר מותנה ופיצוי. |
| חזרה למעלה |
|
| 27 [עונשין] [דיון פלילי] |
|
| תפ (ת"א) 10196-02-16 מדינת ישראל נ' פלוני (שלום; איתי הרמלין; 12/02/17) - 9 ע' |
| עו"ד: גבריאל דניאל , מיטל סטי, יעל פינקלמן ניסן |
ביהמ"ש זיכה את הנאשם מעבירה של תקיפה. עובדות כתב האישום לא הוכחו ברמה הנדרשת במשפט הפלילי.
עונשין – עבירות – תקיפה
דיון פלילי – הכרעת-דין – זיכוי
דיון פלילי – העמדה לדין – חולה נפש
.
נגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של תקיפה לפי סעיף 379 לחוק העונשין.
.
בית המשפט זיכה את הנאשם, ופסק כלהלן:
הטענה שהנאשם משך בחוזקה בידה של אמו נסמכת על עדותה של שכנתו בלבד. אף על פי שבעניין זה הייתה עדותה של השכנה עקבית יחסית, ביהמ"ש לא השתכנע ברמה שמעבר לכל ספק סביר כי כך אמנם היה. זאת, לנוכח הסתירות הרבות והמשמעותיות בין עדותה של השכנה במשפט לבין עדותה בחקירה ובינה לבין עדויות הוריה, ולנוכח העובדה שהעידה בבטחון מלא כי נחקרה על ידי שוטר מול מקום עבודתה בשעות העבודה מספר ימים אחרי האירוע בעוד בפועל נחקרה על ידי שוטרת עוד בליל האירוע.
אשר לטענה שהוספה לכתב האישום שלפיה הנאשם דחף את השכנה, הסתירות בעדויות בעניין זה, לא מאפשרות גם כאן לקבוע את העובדות ברמה שמעבר לספק סביר. יתר על כן, גם אם אכן דחף הנאשם את השכנה ובין אם היה זה כשניסה להוציא אותה מדירתו או כשהתנגד להושבתו בכוח על כיסא בדירתו, מדובר היה לפי כל התיאורים במעשה התגוננות ולא בתקיפה.
אמנם מעשיה של השכנה כמו גם מעשיהם של הוריה ושל החבר, נעשו בכוונה טובה והם ראויים לכל שבח על כך שהתגייסו לעזור לשכנה במצוקה, ונתנו לה מקלט בדירתם, אולם לא היה כל הכרח שייכנסו בכוח לדירתו של הנאשם, אחרי שהושיבו את אמו בבטחה בדירתם, ולנאשם, גם אם הוא לוקה בנפשו, עמדה הזכות להדוף אדם פרטי שנכנס ללא רשות לדירתו. זאת, מכוחו של סעיף 18 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969. |
| חזרה למעלה |
|
| 28 [חוזים] |
|
| תק (ת"א) 54227-11-15 יניב בר פינקלשטיין נ' יהודה וכטל (שלום; אלי ספיר; 01/02/17) - 13 ע' |
| עו"ד: |
בית המשפט קיבל את תביעת התובע – שוכר דירה, כנגד הנתבע – בעל הדירה, להשבת הפיקדון אותו הפקיד בתחילת תוקפו של חוזה השכירות ביניהם. כמו כן, בית המשפט הורה לנתבע לשלם לתובע פיצוי בגין הפרת פרטיותו. במרכז פסק הדין עומדת שאלת תוקפם של הוראות רבות בחוזה השכירות המוגדרות באופן גורף כהוראות יסודיות.
חוזים – הפרה – הפרה יסודית
חוזים – תנאים – תנייה גורפת
חוזים – שכירות – תרופות
.
בית המשפט נדרש לתובענה להשבת הפיקדון אותו הפקיד התובע/ השוכר בידי הנתבע/ בעל הדירה בתחילת תוקפו של חוזה השכירות ביניהם, ואשר חולט ולא הוחזר על ידי הנתבע. כן נתבע סכום נוסף בגין הטרדות ובילוש שגרמו להפרת פרטיות התובע. הנתבע טען, כי חילט את הפיקדון כדין, עקב העובדה שהתובע הפר הפרות רבות ויסודיות, חוזרות ונשנות את חוזה השכירות.
.
בית המשפט קיבל את התביעה ופסק כלהלן:
חוזה השכירות כולל הוראות רבות מאוד המוגדרות באופן גורף כהוראות יסודיות ועיקריות, אף שיש להניח כי אדם סביר לא היה מגדיר זאת כך, בוודאי שלא בהיקף בו הדבר נעשה. בנסיבותיו של עניין זה, אין לתת תוקף להגדרה הגורפת של הסעיפים כסעיפים יסודיים, כולל הסעיף שמעניק זכות לפיצוי מוסכם. בהינתן האמור, אין בהפרת התובע את ההוראה לבטח את הנכס – משום הפרה יסודית, אשר מזכה את הנתבע בפיצויים מוסכמים.
בנסיבות יש לקבל את מלוא הדרישה של התובע ולפסוק לו פיצויים בגין ההפרות הרבות של פרטיותו, אשר התבטאו באפיזודות רבות, חוזרות על עצמן, וללא כל מטרה עניינית או לגיטימית.
בנסיבות עולה, כי מי שהפר את ההסכם הפרה יסודית הוא דווקא הנתבע. הנתבע מנע מהתובע שימוש סביר וראוי בנכס. התובע כלל לא היה יכול ליהנות מהדירה. התלאות החלו שלב הכניסה לנכס, בהעדר חיבור חשמל למושכר. בהמשך כאשר הבין לאיזו "מלכודת" נקלע ורצה למלט את עצמו תוך תשלום פיצוי, כאשר הצעותיו עולות בסכום, הנתבע לא אפשר הדבר, וגם כאשר תקופת השכירות הסתיימה, הנתבע לא הסכים להחזיר לתובע את הפיקדון, שלא כדין, ואילץ אותו לפנות לבית המשפט לקבלת סעד. |
| חזרה למעלה |
|
| משפחה |
| 29 [ירושה] |
|
| תע (אשד') 19359-05-14 עזבון האם המנוחה נ' הבן (משפחה; ענת אלפסי; 04/01/17) - 30 ע' |
| עו"ד: |
הכרעה לעניין תוקפן של צוואות במסגרת הדיון נדרש ביהמ"ש, בין השאר, לסוגיית צוואה הדדית טרם תיקון מס' 12 לחוק הירושה, כמו גם לשאלת מעורבות בעריכת הצוואה ולשאלת השפעה בלתי הוגנת.
ירושה – צוואה – צוואה הדדית
ירושה – צוואה – נהנה שנטל חלק בעריכתה
ירושה – צוואה – השפעה בלתי הוגנת
ירושה – צוואה – צוואה משותפת
ירושה – צוואה – תוקפה
ירושה – צוואה – פירושה
.
הורי הצדדים ערכו בשנת 1997 צוואה משותפת בעדים בה חילקו רכושם לארבעת ילדיהם (הבן נגריה; הבת מ' דירת המגורים, הבת ש' 150,000 ₪ והבת א' 150,000 ₪). ב2007 חתמו המנוחים על צוואות הדדיות חדשות לפיהן מורישים את כלל רכושם לארבעת ילדיהם בחלקים שווים ביניהם. יצוין כי באותה עת המנוח היה חסוי ואיש מן הצדדים אינו טוען לקיומן. בשנת 2009 נערכה צוואה לפיה האם מורישה כלל עזבונה לבן בלבד ואחיותיו מקבלות 10 ₪ כל אחת. ב-2013 חתמו האחים על הסכם לפיו הצוואה התקפה היחידה היא צוואת 1997. הבן מבקש לקיים את צוואת 2009 ואילו הבנות מבקשות לקיים את צוואת 1997. איזו צוואה יש לקיים? במסגרת הדיון נדרש ביהמ"ש, בין השאר, לסוגיית צוואה הדדית טרם תיקון מס' 12 לחוק הירושה, כמו גם לשאלת מעורבות בעריכת הצוואה ולשאלת השפעה בלתי הוגנת.
.
ביהמ"ש לענייני משפחה הורה על קיום צוואת 1997, מהטעמים הבאים:
צוואת 1997 – צוואה זו נערכה טרם תיקון מס' 12 לחוק הירושה (מיום 19.7.05) הקובע הגבלה על החופש לשנות הוראה בצוואה הדדית. עד לאותו מועד, בהעדר עיגון חקיקתי להכרה בצוואות הדדיות, התחבטו בתי המשפט רבות בשאלה האם ראוי להכיר בתוקפן המחייב, בעיקר בשל המתח שהן מעוררות בין עקרון חופש הציווי שהוא עקרון על בדיני הירושה לבין הרצון להגן על אינטרס ההסתמכות של המורישים.
בהתאם להלכה הפסוקה, בפרשנותה של צוואה משותפת והדדית באים לאמוד את דעתם המשותפת של שני המצווים כאילו הם אחד. יש לבחון הצוואה תחילה על פי לשונה ובהמשך על פי כוונתם המשותפת של המצווים, לרבות אינטרס ההסתמכות. במקרה דנא לשון הצוואה מאפשרת לשמוע את שני המנוחים מדברים יחדיו, בקול אחד ממש. הצוואה המשותפת מנוסחת בלשון רבים והם קובעים בה מפורשות הן את חלוקת הנכסים לכל אחד מהילדים והן את השימוש שייעשה בנכסיהם בעודם בחיים. כאשר סעיף 6 לצוואה קובע כי כל שינוי ייעשה בהסכמת שני המצווים ואילו סעיף 7 קובע כי הצוואה תעמוד בתוקפה כל עוד לא תבוטל על ידי המצווה באמצעות מסמך בכתב חתום על ידו ושני עדים. קריאת שני הסעיפים גם יחד מאפשרת שמיעת קולם הרם והצלול של שני המנוחים האומר: איש מאיתנו אינו רשאי לשנות את הצוואה, אלא בהסכמת רעהו; ככל ששנינו נסכים לשינוי כלשהוא, השינוי ייעשה במסמך בכתב (היינו צוואה אחרת); באשר למבחן ההסתמכות, מתוך הצוואה נלמדת הסתמכות כפולה: הן בכך שמהלך החיים המשותפים איש מהצדדים לא יעשה שימוש בנכסים המיועדים ליורשים, והן בעצם הידיעה שכל אחד מהילדים המשותפים יקבלו כל אחד את הנכס המיועד לו, בשלמותו. נמצא, אפוא, כי מדובר בצוואה משותפת והדדית אשר לא ניתן לשנותה אלא בהסכמת שני המצווים. הואיל והמנוח מעולם לא נתן הסכמתו לשינוי הצוואה על ידי המנוחה בשנת 2009, תקופה בה ממילא היה חסוי אין כל תוקף לשינוי חד צדדי של הצוואה על ידי המנוחה ומכאן שצוואת 2009 בטלה מדעיקרא ולמעשה די בכך כדי ליתן תוקף לצוואת 1997.
חרף האמור ביהמ"ש מוסיף ובוחן את תוקפה של צוואת 2009 נוכח הטענות החלופיות שהועלו וקובע כי הסכם הצדדים משנת 2013 בו מאשרים הצדדים כי צוואת 1997 היא הצוואה היחידה התקפה מחזקת את המסקנה שאין כל תוקף לצוואת 2009. בהקשר זה נקבע בין היתר כי עמדת הבן בהסכם כמוה כהודעת בעל דין בכך שאין כל תוקף לצוואת 2009 וכן כי דיני המניעות וההשתק מונעים מהבן לטעון אחרת. בנוסף נקבע כי צוואת 2009 נערכה תוך מעורבותו המשמעותית של הבן, מראשיתה ועד סופה, החל ממועד הטיפול בצוואה, בסמוך לאחר שהבת ציינה במסגרת הליך משפטי כי יש לשקול מינוי אפוטרופוס לאם, יצירת הקשר עם עוה"ד שערכה את הצוואה, יצירת הקשר עם הרופאה שבדקה את המנוחה לרבות תשלום שכרה, ונוכחות הבן בבית (בחדר אחר) בעת עריכת הצוואה עצמה. בנוסף נמצא כי הבן גם השפיע על אימו השפעה בלתי הוגנת בהתאם למבחנים שנקבעו בפסיקה. |
| חזרה למעלה |
|
| בתי-הדין הרבניים |
| 30 [משפחה] [מקרקעין] |
|
| (חי') 901548/ פלונית נ' פלוני (בתי-הדין הרבניים; יוסף יגודה, ישראל דב רוזנטל, סיני לוי; 10/01/17) - 10 ע' |
| עו"ד: חן וייס גלר, טל זלץ |
האם הבעל חייב בדמי שימוש ממועד עזיבת האישה את הבית (קודם הגשת תביעת הגירושין)? שאלה זו תלויה בשאלת זכויות שימוש בין בני זוג. האם בזה שנאלצה לעזוב את הבית מחמתו ובגלל התנהגותו יש בכדי לקבוע שהפסיד זכותו לנכסי מלוג?
משפחה – בית משותף – דמי שימוש ראויים
מקרקעין – שיתוף – תשלום בעד שימוש
.
תביעת האישה לדמי שימוש בגין השימוש הייחודי שעשה הנתבע בדירה המשותפת מהזמן שהאישה עזבה את הדירה המשותפת במאי 2012, כחודשיים טרם שהגישה את תביעת גירושין כרוכה. פסק הדין שבו נקבע חיוב הגירושין ניתן במרץ 2015. הצדדים התגרשו ב-אפריל 2016.
.
ביה"ד הרבני האזורי קיבל את התביעה בחלקה מהטעמים הבאים:
הנושא של דמי שימוש במקום שאחד מבני הזוג היה המשתמש הבלעדי בדירת שני הצדדים נידון במספר פסקי דין. ביה"ד עומד על עיקרם. בין היתר בוארה עמדת הפוסקים, כי אם אחד השותפים תובע לחלק את השותפות ואין סיבה לדחות את תביעתו, הדין עמו לחלק את השימוש בנכס בחלוקת זמנים או תשלום בגין השימוש, כל עוד אי אפשר להשלים את פירוק השיתוף בנכס בחלוקה גמורה. כל עוד לא הייתה תביעה של השותף לממש חלקו, אין מתחשבנים על השימוש שכבר השתמש חברו. רק לאחר התביעה מתחילה ההתחשבנות.
בנדון, מזמן שהאישה הגישה תביעת גירושין הרי מבקשת היא לפרק את השותפות בדירה המשותפת ויש מקום לדון שיש לחייב את הבעל או בפירוק השותפות לאלתר בדרך זו או אחרת, או בחיוב בדמי שימוש. הבעל מעכב את פירוק השיתוף ואין להחיל על זה את הקביעה "דכל שלא חלקו בשלו הוא משתמש." כיון שתביעתה של האישה לגירושין ופירוק השיתוף התקבלה בסופו של הבירור על ידי בית הדין. לכן, לכאורה, ממועד הגשת התביעה יש לחייב את הבעל בדמי שימוש.
ברם, לטענת האישה היא נאלצה לעזוב את הבית מחמת התנהגות הנתבע כלפיה ובכך הוא מנע ממנה להשתמש שימוש ראוי בחלקה ולפיכך יש לחייב את הבעל בדמי שימוש ממועד עזיבתה את הבית.
מעיון בפסק הדין שחייב את הבעל בגירושין עולה שביה"ד קיבל את טענות האישה שהבעל מאוס בעיניה באמתלא מבוררת ברם קשה לקבוע מסמרות בקביעה זו שנשללה ממנה לחלוטין אפשרות השימוש כפי שעשתה מקודם לעזיבתה, עד שיהא בזה כדי לחייב את הנתבע בדמי שימוש. דיון בשאלה זו תלוי בשאלת זכויות שימוש בין בני זוג האם בזה שנאלצה לעזוב את הבית מחמתו ובגלל התנהגותו יש בכדי לקבוע שהפסיד זכותו לנכסי מלוג?
בפסק דין שניתן בבית הדין בצפת נפסק בין היתר כי מאחר וחיוב דמי השימוש מיוסד על חובת תשלום בגין ההנאה שבמגורים, ככל שהאישה זכאית להנאה זו במסגרת זכותה למזונות, או הבעל זכאי להנאה זו במסגרת זכותו לפירות נכסי מלוג, אין מקום שהלה יחויב בתשלום עקב הנאה זו. על כן התנאי הראשון לחיוב דמי שימוש הוא – שיתברר שהנתבע לתשלום אינו זכאי למגורים בדירה המשותפת מכוח הזכות הנ"ל. דהיינו אם הבעל הוא הנתבע, הבעל אינו זכאי לפירות נכסי מלוג. ואם האישה היא הנתבעת, כבר אינה זכאית למזונות מבעלה.
ממתי הפסיד זכות נכסי מלוג באומרת מאיס עלי? בהתאם לפסיקת בתי הדין, כאשר לאישה יש דין מורדת של מאיס עלי, הרי לאחר שעברו י"ב חודש מזמן העמדה בדין כפי שכתב בשו"ת חוט המשולש (חלק א סימן ב) הרי הבעל הפסיד את זכותו לאכילת פירות נכסי מלוג.
בענייננו, העמדה בדין הוא רק מעת שעמדה האישה בפני בית הדין וטענה את טענותיה בדבר היות הבעל מאוס עליה, דהיינו בדיון שהתקיים באוקטובר 2013 ולא מהדיון הראשון שהתקיים ומשכך, לאחר י"ב חודש דהיינו, סמוך לתחילת חודש אוקטובר 2014, הפסיד הבעל את זכותו לפירות נכסי מלוג של אשתו, וממועד זה חלה עליו החובה לשלם לאישה דמי שימוש עבור חלקה, וזאת אף בטרם ניתן פסק הדין שבו נקבע חיוב הגירושין. |
| חזרה למעלה |
|
| כתבי טענות |
|
|
|
|
|
|
|
