| עליון |
| 1 [נזיקין] [ראיות] |
 |
| עא 4438/15 אורי סלמה נ' משטרת ישראל (עליון; ס' ג'ובראן, י' עמית, מ' מזוז; 26/02/17) - 28 ע' |
| עו"ד: חיה זנדברג, טלי מרקוס, דן אשכנזי, יצחק חדד, יוסי סלמה |
ערעורים שעניינם בגובה הפיצוי שיש לפסוק בענייננו בעקבות התרשלות המשטרה והפרת חובה חקוקה (סעיפים 34-35 לפסד"פ) בעניין אי החזרת רכוש שנתפס "לידי המחזיק שמידיו הוא נלקח". הדיון התמקד בסוגיית שווי הנכסים שנתפסו ולא הושבו (סוגיה עובדתית) ובשאלה האם יש חשיבות לשאלה מי היו הבעלים החוקיים של הנכסים שנתפסו בטענת JUS-TERTII או "זכות אדם שלישי".
 נזיקין – פיצויים – שיעורם
נזיקין – אחריות – משטרה
ראיות – נטל ההוכחה – נזק ראייתי
.
ערעורים על פס"ד של בימ"ש מחוזי, בגדרו חויבה המערערת בע"א 4479/15 (להלן: המשטרה) לפצות את המערער בע"א 4438/15 (להלן: המערער) בסכום של 500,000 ₪, במסגרת תביעה נזיקית שהגיש המערער בעוולת הרשלנות והפרת חובה חקוקה בגין אי החזרת תפוסים שנלקחו ממנו במהלך חקירה פלילית שנוהלה נגדו (חקירה שהסתיימה ללא הגשת כ. אישום). סכום הנזק נקבע על דרך אומדנא של הרכוש שנתפס ולא הושב למערער. המשטרה אינה חולקת על הקביעה כי הייתה התרשלות מצידה, אך לשיטתה לא נגרם למערער נזק, כיוון שהרכוש שנתפס (והושב למתלונן) כלל לא היה שייך למערער ולחלופין היא מערערת על גובה הנזק. לשיטתה, יש להגביל את שווי התביעה ל-19,000 ₪, כשווי התכשיטים שהועברו על-ידה למתלונן. המערער מלין על גובה הנזק, לטענתו שווי הרכוש שנתפס ולא הושב לו נאמד במיליוני שקלים וכן כי היה מקום לפסוק לו פיצוי בגין אובדן הכנסה ופיצוי עונשי.
.
ביהמ"ש העליון (מפי השופט י' עמית, בהסכמת השופטים ס' ג'ובראן ומ' מזוז) קיבל את ערעור המערער בחלקו, מהטעמים הבאים:
נקודת המוצא לדיון היא שהמשטרה התרשלה והפרה חובה חקוקה (סעיפים 34-35 לפסד"פ). המקרה מעורר דיון בשתי סוגיות עיקריות. סוגיה אחת היא עובדתית טהורה: מה שווי הנכסים שנתפסו מידי המערער ולא הוחזרו לו (המשטרה טוענת כי מדובר ברכוש בשווי 19,000 ₪ לכל היותר, ואילו המערער מעריך את השווי בכ-3.4 מיליון ₪). הסוגיה השנייה מערבת עניינים שבמשפט ובעובדה: האם יש חשיבות לשאלה מי היו הבעלים החוקיים של הנכסים שנתפסו, ואם יש לכך חשיבות – נדרש בירור עובדתי מתאים בשאלת הבעלות.
סוגיה ראשונה: שווי הרכוש: מקובלת על ביהמ"ש הקביעה כי בנסיבות העניין אין מנוס מהערכה של שווי התפוסים על פי אומדנא. אולם, בניגוד לסדר הדברים בבימ"ש קמא, ביהמ"ש סבור כי יש להידרש קודם כל לראיות הישירות ורק כמוצא אחרון להיעזר בראיות שהוצגו בהליך הגירושין נוכח הקשיים הטמונים בכך.
המקור הטבעי שממנו ניתן ללמוד על הרכוש שנתפס הוא דוחות התפיסה והסימון. לעניין זה מקובלת על ביהמ"ש קביעת ביהמ"ש קמא כי בנסיבות המקרה רישום התפוסים ע"י המשטרה נעשה באופן רשלני וכי בנקודה משמעותית זו נגרם למערער נזק ראייתי. המשמעות של הפעלת הדוקטרינה של נזק ראייתי איננה בהכרח סיום ההליך וקבלת התביעה במלואה אלא כי נטל ההוכחה לעניין גובה הנזק יועבר אל כתפי המזיק. המשטרה יכולה להרים את הנטל, כולו או חלקו, ולהראות כי ערך הרכוש שנתפס היה נמוך יותר ממה שטוען לו המערער (3.4 מיליון ש"ח). ביהמ"ש קובע כי המשטרה אכן עמדה בדרישה זו והצליחה להרים את הנטל, אך עד גבול מסוים. ביהמ"ש מגיע למסקנה ששווי התפוסים לא עלה על 700,000 ₪ (על בסיס מכלול הראיות ועל דרך האומדנא והעמדתו על הצד הגבוה בשל הנזק הראייתי שנגרם).
סוגיה שנייה: טענת JUS-TERTII או "זכות אדם שלישי": כאמור, המשטרה טענה כי הרכוש התפוס לא היה שייך למערער, לכן לא נגרם לו נזק, ולכן הוא איננו זכאי לפיצוי. מנגד, המערער טען כי הייתה לו לכל הפחות זכות להחזיק ברכוש, ושאלת הבעלות כלל אינה רלוונטית לדיון. למעשה, שורשיה של המחלוקת המשפטית עמוקים יותר ונוגעים לגדריה המדויקים של טענת "זכות אדם שלישי" במשפט הישראלי אולם ביהמ"ש אינו מוצא להכריע בסוגיה זו במקרה דנא, מהטעם שהמשטרה רחוקה מלהוכיח את זכות הבעלות של אדם שלישי ברכוש התפוס.
יחד עם זאת ביהמ"ש מצא לציין כי המשפט הישראלי רואה חשיבות בהגנה על מעמדו של המחזיק בנכס, ועמדה זו עשויה להקשות על המזיק לטעון לזכותו של אדם שלישי. עם זאת, ייתכן שיש מקום להבחין בין מצבים עובדתיים ומשפטיים שונים. מבלי למצות את הדיון העקרוני, ייתכן שיש טעם להבחנה בין עילות תביעה שונות, וראוי להתחשב בטיב ההחזקה של התובע שאיננו הבעלים (למשל: האם ההחזקה היא כדין מכוח שמירה, שכירות, מציאת אבידה או שמא שלא כדין, מכוח גזל או גניבה? מהו משך ההחזקה?). ככלל, נטל ההוכחה הוא על הנתבע, אך ייתכן שיש היגיון גם בקביעת רף ראייתי גבוה שלפיו הטענה תוכל להישמע רק אם התובע-המחזיק הוא במובהק איננו הבעלים. שיקול נוסף עשוי להיות נוכחותו ועמדתו של "האדם השלישי" בהליך הנזיקי. ככל שהנתבע טוען לזכותו של אדם שלישי, שמצידו מביע אדישות לנזק, כך יתקשה ביהמ"ש לקבל את הטענה, אך יש להתחשב גם במצבים שבהם נמנע מ"האדם השלישי" לנקוט עמדה.
טענת המערער לפיצויים בראשי נזק נוספים נדחתה. בכל הנוגע לתביעת המערער לפיצויים בגין אבדן הכנסה, כתוצאה מכך שנלקחו ממנו כלי עבודה וחומרי גלם צוין כי להבדיל מהערכת שווי התפוסים, שם חלה על המשטרה חובת רישום, הרי שבהקשר של אבדן הכנסה – הנטל העיקרי הוא על כתפי המערער. גם אם נגרם למערער נזק מסוים, לא עלה בידו להוכיח את היקף הנזק, והסכום ודאי אינו מתקרב לסכום שננקב בכתב התביעה (2.1 מיליון ₪); כן לא נמצא לפסוק לטובתו של המערער פיצוי נוסף בגין עוגמת נפש; ומשלא הוכח זדון מצד המשטרה, ברי כי זהו אינו המקרה המתאים לפסיקת פיצוי עונשי.
לאור האמור נפסק כי המשטרה חייבת לפצות את המערער בסכום כולל של 700,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 7.5.2005 (6 חודשים לאחר התפיסה (נוכח סעיף 35 לפסד"פ). |
| חזרה למעלה |
|
| 2 [בתי-משפט] [דיון אזרחי] [חוזים] |
|
| רעא 868/17 שוהם אבן נ' רחל שוקר (עליון; א' רובינשטיין; 23/02/17) - 6 ע' |
| עו"ד: |
ככלל, לא תינתן הארכת מועד בגין איחור שנבע מתקלות שניתן היה למנען בשקידה סבירה, כמו גם איחור בשל עומס עבודה. אך התערבות ערכאת הערעור בהחלטות המבכרות את המשך בירור ההליך נעשית במשורה; חובת הניזוק היא לעשות להקטנת נזקו. הניזוק אינו חייב לצאת מגדרו בנסותו למלא את חובת הקטנת הנזק, אך עליו לעשות את שצפוי שאדם סביר יעשה להקטנת נזקו.
בתי-משפט – בית-משפט לתביעות קטנות – רשות ערעור
דיון אזרחי – הארכת מועד – שיקולי בית-המשפט
דיון אזרחי – ערעור – התערבות ערכאת ערעור
חוזים – פיצויים – הקטנת נזק
.
בר"ע על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי שבגדרו התקבלה בר"ע על פסק דינו של ביהמ"ש לתביעות קטנות. כמו כן מכוונת הבר"ע כלפי החלטת ביהמ"ש המחוזי שבגדרה ניתנה ארכה להגשת הבר"ע לביהמ"ש המחוזי. עניינה המהותי של הבקשה – הקטנת נזק בגין הפרת חוזה לשכירות דירה.
.
ביהמ"ש העליון דחה את הבקשה בקבעו:
רשות ערעור בגלגול שלישי נשקלת אך במקרים המעוררים שאלה משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הישיר של הצדדים למחלוקת, והמקרה הנדון במובהק אינו בא בגדרי אלה, שכן עיקרו בהסכמה שאליה באו הצדדים הקונקרטיים בקשר העסקי ביניהם. בפרט כך מקל וחומר, כשהמדובר בהליך של תביעות קטנות, שגם הערעור בביהמ"ש המחוזי לגביו הוא ברשות וניתן במשורה. עוד יוסף, אין די בכך שערכאת הערעור הגיעה לתוצאה הפוכה מזו של הערכאה הדיונית כדי להקים עילה למתן רשות ערעור, וכך גם אם אילו הייתה דעת ביהמ"ש כאן שונה מזו של ביהמ"ש המחוזי בקביעותיו.
אשר להארכת המועד. דומה כי האיחור בהגשת הבר"ע אמנם היה יכול להימנע, וככלל לא תינתן הארכת מועד בגין איחור שנבע מתקלות שניתן היה למנען בשקידה סבירה, כמו גם איחור בשל עומס עבודה; אולם אין מקום להתערב בזאת. התערבות ערכאת הערעור בהחלטות המבכרות את המשך בירור ההליך נעשית כנודע במשורה – ולא בנקל תכפה ערכאת ערעור על מתן פסק דין וסיום הליכים בעניין שהיא סבורה שטרם התברר דיו. ניתן לפצות בכגון דא בהוצאות, וכך נעשה כאן.
לעיצומם של דברים. חובת הניזוק היא לעשות להקטנת נזקו. הניזוק אינו חייב לצאת מגדרו בנסותו למלא את חובת הקטנת הנזק, אך עליו לעשות את שצפוי שאדם סביר יעשה להקטנת נזקו. בנדון דידן קבע ביהמ"ש המחוזי שניתן היה לעשות פעולות נוספות לשם השכרת הדירה ומציאת שוכרים חלופיים. הדברים מתקבלים על פניהם על הדעת, והכרעת ביהמ"ש סבירה ע"פ מה שהסיק מן החומר שלפניו. ממילא אין הדבר מצדיק התערבות, ע"פ כללי ההתערבות הנוהגים בכגון דא. מכל מקום, על פניה נראה כי התוצאה שאליה הגיע ביהמ"ש המחוזי מאזנת אל נכון בין האינטרסים השונים. |
| חזרה למעלה |
|
| 3 [משפט מינהלי] [דיון פלילי] [בתי-משפט] |
|
| בגץ 376/17 פלונית נ' הפרקליט הצבאי הראשי (עליון; ס' ג'ובראן, י' דנציגר, א' שהם; 23/02/17) - 8 ע' |
| עו"ד: יונתן נד"ב, אייל נון |
דרך המלך להעלאת טענות כנגד פגמים שנפלו בכתב אישום היא במסגרת ההליך הפלילי גופו.
משפט מינהלי – בגץ – סעד חלופי
דיון פלילי – כתב-אישום – פגמים
בתי-משפט – פומביות הדיון – הגבלתה
.
עתירה למתן צו על תנאי שיחייב את המשיב לנמק: א. מדוע לא יקבל החלטה מנומקת בבקשת העותרת לביטול כתב האישום שהוגש נגדה בביה"ד; ב. מדוע לא יבוטל כתב האישום כנגד העותרת בשל מצבה הרפואי והיותה אזרחית מזה שנתיים; ג. מדוע לא יבוטל כתב האישום מחמת הגנה מן הצדק.
.
ביהמ"ש העליון בשבתו כבג"ץ דחה את העתירה על הסף בקבעו:
הסעד הראשון התייתר מכיוון שכשבוע לאחר הגשת העתירה העביר הפצ"ר לב"כ העותרת את החלטתו בעניין אי ביטול כתב האישום נגדה. אשר לסעדים השני והשלישי, אשר עוסקים בביטול כתב האישום מטעמים שונים (בין משום שהוא נעדר בסיס עובדתי ומשפטי לטענת העותרת ובין בשל טענה להגנה מן הצדק), דינם להידחות בשל קיומו של סעד חלופי.
כפי שכבר נפסק, דרך המלך להעלאת טענות כנגד פגמים שנפלו בכתב אישום היא במסגרת ההליך הפלילי גופו. במקרה הנדון, הגרסאות העובדתיות של הצדדים סותרות זו את זו בנקודות רבות, ואין בידיו של בג"ץ לבחון את נכונותה של איזו מהגרסאות. תפקיד זה מסור, מטבע הדברים, לערכאה המבררת את ההליך הפלילי. לא למותר לציין, כי באם תידחינה טענותיה של העותרת, תהיה פתוחה בפניה הדרך להשיג על כך בפני ערכאת הערעור.
אשר לבקשתה של העותרת כי יינתן צו האוסר על פרסום שמה ופרטיה המזהים. כידוע, הכלל הוא פומביות הדיון, לרבות פרסום שמותיהם של בעלי הדין, ואילו החריג הוא דיון בדלתיים סגורות או אי פרסום פרט כלשהו הנוגע לתיק שמתנהל בביהמ"ש. במקרה דנן, מכיוון שהעתירה ופסק הדין כוללים, בין היתר, מידע אישי-רפואי של העותרת, הרי שמכוח סעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט יש להותיר את התיק כ"איסור פרסום", ובד בבד פסק הדין בלבד יפורסם ללא ציון שמה של העותרת. |
| חזרה למעלה |
|
| 4 [משפט חוקתי] [משפט מינהלי] |
|
| בגץ 799/17 אחמד קונבר נ' מפקד פיקוד העורף (עליון; י' דנציגר, נ' סולברג, ע' ברון; 23/02/17) - 15 ע' |
| עו"ד: אבינעם סגל אלעד, מיכל פומרנץ |
בג"ץ דחה את העתירה בעניין צו החרמה והריסה אשר הוצא מכוח תקנה 119 לתקנות ההגנה (שעת חירום), תוך התייחסות השופטים לסוגיות של מודעות בני המשפחה בדבר כוונת המחבל להוציא אל הפועל פיגוע, גילאי ילדיו של המחבל המתגוררים במבנה מושא הצו ומידתיות השימוש באמצעי של הריסת בתים.
משפט חוקתי – שעת חירום – החרמת מבנים והריסתם
משפט מינהלי – שעת חירום – אטימת מבנים והריסתם
.
העתירה עניינה בצו החרמה והריסה שהוצא ביחס ליחידת המגורים בה מתגוררים העותרים 7-3, מכוח תקנה 119 לתקנות ההגנה (שעת חירום), 1945. העותרים 1-2 הם הוריו של המחבל אשר ביצע פיגוע דריסה קטלני, העותרים 3-7 הם רעייתו וילדיו.
.
ביהמ"ש העליון בשבתו כבג"ץ דחה את העתירה בקבעו:
השופט דנציגר –
הסוגיות שעניינן סמכות המשיב להוציא צווי החרמה והריסה, חוקתיות הסנקציה ויעילותה קיבלו מענה בפסיקותיו האחרונות של בימ"ש זה, ולא נמצא כי יש מקום לדון בהן פעם נוספת, כל זמן שהן אינן זוכות לבחינה מחודשת ולהכרעה בהרכב מורחב. נקודת המוצא לדיון בענייננו היא שהשימוש שנעשה ע"י המשיב בתקנה 119 נעשה בסמכות, והביקורת השיפוטית עליו מתמקדת במישור שיקול הדעת.
ודוק, נוכח הפגיעה הקשה הגלומה בהפעלת הסמכות שבנדון, תדיר גם כלפי חפים מפשע, מוטלת על המשיב חובה לשוב ולבחון כל העת את השימוש בתקנה 119 ואת האפקטיביות והיעילות הגלומה בכך. כפי שנפסק, השימוש בכלי שהשלכותיו על קניינו של אדם גדולות, מצדיק עיון מתמיד בשאלה אם אכן הוא נושא פירות. נראה כי המשיב מבין את חובתו החוקית, והוא ממלא אחר הנחיית בימ"ש זה לעיין עיון מתמיד בשאלת אפקטיביות הסנקציה מכוח תקנה 119, ולבחון כל העת את עצמו ואת החלטותיו.
נתונים אודות מודעות או אי-מודעות של המתגוררים במבנה בדבר כוונת המחבל להוציא אל הפועל פיגוע, צריכים להילקח בחשבון ע"י המשיב לצורך קבלת החלטה מכוח תקנה 119. גם נתונים אודות אופי וסוג הידיעה צריכים להילקח בחשבון. ודוק, הנתון בדבר מודעות המתגוררים במבנה עשוי להשפיע על היקף הצו שיינתן. עם זאת, הלכה היא כי שיקול זה איננו עומד לבדו, והעדר ראיה בדבר מעורבותם של בני הבית בפעילות החבלנית או מודעותם לכך אינה מונעת את הפעלת הסמכות.
במקרה הנדון, אף אם נצא מנקודת הנחה כי לא קיימות ראיות ישירות למודעות העותרים לכוונתו של המחבל להוציא לפועל את הפיגוע, לא נמצא כי יש בכך כדי להטות את הכף לטובת קבלת העתירה. החלטת המשיב להורות על הריסת יחידת המגורים משקללת מספר רב של נתונים – העובדה שמדובר בפיגוע מתוכנן, אכזרי וחריג בחומרתו, אשר תוצאותיו קשות; מעורבותו הישירה של המחבל בפיגוע; והעובדה שהמחבל עצמו התגורר ביחידת המגורים הספציפית המיועדת להריסה. לא ניתן לומר שתוצאת השקלול היא בלתי חוקית, או מגלה פגם משפטי המחייב התערבות שיפוטית.
בנסיבות בהן מושא צו ההריסה משמש כבית מגורים לילדים צעירים מאוד, שאינם מעורבים במעשה, מתחייבת הפעלה זהירה, מידתית ומדודה ביותר של הסנקציה לפי תקנה 119. אכן, אף שנקבע בעבר כי אין בעובדה שבבינוי מושא צו ההריסה מתגוררים קטינים, כשלעצמה, כדי לקבוע כי המשיב חרג ממתחם שיקול הדעת המסור לו – מובן כי הריסה שמשמעה פינוי קטינים טומנת בחובה קושי מיוחד, ולכן אישורה תחת שבט הביקורת השיפוטית, מוטב שיהא מעוגן בנימוקים חזקים אף מעבר לרגיל.
במקרה הנדון, לא נמצאה עילה להתערבות שיפוטית בהחלטת המשיב, גם לאחר שקלול גילאי העותרים 7-4. ראשית, מדובר במקרה חמור ביותר. שנית, יש משקל רב לכך שהאטימה צפויה להתבצע ביחס ליחידת המגורים שבה התגוררו המחבל ובני משפחתו בלבד. הצו לא הופנה כלפי יחידת ההורים הקיימת באותו המבנה. בנסיבות אלה, סביר להניח כי לאחר מימוש צו ההריסה יעברו העותרים לגור
ביחידת ההורים, כך שלמעשה אישור צו ההריסה שבנדון אין משמעו הותרת העותרים 7-4 ללא קורת גג. למען הסר ספק, אין באמור כדי לקבוע כי שיקול זה הוא בבחינת תנאי שחובה שיתקיים לשם אישור כל הריסה מכוח תקנה 119, ואולם בנסיבות המקרה דנן דומה כי יש לו משקל משמעותי.
אף לא נמצא מקום להתערב בצו על יסוד הטענות ההנדסיות שהעלו העותרים או על יסוד טענות העותרים בעניין התשתית העובדתית.
השופט סולברג –
שותף למסקנה כי דין העתירה להידחות. מבקש להעיר כי הריסת ביתה של משפחה הוא אכן עניין קשה ומעיק, במיוחד כאשר בבני המשפחה נכללים ילדים קטנים. אולם המשמעות איננה שהדבר מקנה חסינות מפני הפעלת הסמכות, כאשר נדרשת הרתעה מפני הישנות מעשים דומים. כאשר סבור המשיב כי הרתעה זו נדרשת, אכן עלולה גם סביבתו של המחבל לשלם מחיר, וגם ילדיו הקטנים בכלל זה. כמו כן, משעה שבהרתעה עסקינן, עלינו להישמר היטב מלייחס משקל רב מדי לשאלת המוּדעוּת של בני המשפחה. ולבסוף, אין עסקינן בענישה. מבלעדי אפקטיביות הרתעתית, נשמטת ההצדקה לשימוש בפרקטיקה זו, ללא קשר לחומרת המעשה, למוּדעוּת בני המשפחה, או לגילם. אלא שהמשיב עמד בנטל לבסס את עמדתו המקצועית לפיה אטימה או הריסת ביתו של מחבל בכוחה להציל חיי אדם.
השופטת ברון –
המשיב הבהיר כי ההערכה החד-משמעית של הגורמים הביטחוניים היא שהתועלת ההרתעתית הגלומה בהריסת בתים עולה עשרות מונים על הנזק שעלול לצמוח מהשימוש באמצעי זה. אולם עיון בחוו"ד שעליה נסמכת לכאורה הערכה זו, מלמד כי לא ניתן למצוא בה בסיס אמפירי או תשובה מדעית לשאלה הנכבדה של יעילות ההרתעה הגלומה בהריסת בתים. השופטת אינה סבורה כי התמונה ההרתעתית העולה מחוות הדעת היא כה ברורה, וודאי לא החלטית; ובכל מקרה היא מעוררת שאלות נוקבות. הספקות המרחפים מעל הכוח ההרתעתי של הריסת בתים גוזרים לא רק חובת בדיקה עצמית מתמדת מצד גורמי הביטחון – אלא מהווים אף שיקול נכבד בבוא ביהמ"ש לבחון את מידתיות השימוש שעושה המשיב באמצעי זה. שאלת המידתיות צריכה לעמוד לביקורת שיפוטית בכל עתירה מחדש.
כאשר מדובר בקורת הגג המשמשת למגורים של בני משפחה חפים מפשע, שאינם מודעים, לא כל שכן מעורבים במעשה הטרור, הריסת הבית מהווה פגיעה בלתי מידתית בזכויות אדם חוקתיות מן המעלה הראשונה. הדברים מקבלים משנה תוקף כאשר בבית המיועד להריסה מתגוררים קטינים. אלא שבמקרה דנן, החומר החסוי מלמד לכאורה על ידיעה קונקרטית מצד בני משפחת המפגע על אודות תכניתו להוציא לפועל את הפיגוע, ובזמן אמת. בנסיבות אלה, גם בהינתן סימני השאלה הקיימים בנוגע ליעילות ההרתעה הגלומה בהריסת בתים, נראה שהריסת יחידת המגורים היא מידתית. |
| חזרה למעלה |
|
| 5 [דיון אזרחי] [תעופה] |
|
| רעא 8491/16 Alia Royal Jordanian Airlines נ' ממן רויטל (עליון; א' חיות; 23/02/17) - 8 ע' |
| עו"ד: אדי בליטשטיין, משה לשם, אירה ליבשין |
המקרה דנן אכן מעורר סוגיות נכבדות באשר ליחסים שבין חוק שירותי תעופה, חוק התובלה האווירית וחוק הטיס אשר טרם הוכרעו בפסיקה. ברם, סוגיות אלו אינן מצדיקות מתן רשות ערעור על החלטתו של ביהמ"ש קמא להתיר למשיבים לנהל נגד המבקשת תובענה ייצוגית. ראוי שסוגיות אלו יתלבנו במסגרת הדיון בתובענה הייצוגית.
דיון אזרחי – תובענה ייצוגית – רשות לערער
תעופה – ביטול חוזה – השבה
תעופה – שירותי תעופה – פיצויים
.
בקשות רשות ערעור על החלטות בימ"ש מחוזי בגדרן התקבלה בחלקה בקשה לאישור תובענה ייצוגית שהגישו המשיבים נגד המבקשת – חברת התעופה הלאומית של ירדן. בהחלטה הראשונה, ביהמ"ש התיר למשיבים לנהל נגד המבקשת תובענה ייצוגית בשם כלל הנוסעים שרכשו כרטיס טיסה מהמבקשת ושטיסתם בקטע שבין ירדן וישראל בוטלה ע"י המבקשת במהלך מבצע צוק איתן ולא ניתן להם כרטיס טיסה חלופי ולא קבלו החזר תמורת הכרטיס כמתחייב על פי הוראות חוק שירותי תעופה. בהחלטה השנייה, נקבע כי הגדרת הקבוצה שנקבעה בהחלטה המאשרת כוללת בתוכה גם נוסעים שהיו בדרכם מישראל לירדן.
.
ביהמ"ש העליון (השופטת א' חיות) דחה את הבקשה מהטעמים הבאים:
על פני הדברים נראה שאכן המקרה דנן מעורר סוגיות נכבדות באשר ליחסים שבין חוק שירותי תעופה, חוק התובלה האווירית וחוק הטיס אשר טרם הוכרעו בפסיקה. ברם, סוגיות אלו אינן מצדיקות מתן רשות ערעור על החלטתו של ביהמ"ש קמא להתיר למשיבים לנהל נגד המבקשת תובענה ייצוגית. הטעם לכך הוא שסעיף 6(א)(2) לחוק שירותי תעופה מקנה ללקוח שטיסתו בוטלה זכות לקבל מחברת התעופה החזר של הסכום ששילם בעד כרטיס הטיסה או חלק ממנו. כפי שציין ביהמ"ש קמא, מדברי ההסבר לחוק שירותי תעופה עולה בבירור כי המחוקק היה מודע להוראות חוק התובלה האווירית ולהוראותיה של אמנת מונטריאול בעת שחוקק את חוק שירותי תובלה וביקש להוסיף עליהן. בנוסף על כך, בסעיף 6(ה)(1) לחוק שירותי תעופה התייחס המחוקק מפורשות למצב שבו "הטיסה בוטלה בשל נסיבות מיוחדות שלא היו בשליטתו" של המוביל האווירי ולא מצא לנכון לסייג את זכות ההשבה הקבועה בסעיף 6(א)(2) במצבים אלו. די בכך כדי לבסס אפשרות סבירה שהתובענה הייצוגית תוכרע לטובת הקבוצה המיוצגת וזאת גם בשים לב לשאלות המתעוררות בנוגע ליחסי הגומלין בין דברי החקיקה השונים הנוגעים לענייננו. שאלות אלו, מן הראוי שיתלבנו במסגרת הדיון בתובענה הייצוגית שאושרה וחזקה על ביהמ"ש קמא כי יידרש אליהן במסגרת פסק הדין הסופי שיינתן בתובענה.
הטענות הנוספות שמעלה המבקשת בנוגע להגדרת הקבוצה שקבע ביהמ"ש קמא אינן מגלות עילה למתן רשות ערעור ועל כן ביהמ"ש אינו מוצא להידרש אליהן. |
| חזרה למעלה |
|
| 6 [מקרקעין] |
|
| עא 7137/15 מוחמד עלי עבד לאפי נ' מדינת ישראל (עליון; י' דנציגר, ע' פוגלמן, א' רובינשטיין; 23/02/17) - 9 ע' |
| עו"ד: שמרית גולן, אילן יחזקאלי |
בדין אבחן ביהמ"ש המחוזי בין המקרה הנדון ובין עניין הייטנר, באשר אותו פער בין הפוטנציאל הבלתי ממומש לבין מצב הקרקע בפועל, אשר היה קיים בעניין הייטנר, לא קיים במקרה הנדון. כאשר השימוש הפוטנציאלי במקרקעין אכן ממומש, כמו במקרה דנא, לא אמור להיות שוני באופן החישוב בין "דמי החכירה הרעיוניים" לבין "דמי החכירה הקונקרטיים".
מקרקעין – הפקעה – פיצויים
מקרקעין – פיצויים – הפקעה
.
ערעור על פסק דינו המשלים של ביהמ"ש המחוזי בעניין פיצויים בגין הפקעת מקרקעין. השאלה היא האם יש לחשב את הפיצוי לו זכאי המערער (לפי המסלול הקבוע בסעיף 13 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור)) בהתאם לדרך החישוב שהתוותה בהלכת הייטנר, או שמא בצדק אבחן ביהמ"ש המחוזי את שני המקרים וקבע כי כללי החישוב שנקבעו בהלכת הייטנר אינם מתאימים לנסיבות העניין דנא.
.
ביהמ"ש העליון דחה את הערעור בקבעו:
לא מעט פסיקה עסקה בפיצוי לפי סעיף 13 לפקודת הקרקעות, אולם בעניין הייטנר התעוררה שאלה ייחודית אשר נגעה לאופן חישוב דמי החכירה שישולמו לבעל המקרקעין המופקעים במצב שבו קיים פער בין שוויו הפוטנציאלי של הנכס לבין השימוש המיידי שניתן לעשות בו. בימ"ש זה קבע כי דמי החכירה האבודים ייגזרו כאחוז משווי המקרקעין המשתנה משנה לשנה, ע"פ ייעוד המקרקעין וע"פ השימוש שהיה ניתן לעשות בהם בהתאם לתוכניות התקפות עובר להפקעתם (דמי שכירות "רעיוניים").
במקרה הנדון, הקרקע יועדה לחציבה ואף בפועל שימשה כמחצבה. כלומר, אותו פער בין הפוטנציאל הבלתי ממומש לבין מצב הקרקע בפועל, אשר היה קיים בעניין הייטנר, לא קיים בענייננו. מכאן, שאבחנת ביהמ"ש המחוזי בין עניין הייטנר לבין עניינו, במקומה היא. כאשר השימוש הפוטנציאלי במקרקעין אכן ממומש, לא אמור להיות שוני באופן החישוב בין "דמי החכירה הרעיוניים" לבין "דמי החכירה הקונקרטיים". שניהם, בסופו של יום, אמורים לשקף את הפירות שניתן להפיק – בכוח או בפועל – מהמקרקעין.
אשר לאופן חישוב דמי החכירה (הרעיוניים) המגיעים מקרקע בעלת ייעוד ייחודי של מחצבה. החלטת ביהמ"ש המחוזי לאמץ את חוות דעתו של השמאי מטעם המשיבה נבעה, בין היתר, בשל התרשמותו השלילית מחוות דעתו של השמאי מטעם המערער, שנועדה "לנפח" את הפיצוי שישולם למערער. לא נמצאה הצדקה להתערב בהתרשמות ביהמ"ש מחוות הדעת שהוצגו לו ובקביעותיו באשר למהימנותן. |
| חזרה למעלה |
|
| 7 [משפחה] [בתי-משפט] |
|
| בעמ 9884/16 פלונית נ' פלוני (עליון; ה א' רובינשטיין; 22/02/17) - 9 ע' |
| עו"ד: אורלי לוי ברון, יפעת שרון הדס |
נסיבות המקרה הנדון אינן מתאימות להרחבת גבולותיה של דוקטרינת השיתוף בנכס ספציפי. זאת באשר התנהלות בני הזוג מלמדת דווקא על כוונה לשמור על הפרדה.
משפחה – יחסי ממון בין בני-זוג – שיתוף בנכסים
בתי-משפט – רשות ערעור – מתי תינתן
.
בר"ע על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי, במסגרתו התקבל בחלקו ערעור המשיב על פסק דינו של ביהמ"ש לענייני משפחה. עניינה של הבקשה - הוכחת שיתוף ספציפי בנכס חיצוני שאינו דירת מגורים.
.
ביהמ"ש העליון דחה את הבקשה בקבעו:
רשות ערעור בגלגול שלישי ניתנת במקרים המעוררים שאלה עקרונית, משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים לסכסוך, או מקום בו דחית הבקשה תגרום לעיוות דין. אף שחלק מן הטענות שהעלתה הבקשה היו שובות לב, אין הנידון דידן בא בגדרם של אלה.
בני הזוג נישאו לאחר שנת 1973, ומשכך חל בעניינם חוק יחסי ממון בין בני זוג. עם זאת, נקבע בפסיקה כי תחולתו של הסדר איזון משאבים ע"פ החוק, וחרף הוראות סעיף 5(א)(1) לחוק המחריגה נכסים שהיו לבני הזוג ערב הנישואין או שקיבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין, אינה מונעת מניה וביה יצירת שיתוף בנכס ספציפי שהוא חיצוני להסדר מכוח הדין הכללי. שאלת היקפו של השיתוף הספציפי מעסיקה את בית משפט זה למעלה משלושה עשורים, ובכל זאת נראה כי אין אנו קרובים למציאת "נוסחת קסם" אשר תביא לפתרונה, נוכח ריבוי ההיקרויות בעולם הזוגיות.
על פניה, בקשה זו יכלה לעורר שאלה משפטית החורגת מיישום עובדות המקרה להלכות הקיימות. זאת כיוון שפסקי הדין שבהם פותחה דוקטרינת השיתוף הספציפי התמקדו, רובם ככולם, בנכס חיצוני מסוג מסוים – קרי, דירת מגורים. המחלוקת בין הצדדים יכלה לעלות שאלה בדבר הרף ההוכחתי שיש להציב מקום בו עסקינן בנכס חיצוני מסוג אחר, שאינו דירת מגורים. ברם, נמצא כי אין נסיבות הנידון דידן מתאימות להרחבת גבולותיה של דוקטרינת השיתוף בנכס ספציפי, המהוה "פיתוח דפיתוח" שיפוטי מעיקרא. זאת באשר התנהלות בני הזוג מלמדת דווקא על כוונה לשמור על הפרדה. כלומר, אף אם נצא מן ההנחה לפיה אין הכרח להבחין בין הנכסים החיצוניים נשוא ענייננו – שאינם "משפחתיים" באופן מובהק – לבין נכס מסוג של דירת מגורים, קשה להסיק שנתקיימה לגביהם כוונת שיתוף.
נטען, כי בהסתירו את המידע בדבר הדין החל על בני זוג שאינם חתומים על הסכם ממון, הפר המשיב את חובת תום הלב המוטלת עליו כלפי המבקשת. אכן, תום הלב החולש על המשפט הפרטי בכללותו, מתחייב אף ביחסים שבין בני זוג. ואכן, ראוי היה כי המשיב ינהג ביתר גילוי עם המבקשת. ברם, קשה לראות בעצם הסכמתו לוותר על הסכם הממון משום הפרה של חובת תום הלב כשלעצמה, ולהלכה יכלה גם המבקשת, שהנושא היה חשוב לה, להתעניין בנפקות של מצג שאין בו הסכם. יוטעם, מבלי לטעת מסמרות, כי במקרה דנא, בו לא ערכו הצדדים הסכם ממון, תהא החלת הסדר חלופי לאיזון המשאבים הסותר מעיקרו את ההוראה הקבועה בסעיף 3(א) לחוק, בגדר סעד מרחיק לכת. |
| חזרה למעלה |
|
| עבודה אזורי |
| 8 [עבודה] |
|
| סעש (נצ') 34287-12-14 שלמה ברוך נ' א.ב. מתכננים בע"מ (עבודה; אורית יעקבס, נ.צ.: פ' ל' כהן לוגסי, י' בר- אל; 12/02/17) - 25 ע' |
| עו"ד: גולדנברג אילן, מיטל אמנט שטרמר |
ביה"ד קיבל את תביעת התובע להכרה בקיומם של יחסי עובד ומעסיק בינו לבין הנתבעת, על יסוד המבחן המשולב ומבחני העזר שנקבעו בפסיקה; ביה"ד קיבל את תביעת התובע לתשלום זכויותיו הסוציאליות הנובעות מהכרה זו, וחייב את הנתבעת לשלם לתובע פיצויי פיטורים, פדיון ימי חופשה, דמי הבראה, פיצוי בגין אי הפרשה לקרן פנסיה ותשלום בגין עבודה בשעות נוספות, לאחר דחיית טענות הנתבעת לקיזוז ולהשבה.
עבודה – יחסי עובד-מעביד – קיומם
עבודה – יחסי עובד-מעביד – מבחנים לקביעתם
עבודה – שכר עבודה – השכר הקובע לצורך הפרשות סוציאליות וגמלת פנסיה
עבודה – שכר עבודה – קיזוז והשבה
עבודה – עובדים – זכויותיהם
.
התובע, אדריכל במקצועו, העניק לנתבעת שירותי אדריכלות, כאשר יחסי הצדדים הוגדרו כיחסי קבלן-מזמין. התובע מילא תפקידו משך כשנתיים ו-9 חודשים, עד למועד בו הודיעה לו הנתבעת על סיום ההתקשרות. עיקר הדיון נסב אודות השאלה האם התקיימו בין הצדדים יחסי עובד-מעסיק; ככל
שהתשובה לשאלה זו תיענה בחיוב, תידון השאלה מהן הזכויות והתשלומים להם זכאי, התובע, מכוח מעמדו כעובד ומה השכר הקובע של התובע או "השכר החלופי" אותו היה מקבל לו היה מוגדר כעובד.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופטת א' יעקבס ונציגי הציבור פ' ל' כהן לוגסי, י' בר-אל) קיבל את התביעה ברובה ופסק כי:
לצורך בחינת קיומם או העדרם של יחסי עובד ומעסיק בין הצדדים, יש לבחון את נסיבות המקרה בהתאם למבחנים שנקבעו בפסיקה, ולא לפי הכינוי או הכותרת שהכתירו הצדדים את מערכת היחסים ביניהם, שכן סטטוס של עובד לא ניתן ליצור או לבטל בהסכם על ידי כך שהצדדים יגדירו את מעמדו של פלוני כעובד או כקבלן עצמאי. בהכרעה בשאלת מעמדו של אדם אין להגיע למסקנה, אלא לפי מכלול הסממנים והעובדות, הנותנים במצטבר תמונה כוללת ושלמה. בפסיקה נקבעו סימני היכר רבים ומבחני עזר נוספים לזיהוי יחסי עובד ומעסיק, כאשר המבחן העיקרי הנו המבחן המעורב שהדומיננטי שבו הוא מבחן ההשתלבות על שני פניו, החיובי והשלילי. אף אחד מהמבחנים אינו מכריע כשלעצמו, אלא יש לראות את התמונה בכללותה.
בתובע התקיים הפן החיובי של מבחן ההשתלבות. התובע היווה חלק מהמערך הארגוני הרגיל של המפעל ולא היה בבחינת 'גורם חיצוני'. באשר לפן השלילי, התובע לא השקיע באמצעי ייצור ולא נטל על עצמו כל סיכון כלכלי. התובע היה זכאי לשכר בהתאם לשעות העבודה שהשקיע, ולא הייתה מבחינתו סכנת הפסד. התובע עבד במשרדי הנתבעת והיא זו שסיפקה לו ציוד. התובע העניק שירותי אדריכלות לאחרים, אלא שאין מניעה לכך שאותו אדם יהיה בעת ובעונה אחת עצמאי בעסק שלו, ועובד שכיר בעסק של מעבידו. לאור האמור, התובע בהתקשרותו עם הנתבעת לא פעל כעסק "עצמאי". יתר המבחנים מחזקים מסקנה זו. כך, התובע ביצע את עבודתו באופן אישי, היה כפוף לגורמים בנתבעת ולפיקוחם ונדרש לדווח על נוכחותו ועל פעולותיו, התובע השתמש בציוד שסופק לו על ידי הנתבעת ולא הביא איתו ציוד. בנוסף, הנתבעת שלחה את התובע לקורס נגישות על חשבונה; שכרו של התובע שולם כנגד חשבונית מס והתובע ניהל תיק כעצמאי ברשויות המס וכן במוסד לביטוח לאומי. אלא שאין מדובר במבחן מכריע; ההתקשרות כעצמאי הייתה בהתאם למסגרת העסקה שהוצעה לתובע. ההצעה בדבר מעברו של התובע לעבוד כשכיר הייתה בשלהי העסקתו. העובדה שהתובע "בחר" בצורת העסקה זו והוא היה ער למעמדו, אין בה כדי לפגוע בעצם זכאותו לזכויותיו כעובד. לאור מכלול נסיבות המקרה במצטבר, מעמדו של התובע היה של "עובד", והתקיימו בינו לבין הנתבעת יחסי עובד-מעסיק.
אשר לשאלה מה היה השכר הקובע שלו או "השכר החלופי" אותו היה מקבל לו היה מוגדר כעובד, הרי שלצורך הכרעה יש לקבוע מהו ה"שכר החילופי" לפי הראיות, כאשר הנטל להוכחת השכר החילופי מוטל על הנתבעת, וככל שנטל זה לא יורם ייקבע כי השכר שקיבל התובע בפועל יהווה הבסיס לחישוב זכויותיו, ולאחר מכן יש לבדוק את קיומו או היעדרו של "חוסר תום לב קיצוני" אצל התובע. במקרה זה הנתבעת לא הוכיחה שהשכר אותו קיבל התובע היה גבוה משכרו של עובד מקביל ולא הוכח קיומו של "שכר חלופי" נמוך יותר מאשר התמורה הקבלנית ששולמה לתובע, וכפועל יוצא, הנתבעת לא הוכיחה טענתה שהתמורה ששולמה כוללת תנאים סוציאליים וזכויות נלוות. לפיכך, התמורה הקבלנית (בניכוי מע"מ) היא שתשמש בסיס לחישוב זכויות התובע כעובד.
אשר לזכויות המגיעות לתובע, יחסי העבודה הסתיימו ביוזמת הנתבעת שהודיעה לתובע שהעסקתו מסתיימת בגלל ירידה בהיקף הפרויקטים ובהזמנות, משכך זכאי התובע לפיצויי פיטורים; התובע לא הוכיח תביעתו לתשלום דמי הודעה מוקדמת ודמי נסיעות; התובע זכאי לפדיון ימי חופשה, לדמי הבראה, לפיצוי בגין אי הפרשה לקרן פנסיה ולתשלום בגין עבודה בשעות נוספות. התובע אינו זכאי לדמי חגים, מאחר שלא הוכיח עבודה בפועל ביום שלפני החג וביום שלאחריו; הנתבעת אינה זכאית לקיזוז הסכומים ששולמו, לטענתה, ביתר לתובע, נוכח השכר הקובע שנקבע ואינה זכאית להשבת עלות קורס הנגישות, שכן לפי ההסכם שנחתם בין הצדדים רשאית הייתה הנתבעת לקזז את עלויות הקורס במידה והתובע מפסיק את עבודתו, אלא שהנתבעת היא זו שהפסיקה את עבודת התובע. |
| חזרה למעלה |
|
| 9 [ראיות] [עבודה] |
|
| סעש (נצ') 2597-01-15 פלונית נ' אלמוני (עבודה; ד"ר רויטל טרנר; 07/12/15) - 7 ע' |
| עו"ד: שיר אל נקדימון, תומר דור |
התובעת הגישה נגד הנתבע תביעה לפי החוק למניעת הטרדה מינית. המקרה דנן נופל לגדר המקרים יוצאי הדופן, כאמור בהלכת גריבובסקי, בהם יש לאפשר את דחיית מועד הגשת הראיות על ידי התובעת, כך שהיא תגיש ראיות המצויות בידה, רק לאחר שהנתבע יגיש את תצהיר העדות הראשית מטעמו.
ראיות – סדר הבאת ראיות – סטייה ממנו
עבודה – סדרי דין – גילוי מסמכים
.
התובעת הגישה נגד הנתבע תביעה לפי החוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח-1998. הנתבע הכחיש בכתב ההגנה את הטענות המייחסות לו הטרדה מינית וטען כי התובעת היא זו שחיזרה אחריו ונהגה כלפיו באופן מיני, בניגוד לרצונו. עסקינן בבקשת התובעת לעניין סדר הבאת הראיות, כך שתמליל שיחה בינה לבין התובע והעתק מסרונים, יימסרו לידי הנתבע רק לאחר הגשת תצהיר העדות מטעמו.
.
בית הדין האזורי לעבודה (הרשמת ד"ר ר' טרנר) קיבל את הבקשה ופסק כי:
הדיון המשפטי צריך להתנהל ב"קלפים פתוחים" ולכן נקודת המוצא היא גילוי הדדי מירבי ורחב של ראיות הצדדים כאמצעי להגברת היעילות וההגינות הדיונית וככלי לשיפור יכולת בימ"ש לחשוף את האמת. בעל דין רשאי לקבל מידע על מסמכי היריב, בין שהם 'מועילים' ובין שהם 'מזיקים'. עקרון הגילוי המירבי כולל אף את מועד הגילוי שכן גילוי נדחה מהווה אי גילוי במובן מסוים. עם זאת, זכות הגילוי והעיון ומועדה אינה מוחלטת ובימ"ש יאזן בינה לבין אינטרסים אחרים ויחרוג ממנה במקרים מתאימים, בהם הוא סבור שעיון במסמכים בשלב מוקדם עלול לפגוע דווקא באינטרס גילוי האמת ולהביא לשיבוש ראיות, כאמור בהלכת סוויסה.
טענת המשיב כי הלכת סוויסה מוגבלת למקרה בו הנתבע מבקש לדחות את הגשת הראיות שבידו, ולא למקרה בו התובע הוא שמבקש להגיש את הראיות רק לאחר תצהירי הנתבע, נדחתה. אכן, בהלכת סוויסה נדון מקרה בו הנתבע הוא זה שביקש לדחות את העיון בראייה. אלא שבעניין גריבובסקי ביקש תובע לדחות הגשת ראיותיו עד לאחר שהנתבע יגיש את תצהירו ונקבע כי בקשת תובע לדחות עיון בראייה עשויה להתקבל במקרים חריגים ומטעמים מיוחדים. עוד נקבע כי אין די בנימוק של ערעור מהימנות הנתבע, כדי להצדיק סטייה מסדר הבאת הראיות הרגיל, וכי אחד מהשיקולים שעל בימ"ש לשקול במסגרת הבחינה האם יש מקום לדחות את מועד העיון הוא מידת פירוט גרסתו של הצד שאין בידו את הראייה שעיונה מתבקש. ככל שגרסתו היא כללית, לקונית בלא פירוט עובדתי מינימאלי והכחשתו גורפת, כך יטה בימ"ש לסטות מהכלל, יחיל את החריג ויאפשר עיון מאוחר.
מקרה זה נופל לגדר המקרים יוצאי הדופן בהם יש לאפשר את דחיית מועד הגשת הראיות. המחלוקת נסובה בעיקר על עצם קיומם של האירועים נושאי התביעה. הצדדים מסכימים כי התיק נשען על מהימנות העדים, ומלבד הראיות שהציגה התובעת, אין לצדדים מסמכים אחרים. במצב זה, כאשר הנתבע אינו מציג גרסה מפורטת המתייחסת לטענות המועלות כנגדו, ולאחר עיון בראיות שהציגה התובעת, נראה כי גילוי המסמכים לא יוביל בהכרח לחקר האמת, ויש להורות לנתבע להגיש את גרסתו באמצעות תצהיר, בטרם ייחשף אל החומר המצוי בידי התובעת. באופן זה, יוכל ביה"ד להתרשם מגרסאות הצדדים מבלי שיתאפשר לצדדים להתאים את טענותיהם העובדתיות לראיות; המסמכים האמורים יעמדו לעיונו של הנתבע לאחר הגשת תצהיר העדות הראשית מטעמו, כך שיתאפשר לו להגיש תצהיר משלים במסגרתו יוכל להתייחס לראיות וגם יתאפשר לו לעשות שימוש בראיות במסגרתו חקירת התובעת. |
| חזרה למעלה |
|
| מנהלי |
| 10 [רשויות מקומיות] [פרשנות] |
|
| עתמ (י-ם) 45041-12-16 חמד אבו ערקוב נ' עירית ירושלים (מנהלי; ארנון דראל; 15/02/17) - 8 ע' |
| עו"ד: מחמד ברהום, אביבה ראייר בן שלוש |
עתירה שהוגשה נגד עיריית ירושלים בקשר לשתי הודעות המורות לעותר לפנות קרוואן, גדרות ושער מברזל, וזאת מכוח סעיף 39(א)(1) לחוק העזר לירושלים (שמירת הסדר והניקיון), התשל"ח-1978. העתירה נדחתה בנוגע לשער ולקרוואן, והתקבלה בנוגע להגבהת הגדר.
רשויות מקומיות – חוקי עזר – פרשנותם
פרשנות – מונחים – רחוב
.
המשיבה (להלן: "העירייה"), הוציאה שתי הודעות המורות לעותר לפנות קרוואן, גדרות ושער מברזל, וזאת מכוח סעיף 39(א)(1) לחוק העזר לירושלים (שמירת הסדר והניקיון), התשל"ח-1978. לטענת העותר, מדובר בהודעות שהן בטלות ומבוטלות.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
הסמכות להורות על הסרת 'דבר' מתוך הרחוב מחייבת קביעה כי השטח בו מדובר הוא בגדר "רחוב" וכי הצבת ה'דבר' ברחוב מונעת שימוש באותו שטח שעליו הוא מוצב.
אשר לשאלה האם השטח המדובר בענייננו – אותו שטח שהשער חוסם את המעבר אליו והקרוואן מונח על חלקו – הוא בגדר רחוב. בעניין זה המדובר בהכרעה עובדתית, הנשענת על הראיות המינהליות שהונחו לפני העירייה עובר למתן ההחלטה, ועל יסוד הראיות המונחות לפני בית המשפט. בעניין זה, נקל להתרשם מתוך התמונות כי אותו מעבר שהשער חוסם הוא אכן מה שהיה "מקום פתוח שהציבור משתמש בו או שהציבור נכנס אליו או רשאי להיכנס אליו". לצד ההתרשמות הברורה מתוך התמונות והתשריטים הדבר נלמד מדברי נציגי העירייה.
מכאן לשאלה השנייה, והיא – האם אכן הצבת השער והקרוואן ברחוב מונעת שימוש בשטח שעליו הם מוצבים. נוכח התמונות והדברים שאמרו נציגי העירייה גם התשובה לכך היא חיובית.
משכך לא נמצאה עילה להתערב בשיקול הדעת שעמד בבסיס הוצאת ההודעות בכל הנוגע לשער ולקרוואן.
שונים פני הדברים בכל הנוגע לגדר. עיון בתמונות מלמד כי אין המדובר בגדר חדשה אלא בהגבהה של גדר קיימת מאבן שהוקמה על ידי העירייה. מאחר וגדר האבן הקיימת ממילא מנעה מעבר עוד לפני הגבהתה הרי שבמצב דברים זה הגבהת הגדר ממתכת מעל גדר האבן הבנויה אינה מקיימת את הגדרת 'רחוב' שכן גדר האבן הבנויה היא שתופסת את השטח שעליו ניצבת הגדר והיא שמונעת מעבר. יש לקבוע כי לגבי הגדר, ההודעה בטלה. |
| חזרה למעלה |
|
| 11 [בתי סוהר] [משפט חוקתי] |
|
| עתא (מרכז) 30418-12-16 מחמוד מגאדבה נ' שרות בתי הסוהר (מנהלי; מיכל ברנט; 15/02/17) - 10 ע' |
| עו"ד: |
ביהמ"ש לעניינים מינהליים התיר לעותר לקיים ראיון עיתונאי בכתב, בכפוף לעמידתו של הריאיון בכללי פקודת הנציבות.
בתי סוהר – אסירים – הזכות להתראיין
בתי סוהר – שירות בתי הסוהר – ביקורת שיפוטית על החלטותיו
משפט חוקתי – זכויות הפרט – תנאי מאסר
.
העותר הוא אסיר פלילי המרצה עונש מאסר של 21 שנים וחמישה חודשים. העותר מבקש להורות למשיבים לאפשר לו להתראיין לכתב ערוץ 10, במסגרת ביקור רגיל, ללא הקלטה וללא צוות תקשורת נלווה, ולחלופין להתראיין בראיון טלפוני, עם או בלי הקלטה.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
התנגדות המשיב לקיום ראיון עם העותר מהטעם שמטרת הריאיון אינה מצויה בפקודת הנציבות, וכי באפשרותו להגיש עתירות לבית המשפט, אינה ראויה ואף אינה נכונה. העותר מבקש לפרסם כתבה שמטרתה העברת ביקורת על התנהלות שב"ס, ולא ניתן לומר שמדובר בפרסום שמטרתו אינה חשובה.
יחד עם זאת, אין לקבל את בקשתו של העותר לעריכת ראיון פרונטאלי, בשים לב לפגיעה של ראיונות פרונטאליים בהתנהלות היום יומית של המשיב. העותר לא הציג טעמים מיוחדים המצדיקים סטייה מהכלל שנקבע בפק"נצ, ביחס לקיום ראיון שלא בכתב.
יש להתיר עריכת ריאיון עיתונאי בכתב, בשים לב לסמכותו של המשיב לקבל לידיו מבעוד מועד את נוסח הפרסום, ולבדוק את תוכנו טרם העברתו לפרסום.
נוסחה זו מאזנת נכונה בין האינטרס הציבורי בשמירה על הביטחון והמשמעת בבית הסוהר מחד, ועל זכותו של העותר לחופש הביטוי מאידך. |
| חזרה למעלה |
|
| 12 [מכרזים] |
|
| עתמ (ב"ש) 42067-01-17 נחום עמוס, קבלן לעבודות בנין ופיתוח בע"מ נ' עיריית אשדוד (מנהלי; חני סלוטקי; 13/02/17) - 11 ע' |
| עו"ד: רות ברק , אמוץ וייס, לימור ספצ'קי, שראל הרפז |
על פי לשון המכרז ותכליתו, שהיא הוכחת יכולת ביצוע של פרויקט בנייה של מבני ציבור, ועל פי הפסיקה, על פיה, כאשר קיימים מספר פירושים סבירים ללשון המכרז, יש להעדיף פרשנות המקיימת הצעות על פני פרשנות הפוסלת אותן, יש לפרש את הגדרת "מבנה" בתנאי הסף במכרז הנדון, כמבנה הכולל מספר מבנים.
מכרזים – תנאי המכרז – פרשנותם
מכרזים – זכייה במכרז – ביטולה
.
עתירה שעניינה במכרז שפרסמה עיריית אשדוד (להלן: "המשיבה 1") להקמת מבנה עבור אגף הגבייה של המשיבה 1. לטענת העותרת, פסילת הצעתה התבססה על פרשנות שגויה ומוטעית של תנאי הסף.
.
בית המשפט קיבל את העתירה, ופסק כלהלן:
השאלה שעמדה להכרעה היא שאלת פרשנותו של תנאי הסף במכרז, שעל פי פרשנות המשיבה 1 לסעיף, נפסלה הצעתה של העותרת והצעתה של המשיבה 2 התקבלה כהצעה הזוכה במכרז.
המחלוקת שהתעוררה היא, האם יש לפרש "מבנה" כמספר בתי ספר, מספר גני ילדים וכו', כמפורט בהגדרת "מבנה" במכרז, כטענת העותרת. אם מתקבלת פרשנות זו העותרת עומדת בתנאי הסף שכן בנתה בתקופה של מספר חודשים, בשנים הרלוונטיות, 21 גנים בפרויקט כספי אחד, מטעם עיריית אשקלון. או, שיש לפרש "מבנה" כבניין אחד, כטענת המשיבות. על פי פרשנות המשיבות, אין העותרת עומדת בתנאי הסף של המכרז.
על פי לשון המכרז ותכליתו, שהיא הוכחת יכולת ביצוע של פרויקט בנייה של מבני ציבור, בהיקף כספי של לא פחות מ- 20 מיליון ₪, ועל פי הפסיקה, על פיה, כאשר קיימים מספר פירושים סבירים ללשון המכרז, יש להעדיף פרשנות המקיימת הצעות על פני פרשנות הפוסלת אותן, יש לפרש את הגדרת "מבנה" בתנאי הסף במכרז הנדון, כמבנה הכולל מספר מבנים, כפרשנות העותרת ולא כמבנה הכולל מבנה בודד אחד, כפרשנות המשיבות, גם אם פרשנות המשיבות סבירה היא.
יש לבטל את החלטת וועדת המכרזים, ובהיות הצעת העותרת ההצעה הזולה ביותר, תהא העותרת הזוכה במכרז. |
| חזרה למעלה |
|
| מחוזי |
| 13 [דיון אזרחי] |
|
| עמ (ת"א) 11694-07-16 לון-אורן אריזות (2005) בע"מ נ' מנהל מס ערך מוסף תל אביב 2 (מחוזי; ירדנה סרוסי; 23/02/17) - 9 ע' |
| עו"ד: דריה גולדין, רויטל בן דוד |
התקבלה בקשה להפקדת ערובה להבטחת הוצאות משפט שהוגשה לפי סעיף 353א לחוק החברות.
דיון אזרחי – עירבון – לפי חוק החברות
דיון אזרחי – עירבון – בערעור
דיון אזרחי – הוצאות משפט – ערובה לתשלומן
.
בקשה מטעם המשיב להורות למערערת להפקיד בקופת בית המשפט ערובה הולמת להבטחת הוצאות המשפט של המשיב, אם יזכה בדין. בקשת המשיב מבוססת על סעיף 353א לחוק החברות.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
נסיבות העניין אינן מצדיקות לפטור את המערערת כליל מהפקדת ערובה, וזאת בעיקר נוכח מצבה הכלכלי הקשה והחשש כי המשיב עלול לעמוד מול שוקת שבורה אם הערעור נגדו יידחה.
המבקש הצליח להוכיח, בדרגה גבוהה של הסתברות, כי המשיבה, בהיותה חברה בעירבון מוגבל ללא פעילות עסקית, תתקשה מאוד לשלם את הוצאות הערעור אם הוא יידחה. מנגד, המערערת לא הציגה נכסים כלשהם מהם ניתן יהיה להיפרע וכלל לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח כי תצליח לשאת בהוצאות המשפט.
במסגרת האיזון הנדרש בקביעת גובה הערובה יש לקבוע את גובה הערובה באופן שלא ישלול מהמערערת לחלוטין את זכות הגישה שלה לערכאות. באיזון זה, ונוכח חשיבות הזכויות החוקתיות שבפנינו, יש להעמיד את גובה הערובה על סך של 15,000 ש"ח. |
| חזרה למעלה |
|
| 14 [מסים] |
|
| עמ (ת"א) 55858-12-15 יעקב הראל נ' פקיד שומה גוש דן (מחוזי; ירדנה סרוסי; 22/02/17) - 28 ע' |
| עו"ד: גיל רוה, גלית פרידמן, שמריהו פרנקל, ענבל שחר, אלפא ליבנה |
nt>
לא ניתן לתת זיכוי בגין מס ששולם בחו"ל על הכנסה מעסק, כנגד מס החל בישראל על הכנסה מדיבידנד. הפחת המיוחד לפי תקנות הפחת לדירה, חל רק על השכרת דירות למגורים בישראל ולא על דירות המושכרות למגורים בחו"ל.
מסים – מס הכנסה – זיכוי ופטור
מסים – מס הכנסה – פחת
.
ערעורים שמרכזם שתי סוגיות: התרת זיכוי מיסי חוץ ששולמו על הכנסות שהופקו בארצות הברית כנגד המס החל בישראל, והתרת הוצאת פחת בגין הכנסות מהשכרת דירות מגורים בארצות הברית.
.
בית המשפט המחוזי דחה את הערעורים ופסק:
נקודת המוצא לכללי סיווג ישויות במישור הבינלאומי, תהא שיטת המס המקומית, אלא אם נקבע אחרת על ידי השיטה המקומית עצמה. על פי דיני המס בישראל, יסווג התאגיד הזר כ"חבר בני אדם" וחבות המס שלו בישראל תיגזר מסיווג זה. כאשר הכנסות נבחנות, לצורך מס בישראל, על פי מקורותיהן, ראוי כי גם הכנסות החוץ ייבחנו על פי מקורותיהן וזיכוי בגין מיסי חוץ יינתן רק בגין אלו ששולמו על הכנסה מאותו מקור המתחייב במס בישראל. השיטה הנהוגה היא שמיסי חוץ ששולמו על הכנסת חוץ ממקור פלוני יזוכו רק כנגד מיסי ישראל החלים על הכנסה זו. התאגיד הזר ימוסה בישראל כ"חברה" אשר חבה בעצמה על רווחיה, בהתאם לשיטת המיסוי הדו שלבית. ההכנסה שיוחסה למערער בארצות הברית היא הכנסה מעסק של התאגיד הזר, מכאן שגם המס ששולם בגינה הוא מס על הכנסה מעסק ולא מדיבידנד, ואין מקום להטיל על הכנסה זו מס נוסף בדמות מס על "הכנסה מדיבידנד". משנקבע כי אין מיסי חוץ על הכנסת דיבידנד לא ניתן לתת זיכוי בגין המס ששולם בארצות הברית, כנגד המס החל בישראל על הכנסת המערער מדיבידנד. אשר להתרת הוצאת פחת, הפחת המיוחד לפי תקנות הפחת לדירה, שנועד לעודד השכרת דירות למגורים בישראל, אינו רלוונטי לדירות המושכרות למגורים בארצות הברית, שאז יחול הכלל הרגיל לפיו לא יותר ניכוי פחת בעד רכיב הקרקע של עלות הדירות. |
| חזרה למעלה |
|
| 15 [בתי-משפט] [דיון אזרחי] |
|
| תא (ת"א) 31827-09-16 ניסים ורסנו נ' משה ניניו (מחוזי; נפתלי שילה; 16/02/17) - 6 ע' |
| עו"ד: חיים שטנגר, אבישג הלאלי אלגריסי |
תובע אינו זכאי לפטור מאגרת בית משפט בשל העובדה ששילם אגרה עבור תביעה זהה שהגיש בעבר.
בתי-משפט – אגרות – פטור מאגרה
דיון אזרחי – אגרות – פטור מתשלומן
.
בקשת התובע לפטור חלקי מתשלום אגרה עבור תביעתו, בנימוק ששילם אגרה במסגרת תובענה זהה שהגיש בעבר בעילה.
.
בית המשפט המחוזי דחה את התביעה ופסק:
לבית המשפט שיקול דעת להעניק פטור מלא או חלקי מתשלום אגרה לבעל דין אשר עומד בשני תנאים מצטברים: הראשון – הוכח חוסר יכולת כלכלית באמצעות הנחת תשתית עובדתית וראייתית מלאה ועדכנית והשני – ההליך מגלה עילת תביעה. בנוסף, קובעות התקנות רשימה סגורה של בעלי דין הפטורים מאגרה וכן רשימה סגורה של עניינים הפטורים מאגרה. תשלום אגרה בגין תביעה קודמת, אינו נכלל בגדרי המקרים המזכים בפטור סטטוטורי. על כן, אין בעובדה זו בכדי לפטור את המבקש מתשלום אגרה בגין תביעתו הנוכחית. יש לראות בתשלום האגרה ששולמה בתיק, כתשלום בעד השירות שניתן מטעם מערכת המשפט כולה. משבחר המבקש להגיש תביעה נוכחית חדשה זו בבימ"ש זה ולא להמשיך ולהתדיין בבית הדין, אליו הועברה התביעה הקודמת, עליו לשאת בתשלום האגרה במלואה. |
| חזרה למעלה |
|
| 16 [מסים] |
|
| וע (חי') 7018-04-16 יורשי המנוחה בתיה כספי נ' מנהל מיסוי מקרקעין חיפה (מחוזי; רון סוקול; 14/02/17) - 12 ע' |
| עו"ד: מ' הר שמש, ע' רזניק |
הענקת פטור לנכה על פי סעיף 9(5) לפקודת מס הכנסה אינה מעניקה לו גם פטור מתשלום מס על השבח שצבר במכירת זכויות במקרקעין.
מסים – מס שבח מקרקעין – פטור
מסים – מס הכנסה – פטור ממס לנכה
.
ערר על דחיית בקשת המנוחה לתיקון שומת מס שבח שהוצאה לה בעקבות מכירת נכס, לאור הכרתה כנכה הזכאית להטבות מס, לאחר שהליכי השומה הסתיימו.
.
בית המשפט המחוזי דחה את הערר ופסק:
הענקת פטור לנכה על פי סעיף 9(5) לפקודת מס הכנסה אינה מעניקה לו גם פטור ישיר מתשלום מס על השבח שצבר במכירת זכויות במקרקעין, לא במישרין ולא בעקיפין בדרך של חישוב המס בפריסה. השבח הריאלי יצורף בפריסה להכנסה החייבת על פי הפקודה. הכנסה זו מחושבת לאחר הניכויים והפטורים, ולא ניתן להתחשב בפטור שוב בשלב חישוב המס. אין לאפשר הענקת הפטור לנכה מתשלום מס שבח בלא הוראה מפורשת של המחוקק. לפיכך, ההכרה במנוחה כזכאית לפטור על פי סעיף 9(5) לפקודה אינה רלבנטית לחישוב מס השבח שבו חויבה בגין מכירת הזכויות בנכס. |
| חזרה למעלה |
|
| 17 [רשויות מקומיות] |
|
| תא (מרכז) 3608-04-14 החברה המרכזית לייצור משקאות קלים בע"מ נ' מי הוד השרון בע"מ (מחוזי; ד"ר איריס רבינוביץ ברון; 14/02/17) - 10 ע' |
| עו"ד: שלומית סלע, מיטל פיקר , אורי שמש, דוד אבידן |
אין לדרוש מבעל הנכס החדש היטלים שהיה ניתן לגבות מבעל הנכס הקודם, אף אם לא נדרשו או לא שולמו בשעתו, ולו גם בטעות.
רשויות מקומיות – היטלים – גבייתם
רשויות מקומיות – היטלים – היטל ביוב
.
תביעה לסעד הצהרתי בדבר העדר חבות בהיטלי ביוב וצנרת מים ולבטלות דרישת תשלום בגין אגרות פיתוח מערכות המים והיטל ביוב שהוצאה בגין נכס שחוכרת התובעת.
.
בית המשפט המחוזי קיבל את התביעה ופסק:
ככלל, משעה ששולם היטל מסוג מסוים בגין נכס, ובכלל זאת היטלים בגין ביוב וצנרת מים, אין מקום לשוב ולגבות בגינו היטל פעם נוספת. במקרה דנן לא הוכח כי בפועל לא נגבו היטלים מנכסים כדוגמת הנכס נשוא התביעה ואף לא הוכח כי היה בסיס חוקי להימנע מלגבות היטלים בגין נכס מסוג זה. משעה שהנכס היה מחויב בשעתו בהיטלים, הרי שגם אם הנתבעת לא גבתה את ההיטלים ולו גם בטעות, אין באפשרותה לגבות את ההיטלים מהתובעת. בנסיבות, אין לאפשר לנתבעת לדרוש מהתובעת היטלים שהיה באפשרותה לגבות מבעל הנכס הקודם, אף אם לא נדרשו או לא שולמו בשעתו. ככל שמדובר בנכס שהיה חייב בהיטלים בעבר, הנטל על הנתבעת להראות כי לא שולמו. אין זה סביר לצפות מנישום שיחזיק בידיו קבלות מלפני שנים כה רבות ובפרט כאשר מדובר במועדים שקדמו לרכישת הנכס על ידו. לפיכך, אין מקום לדרישת התשלום בגין אגרות פיתוח מערכות המים והיטל ביוב. |
| חזרה למעלה |
|
| 18 [מסים] |
|
| עמ (ת"א) 23751-10-12 אמיר באן נ' פקיד שומה ת"א 3 (מחוזי; מגן אלטוביה; 14/02/17) - 18 ע' |
| עו"ד: שרונה בוחניק, גיא בר און, זיו שרון, יפעת גול (שושן) |
את הפרס שקיבל המערער עבור פיתוח תוכנה יש לסווג כהכנסה מעסק או משלח יד, ואת התמורה שקיבל בעד ויתור על זכות התביעה נגד מעסיקתו – לשעבר, בגין הפרת הסכם להקמת חברה, יש לסווג כהכנסה הונית.
מסים – מס הכנסה – סיווג ההכנסה
מסים – מס הכנסה – הכנסה שבפירות או הכנסה הונית
.
ערעור על אופן סיווג פרס שקיבל המערער בתחרות לתוכנות מחשב בגין תוכנת שחמט שפיתח, ועל אופן סיווג כספים שקיבל במסגרת פשרה, על רקע הסכם להקמת חברה אליה תועבר טכנולוגיה שפיתח המערער.
.
בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור בחלקו ופסק:
נראה כי פיתוח תוכנת השחמט, שיווקה והשתתפות המערער בתחרויות מחשב מהווה עסק או משלח יד של המערער, ואין בכך שעיסוק זה מסב לו גם הנאה רוחנית כדי להוציאו מגדר "עסק" או "משלח יד". המערער עוסק בתחום מומחיותו ותוכנת השחמט הכניסה לו תמלוגים ופרסים. לעניין הפיצוי עקב ההסכם, הכלל הוא שפיצוי המתקבל במסגרת הליכים משפטיים, דינו כדין החסר אותו הוא בא למלא. הגם שהמערער היה עובד של המפרה- לכאורה, הכספים שולמו לו בתמורה לחלקו בחברה שלא הוקמה ולא בעד זכויות הנובעות מיחסי עובד מעביד. אכן, אין לראות כל הכנסה בגין "ויתור על זכות התביעה" כאילו היא הכנסה הונית, אלא שמקור הזכות אותה תבע המערער הוא ההסכם להקמת חברה, אשר הופר, לכן במקרה זה יש לראות בתמורה שקיבל המערער בעד ויתור על זכות התביעה כהכנסה הונית. את התמורה שקיבל המערער ממי שליווה את פיתוח הטכנולוגיה, בעד ניהול ההליכים המשפטיים נגד מפרת ההסכם, יש לסווג כעסקה בעלת אופי מסחרי, הגם שאינה בתחום התמחותו של המערער. |
| חזרה למעלה |
|
| 19 [דיון אזרחי] |
|
| תא (נצ') 45440-03-16 מדינת ישראל רשות מקרקעי ישראל נ' סאלח סאלח (מחוזי; עירית הוד; 13/02/17) - 9 ע' |
| עו"ד: |
אין מקום לדון בהפקעה שלגביה נכרתו הסכמים לפני כעשרים וחמש שנים והפיצוי בגינה שולם. גילוי מאוחר של העובדות על ידי יורשי המנוח, אין בו כדי להאריך את תקופת ההתיישנות.
דיון אזרחי – סילוק על הסף – קבלתו
דיון אזרחי – התיישנות – קיומה
.
בקשה לסילוק על הסף של תביעה לפיצויים בגין הפקעת מקרקעין של המנוח, מורישם של התובעים.
.
בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה ופסק:
צד שכרת הסכם לפני שנים רבות, פעל בהתאם לו ושילם פיצויים על פי ההסכם, מבלי שהצד השני העלה טענה כלשהי בנוגע לתוקפו של ההסכם, זכאי להניח כי אין לצד שכנגד טענות באשר לפגמים בהסכם. אין מקום לשוב ולדון בהפקעה אשר לגביה נכרתו הסכמים לפני כעשרים וחמש שנים ולאחר שהפיצוי בגין ההפקעה שולם. גילוי מאוחר של העובדות הרלוונטיות על ידי יורשי המנוח, אין בו בכדי להאריך את תקופת ההתיישנות. המנוח, אשר חתם על ההסכמים, היה מודע לקיומם ולא העלה כל טענה נגדם עד לפטירתו. אין בעובדה שיורשיו לא היו מודעים להסכמים עליהם חתם המנוח בכדי להאריך את תקופת ההתיישנות של העילה החוזית ביחס להסכמים. |
| חזרה למעלה |
|
| 20 [מסים] |
|
| עמ (ב"ש) 31176-06-13 גילרז רשתות שיווק בע"מ נ' פקיד שומה באר שבע (מחוזי; גד גדעון; 13/02/17) - 19 ע' |
| עו"ד: טל בן משה, אמנון שילה |
התמורה הכוללת ששולמה למערערת בגין מכירת הסופרמרקט שבבעלותה, שיקפה את השווי האמתי של העסק הנמכר אך פוצלה באופן מלאכותי כך שחלק ממנה שולם, כביכול, בגין התחייבות לאי-תחרות, על מנת ליהנות מהחיסכון במס. לכן המשיב היה רשאי לסווג גם את הסכום ששולם כתמורה בגין מכירת הסופרמרקט, ולייחסו למערערת.
מסים – מס הכנסה – שומה
מסים – מס הכנסה – עיסקה מלאכותית
.
ערעורים על שומות שהוצאו למערערת, בגין סכום ששולם למערערת על רקע מכירת פעילותה במרכול לרשת קמעונאית, בתמורה להתחייבות המערערת שלא להתחרות ברשת למשך ארבע שנים.
.
בית המשפט המחוזי דחה את הערעורים ופסק:
עסקה מלאכותית הינה עסקה חוקית, שהמחוקק אפשר לפקיד השומה להתעלם מתוצאותיה ולסווגה מחדש, אם לעסקה לא היה טעם מסחרי ותכליתה היא רק הפחתת מס. כאשר לצד מטרה פיסקלית עומד גם טעם מסחרי לגיטימי, יש לבחון את משקלו של הטעם המסחרי. הנטל להוכיח כי עסקה מסוימת היא מלאכותית ונעדרת טעם מסחרי, מוטל על פקיד השומה. בנסיבות דנן, המשיב הוכיח כי מדובר בפיצול עסקאות מלאכותי ואילו המערערים לא הוכיחו כי בבסיס הפיצול עמד טעם מסחרי יסודי סובייקטיבי. לא הוכחה האותנטיות של תניית אי התחרות, לא הוכחה הגבלה מהותית של המערער בגינה ומסתברת המסקנה כי התמורה הכוללת ששולמה למערערת שיקפה את השווי האמתי של העסק הנמכר, אך פוצלה באופן מלאכותי כך שחלק ממנה שולם, כביכול, בגין התחייבות לאי-תחרות, על מנת ליהנות מהחיסכון במס. מכאן, כי המשיב היה אכן רשאי להתעלם מהפיצול ולסווג גם את הסכום ששולם כתמורה בגין מכירת הסופרמרקט, ולייחסו למערערת. גם אילו הוכחה האותנטיות של תניית אי-תחרות ואילו הוכח קיומו של טעם מסחרי ממשי בפיצול התמורה, ממילא מדובר בהכנסה פירותית ולא הונית, משלא הוכחו מכירת ההון האישי של המערער או "גדיעת העץ" בכל הנוגע לעיסוקו בתחום הרלוונטי. |
| חזרה למעלה |
|
| 21 [דיון פלילי] |
|
| מת (מרכז) 26631-09-16 רפי סמטוב נ' מדינת ישראל (מחוזי; ארז יקואל; 13/02/17) - 7 ע' |
| עו"ד: |
יש לאפשר להגנה לעיין בגיליון הרישום הפלילי של המנוח, הכולל תיק חקירה פתוח הממתין לבירור דין ותיקים סגורים. גיליון הרישום הפלילי עשוי להיות רלוונטי עבור המבקש במסגרת פרשת הגנתו ומידת הרלוונטיות שלו נמצאת ברף העוצמה הנדרש לשם גילויו כמבוקש.
דיון פלילי – עיון בראיות התביעה – הרישום הפלילי המלא של העד
דיון פלילי – עיון בראיות התביעה – רישום פלילי של עד תביעה
דיון פלילי – עיון בראיות התביעה – רישום קודם של מתלונן
.
כנגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו עבירת רצח. הצדדים חלוקים בשאלה, האם יש לאפשר להגנה לעיין בתדפיס המידע הפלילי של המנוח, הכולל גם תיק חקירה פתוח הממתין לבירור דין וגם תיקי חקירה סגורים.
.
בית המשפט קיבל את הבקשה, ופסק כלהלן:
הרציונל שבבסיס הוראת סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי, הוא חקר האמת וזכות הנאשם להליך הוגן. השלב הראשון במסגרת בחינת בקשה על פי סעיף זה, הוא אומדן מידת הרלוונטיות של החומר שגילויו מתבקש לאישום המיוחס לנאשם. בחינה זו נעשית באספקלריה של פוטנציאל ההגנה של הנאשם, מבחן המתפרש על דרך ההרחבה.
על אף כלל הגילוי הרחב, כאשר חומר החקירה המבוקש כולל רישום תיקי מב"ד או תיקים סגורים, על הנאשם לעמוד במספר מבחנים נוספים לשם גילויו.
עיון בגיליון הרישום הפלילי של המנוח מעלה כי מידת הרלוונטיות של חומר זה, נמצאת ברף העוצמה המצדיק את גילויו להגנה. מבלי לקבוע מסמרות, לא ניתן לשלול בשלב מקדמי זה את ההתייחסות מטעם ההגנה, הנחזית כמתבקשת נסיבות, בכל הקשור לאופן התנהגותו של המנוח בפרק הזמן עובר להמתתו, כמו גם להסתבכויותיו בעבירות שונות, לכאורה. אלו עשויים להיות רלוונטיים להגנה והם מתכתבים, לכאורה, עם גליון הרישום הפלילי. |
| חזרה למעלה |
|
| 22 [דיון אזרחי] |
|
| רעא (ת"א) 4234-02-17 מדינת ישראל נ' ל.ק (מחוזי; אביגיל כהן; 12/02/17) - 7 ע' |
| עו"ד: איילת סבג, בנו גליקמן |
יש מקום להתערב בהחלטת בית משפט קמא, בשל עצם חיוב המבקשת להמציא דו"חות ניתוח שבוצעו על ידי המנתח. המידע המבוקש, לו היה נמסר, לא יכול לסייע לבית משפט בקביעה, האם עסקינן ברשלנות רפואית.
דיון אזרחי – גילוי מסמכים – רשות ערעור
דיון אזרחי – גילוי מסמכים – גילוי מסמכים ספציפי
דיון אזרחי – גילוי מסמכים – הכבדה
.
בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום, לפיה הורה בית משפט לנתבעת להמציא לתובע את כל דו"חות ניתוחי קריותרפיה כליה שביצע המנתח בתקופה שקדמה ליום 16/9/09.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
יש מקום להתערב בהחלטת בית משפט קמא, בשל עצם חיוב המבקשת להמציא דו"חות ניתוח שבוצעו על ידי פרופ' ציטרון לתקופה שקדמה ליום 16/9/09.
יש ממש בטענת המבקשת ולפיה בהעדר חוות דעת מומחה שבמסגרתה נטען, כי מנתח יחשב ל"מנוסה" רק אם יבצע מספר ספציפי נקוב של ניתוחים מאותו סוג, אזי לבית משפט אין "ידיעה שיפוטית" באשר לידע ולניסיון הדרושים בכל ניתוח ובכל פרוצדורה רפואית, ובכלל זה בניתוח קריותרפיה.
כך שגם אם נצא מנקודת מוצא ולפיה המנתח ביצע לצורך הדוגמא רק 5 ניתוחים קודמים או 50 או 2 ניתוחים באותה פרוצדורה, אזי ללא חוות דעת מומחה, בית משפט לא יוכל לבחון באופן משפטי – מקצועי את רצונו של התובע לאתגר את נסיונו של המנתח במסגרת טענתו להתרשלות.
בנסיבות אלו, ובהתחשב בכך שהמידע המבוקש, לו היה נמסר, לא יכול לסייע לבית משפט בקביעה, האם עסקינן ברשלנות רפואית, אם לאו, יש לקבל הערעור. |
| חזרה למעלה |
|
| שלום |
| 23 [עונשין] |
|
| תפ (ת"א) 10037-09-14 מדינת ישראל נ' דינה אראל (לוי) (שלום; ד"ר שאול אבינור; 23/02/17) - 10 ע' |
| עו"ד: אפרת רותם, נפתלי לוין |
בית המשפט גזר על הנאשמת – מורה שהורשעה בביצוע עבירות של תקיפה סתם שאותן ביצעה כלפי שני תלמידים בבית הספר, עונש של מאסר על תנאי, למשך 4 חודשים, ובתוך כך נדחתה בקשת הנאשמת להימנע מהרשעתה. נפסק, כי מקרה בו מורה תוקפת פיסית תלמיד, קל וחומר תלמידים, אינו מקרה המתאים לענישה ללא הרשעה.
עונשין – ענישה – מדיניות ענישה: עבירות אלימות
.
בית המשפט נדרש לגזור את דינה של הנאשמת – מורה לאנגלית, שהורשעה, לאחר הליך שמיעת ראיות רב-היקף, בשתי עבירות של תקיפה סתם שאותן ביצעה כלפי שני תלמידים בבית הספר. הנאשמת מבקשת להימנע מהרשעתה.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
האפשרות לנקוט בדרך של הימנעות מהרשעה וענישה ללא הרשעה היא בבחינת חריג שיש לעשות בו שימוש במשורה, במקרים מיוחדים ויוצאי דופן בלבד. מקרה בו מורה תוקפת פיסית תלמיד, קל וחומר תלמידים, אינו מקרה המתאים לענישה ללא הרשעה. במקרה זה, אין כל אפשרות לנקוט בדרך של ענישה ללא הרשעה.
בעת גזירת עונשו של נאשם על בית המשפט לקבוע, תחילה, את מתחם העונש ההולם לכל "אירוע" שבגינו הורשע הנאשם, ולאחר מכן לגזור את עונשו של הנאשם בתוך מתחם העונש ההולם. מתחם העונש ההולם, במקרה דנא, הינו בין ענישה צופה פני עתיד לבין עונש של 6 חודשי מאסר בפועל, שניתן לרצותם בדרך של עבודות שירות.
בנסיבותיו של עניין זה, ניתן להסתפק בענישה ברף התחתון של מתחם העונש ההולם. |
| חזרה למעלה |
|
| 24 [נזיקין] |
|
| תא (ת"א) 26115-10-12 פלוני/ת נ' אל בן חברת רכוש והשקעות בע"מ (שלום; יעל הניג; 21/02/17) - 17 ע' |
| עו"ד: אברון רקובר, שניצקי, רפאלוב |
בית המשפט קיבל את תביעת התובעים לתשלום פצויים בגין תאונת עבודה שגרמה למותו של המנוח כתוצאה מפגיעת מטפה לכיבוי אש שהיה במקום עבודתו. במרכז פסק הדין עומדות שאלות שנוגעות לרשלנות שיש לייחס לכל אחד מהנתבעים – עליהם נמנים בעלים של המקרקעין בהם התרחשה התאונה; קבלן ראשי ואורגן של חברות - בגין אחריותם לאירוע התאונה.
נזיקין – אחריות – קבלן
נזיקין – אחריות – בעל מקרקעין
נזיקין – אחריות – אחריות אישית
נזיקין – נטל הראיה – דבר מסוכן
נזיקין – נטל הראיה – הדבר מדבר בעדו
.
התובעים עיזבונו של מנוח והמוסד לביטוח לאומי, הגישו תביעת פיצויים ושיבוב בגין תאונת עבודה קטלנית. בכתב התביעה נטען, כי מותו של המנוח נגרם כתוצאה מפגיעת מטפה לכיבוי אש שהיה במקום עבודתו. השאלות העומדות לדיון סבות על רשלנות הנתבעים ובמרכזן מטרת הגעתו של המנוח לקומה השנייה, בה מצא את מותו, ונסיבות מגעו עם המטפה. שאלות נוספות סבות על אחריות אישית של הנתבע 3 נוכח טענתו שפעל אך ורק כאורגן של החברות ועל אחריותו של צד ג' 2 נוכח טענת הנתבעים כי שימש כקבלן ראשי.
.
בית המשפט קיבל את התביעה ופסק כלהלן:
בנסיבותיו של עניין זה, ניתן לראות בנפילתו של המטפה "הימלטות", כאמור בסעיף 38 לפקודת הנזיקין שכותרתו דבר מסוכן. על כן, יש לקבוע, כי חל סעיף 38 ועל הנתבעות להראות שלא התרשלו לגבי המטפה; אי-הידיעה שבסעיף 41 לפקודת הנזיקין שכותרתו הדבר מעיד על עצמו היא זו של המנוח ולא של התובעים הבאים בנעליו. לא הוכח כי המנוח נעדר היה אמצעים לדעת את נסיבות התאונה.
הותרת המטפה במצבו, בהחלט מקימה צפיות למגע אדם בו, לאפשרות שייפול עליו. התנהגות המנוח הייתה ניתנת לצפייה טכנית ונורמטיבית ולא ניתקה קשר סיבתי. בנסיבות הוכח, כי הנתבעות התרשלו כלפי המנוח וקיים קשר סיבתי בין ההתרשלות לבין מותו.
היותו של אדם אורגן של תאגיד אינה מחסנת אותו מפני הטלת אחריות בנזיקין. הטלת אחריות אישית אינה מצריכה הרמת מסך. במקרה זה הוכח, כי הנתבע 3 הוא האחראי להותרת המטפה במצבו ולאי – קיבועו והוא גם האחראי להשארת המעבר הפנימי פתוח במודע. על כן, במקביל לאחריות הנתבעות מכוח חזקת רשלנות ומכוח רשלנות, קמה לנתבע 3 אחריות אישית.
משעה שבעל נכס או מי שבעל הנכס ייפה את כוחו הטיל את ביצוע הבניה על קבלן ראשי אחד, יראו בקבלן הראשי כמבצע הבניה ובהתאם, תעבור האחריות הנגזרת מכוח תואר זה לכתפיו. |
| חזרה למעלה |
|
| 25 [הגנת הדייר] |
|
| תא (טב') 14869-10-14 אסתר מלר נ' אורלי נבון (שלום; סאמר ח'טיב; 16/02/17) - 12 ע' |
| עו"ד: |
בית המשפט דחה את תביעת התובעים כנגד הנתבעים לפינוי וסילוק יד. פסק הדין נסוב סביב טענות התובעים בעניין אי תשלום דמי שכירות, נטישת המושכר, ובעניין שאלת מעמדו של הנתבע, אשר נמצא כי מעמדו כשל דייר מוגן.
הגנת הדייר – דייר מוגן – דייר נגזר
הגנת הדייר – דייר מוגן – דיירות נדחית
.
התובעים הגישו כנגד הנתבעים תביעה – שבבסיסה הסכם שכירות מוגנת – לפינוי וסילוק יד ולתשלום דמי שכירות ראויים. לטענות התובעים, מתקיימות במקרה זה, שתי עילות חילופיות, לפינוי הדירה. הראשונה בשל אי תשלום דמי שכירות מחודש מרץ 2013. השנייה בשל נטישת המושכר, הן על ידי המנוח והן על ידי המנוחה.
.
בית המשפט דחה את התביעה ופסק כלהלן:
חרף הטענה הברורה שהעלו הנתבעים לפיה, התובעת 1, היא זו שסירבה, הלכה למעשה, לקבל את דמי השכירות, לא ראו התובעים לנכון להזמינה להעיד בפני בית המשפט. לו העידה התובעת 1, ניתן היה, ולו לכאורה, לברר אם אכן היו ניסיונות כלשהם מטעם הנתבעים לתשלום דמי השכירות. יתרה מכך, לו העידה תובעת 1 , יכול היה על נקלה לבאר את מעשיה הנטענים של התובעת 1 ואין לתובעים להלין אלא על עצמם, בכך שלא הביאו אותה לעדות.
עזיבתו של המנוח ואי חזרתו לדירה, נבעו מצורך רפואי שנכפה עליו. כלומר, עזיבתו של המנוח את הדירה, לא נבעה מבחירה חופשית, או כדי לשפר את תנאי המגורים, אלא מתוך אילוץ. למימד זה של הכפייה במעבר מהדירה, יש לתת משקל בהערכת שאלת הנטישה, ובמקרה זה, יש בו כדי להצדיק את הקביעה לפיה אין מקום לראות בעזיבה משום נטישה של הדירה.
בנסיבות עולה, כי עם מותו של המנוח, הדייר המקורי, הפכה המנוחה לדיירת נגזרת.
אם הדייר הנגזר נפטר או חדל להחזיק במושכר, לא תתאפשר הסבה נוספת של זכויות הדיירות המוגנת, אלא אם הדייר אליו מבקשים להסב את הזכויות מקיים שני תנאים מצטברים: ראשית, הוא עומד בתנאים הקבועים בסעיף 20 לחוק הגנת הדייר, שנית, הוא עומד בתנאים הקבועים בסעיף 27(1) לחוק. בנסיבות הוכח, כי מעמד הנתבע הוא, כשל דייר מוגן, בין אם המנוחה נטשה את הדירה, ובין אם לאו. |
| חזרה למעלה |
|
| 26 [בתי-משפט] [דיון אזרחי] |
|
| תק (עכו) 4138-09-16 טוביה רימר נ' סי.טי.אי גומובייל בע"מ (שלום; ראמי נאסר; 15/02/17) - 12 ע' |
| עו"ד: |
הסמכות הנתונה לבית המשפט לתביעות קטנות לסטות מסדרי הדין הרגילים, לא באה בכדי להוסיף לו סמכויות מהותיות שאין עניינן סדרי דין. כך, לא ניתן לשנות או לפגוע בנטלי ההוכחה המוטלים על המודיע בהודעה לצד שלישי בהיותו "המוציא מחברו".
בתי-משפט – בית-משפט לתביעות קטנות – ייצוג
בתי-משפט – בית-משפט לתביעות קטנות – סדרי דין
בתי-משפט – בית-משפט לתביעות קטנות – סמכותו
דיון אזרחי – הודעה לצד שלישי – משמעותה
.
תביעה כספית שהוגשה בטענה כי התובע רכש מהנתבעת מכשיר סלולרי, וכעבור תשעה חודשים המכשיר "שבק חיים". הנתבעת שלחה הודעת צד שלישי נגד היצרן של המכשיר.
.
בית המשפט לתביעות קטנות פסק כלהלן:
כלל יסוד הוא שעל התובע – ובמקרה דנן על הנתבעת במסגרת ההודעה לצד שלישי – מוטל נטל השכנוע ונטל הבאת הראיות.
נכון הוא, שבית המשפט לתביעות קטנות רשאי לסטות מסדרי הדין ומדיני הראיות. נכון גם, שסדרי הדין הנוהגים בבית המשפט לתביעות קטנות יוצאים מהנחה שכאשר מדובר בסכום תביעה קטן – ניתן להסתפק בדרישות פרוצדורליות פחותות ביחס להליך אזרחי "רגיל", שכן הנזק שייגרם מטעות בפסק דין ב"תביעה קטנה" נמוך מהנזק שייגרם מטעות בפסק דין בתביעה "גדולה" יותר. יחד עם זאת, הסמכות הנתונה לביהמ"ש לתביעות קטנות לסטות מסדרי הדין הרגילים, לא באה בכדי להוסיף לו סמכויות מהותיות שאין עניינן סדרי דין. כך, לא ניתן לשנות או לפגוע בנטלי ההוכחה המוטלים על המודיע בהודעה לצד שלישי בהיותו "המוציא מחברו".
לאחר סקירת ראיות הנתבעת ובחינת טענותיה ועדות נציגה, יש לקבוע כי אין בהם כדי להרים את נטל ההוכחה הראשוני ואף לא המשני, וכי הנתבעת לא עמדה בנטל המוטל עליה. יש לדחות את ההודעה לצד שלישי, חרף העובדה כי הצד השלישי לא התייצב לדיון. |
| חזרה למעלה |
|
| 27 [חוזים] [התיישנות] |
|
| תא (נת') 33924-12-12 בצלאל בר כוכבא נ' חן ריבובסקי (שלום; עוז ניר נאוי; 15/02/17) - 17 ע' |
| עו"ד: יואב דקל, יוסף אופיר, אמיר שטיין |
נדחתה תביעת התובעים לחייב את הנתבעים בתשלום היטל השבחה והוצאות נלוות, אותם נדרשו לשלם בגין בקשתם להיתר לבניית מחסן, בבית אותו רכשו מן הנתבעים, בשנת 1984. נפסק, כי דחיית התביעה מתחייבת הן בשל השיהוי הרב שבהגשתה, הן בשל התנהלות התובעים לאורך השנים, ובעיקר בשל פרשנותם הבלתי סבירה של התובעים להסכם בין הצדדים.
חוזים – קיום חוזה – זמן סביר
התיישנות – שיהוי – קיומו
התיישנות – טענת התיישנות – המועד להעלאתה
.
התובעים עותרים לחייב את הנתבעים בתשלום היטל השבחה והוצאות נלוות, אותם נדרשו לשלם בגין בקשתם להיתר לבניית מחסן בשנת 2012, בבית אותו רכשו מן הנתבעים, בשנת 1984. הנתבעים טענו, כי בשים לב לחלוף השנים מההתקשרות בין הצדדים, בשנת 1984 ובהתאם לפרשנות הוראות ההסכם, לא חלה עליהם חובה לשאת בתשלום ההיטל וההוצאות, ומכל מקום דין התביעה להידחות בשל התיישנות ולחלופין, שיהוי ומניעות.
.
בית המשפט דחה את התביעה ופסק כלהלן:
יש לדחות את טענת התובעים, כי דרישת תשלום היטל ההשבחה הינה בבחינת "צו כלשהו" כמשמעות המונח בהסכם בין הצדדים. המשמעות אותה יש ליתן לסעיף, אף אליבא דתובעים, היא כי "צו" משמעו ציווי או הוראה אשר נכפו על התובעים, שלא מרצונם ושלא בטובתם. במקרה זה, הליך קבלת היתר בנייה למחסן, בעטיו נדרשו התובעים לשלם את היטל השבחה דנן, הינו הליך יזום.
אף אם ניתן היה לקבל את פרשנות התובעים להוראות ההסכם, בכל הקשור למשמעות המונח הצו, הרי שכאמור אין לקבל את עמדתם כי תחולת הסעיף הינה לנצח. אמנם, הצדדים לא הסכימו על פרק הזמן בו יעמוד הסעיף בתוקף, אך אין בכך ללמד כי זה יעמוד בתוקפו לנצח וזוהי למצער שורת ההיגיון. הדבר אף מתבקש לאור ציפיית מוכר נכס ובכלל זה הנתבעים, שלא להיות מוטרדים בקשר עם ההסכם לנצח.
במכלול נסיבות העניין במקרה דנן, לרבות מהות התביעה, ביסוסה הרעוע על ההסכם בין הצדדים, והתנהלות התובעים, יש לדחות את התביעה אף מטעמי שיהוי. |
| חזרה למעלה |
|
| 28 [חוזים] |
|
| תא (טב') 10619-09-14 ולדיסלבה רוזמן נ' מאיר מנחם (שלום; אפרת הלר; 14/02/17) - 12 ע' |
| עו"ד: מרדכי כהן ניסן, עמיתי בן אור |
בית המשפט קיבל תביעה שעניינה תשלום פיצוי מוסכם בעקבות הפרתו של הסכם מכר דירה שבאה לידי ביטוי ברישום הדירה על שמם של התובעים במנהל באיחור ניכר ובאי רישום הדירה על שמם בטאבו. נפסק, בין השאר, כי האחריות החוזית הינה אחריות מוחלטת ולא ניתן "לגלגל" אותה לאדם זה או אחר על אף שהפעולות אמורות להיות מבוצעות על ידו.
חוזים – פיצויים מוסכמים – התערבות בית המשפט
חוזים – הפרה – הפרה יסודית
.
התובעים הגישו כנגד הנתבעים תביעה כספית, בגין הפרה נטענת של הסכם מכר. התובעים טוענים כי הנתבע הפר את ההסכם הפרה יסודית המתבטאת הן ברישום הדירה על שמם במנהל באיחור ניכר והן באי רישום הדירה על שמם בטאבו וזאת בניגוד להוראות ההסכם שנחתם בין הצדדים.
.
בית המשפט קיבל את התביעה ופסק כלהלן:
האחריות החוזית הינה אחריות מוחלטת ולא ניתן "לגלגל" אותה לאדם זה או אחר על אף שהפעולות אמורות להיות מבוצעות על ידו. בנסיבותיו של מקרה זה, ניסיונו של הנתבע לתלות את האיחור ברישום הדירה בהעדר הנפקת אישור הוועדה המקומית, לא גובה בכל עדות של מי מהגורמים בוועדה המקומית ו/או בכל אסמכתה אחרת. בנסיבות הוכח, כי הנתבע לא פעל בהתאם להוראות ההסכם והתחייבותו, לרישומה של הדירה בטאבו.
הנתבע הפר את ההסכם בהתחייבות יסודית המזכה את התובעים בקבלת סכום הפיצויים המוסכמים. בעניין זה, הנתבע לא הביא ראיה כלשהי לטענתו בדבר היעדר כל יחס סביר בין הפיצוי עליו הוסכם לנזק שניתן היה לצפות בעת כריתת החוזה ובכך, לא עמד הנתבע בנטל המוטל עליו להוכחת העדר קיומו של יחס סביר בין הנזק לבין ההפרה המצדיק הפחתת הפיצוי המוסכם.
אין זה המקרה המיוחד בו יש לפסוק פיצוי לא ממוני בנוסף לפיצוי המוסכם שנקבע בהסכם שהופר. |
| חזרה למעלה |
|
| 29 [נזיקין] |
|
| תא (י-ם) 41996-07-10 עבד אלרחמן סלימאן זידאן נ' ד"ר גמאל ג'ושה (שלום; יעל ייטב; 08/02/17) - 16 ע' |
| עו"ד: חוסאם סיאם, מוסא עותמן |
ביהמ"ש קיבל תביעה בגין רשלנות רפואית. נקבע כי הנתבעים העניקו למנוחה טיפול רשלני וכי קיים קשר סיבתי בין הטיפול הרשלני לבין השיתוק שממנו סבלה המנוחה, ובין הטיפול הרשלני לבין פטירתה.
נזיקין – אחריות – רופא
נזיקין – רשלנות – רשלנות רפואית
נזיקין – עוולות – רשלנות רפואית
נזיקין – פיצויים – נזק לא ממוני
.
תביעה בגין רשלנות רפואית. התביעה הוגשה נגד נתבע 1 אשר ביצע את הניתוח שלטענת התובעים היה ניתוח רשלני, אשר גרם למותה של המנוחה, ונגד העמותה המנהלת את בית החולים אל מקאסד שבו אושפזה המנוחה ובו עברה את הניתוח.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
הנתבעים העניקו טיפול רשלני למנוחה, החל בכך שלא אבחנו כנדרש כי הסיבה לחוליה השבורה הייתה מחלת האוסטאופורוזיס, אף שחשד לכך עלה עוד בבית החולים בעזה, המשך בכך שבחרו בניתוח שלא התאים למצב עצמותיה של המנוחה, וכלה בביצוע רשלני של הניתוח.
יש לאמץ לעניין זה את חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט, על כל היבטיה. המומחה נחקר בחקירה נגדית, השיב על כל השאלות, דבק בחוות דעתו, והבהיר את קביעותיו. ניכר היה כי חוות דעתו ותשובותיו מקצועיות ומבוססות על חומר הרפואי שהוצג לו.
קיים קשר סיבתי בין הטיפול הרשלני לבין השיתוק שממנו סבלה המנוחה, ובין הטיפול הרשלני לבין פטירתה, שכן כפי שהבהיר המומחה, התסחיף הריאתי שממנו נפטרה המנוחה כפי הנראה, הוא סיבוך שכיח בשיתוק.
יש לפסוק לתובעים בגין הנזק הבלתי ממוני פיצוי בסך של 400,000 ₪. בנוסף, בגין הוצאות רפואיות ונסיעות סך של 10,000 ₪ ובגין קבורה ומצבה סך של 7,000 ₪. |
| חזרה למעלה |
|
| משפחה |
| 30 [כשרות משפטית ואפוטרופסות] |
|
| אפ (נצ') 31766-09-16 מ.ד נ' ב"כ היועמ"ש (משפחה; אסף זגורי; 19/02/17) - 9 ע' |
| עו"ד: מאירה אזרד, ג'בארין ג'אבר |
האם יש למנות את המבקשת, אחותו הבגירה של קטין כבן 17.5, כאפוטרופוס נוסף על גופו ועל רכושו בעקבות פטירת אמם כדי לאפשר גביית מזונות לפי הסכם גירושין או שמא יש לנקוט בדרך אחרת?
כשרות משפטית ואפוטרופסות – אפוטרופוס – אפוטרופוס נוסף
כשרות משפטית ואפוטרופסות – אפוטרופוס – הורים
.
האם יש למנות את המבקשת, אחותו הבגירה של קטין כבן 17.5, כאפוטרופוס נוסף על גופו ועל רכושו בעקבות פטירת אמם כדי לאפשר גביית מזונות לפי הסכם גירושין או שמא יש לנקוט בדרך אחרת? הקטין שוהה בפנימייה ובסופי שבוע הוא שוהה בדירת אמו המנוחה עם אחותו החיילת. קודם הפטירה היו הקטין ואחותו החיילת במשמורת האם ללא קיום הסדרי ראייה משמעותיים עם האב. למעשה, למעט הקטין, אין קשר לאב עם יתר ילדיו שכיום הינם בגירים.
.
ביהמ"ש לענייני משפחה דחה את הבקשה מהטעמים הבאים:
חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות (להלן: "החוק") מצהיר על כך, כי ההורים הם האפוטרופוסים הטבעיים של ילדיהם. אין מדובר במינוי של ביהמ"ש, אלא מינוי הנובע מעצם ההורות הטבעית והביולוגית וככזו האפוטרופסות האמורה מוגנת יותר ממינוי אפוטרופוס לבגיר לפי הוראות אחרות של החוק.
בהתאם לסעיף 28 לחוק, אם מת אחד ההורים, תהא האפוטרופסות על הקטין להורה השני; ואולם רשאי ביהמ"ש, בנוסף על אותו הורה, למנות לקטין אפוטרופוס באופן כללי או לענינים שיקבע ביהמ"ש; כפועל יוצא, אין זכויות וחובות האב כאפוטרופוס נגרעות ביחס לקטין רק בשל הטעם שהאם נפטרה ואלו נותרות במלואן אצלו לרבות החובה והזכות להחזיק בקטין ולהיות משמורן שלו. זאת ועוד, נפסק בעבר כי אין באירוע הטרגי של מות האם כדי להצדיק התערבות חיצונית ביחידה המשפחתית שנותרה והדאגה לקטין צריכה ליפול כעת לפתחו של ההורה שנותר בחיים ועליו להתמודד לבדו עם מצב זה.
סעיף 30 לחוק קובע, כי ביהמ"ש לא ימנה אפוטרופוס בנוסף על ההורה אלא אם ראה סיבה מיוחדת לכך לטובת הקטין. בגבולותיה של "סיבה מיוחדת" המצדיקה התערבות בתא המשפחתי, ניתן לראות מקרים שבהם ההורה מגלה אדישות ואי אכפתיות לגבי חובה מחובותיו כהורה, הימנעות רצונית מתמשכת מלקיים חובה שכזו או היות הורה בלתי מסוגל מטעמים אובייקטיביים למלא החובה האמורה כשברור שהחסך שייגרם לקטין יפגע בבריאותו הנפשית או הגופנית במידה כזאת שאינה מאפשרת השלמה עם המשכו של המצב הקיים.
במקרה דנא הטעם המרכזי אם לא היחידי לבקשת האחות להתמנות כאפוטרופא נוספת לקטין הוא הבטחת גביית תשלומי המזונות שהאב התחייב לשלם עפ"י הסכם הגירושין. כ"כ, כאשר בוחנים צמתים בהם היה נחוץ לקבל הסכמת האב כאפוטרופוס של הקטין לא מוצאים עילה להגבלת האפוטרופסות או הוספת אפוטרופסות נוספת. בנוסף, הקטין ממילא עומד להיות בגיר בתוך 5 חודשים וברור כי הוא מצוי בגיל שבו הוא בחור את מקום שהותו בעת חופשות מהפנימייה. לעמדת ביהמ"ש במצב הדברים והנסיבות הנוכחי, אין ולא היה כל מקום להגיש התביעה במתכונתה הנוכחית ולמעשה לא מתקיימים העילות הקיימות בחוק כדי להביא למינוי אפוטרופא נוספת ביחס לקטין בנוסף על האב, בייחוד מקום שהאב מעוניין לממש אפוטרופסותו ביחס לקטין. מינוי המבקשת כאפוטרופא נוספת עלול לפגוע באופן סופי ובלתי הפיך במרקם היחסים המעורער ממילא במשפחה אך חמור מכך הוא עלול להביא לנתק סופי בין הקטין לבין האב.
מאידך, אין ספק, כי האב אמור להמשיך ולשאת בתשלום דמי המזונות של בנו הקטין עד לסיום לימודיו התיכוניים בפנימייה. העובדה, כי ביהמ"ש מודע לכך מדברי הצדדים, כי האב אינו משלם דמי המזונות ולא ישלמם ללא צו שיפוטי מחד גיסא וכי קיימת מצוקה כלכלית מצדו של הקטין (ואחותו החיילת הגרה עמו בדירת האם) מאידך גיסא וכן שקילת הזמן הנדרש לבירור תביעה נוספת ככל שתוגש בשים לב לגילו של הקטין, מצדיקה שימוש בסמכות ביהמ"ש לפי סעיף 68(א) לחוק אף מיוזמתו של ביהמ"ש וכך נעשה בענייננו.
לפיכך, התביעה נדחית, ברם כחלק מחובת ביהמ"ש להגן על טובת וזכויות הנער וכאשר האב הפסיק לשלם המזונות באופן חד צדדי ניתנו הוראות אופרטיביות בעניין מזונות האב ותשלום קצבת השאירים. |
| חזרה למעלה |
|
| 31 [משפחה] [חוזים] [התיישנות] |
|
| תהס (ת"א) 963-07-13 ש. מ נ' ו. מ (משפחה; ארז שני; 16/02/17) - 59 ע' |
| עו"ד: יאיר גרין, ניצן שאול, שמאי מנטש, דני שרמן |
בקשה לביטול הסכם שקיבל תוקף פס"ד תבחן לגופו בין היתר בהתאם לשיקולים הבאים: א. רק בנדיר; ב. העדר ייצוג משפטי או כשל בו יגדיל את סיכויי הבטלות; ג. הסכם דרקוני וקיצוני, סביר ויבוטל, להבדיל מהסכם מקפח במידת מה; ד. קריטריונים הדומים לבטלות צוואה או התחייבות ליתן מתנה; ה. דגש על בחינת טיב גמירות הדעת, לכאורית או ממשית. בנסיבות המקרה נקבע כי יש לבטל את ההסכם. הטעם העיקרי נעוץ בכך כי האיש חתם על ההסכם בנסיבות של העדר גמירות דעת להבין כי מדובר בפרידה קצרת טווח, עושק והטעייה, העולים כדי חוסר תום-לב מצד האישה כלפיו.
משפחה – הסכם ממון – ביטולו
חוזים – עושק – הוכחתו
חוזים – ביטול – הטעיה
חוזים – ביטול – טעות
התיישנות – שיהוי – אימתי מתקיים
.
תביעה לביטול הסכם ממון שקיבל תוקף פס"ד כשנתיים טרם הגשת התביעה. עפ"י ההסכם, האישה נותרת עם שלושה נכסי נדל"ן, בעוד התובע (להלן גם האיש) נותר ללא קורת גג ובנוסף עליו לשלם לאישה סכום חודשי גבוה. עילות הביטול הנטענות הן עושק, טעות, הטעייה והעדר תום לב. יצוין כי עוה"ד שערך את ההסכם, הצהיר לתיק ביהמ"ש זמן קצר לאחר אישור ההסכם כי הוא מייצג את האישה בלבד. האישה מודה כי מדובר בהסכם שאינו מאוזן בצורה קיצונית. אך לדבריה, התובע חתם על ההסכם מתוך תחושת אשם על בגידותיו. כן הוגשו שני ערעורים ע"י האישה, שעניינם למעשה, החלטת רשמת ההוצאה לפועל ולפיה נאסר על האישה לגבות את המגיע לה לכאורה מכוח פסק-הדין, בשל חוסר סבירותו.
.
ביהמ"ש לענייני משפחה קיבל את התביעה מהטעמים הבאים:
כידוע, לאור ייחודו של הליך אישור הסכמי ממון נקבע בפסיקה, כי שעה שאין טענה לפגם בהליך אישור ההסכם על-ידי ביהמ"ש, לא תתקבלנה טענות צד הטוען כנגד תוקפו של הסכם ממון, אשר קיבל תוקף של פסק-דין , בהעדר טעם מיוחד, כבד משקל ועל הטוען לבטלות ההסכם, לעמוד בנטל ראיה גבוה במיוחד. עוד נקבע בפסיקה, כי לעניין ביטול הסכם הממון עקב טעות, הטעיה, עושק וכו', דינו של הסכם ממון כדין חוזה רגיל. הנטל להוכיח את הקשר הסיבתי בין עצם הטעות לבין עשיית הסכם הממון, מוטל על הטוען את טענות אלו ועליו להוכיח שאכן במעמד אישור ההסכם, הוא נתן את הסכמתו, אך רק כתוצאה מניצול חולשה כלשהי שנעלמה זו מעיניו של ביהמ"ש או קיומם של פגמים אחרים שנעלמו בכריתתו.
לאחר דיון ועיון בפסיקה ביהמ"ש מסכם כי כל בקשה לביטול הסכם שקיבל תוקף פס"ד תבחן לגופו בין היתר בהתאם לשיקולים הבאים: א. רק בנדיר; ב. העדר ייצוג משפטי או כשל בו יגדיל את סיכויי הבטלות; ג. הסכם דרקוני וקיצוני, סביר ויבוטל, להבדיל מהסכם מקפח במידת מה; ד. קריטריונים הדומים לבטלות צוואה או התחייבות ליתן מתנה – בדיקת רכיב ההגינות וההשפעה ההוגנת ; ה. דגש על בחינת טיב גמירות הדעת, לכאורית או ממשית. כן הוזכר כי עפ"י הפסיקה, אשם בבגידה אינו עילה להתיר קיפוח זכויות רכושיות.
בנסיבות המקרה ביהמ"ש הגיע למסקנה כי יש לבטל את ההסכם. הטעם העיקרי נעוץ בכך כי האיש חתם על ההסכם בנסיבות של העדר גמירות דעת להבין כי מדובר בפרידה קצרת טווח, עושק והטעייה, העולים כדי חוסר תום-לב מצידה של האישה כלפיו; הוכח כי האישה העבירה לעורך הדין (שכאמור הצהיר בסמוך לאחר אישור ההסכם כי הוא מייצג אותה בלבד), את הוראות ההסכם ומבלי שהאיש היה שותף של ממש ל"הסכמות" אלה; הוכח כי ההסכם הינו מיטיב ומוטה באופן קיצוני לטובת האישה, כך שקשה בכל דרך שהיא לסבור כי האיש סבר שהסכם זה ימומש אי פעם, או כי אם היה במיטב שיקול דעתו, היה הוא סובר כאמור. את כל אלו ידעה האישה ממערכת יחסיה המפותלת עם האיש, כמו גם מורדות במצבו הרגשי של האיש – שסבל מ"חרדת נטישה" והיא ניצלה מצוקה זו לטובתה; לעמדת ביהמ"ש, בהיות המקרה מקרה חריג, יש בו הצדקה לביטול הסכם הממון בשל עושק ופגם בכריתתו, הטעייה וחוסר תום-לב וזאת על אף שאושר על ידי ביהמ"ש וניתן לו תוקף של פסק-דין.
בכל הנוגע לערעורים שהגישה האישה צוין כי הסכם ממון ניתן הוא לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל ואין רשם ההוצאה לפועל רשאי לסרב לבצעו. רשם ההוצאה לפועל אינו רשאי לעסוק בפרשנות פסק-דין, גם אם הסכם הוא, ולסרב לבצעו מן הטעם שהוא מקפח או בלתי סביר. גם אם מסקנת פס"ד זה דומה לזו של רשמת ההוצאה לפועל, אין הרשמת יכולה ליטול לעצמה סמכויות שיוחדו בדין לביהמ"ש. כך או אחרת, לאור פסק-הדין שבכאן, התייתר הצורך בערעורים והם נדחים. |
| חזרה למעלה |
|
| 32 [משפחה] |
|
| תמש (פ"ת) 38012-12-12 פלוני נ' פלונית (משפחה; מירב אליהו; 28/01/15) - 11 ע' |
| עו"ד: אמיר שי, ורדה אפרת |
המשמורת תיוותר בידי האם, כאמור ובהתאם להחלטה קודמת של ביהמ"ש. מה גם שהקטינה בת 5 שנים (חזקת הגיל הרך). אולם ביהמ"ש מוצא לאמץ את הסדרי הקשר בין האב לקטינה באופן מורחב, לרבות לינה כפי שהומלץ בתסקיר העדכני.
משפחה – משמורת קטינים – הסדרי ראייה
משפחה – הסדרי ראיה – לינה
משפחה – משמורת קטינים – חוות-דעת מומחה
משפחה – הסדרי ראיה – טובת הילד
.
תביעה לאחריות הורית אותה הגיש התובע/האב נגד הנתבעת/ האם, שעניינה קביעת משמורת משותפת לבתם הקטינה (כבת 5). סלע המחלוקת בין הצדדים מתמקד בהגדרת המשמורת על הקטינה ומשמעותה.
.
ביהמ"ש לענייני משפחה קיבל את התביעה בחלקה מהטעמים הבאים:
המשמורת תיוותר בידי האם, בהתאם להמלצת התסקיר כאמור ובהתאם להחלטה קודמת של ביהמ"ש. מה גם שהקטינה בת 5 שנים (חזקת הגיל הרך). אולם ביהמ"ש מוצא לאמץ את הסדרי הקשר בין האב לקטינה באופן מורחב, לרבות לינה כפי שהומלץ בתסקיר האחרון והעדכני. כידוע, בהיעדר ראיות בעלות משקל לסתירת האמור בחוות-דעת המומחים ייטה בית-המשפט לאמץ את ממצאי חוות-הדעת ומסקנותיהן. בענייננו, במהלך החודשים הארוכים, לאורך כל המלצות תסקירים, נוצר מתווה מתון והדרגתי ליצירת קשר בריא ונורמאלי בין האב לקטינה. נוצר מארג עדין אשר הלך והתעבה, תוך התחשבות בכלל הרכיבים של התמונה הכוללת (כולל חששותיה של האם). החלוקה ההורית אליה הגיעו הצדדים בהמלצת רשויות הרווחה, ניכר בה סבירות, מידתיות ואיזון ראוי, אשר אינו מצריך התערבות של בית המשפט.
בין היתר, ביהמ"ש שותף להמלצת התסקיר כי ראוי להרחיב את הסדרי הראיה – ע"י הוספת לינה בבית האב וכי ראוי לעשות זאת כבר עתה, ולא להמתין עד לכיתה א', כפי שגורסת הנתבעת. שכן כיתה א', בין כך ובין כך, מלווה בקשיי הסתגלות רבים עבור כל קטין, והוספת הלינה עתה, מהווה זמן רגוע וראוי להתחיל בהסדר הרחבת הסדרי הראיה. ביהמ"ש מוסיף ומצטט מהתסקיר כי "מהספרות המקצועית העדכנית בנושא עולה שמניעת לינות לילה מילדים צעירים אצל אבותיהם, יותר מאשר היא יכולה להועיל, היא עלולה לסכן את איכות היחסים שמתפתחים ביניהם..."
לפיכך נפסק כי הסדרי הלינה יכללו שתי לינות באמצע השבוע, אחת מהן, אחת לשבועיים. וכן כל סופשבוע שני. עם הגיעה הקטינה לכיתה א' , הלינה בבית האב תהא באופן קבוע פעמיים בשבוע וכל סופשבוע שני. שני הצדדים יישאו יחדיו בנטל ההסעות של הקטינה, באופן זה יהא להוריד ממעמסת ההסעות הרובצת רק על האב ותוסיף לשוויון בין הצדדים בגידולה של הקטינה ודאגה לצרכיה הכוללים, כולל הסדרי הקשר עם אביה. |
| חזרה למעלה |
|
| כתבי טענות |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
