| |
תוכן העניינים
|
עליון
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
עבודה ארצי
|
| 6 [עורכי-דין] [עבודה] |
|
| ברע (ארצי) 12900-11-16 גונן אביגדור נ' VADHER DEVA (עבודה; לאה גליקסמן, אילן איטח, רועי פוליאק, נ.צ.: א' וייץ, מ' ינון; 13/02/17) - 6 ע' |
המשיב, עובד זר תושב הודו, הגיש תביעה על ידי מיופה כח. בנסיבות בהן ייפוי הכח הנוטריוני של מיופה הכח, שנחתם בהודו למעלה משנתיים לפני הגשת התביעה, לא אושר על ידי נציג דיפלומטי או קונסולרי ישראלי, הוא אינו עומד בתנאי אחת מחלופות סעיף 30 לפקודת הראיות, ובהעדר טענה כי לא קיימת אפשרות לאמתו באמצעות נציג דיפלומטי או קונסולרי, דין תביעת המשיב להימחק.
 עורכי-דין – ייצוג – ייפוי-כוח
עבודה – בית-הדין לעבודה – סדרי דין
עבודה – סדרי דין – מחיקת תובענה
|
|
|
|
|
עבודה אזורי
|
|
|
|
מחוזי
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
שלום
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
תעבורה
|
|
|
|
|
|
כתבי טענות
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
עליון
|
| 1 [נזיקין] |
|
|
עא 844/12 דניאל מולקנדוב נ' שרה פורוש (עליון; א' חיות, י' דנציגר, מ' נאור; 22/02/17) - 28 ע'
|
| עו"ד: שלמה כהן, ליאב וינבאום, חנה בר יוסף ג'ינו |
בימ"ש פסק כי, למשיבה 1, אשר שימשה ראש מחלקת הפיקוח על קרנות נאמנות ברשות לניירות ערך, עומדת הגנה מכוח סעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע, שכן פעלה בפרשה נשוא ההליך מכוח תפקידה ברשות לניירות ערך, לפי ההיתר שקיבלה לכך.
נזיקין – הגנות – הגנת הפרסום המותר
נזיקין – הגנות – פרסומים מותרים
נזיקין – הגנות – חובת המפרסם לפרסם
נזיקין – הגנות – תום-לב
נזיקין – הגנות – אמת בפרסום
נזיקין – עוולות – לשון הרע
.
בימ"ש המחוזי סבר שדברי המשיבה 1 בע"א 844/12 ובע"א 2755/15 והמערערת 1 בע"א 1906/15 (להלן: פורוש), ששימשה ראש מחלקת הפיקוח על קרנות נאמנות ברשות לניירות ערך (להלן: הרשות) למנכ"ל חברת סולומון שוקי הון, בשיחת טלפון שהתקיימה ביניהם (להלן: שיחת הטלפון) היוו פרסום לשון הרע וכי קיים קשר סיבתי בין הפרסום לבין אחד או יותר מהנזקים להם טען המערער בע"א 844/12 ובע"א 2755/15 והמשיב בע"א 1906/15 (להלן: המערער), שניהל קרן נאמנות (להלן: הקרן) במסגרת "חוזה אירוח" עם חברת סולומון שוקי הון. עם זאת, קבע כי המשיבים אינם אחראים בגין הפרסום, שכן עומדות להם הגנות סעיפים 14, 15(2) ו-15(3) לחוק איסור לשון הרע (להלן: החוק), והוא חוסה תחת החסינות שבסעיף 13(9) לחוק. מכאן הערעור.
.
בימ"ש העליון (מפי השופט דנציגר ובהסכמת הנשיאה נאור והשופטת חיות) דחה את הערעור ופסק כי
אין ערעור על כך שהדברים שאמרה פורוש בשיחת הטלפון מהווים לשון הרע, כמשמעו בחוק, ולכן נקודת המוצא היא שהם מהווים "פרסום" שהוא "לשון הרע" כהגדרת החוק. המחלוקת נסבה אודות השאלה האם מדובר בפרסום מותר לפי סעיף 13(9), ולחילופין האם חלה אחת מההגנות שבחוק. אשר להגנת אמת הפרסום, הגנה זו אינה מתקיימת במקרה דנן. הגנה זו משקפת את נכונות המחוקק להתיר פרסומים עובדתיים שיש בהם משום פגיעה בשם הטוב ואף בכבודו של מושא הפרסום, מקום שמתקיימים שני תנאים: מדובר ב"אמת"; מדובר במידע שיש בו עניין לציבור. הנטל להוכיח את אמיתות הפרסום מוטל על המפרסם. בענייננו, אם הפרסום כלל אמירה שעניינה חשדות וחקירות (ולוּ פנימיות) בעניינה של הקרן, הרי שעל המשיבים היה להוכיח קיומם של חשדות וחקירות אלה. המשיבים לא הרימו נטל זה ולא הוכיחו שהדברים שנאמרו על ידי פורוש במסגרת שיחת הטלפון (ה"פרסום") היו "אמת", ומכאן שלא התמלא התנאי הראשון להתקיימות הגנת "אמת הפרסום" ואין צורך לבחון את התנאי השני.
אשר להגנות "תום הלב" שבסעיף 15 לחוק, מדובר בקשת של נסיבות שבהן תקום לנתבע הגנה אף במחיר פגיעה בשם הטוב של הנפגע, בהתקיים שני תנאים מצטברים: הנתבע עשה את הפרסום בתום לב; הפרסום נעשה באחת הנסיבות המנויות בסעיפי המשנה של סעיף 15 לחוק. נטל הוכחת מרכיב "תום הלב" מוטל על המפרסם, וכן את הטענה שעשה את הפרסום באחת מהנסיבות המפורטות בסעיף. בענייננו, טענו המשיבים להתקיימות ההגנות שבסעיף 15(2) ו-15(3) לחוק, אך הם לא הוכיחו כי פעלו בתום לב. שיחת הטלפון התבססה על תלונות טלפוניות שהתקבלו ברשות ביחס לקרן ולמערער. הפרסום התייחס ל"חשדות" ו"חקירות" פנימיות של הרשות. אלא שהמשיבים לא הוכיחו כי אכן היו חשדות ברשות, ולא כי התקיימו בדיקות או חקירות בעניין זה עובר לקיומה של שיחת הטלפון. גם אם שיחת הטלפון נועדה ליידע את מנכ"ל חברת סולומון שוקי הון בע"מ ש"יפקח עיניים", הרי שעל מנת להוכיח קיומו של תום לב, היה על המשיבים להראות כי נקטו אמצעים סבירים להיווכח מראש כי אכן יש מקום להזהירו מפני פעולות לא תקינות מצד המערער, אזהרה שיש לה השלכות על שמו הטוב של המערער. בדיקת הדו"חות הגלויים של הקרן אינה עולה כדי אמצעים סבירים. המשיבים לא הוכיחו כי נקטו אמצעים נוספים עובר לשיחת הטלפון. די באמור כדי לקבוע שהמשיבים לא עמדו בנטל להוכיח את תום לבם.
אשר לסעיף 13(9) לחוק, שעניינו פרסום על פי היתר או הוראה של רשות מוסמכת או מכוח חובה על פי דין, תכלית סעיף 13 היא הענקת זכייה מוחלטת לפרסומים, הנוגעים לתחום תפקידם של ממלאי תפקידים רשמיים ושל רשויות רשמיות. ההגנה נועדה לאפשר לאותם בעלי תפקידים לבצע את הפרסומים הנדרשים לצורך פעילותם באופן המיטבי הנדרש לצורך ביצוע התפקיד, ללא מורא מתביעות אישיות בגין לשון הרע; זאת, מתוך הנחה כי עצם ההתמודדות עם תביעות כאמור עלולה להרתיע את בעל התפקיד ולהפריע לו בביצוע תפקידו. הרציונל של תת-סעיף (9) הוא לאפשר לרשויות הרשמיות של המדינה לפעול, במסגרת סמכויותיהן כדין, מבלי לחשוש כי תהיינה מאוימות מפני תוצאות משפטיות בשל התבטאויות הקשורות בתפקידן. החסינות המוחלטת שמקנה הסעיף מוצדקת רק משום שמדובר בפרסום שחייב להיעשות על פי דין או שהמפרסם רשאי היה לעשות אותו על פי דין (בהוראה של רשות מוסמכת). הסעיף מקנה חסינות מוחלטת בהתקיים הנסיבות הקבועות בו, מבלי להתחשב בתוכן הדברים או ביסוד הנפשי של המפרסם. על מנת שתחול ההגנה המוחלטת יש לבחון באופן דווקני ומוקפד את התקיימות הנסיבות הקבועות בסעיף הרלוונטי. לפיכך, לענייננו, לא די בכך שהפרסום נעשה מכוח הוראה של הנחייה של רשות מוסמכת, אלא נדרש להראות כי מדובר בהפעלת סמכות "כדין" של רשות מוסמכת.
הרשות היא רשות סטטוטורית הפועלת מכוח חוק ומופקדת על עניינם של המשקיעים בניירות ערך, וחובתה מכוח הדין לדאוג להגנתם ולטובתם. פורוש, במסגרת תפקידה ברשות, הייתה המפקחת על מנהלי קרנות הנאמנות. על הרשות ועל פורוש באופן ספציפי הייתה מוטלת חובה על פי דין לנקיטת צעדים הדרושים לשם שמירה על אינטרס הציבור. חובה זו מתפרשת אף על "שיחות אזהרה" מהסוג שנערך על ידי פורוש בענייננו. אין מקום לקבוע מסמרות בשאלה אם פורוש חייבת הייתה לערוך את שיחת הטלפון על פי דין, אם כי נראה ששיחות אזהרה מעין אלה אכן עשויות להיכלל בגדר חובתה על פי דין; אולם די בכך שפורוש רשאית הייתה לעשות את שיחת הטלפון לפי היתר של רשות המוסמכת לכך כדין (החלופה השלישית בסעיף 13(9) לחוק). אם הרשות מוסמכת ואף חייבת להגן על ציבור המשקיעים, לרבות על דרך של אזהרת הגורמים הפעילים בשוק ההון, פורוש הייתה רשאית להזהיר את מנכ"ל חברת סולומון שוקי הון בע"מ, מכוח תפקידה ברשות על פי ההיתר שקיבלה לכך, ולו מכללא מכוח תפקידה הבכיר ברשות. לאור כל האמור, למשיבים קמה ההגנה מכוח סעיף 13(9) לחוק, ולפיכך אין למערער עילת תביעה נגד המשיבים מכוח החוק. |
|
חזרה למעלה
|
|
| 2 [מקרקעין] |
|
|
עא 2639/16 עזבון המנוח מכלוף אמאר ז"ל נ' מלח הארץ עתלית בע"מ (עליון; א' חיות, נ' הנדל, נ' סולברג; 21/02/17) - 9 ע'
|
| עו"ד: אורי שרם, יעל בלונדהיים, גור עמית, ו סגל יוסף, יוסף ליבנה |
אין מקום להתערב בקביעתו של ביהמ"ש המחוזי לפיה המנוחים היו במעמד של בני רשות בנכס וכי רשות זו פקעה ב-2013 לאחר מות שני המנוחים והגשת התביעה לסילוק ידם של המערערים מהנכס. עם זאת, פועל יוצא של המשך קביעותיו בעניין ביטול הרישיון הוא כי על המערערים לפנות את המקרקעין ומכל מקום פסק הדין בנקודה זו אינו ברור דיו; הערעור על פסה"ד נדחה מנימוקיו של ביהמ"ש המחוזי והערעור שכנגד מתקבל, במובן זה שהדיון בעניין הפינוי יוחזר לביהמ"ש המחוזי.
מקרקעין – רישיון – ביטולו
.
ערעור וערעור שכנגד על פס"ד מחוזי אשר קבע כי הוריהם המנוחים של המערערים 6-3 והמשיבים שכנגד (להלן: המנוחים והמערערים בהתאמה) היו במעמד של בני רשות בנכס שבו התגוררו וכי רשות זו פקעה ב-2013 לאחר מות שני המנוחים והגשת התביעה של המשיבה 1 (להלן: החברה)לסילוק ידם של המערערים מהנכס. עם זאת ביהמ"ש המחוזי דחה גם את תביעת המשיבה 2 והמערערת שכנגד (להלן: הרשות) לסילוק ידם של המערערים מהנכס והוסיף ודחה את טענת הרשות לפיה אין להכיר במקרה דנן ברישיון מכללא. המערערים משיגים על פסה"ד ובנוסף, על החלטת ביניים של ביהמ"ש קמא אשר דחתה את בקשתם לצירוף תצהירים ומינוי מומחה לכתבי יד מטעם ביהמ"ש (להלן: החלטת הביניים). הרשות טוענת בערעור שכנגד כי בשום שלב לא ניתן למנוחים רישיון מכללא להשתמש בנכס למגורי קבע ולא לצורכי עבודה בחברה, וכי מטעמי חיסכון בזמן שיפוטי בלבד היא מוכנה להשלים עם הקביעה כי מדובר ברישיון הדיר שפקע עם מות המנוחים. הרשות מוסיפה וטוענת כי לא היה מקום לדחות את תביעתה לסילוק ידם של המערערים מהנכס. כמו כן עותרת הרשות לביטול ההוצאות שבהן חויבה לטובת החברה.
.
ביהמ"ש העליון (מפי השופטת א' חיות) דחה את הערעור וקיבל את הערעור שכנגד מהטעמים הבאים:
בכל הנוגע לערעור גופו, אין מקום להתערב בקביעתו של ביהמ"ש המחוזי לפיה המנוחים היו במעמד של בני רשות בנכס וכי רשות זו פקעה ב-2013 לאחר מות שני המנוחים והגשת התביעה לסילוק ידם של המערערים מהנכס. הערעור נדחה מנימוקיו של ביהמ"ש המחוזי לפי תקנה 460(ב) לתקסד"א.
אשר לערעור שכנגד, ביהמ"ש המחוזי קבע בפסק דינו כי המנוחים הם בני-רשות מכללא בנכס, רשות שבוטלה כאמור עם הגשת התביעה של החברה לפינוי וסילוק יד בשנת 2013. ביהמ"ש המחוזי הוסיף וקבע כי זכויותיו של בר רשות אינן ניתנות להורשה וכי 3 השנים שחלפו מאז הגשת התובענה הם הזמן המירבי שניתן לתת כאורכה לפינוי הנכס. עוד קבע ביהמ"ש המחוזי כי בנסיבות מקרה זה, זכאים התובעים [המערערים] לפיצוי בעבור ההשקעות שהושקעו בנכס, עם ביטול הרישיון. ודוק: עם ביטול הרישיון, ולא כתנאי לביטול הרישיון. למרות זאת, דחה ביהמ"ש המחוזי את תביעת הרשות לסלק את ידם של המערערים מהמקרקעין ונראה כי בכך שגה, שכן פועל יוצא של קביעותיו שהובאו לעיל הוא כי על המערערים לפנות את המקרקעין ומכל מקום פסק הדין בנקודה זו אינו ברור דיו. לפיכך הערעור שכנד מתקבל במובן זה שהדיון בעניין הפינוי ובעניין זה בלבד יוחזר אל ביהמ"ש המחוזי להחלטה משלימה. |
|
חזרה למעלה
|
|
| 3 [צבא] [בתי-משפט] |
|
|
רעפ 1561/17 מאור אבגי נ' הצבאית הראשית (עליון; ה מ' נאור; 21/02/17) - 7 ע'
|
| עו"ד: אליהו ארביב |
השיקולים המנחים את הדיון בבקשות רשות ערעור על פסק דינו של בית הדין הצבאי לערעורים לפי סעיף 440ט לחוק השיפוט הצבאי, דומים לשיקולים המנחים את ביהמ"ש בבואו לדון בבקשות רשות ערעור לפי חוק בתי המשפט [נוסח משולב], כפי שנקבעו בהלכת חניון חיפה. המקרה דנא אינו עומד באמות מידה אלו.
צבא – שיפוט צבאי – רשות ערעור
צבא – שיפוט צבאי – ענישה
בתי-משפט – רשות ערעור – מתי תינתן
.
בקשת רשות ערעור על פס"ד בית הדין הצבאי לערעורים שבו התקבל ערעור המשיבה על גזר הדין שהוטל על המבקש בבית הדין הצבאי המחוזי בגין הרשעתו של המבקש, על פי הודאתו, בעבירה של היעדרות ללא רשות משירות צבאי למשך 624 ימים, ועונשו הוחמר – מעונש של 63 ימי מאסר בפועל (כמניין ימי מעצרו), ללא רכיב של מאסר מותנה, והפעלתו של עונש מאסר מותנה של 60 ימים חופף לעונש המאסר בפועל, לעונש של 90 ימי מאסר בפועל והפעלת עונש המאסר המותנה חציו במצטבר חציו בחופף.
.
ביהמ"ש העליון (הנשיאה מ' נאור) דחה את הבקשה מהטעמים הבאים:
סעיף 440ט(ב) לחוק השיפוט הצבאי, קובע כי בבקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית הדין הצבאי לערעורים "לא תינתן רשות לערער אלא בשאלה משפטית שיש בה חשיבות, קשיות או חידוש". השיקולים המנחים את הדיון בבקשות לפי סעיף 440ט לחוק השיפוט הצבאי, דומים לשיקולים המנחים את ביהמ"ש בבואו לדון בבקשות רשות ערעור לפי חוק בתי המשפט [נוסח משולב], כפי שנקבעו בהלכת חניון חיפה. היינו, רשות ערעור בגלגול שלישי תינתן, רק באותם מקרים שמעוררים שאלה משפטית או ציבורית רחבה, החורגת מן העניין שיש לצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת. אכן, "הבחינה איננה אם נפלה טעות בפסק הדין, לטובת צד זה או אחר, אלא האם נפלה בו טעות המחייבת תיקון הדין בשיטה כולה". המקרה דנא אינו עומד באמות מידה אלו.
בפי המבקש טענות עקרוניות לכאורה כנגד מדיניות התביעה הצבאית הנוהגת לשיטתו בבתי הדין הצבאיים שלא לטעון למתחם ענישה ספציפי. דא עקא, בתי הדין הצבאיים נתנו דעתם לסוגיה זו, אף בעניינו של המבקש ואף הפנו אותה לפתחו של התובע הצבאי הראשי. מדובר בסוגיה שכבר מצויה בליבון ודיון בקרב הגופים הרלוונטיים, וניתנת עליה הדעת. יתרה מכך, ובכך עיקר, בתי הדין הצבאיים גזרו את דינו של המבקש לאחר שקבעו בעצמם את מתחם הענישה בעניינו. משכך, לא נגרם למבקש עיוות דין או אי צדק בולט, אשר עשויים לכאורה להצדיק מתן רשות ערעור לדיון "בגלגול שלישי", בפני בימ"ש זה. זאת ועוד, לא נמצא מקום להתערב בהחלטת בית הדין לערעורים בנוגע לגזר הדין. הלכה היא כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמן אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בימ"ש זה, אלא בנסיבות בהן הייתה סטייה ניכרת ממדיניות הענישה. זהו אינו המקרה.
בית הדין לערעורים קבע מפורשות בפסק דינו כי דווקא מתחם העונש ההולם שקבע בית הדין המחוזי –30-75 ימי מאסר בפועל, חורג ממדיניות הענישה הנוהגת, וכי הוא אינו מבטא נכונה את מידת הפגיעה בערכים המוגנים ואת נסיבותיה המחמירות של העבירה. לפיכך, החמיר בית הדין לערעורים את עונשו של המבקש, כך שיבטא את מדיניות הענישה המקובלת במקרים כגון דא, לאחר שקבע את מתחם העונש ההולם על 3-7 חודשי מאסר בפועל. דא עקא, שבית הדין לערעורים העמיד את מתחם הענישה בעניינו של המבקש בסף התחתון של המתחם, ואף הורה כי רק מחצית מעונש המאסר המותנה הקודם ירוצה על ידי המבקש במצטבר. זאת, מתוך התחשבות מירבית בנסיבותיו האישיות של המבקש. נראה אם כן כי העונש שנגזר על המבקש הולם, ושקלל באופן ראוי בין חומרת העבירה לנסיבותיו האישיות. ולפיכך לא נמצא מקום לשוב ולדון בגזר הדין ב"גלגול שלישי".
למעשה כל שטוען המבקש, הוא כי בית הדין לערעורים שגה ביישום הדין בעניינו, וטעויות מסוג זה אינן מצדיקות מתן רשות ערעור. |
|
חזרה למעלה
|
|
| 4 [דיון פלילי] |
|
|
בשפ 1495/17 מדינת ישראל נ' יובל זאודי (עליון; ח' מלצר; 21/02/17) - 8 ע'
|
| עו"ד: אבי כהן, אריה פטר, עילית מידן |
כתב האישום מייחס למשיב יבוא סם מסוכן מסוג קוקאין במשקל 7 קילוגרם. ביהמ"ש קובע כי המקרה הנדון אינו נמנה על המקרים המצדיקים שחרור לחלופת מעצר בפיקוח אלקטרוני.
דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – בפיקוח אלקטרוני
דיון פלילי – מעצר – חלופת מעצר
דיון פלילי – מעצר עד תום ההליכים – מסוכנות
.
ערר לפי סעיף 53 לחוק המעצרים, על החלטות בימ"ש מחוזי, בגדרן הורה ביהמ"ש על מעצרו של המשיב בתנאי פיקוח אלקטרוני עד תום ההליכים נגדו. כתב האישום מייחס למשיב יבוא סם מסוכן מסוג קוקאין במשקל 7 קילוגרם נטו, שהוסלקו בתוך בטנת מזוודה. החלטת ביהמ"ש התקבלה בעקבות מסקנת ביהמ"ש המחוזי כי יש בחוות הדעת לפיה נמצאו טביעות אצבע של אדם אחר, על גבי שקיות הסם, לצד קיומה של אפליה בין המשיב למעורב הנוסף, נגדו לא הוגש כתב אישום, כדי להטות את הכף לעבר בחינת אפשרות מעצרו של המשיב בפיקוח אלקטרוני.
.
ביהמ"ש העליון (מפי השופט ח' מלצר) קיבל את הערר מהטעמים הבאים:
סעיף 22ב(א) לחוק המעצרים, קובע "מנגנון דו-שלבי" לבחינת התנאים לחלופה מאחורי סורג ובריח לאחר הגשת כתב אישום. בשלב הראשון – על ביהמ"ש לבחון האם חלופה כלשהי עשויה, באופן עקרוני, להפיג את המסוכנות המיוחסת לנאשם, ולהפחית את הסיכון לפגיעה בהליך המשפטי ברמה המתקבלת על הדעת; בשלב השני, ביהמ"ש נדרש לבחון את החלופות הקונקרטיות המוצעות לו ואת מידת התאמתם למידותיו של הנאשם הספציפי, בהתאם למאפייניו האישיים ולטיב הסיכון הנשקף ממנו. ייתכנו מקרים בהם ביהמ"ש ישתכנע, כבר במסגרת השלב הראשון, כי המסוכנות, או החשש מפני שיבוש יהיו כה מובהקים, בנסיבות המקרה, עד אשר שום חלופה לא תסכון – ואז לא יידרש ביהמ"ש לבחינת חלופות קונקרטיות.
בנסיבות המקרה דנא ביהמ"ש סבור כי מסוכנותו של המשיב – הינה גבוהה, כך שאין, בעת הזו, חלופת מעצר, שיכולה להפיג אותה, ואף מעצר בתנאי איזוק אלקטרוני, לא יוכל לסכון. ביסוד עמדה זו, ניצבים ארבעה נימוקים מרכזיים: ראשית, מסוכנותו של המשיב, כפי שהיא משתקפת מכתב האישום, ומעברו הפלילי – הינה גבוהה; שנית, חלופה של מעצר בתנאי פיקוח אלקטרוני שוללת בעיקרון את החלתה על עבירות סמים; שלישית, המלצתו השלילית של שירות המבחן; רביעית, דין הטענה בדבר "אכיפה בררנית" להתברר, ככלל, במסגרת ההליך העיקרי, הגם שאין לשלול לחלוטין את האפשרות להעלותה לעיתים גם במסגרת הליך המעצר. בנסיבות העניין, לא עלה בידי המשיב להראות, בשלב זה, כי ההבחנה שננקטה בינו לבין המעורב הנוסף, יש בה שרירות, או שהיא בלתי מוצדקת, ומכל מקום אין בה בנסיבות פגם המחייב הכרעה בטענה בדבר אכיפה בררנית כבר בשלב המעצר. |
|
חזרה למעלה
|
|
|
עבודה ארצי
|
| 6 [עורכי-דין] [עבודה] |
|
|
ברע (ארצי) 12900-11-16 גונן אביגדור נ' VADHER DEVA (עבודה; לאה גליקסמן, אילן איטח, רועי פוליאק, נ.צ.: א' וייץ, מ' ינון; 13/02/17) - 6 ע'
|
| עו"ד: מסארווה האשם, ירון אלירם |
המשיב, עובד זר תושב הודו, הגיש תביעה על ידי מיופה כח. בנסיבות בהן ייפוי הכח הנוטריוני של מיופה הכח, שנחתם בהודו למעלה משנתיים לפני הגשת התביעה, לא אושר על ידי נציג דיפלומטי או קונסולרי ישראלי, הוא אינו עומד בתנאי אחת מחלופות סעיף 30 לפקודת הראיות, ובהעדר טענה כי לא קיימת אפשרות לאמתו באמצעות נציג דיפלומטי או קונסולרי, דין תביעת המשיב להימחק.
עורכי-דין – ייצוג – ייפוי-כוח
עבודה – בית-הדין לעבודה – סדרי דין
עבודה – סדרי דין – מחיקת תובענה
.
המשיב, עובד זר תושב הודו, שעזב את הארץ זה מכבר, הועסק בטיפול במבקש, שהינו אדם סיעודי. המשיב הגיש תביעה כספית נגד המבקש, באמצעות עובד זר אחר השוהה בארץ, לקבלת תשלומים שונים המגיעים לו בגין תקופת עבודתו וסיומה. בקשת המבקש לסילוק התביעה על הסף בפני ביה"ד קמא נדחתה ומכאן בקשת רשות הערעור. הדיון נסב אודות טענות המבקש כנגד תוקפו של ייפוי הכח הנוטריוני שנחתם בהודו ואלה לא נדונו בביה"ד קמא.
בית הדין הארצי לעבודה (מפי השופט ר' פוליאק ובהסכמת השופטים ל' גליקסמן, א' איטח, ונציגי הציבור א' וייץ, מ' ינון) נתן רשות ערעור, קיבל את הערעור ופסק כי:
בפסק הדין המנחה בסוגיה בעניין רובינשטיין נפסק כי, על פני הדברים, מבחינה עקרונית, הדין שצריך לחול לגבי ייפוי כח מטעם עובד התובע את זכויותיו, צריך להיות זהה לדין הכללי, וזאת גם כאשר מדובר בייפוי כח של לקוח לעורך דינו שנחתם מחוץ לישראל בגינו חלים סעיפים 30-33 לפקודת הראיות.
במקביל, הציג ביה"ד הארצי בפסק דין רובינשטיין אפשרות לשקול מקום לחלופה שוות ערך לייפוי כח הערוך על פי פקודת הראיות.
בענייננו מדובר בתביעה שהוגשה על ידי מיופה כח, בשמו של מייפה הכח, בנסיבות בהן ייפוי הכח הנוטריוני של מיופה הכח, אשר נחתם בהודו למעלה משנתיים לפני הגשת התביעה, לא אושר על ידי נציג דיפלומטי או קונסולרי ישראלי. משכך, אין ייפוי הכח הנוטריוני עומד בתנאים הנדרשים באחת מחלופות סעיף 30 לפקודת הראיות. מאחר שלא נטען כי לא קיימת אפשרות לאמת ייפוי כח נוטריוני שנחתם בהודו באמצעות נציג דיפלומטי או קונסולרי, ולא הועלו טענות נוספות כלשהן במישור העובדתי, לא קיימת תוחלת בהחזרת הדיון לביה"ד האזורי ואין מנוס ממחיקת התביעה. אין במחיקת התביעה כדי להוות מעשה בית דין, ולתובע זכות להגשתה באמצעות מי שייופה כוחו כדין. |
|
חזרה למעלה
|
|
| 7 [עבודה] |
|
|
עע (ארצי) 60487-01-16 FLORES JOCELYN נ' עזבון המנוח יוסף רוזנברג (עבודה; רונית רוזנפלד, אילן איטח, חני אופק גנדלר , נ.צ.: ח' שחר, מ' ינון; 09/02/17) - 19 ע'
|
| עו"ד: רפאל טולידנו, עידן אבן, עידן כהן |
"בזמן אמת" רשאי מעסיק במהלך תקופת ההעסקה לנכות משכר העובד הזר עד תקרת הסכומים הנקובים בתקנות, בכפוף לתנאים, כאשר על המעסיק ליידע אותו מראש בדבר כל הניכויים; את השאלה האם רשאי מעסיק לערוך את הניכוי גם בדיעבד, יש לבחון בדקדקנות אם בנסיבות המקרה קיימים עוגנים המצביעים על כך שהמעסיק ביקש לממש את הרשות שבדין ולנכות סכומים אלה, או שלמצער קיימים עוגנים המאפשרים באופן סביר הסקת מסקנה לפיה אפשרות ניכוי זו הייתה באופק צפייתם של הצדדים; על תשלום שכר בשווה כסף חולשים תנאי סעיף 3 לחוק הגנת השכר, ובהם הסכמת העובד המפורשת.
עבודה – הגנת השכר – ניכויים משכר עבודה
עבודה – שכר עבודה – קיזוז והשבה
עבודה – שכר עבודה – תביעה להפרשי שכר
עבודה – עובדים זרים – זכויותיהם
.
המערערת הועסקה כמטפלת סיעודית אצל יוסף רוזנברג ז"ל (להלן: המנוח), התגוררה בביתו והוא נשא בצורכי מחייתה. מתכונת ההעסקה ותנאיה השתנו: 4 חודשים ראשונים (התקופה הראשונה) הועסקה המערערת ישירות על ידי המנוח כשמשרד הביטחון מימן את עלויות העסקתה; 27 חודשים נוספים (התקופה השנייה) הייתה משיבה 5 (להלן: תיגבור) מעסיקתה הישירה של המערערת ושכרה הועבר מדי חודש לחשבון הבנק שלה על ידי תיגבור לפי דיווחי המנוח, ומבלי שנוכו משכרה ניכויים בעבור מגורים וכלכלה; 39 חודשים (התקופה השלישית) המשיכה תיגבור להיות מעסיקתה של המערערת, תוך ניכוי כספים משכרה, ובמקביל העביר משרד הביטחון למנוח סכום דומה לכיסוי עלויות מחיית המערערת. עיקר הדיון נסב נגד פסיקת ביה"ד קמא לפיה יקוזז מההפרש בין השכר שהופקד בחשבונה מדי חודש על ידי תיגבור ובין הסכום המזומן שנתן לה המנוח "דמי כלכלה" בתקופה השנייה.
.
בית הדין הארצי לעבודה (מפי השופטת ח' אופק-גנדלר ובהסכמת השופטים ר' רוזנפלד, א' איטח, ונציגי הציבור ח' שחר, מ' ינון) קיבל את הערעור בחלקו ופסק כי:
חוק עובדים זרים קובע אגד זכויות בסיסיות להן זכאי עובד זר במהלך עבודתו בארץ, והסדרתן היא תנאי להעסקתו, הכוללות ביטוח רפואי ומגורים הולמים. חובת הספקת זכויות אלה הוטלה על המעסיק ועל חשבונו, אך לצד זאת, המעסיק רשאי לנכות משכר העובד את עלותן בהיקף שייקבע בתקנות. בעניין זילברמינץ נפסק כי הניכוי משכרו של עובד זר עבור מגורים והוצאות נילוות ואחרות צריך לעמוד בשלושה מבחנים: הוכחת ההוצאה שהוציא המעסיק עבור השרות, אותה הוא מבקש לנכות; זכות הניכוי משכרו של עובד זר יכולה להתייחס רק לסכומים שהם בבחינת "החזר הוצאות" כקבוע בתקנות, ובכפיפות לסכומים שנקבעו בתקנות למרכיבים אלה; ניכוי החיוב לא יכול לחרוג מן המסגרת של 25% משכרו של העובד הקבועה בחוק הגנת השכר ובתקנות.
משילוב סעיף 25(א)(1) לחוק הגנת השכר ביחד עם חוק עובדים זרים, ניתן לקבוע כי "בזמן אמת" רשאי מעסיק במהלך תקופת ההעסקה לנכות משכר עובדו הזר עד תקרת הסכומים הנקובים בתקנות, בכפוף לתנאים שנקבעו בענין זילברמינץ. כאמור בסעיף 1ג לחוק עובדים זרים, על המעסיק ליידע את העובד הזר בנוגע לכלל הניכויים משכרו ובכלל זה הניכויים המותרים מכוח חוק עובדים זרים. עסקינן בחובת יידוע מראש, שבעקבותיה עשוי העובד להביע את התנגדותו לניכוי או מחאתו כנגד כוונה זו, ובמקרה כזה לא ישתכלל חוזה ההעסקה עד שתושג הסכמה קונקרטית; ניתן להניח כי, גם אם בשוגג לא ניתנה לעובד ההודעה הנדרשת, אך המעביד ניכה בפועל מדי חודש את הסכומים הללו משכר העובד אזי בנסיבות מתאימות יכולה התנהגות זו ללמד כבר "בזמן אמת" על בחירתו לממש את רשות הניכוי שהעניק לו המחוקק.
אשר לשאלה האם רשאי מעסיק לערוך את הניכוי גם בדיעבד, שנים לאחר תום יחסי העבודה ובמסגרת תביעת המערערת לקבלת החזר יתרת הסכומים שהופקדו בחשבונה על ידי תיגבור כשכר עבודה, הרי שפרשנות לפיה כעקרון, זכות הברירה אם לנכות או לאו את הסכומים הנקובים בתקנות נתונה למעביד בכל עת ואף לאחר סיום יחסי ההעסקה, אינה עולה בקנה אחד עם חובת ההודעה והרציונל המונח ביסודה. מעבר לכך, במימוש רשות הניכוי לאחר סיום יחסי העבודה טמון פן רטרואקטיבי, העלול לפגוע בציפיות בסבירות שהתגבשו "בזמן אמת" על סמך ההסכמות והתנהגות דאז. לציפיות סבירות אלה עשוי להתלוות גם יסוד של הסתמכות; יש ליתן משקל גם לשיקולי מדיניות המתבטאים בחשש מפני יצירת תמריץ כלכלי-שלילי להגשת תביעה מוצדקת בשל החשש שחלק מפירותיה יקוזזו בדיעבד עם סכומים אחרים; עסקינן ברכיבים שהדין מעניק למעסיק רשות לנכותם אך לא מחייבו לעשות כן. בניכוי רשות ביתר שאת מרכז הכובד הוא בהסכמות החוזיות, התנהגות הצדדים וציפיותיהם הסבירות. מהצטברות טעמים אלה, עולה כי נדרשת זהירות יתרה טרם יותר בדיעבד ניכוי רשות, ובמסגרת זו יש לבחון בדקדקנות אם בנסיבות המיוחדות של המקרה קיימים עוגנים המצביעים על כך שהמעסיק ביקש לממש את הרשות הנתונה לו לפי דין ולנכות סכומים אלה, או שלמצער קיימים עוגנים המאפשרים באופן סביר הסקת מסקנה לפיה אפשרות ניכוי זו הייתה באופק צפייתם של הצדדים. במקרה דנן, בהעדר אחיזה פוזיטיבית בתשתית הראייתית לכך שהמעסיק ביקש לנכות סכומים אלה בתקופה השנייה או למצער שאפשרות הניכוי הייתה באופק צפייתם של הצדדים "בזמן אמת", התרת הניכוי בדיעבד מעוררת קושי רב.
אשר לתשלום השכר בשווה כסף, מסעיף 3 לחוק הגנת השכר עולה כי תשלום חלק משכר העובד יכול שייעשה באמצעות מזון ומשקאות המיועדים לצריכה במקום העבודה, ואולם הדבר מותנה בהסכמת העובד; בכך שדרך תשלום זאת נקבעה בהסכם קיבוצי או בחוזה עבודה או שהיא נוהג מקובל בתנאי עבודה; ובכך שהשיעור המיוחס אינו עולה על המקובל בשוק. ככלל אין מקום להסתפק בהסכמה מכללא, ודרך המלך היא מתן הסכמה ברורה לצורת תשלום זו. בענייננו, משלא הונח חוזה ההעסקה בתקופה השנייה, ומשלא הונחו עוגנים אחרים המבססים הסכמה ברורה, אזי אין להניח קיומה, במיוחד בהינתן הגיוון הקיים בדרכי סיפוק הצורך התזונתי, ולכן לא מתקיימים התנאים להחלת סעיף 3 לחוק הגנת השכר; הערעור על כך שהסכומים שנפסקו שוערכו למועד הגשת התביעה, ולא מהמועד בהם חלה חובת התשלום, התקבל; טענות המערערת נגד אי פסיקת פיצוי הלנת שכר ביחס לתקופה שטרם התיישנה, נדחו. |
|
חזרה למעלה
|
|
|
עבודה אזורי
|
| 8 [עבודה] |
|
|
קג (י-ם) 4792-06-15 רות צין נ' מדינת ישראל (עבודה; דניאל גולדברג, נ.צ.: י' קשי, ר' לוי; 09/02/17) - 10 ע'
|
| עו"ד: ניב סופר, עפרי גופר, רעות דניאל |
המערערת אינה זכאית לקבל את חלקה בגמלת בעלה המנוח מעבודתו ברפא"ל. המערערת אינה שאירה של המנוח לפי סעיף 4(א) לחוק שירות המדינה (גמלאות), בהיותה גרושתו, החוק אינו יוצר כל זכות לקצבה לאחר פטירת הזכאי לקצבה שאינה קצבת שאירים, והמערערת אינה עומדת בתנאי סעיף 38 לחוק הנ"ל; אין מקום לסיווג הסכמה לחלוקת זכויות פנסיה של אחד מבני הזוג שלא בדרך של היוון אלא בדרך של תשלומים חודשיים, כ"מזונות" ולא כ"חלוקת רכוש משותף", שכן הדבר פוגע ביכולתו של מי שזכאי לקצבת פרישה והתגרש להבטיח לבן/בת הזוג החדש/ה תמיכה ראויה לאחר מותו.
עבודה – גימלאות עובדי מדינה – קצבת שאירים
עבודה – שירות המדינה – גימלאות
עבודה – עובדי מדינה – גימלאות
.
ערעור לפי סעיף 43(א) לחוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב], התש"ל-1970 (להלן: החוק) על החלטת משיבה 1 לדחות את תביעת המערערת לקבל את חלקה בגמלת המנוח אבנר צין ז"ל (להלן: המנוח). המנוח עבד ברפא"ל ועם פרישתו ממנה היה זכאי לקצבת פרישה. המערערת והמנוח היו נשואים כ-40 שנה. בין המערערת והמנוח נחתם הסכם שקיבל תוקף של פסק דין, לפיו הסכימו להתגרש (להלן: הסכם הממון). בהסכם הממון ויתרה המערערת על מזונותיה. המנוח ומשיבה 2 נישאו לאחר מועד החתימה על הסכם הממון. הוראת סעיף 4 להסכם הממון בדבר העברת 45% מתשלומי קצבת הפרישה של המנוח למערערת, בוצעו עד לפטירת המנוח. מאז פטירת המנוח מקבלת משיבה 2 קצבת שאירים מכוח שנות עבודתו של המנוח ברפא"ל.
.
בית הדין האזורי לעבודה (השופט ד' גולדברג ונציגי הציבור י' קשי, ר' לוי) דחה את הערעור ופסק כי:
הזכות לגמלאות נקבעת בחוק, ואין לביה"ד סמכות להורות על הרחבת מעגל הזכאים לקצבה מעבר לגבולות שקובע החוק; סעיף 28 לחוק הגמלאות קובע כי מי שהיה זכאי לקצבת פרישה ונפטר – תשולם לשאריו קצבת שאירים. סעיף 4(א) לחוק הגמלאות קובע: "אלו הם שאיריו של נפטר, לענין חוק זה: (1) מי שהייתה אשתו בשעת מותו, לרבות מי שהייתה ידועה בציבור כאשתו וגרה עמו אותה שעלה (להלן: אלמנה). אין חולק שהמערערת אינה "שאירה" של המנוח וכי משיבה 2 היא שאירה של המנוח. החוק אינו יוצר כל זכות לקצבה לאחר פטירת הזכאי לקצבה, שאינה קצבת שאירים. בנסיבות אלה, אין למערערת כל עילה לקבלת חלק כלשהו מקצבת השאירים שמשלמת משיבה 1 למשיבה 2. המקור החוקי היחיד שעליו יכולה המערערת להסתמך הוא סעיף 38(א) לחוק לפיו "אדם שנתגרש מאשתו ואגב כך נתחייב בתשלום מזונותיה, על פי פסק דין או על פי הסכם בכתב, רואים את האישה, בעניין הזכויות הקשורות במותו לפי חוק זה, כאילו לא נתגרשה ממנו, ובלבד שאם תגיע לה קצבה, היא לא תעלה על סמך המזונות שהאם היה חייב בהם ערב פטירתו". עם זאת, המערערת אינה עומדת בתנאי סעיף זה. בהסכם הממון ויתרה המערערת על מזונותיה וכתובתה ביום סידור הגט. יתר סעיפי ההסכם מסדירים את חלוקת הרכוש המשפחתי והחובות המשפחתיים ובכלל זה חלוקת זכויות המנוח כלפי רפא"ל. מעבר לכך שהסכם הממון אינו יכול ליצור למערערת זכות לקצבה שאינה קבועה בחוק, סעיף 4.2 להסכם כלל אינו מתייחס לקצבת שאירים, אלא מהווה הוראה בלתי חוזרת מצד המנוח לרפא"ל לשלם באופן שוטף וקבוע במישרין לחשבון המערערת "45% מכל תשלום אשר מגיע לבעל מרפא"ל מכל זכויות הבעל מרפא"ל ובכלל אלו ובפטר ובעיקר מתשלומי הגימלאות החודשיים".
הזכות לתשלומי קצבה לאחר מות הזכאי לקצבה אינה זכות של הזכאי לקצבה, אלא של השאיר. מטרת המחוקק בהקניית זכות לקצבת שאירים היא הבטחת המשך התמיכה ביתום או באלמנה שהיו תלויים למחייתם במשכורתו או בקצבת המנוח עובר לפטירה, מתוך מגמה של תמיכה במוסד המשפחה (בין שמדובר בזוג נשוי או ב"ידועים בציבור"). לעניין זה גרושה אינה בגדר "שאיר" שהמחוקק ביקש להגן עליה במסגרת הזכות לקצבת שאירים, והחריג היחיד לכך הוא בהתקיימות התנאים שקבועים בסעיף 38 לחוק, שאינם מתקיימים בענייננו.
סיווג הסכמה לחלוקת זכויות פנסיה של אחד מבני הזוג שלא בדרך של היוון אלא בדרך של תשלומים חודשיים, כ"מזונות", ולא כ"חלוקת רכוש משותף", פוגעת ביכולתו של מי שזכאי לקצבת פרישה והתגרש, למצוא זוגיות חדשה, בשל ה"משקולת" שהוא נושא עמו, והפגיעה ביכולתו להבטיח לבן או בת הזוג החדש/ה הפוטנציאלי/ת תמיכה ראויה לאחר מותו. בהתאם, כאשר מפרשים את הסכם הממון, יש לפרשו גם תוך מתן משקל לזכותו של בן הזוג המתגרש לחיי משפחה ולחירותו להקים משפחה חדשה, ולעניין החברתי שבאי הכבדה עליהן יתר על המידה. החוק קובע שגרושה איננה "שאירה", וביסוד כלל זה מצוי גם הרציונל של מתן חופש לבן זוג שמתגרש למצוא זוגיות חדשה בחייו. לכן, כל עוד מדובר בחלוקת זכויות פנסיה של בן הזוג שמתגרש עם הגרושה, זכויות שנרכשו במהלך החיים המשותפים, ניתן להכיר בדיספוזיציה כפי שנעשתה בסעיף 4 להסכם הממון, ואולם אין אפשרות ואין הצדקה להחיל הוראות אלה על זכויות לקצבה הנובעות ממותו של בן הזוג המתגרש. |
|
חזרה למעלה
|
|
|
מחוזי
|
| 9 [בריאות] |
|
|
עו (ת"א) 29769-02-17 פלוני נ' משרד הבריאות (מחוזי; ציון קאפח; 19/02/17) - 5 ע'
|
| עו"ד: רחל לוברמן, איילת הלברשטט, אורלי אמיתי |
נדחה ערעור בעניין אשפוזו הכפוי של המערער, בשל הסיכון הממשי והמידי המתקיים בעניינו, אשר גובר על זכותו לחירות.
בריאות – חולי נפש – ערעור על החלטת ועדה פסיכיאטרית
בריאות – חולי נפש – אשפוז
.
ערעור על החלטת וועדה פסיכיאטרית מחוזית, שדחתה את הערר על אשפוזו הכפוי של המערער, בקובעה כי הוא נמצא במצב פסיכוטי, אינו משתף פעולה, השיפוט פגום והוא חסר תובנה.
.
בית המשפט המחוזי דחה את הערעור ופסק:
ישנם שני תנאים מצטברים לאשפוז כפוי: האחד, המחלה והשני הינו מסוכנות מידית פיזית וברורה, לחולה או לזולתו. התנאי השני נעדר מהנמקת הוועדה הראשונה, אך בהחלטתה השנייה נקבע כי קיימת מסוכנות. אין מחלוקת כי המערער חולה וכי על פי החלטת הוועדה השנייה קיימת עילת מסוכנות. באיזון המתבקש בין הסיכון האפשרי, הממשי והמידי המתקיים בעניינו של המערער לבין זכותו לחירות, גובר השיקול הראשון. ביתר שאת כאשר הוועדה אמורה לשוב ולהתכנס לדון בעניינו בתוך זמן קצר ביותר. |
|
חזרה למעלה
|
|
| 10 [דיון אזרחי] |
|
|
תצ (מרכז) 53368-02-11 ניצנים עיצוב גנים בע"מ נ' סונול ישראל בע"מ (מחוזי; פרופ' עופר גרוסקופף; 19/02/17) - 22 ע'
|
| עו"ד: שמוליק קסוטו, דוד יצחק, נדב אפלבאום, זיו גלסברג, רן שפרינצק, הדס בקל, גיל לבקוביץ' |
אושר הסדר פשרה בתובענות ייצוגיות שעניינן חיוב לקוחותיה העסקיים של סונול, שבהסדר "דלקן סונול", במחירים גבוהים מהמחירים ללקוחות מזדמנים.
דיון אזרחי – תובענה ייצוגית – אישור הסדר פשרה
.
בקשה לאישור הסדר פשרה בשתי תובענות ייצוגיות שעניינן בטענה כי סונול גובה מלקוחותיה העסקיים שבהסדר "דלקן סונול" מחירים גבוהים מהמחירים ללקוחות מזדמנים. ההסדר כולל פיצוי לחברי הקבוצה שלא יפחת מסך של 43.97 מיליון ש"ח והתחייבויות לעתיד.
.
בית המשפט המחוזי אישר את ההסדר ופסק:
נוסחת חישוב הפיצוי עליה הסכימו הצדדים נראית סבירה. בהינתן האפשרות שישנם לקוחות המוכנים לשלם בנסיבות שונות מחיר העולה על המחיר ללקוח מזדמן על מנת לזכות ביתרונות הסדר הדלקן, יש הצדקה לבצע את הערכת הסדר הפשרה תוך הכרה בלגיטימיות של חריגה מסוימת מהמחיר הממוצע ללקוח מזדמן. יתכן שהתחרות בין חברות הדלק על לקוחות ההסדרים העסקיים הביאה למצב בו גביית היתר בחלק מהתדלוקים אפשרה מתן הנחות גבוהות יותר בתדלוקים אחרים, אם כך די בהחזר חלקי על מנת ליצור הרתעה כלפי סונול. הסדר הפשרה נותן תשובה נאותה ביחס למנגנון התמחור של סולר ללקוחות דלקן במהלך תקופת ההתארגנות ובשנתיים שלאחר מכן. אמנם אין התייחסות לתקופה שלאחר מכן אך יהיה זה בלתי ראוי להאריך מטעם זה את ההליך. המלצת הצדדים בעניין הגמול ושכר הטרחה היא על סכומים נכבדים: מיליון ש"ח לתובעים ותשעה מיליון ש"ח בתוספת מע"מ לבאי כוחם המייצגים. עם זאת, סכום זה הינו סביר בשים לב הן לשיקולי תשומה, הן לשיקולי תפוקה לקבוצה המיוצגת והן לשיקולי הכוונה ציבורית. |
|
חזרה למעלה
|
|
| 11 [דיון אזרחי] |
|
|
תצ (מרכז) 9723-04-10 המועצה הישראלית לצרכנות נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (מחוזי; אסתר שטמר; 09/02/17) - 12 ע'
|
| עו"ד: גיל רון, אהרון רבינוביץ, עופר לוי , יעקב אביעד, דני כביר , רוית קורן |
אושר הסדר פשרה בבקשה לאישור תובענה ייצוגית שעניינה איתור מבוטחים ומוטבים של פוליסות ביטוח שהכספים המופקדים בהן לא נדרשו, כאשר במהלך ההליך התערב המאסדר ושונתה החקיקה הרלוונטית.
דיון אזרחי – תובענה ייצוגית – הסדר פשרה
דיון אזרחי – תובענה ייצוגית – אישור הסדר פשרה
.
בקשה לאישור הסדר פשרה במסגרת בקשה לאישור תובענה ייצוגית שעניינה איתור מבוטחים ומוטבים של פוליסות ביטוח, שהכספים המופקדים בהן לא נדרשו. לפי ההסכם המשיבות תפעלנה לאיתור מבוטחים.
.
בית המשפט המחוזי אישר את ההסדר ופסק:
במהלך הדיונים שונתה החקיקה הרלוונטית. המאסדר התערב לאחר הגשת בקשת האישור ולוח הזמנים עשוי ללמד על קשר בין בקשת האישור לבין התקנת תקנות האיתור, פרסום החוזר החדש ופעולות האיתור הנוספות שנעשו. ההסדר כולל פעולות שהמשיבות חייבות בהן מכח הוראות הדין הקיימות, אך בהסדר הן קיבלו על עצמן פעולות איתור נוספות שאינן מופיעות בחוזר החדש. בשונה ממקרים אחרים שבהם אין בהסדר אלא כדי לקיים את החקיקה הקיימת, כאן הובאה ראיה לכאורה לכך שהאסדרה לא קוימה בעבר, ומכאן גם חשיבותו של ההסדר, שדואג לאכיפת האסדרה הקיימת. בהתחשב בכך שההסדר נותן מענה לנושא התובענה הייצוגית, ההסדר ראוי, הוגן וסביר. בנסיבות העניין, יש לאשר למבקשת ולבא כוחה רק מחצית הסכום שביקשו – כך שהגמול יעמוד על 100,000 ₪, ושכר הטרחה יעמוד על 500,000 ₪ בתוספת מע"מ. |
|
חזרה למעלה
|
|
| 12 [פשיטת רגל] |
|
|
פשר (מרכז) 55318-06-15 אוטומטון שיווק בע"מ נ' עו"ד אופיר פדר (נאמן) (מחוזי; עירית וינברג נוטוביץ; 17/01/17) - 12 ע'
|
| עו"ד: שלמה שוטון, ליאור לב, ליהי בלומנפלד, רונן מטלון, כלנית הרמלין-וגר |
הנאמן על נכסי פושט רגל רשאי להגיע להסדרי פשרה עם צדדים שלישיים. במקרה זה ההסכם שהושג מטיב עם נושי החייב בכללותם, לרבות המבקשת, ואין מקום לבטל את פסק הדין שאישר את ההסכם.
פשיטת רגל – נאמן – סמכויותיו
פשיטת רגל – נושים – שמיעת דעתם
.
בקשה לביטול פסק דין בו ניתן תוקף להסכמות שהושגו בין הנאמן על נכסי החייב, החייב ואשתו. פסק הדין ניתן בהעדר המבקשת – הנושה .
.
בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה ופסק:
לנאמן על נכסי פושט רגל סמכויות רחבות להגיע להסדרי פשרה עם צדדים שלישיים. במקרה זה הנאמן שקל את השיקולים הרלבנטיים, וביניהם סיכונים וסיכויים בניהול ההליכים כנגד הבנק והשאת התמורה לקופת הנושים. ההסכם בכללותו מטיב עם נושי החייב, ובכללם המבקשת, והוא זכה לתמיכת הכנ"ר. לא נפל כל פגם בכך שהמבקשת לא זומנה לדיון בו אושר ההסכם, המבקשת הינה נושה רגילה של החייב שהאינטרסים שלה מיוצגים נאמנה ע"י הנאמן. המבקשת עדיין אינה נושה של אשת החייב, שכן טרם ניתן פסק דין לטובת המבקשת, ומקום בו אשת החייב אינה נתונה בהליך חדלות פרעון, לא הייתה עליה חובה להביא לידיעת נושים פוטנציאליים את דבר הגעתה להסכם. אין בעובדה שהמבקשת רשמה עיקול על זכויות האישה בנכס כדי להקנות לה מעמד לבקש את ביטול ההסכם שנעשה בהסכמת אשת החייב. |
|
חזרה למעלה
|
|
|
שלום
|
| 13 [ביטוח לאומי] |
|
|
תא (ת"א) 30400-08-12 המוסד לביטוח לאומי נ' ענת אורה בר-וולפסון (שלום; ירון בשן; 20/02/17) - 5 ע'
|
| עו"ד: |
הנתבעות קשורות בהכרעה שיפוטית חלוטה שהביאה בחשבון את גמלת הסיעוד שקיבלה הנפגעת מהמוסד לביטוח לאומי לצורך חישוב נזקיה עקב התאונה. קביעות אלו מחייבות אותן גם כאן ואין להן זכות לשוב ולעורר עניין שנדון והוכרע שם.
ביטוח לאומי – שיפוי – זכות שיבוב
.
התובע (להלן: "המל"ל") הגיש תביעה בסדר דין מקוצר. הוא טען בה ששילם גמלת סיעוד בגין נזק גוף שסבלה נפגעת בתאונת דרכים. לטענת התובע, חייבים הנתבעים לשפותו בגין תשלום אותה גמלה הן מכוח הסכם והן מכוח סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
הנתבעות קשורות בהכרעה שיפוטית חלוטה שהביאה בחשבון את גמלת הסיעוד שקיבלה הנפגעת מהמל"ל לצורך חישוב נזקיה עקב התאונה. קביעות אלו מחייבות אותן גם כאן ואין להן זכות לשוב ולעורר עניין שנדון והוכרע שם. טענות ההגנה שהותר להן לטעון, נוגעות כולן לתשתית שעליה מבוססת קביעה שכבר ניתנה בהליך המחייב אותן. משהתברר הדבר, אין להיזקק כלל לבירור הראייתי שאותו ניסו הנתבעות לשוב ולערוך. די בכך כדי לקבל את התביעה.
הרשות להתגונן צמצמה את גדר המחלוקת לשאלת הקשר הסיבתי בין הפציעה בתאונה לבין הגמלה ששולמה. כל שאר הטענות שבכתב התביעה – לרבות הטענות שלתובעת שולמה גמלת סיעוד ושהנתבעות חייבות לשפות את המל"ל בגין זה אם שולמה הגמלה בשל התאונה – חדלו להיות שנויות במחלוקת. ממילא, לא נדרש עוד המל"ל להוכיחן. כאשר הנתבעות התעוררו במאוחר מאוד בסיכומיהם וטענו שכלל לא מדובר בגמלה, או שמדובר בגמלה בעין שאי אפשר לתבוע בגינה בדרך זו, הן לא טענו על עניין במחלוקת שלשם הוכחתו הובאו ראיות ולא יכלו להאחז בטענה (שהולמת אולי תביעת נזיקין) שהתובע לא הוכיח את תביעתו. |
|
חזרה למעלה
|
|
| 14 [נזיקין] |
|
|
תא (ת"א) 44179-03-14 פלוני (קטין) נ' י.ז (שלום; אורלי מור אל; 19/02/17) - 21 ע'
|
| עו"ד: מירב וולינץ, אירית יפו |
נקבע כי יש מקום לסטייה משיעור הנכות הרפואית המשוקללת, שכן אין ליתן לנכות בגין הצלקות משמעות תפקודית מלאה. שיעור השפעת נכותו על כושר תפקודו הכללי בגין התאונה היא בשיעור של 12%.
נזיקין – פיצויים בגין נזקי גוף – נכות תפקודית
נזיקין – פיצויים לנפגעי תאונות דרכים – נכות
נזיקין – פיצויים לנפגעי תאונות דרכים – אובדן כושר השתכרות
נזיקין – פיצויים לנפגעי תאונות דרכים – פיצויים
נזיקין – פיצויים לנפגעי תאונות דרכים – שיעורם
.
התובע נפגע בתאונת דרכים כנוסע בטרקטורון, בעת שהנתבע 1 נהג בטרקטורון והתהפך. בשל נזקי הגוף שנגרמו לו בתאונה, הגיש התובע תביעה זו לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
בהתאם לפסיקה, הנחת המוצא היא, כי נכותו התפקודית של הניזוק היא פועל יוצא של הנכות הרפואית, ולשיעור הנכות הרפואית יש משקל רב בקביעת שיעור הפגיעה בכושר השתכרותו. הנחת מוצא זו תקֵפה ביתר שאת בעניינם של קטינים ושל צעירים בתחילת דרכם התעסוקתית, מכאן שבעיקרו של דבר לגבי קטינים וצעירים קיימת זהות בין הנכות הרפואית לזו התפקודית ובין שתי אלה לגריעה מכושר ההשתכרות.
בענייננו, יש מקום לסטייה משיעור הנכות הרפואית המשוקללת, שכן אין ליתן לנכות בגין הצלקות משמעות תפקודית מלאה.
אמנם לתובע מספר צלקות ברגליו, וכן בהתאם לעדותו קרסולו וכף הרגל מתנפחים מפעם לפעם, אולם גם עיון בתמונות שצרף התובע, שניתן לשער כי מתעדות המצב בחומרתו הגדולה ביותר, מעלה, כי אין המדובר במראה מרתיע, שיש בו כדי לפגוע באופן ממשי בתפקודו של התובע עד כדי הימנעות מקבלתו לעבודה.
יחד עם זאת, לא ניתן להתעלם מתחושותיו של התובע לגבי מראהו, מהפגיעה בבטחון העצמי שהתאונה גרמה לו, שנגרמת בין היתר עקב מראה הרגל, דבר שעשוי למנוע ממנו לנסות התקבל לעבודות מסויימות. אשר על כן, ניתן לקבוע כי בשיעור הנכות התפקודית של התובע יש לקחת בחשבון גם את קיומן של הצלקות, של הנפיחות ברגל על רקע אישיותו ותודעתו, וליתן להם משקל מינימלי בפן התפקודי.
האיזון המתחייב במקרה זה, בשים לב למידת ההגבלה בתפקוד הברך, כמתואר בחוות דעת המומחה לבין הפגיעה הנוספת בגין הצלקות ונפיחות הקרסול לה טוען התובע מצדיק קביעת הגבלה תפקודית בשיעור 12% ולא מעבר לכך. |
|
חזרה למעלה
|
|
| 15 [בתי-משפט] [חוזים] [נזיקין] |
|
|
תק (ראשל"צ) 36925-04-16 משה ארבל נ' הדקה התשעים בע"מ (שלום; שרון צנציפר הלפמן; 17/02/17) - 9 ע'
|
| עו"ד: |
ארבע תביעות שעילתן הפרת התחייבות לאספקת שירותי תיירות. נקבע כי יש לחלק את האחריות בין טרוול לבין הדקה התשעים כך שטרוול תישא ב-80% מן הנזק ואילו הדקה התשעים – ב-20%.
בתי-משפט – בית-משפט לתביעות קטנות – סדרי דין
חוזים – אחריות – שירותי תיירות ונסיעות
חוזים – אחריות – ספק שירות
חוזים – אחריות – שירותי תיירות ונסיעות
נזיקין – אחריות – סוכנות נסיעות
.
ארבע תביעות שהדיון בהן אוחד ואשר עילתן – הפרת התחייבות לאספקת שירותי תיירות.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
אין חולק כי הדקה התשעים וטרוול הפרו את התחייבותן לספק לתובעים את שירותי התיירות הספציפיים שהוזמנו. בשובר שניתן לתובעים נרשם באופן מפורש כי התובעים עתידים ללון במלון דיימונד בסאני ביץ'. כך נמסר להם גם בשיחתם הטלפונית עם נציגת הדקה התשעים. העובדה שבפועל הוזמן עבור התובעים מלון אחר, בעל שם דומה, מהווה הפרה של ההסכם עמם.
אין מדובר במקרה בו הועברו התובעים למלון אחר בשל תפוסת יתר, שאז גישת הפסיקה היא כי מדובר בהכרח בל יגונה. בענייננו מלכתחילה הוזמן מלון אחר לחלוטין מזה שהובטח והוצג לתובעים.
אשר לחלוקת האחריות בין הדקה התשעים לבין טרוול – מערכת היחסים בין סוכנת הנסיעות לבין הספק נידונה בשורה ארוכה של פסקי דין. בענייננו, אין מחלוקת כי טרוול אישרה לדקה התשעים את ביצוע ההזמנה ושלחה לה את השובר שהועבר לתובעים, שכלל את פרטי המלון (דיימונד) ומיקומו (בסאני ביץ'). על רקע התשתית העובדתית הנתונה, עיקר האחריות מוטל במקרה זה על טרוול, ששימשה כספק. משכך, חלה עליה החובה לספק את המלון שנרכש באמצעותה.
לצד זאת, יש מקום לחייב אף את הדקה התשעים בגין התנהלותה. חובתו של סוכן הנסיעות בשלב ביצוע החוזה נוגעת ל"העברה מידע ללקוח מספק השירותים, ובטיפול בתלונות שיש ללקוח מול ספק השירותים". בשים לב לחופשה הקצרה שהוזמנה, נדרש לדקה התשעים פרק זמן לא מבוטל להבהרת העניינים מול התובעים.
יש לחלק את האחריות בין טרוול לבין הדקה התשעים כך שטרוול תישא ב-80% מן הנזק ואילו הדקה התשעים – ב-20%. בהתאם לחלוקת האחריות שנקבעה, ישלמו הדקה התשעים וטרוול סך של 2,000 ₪ לכל אחד מן התובעים וכן תישאנה בהוצאות בסך של 500 ₪ לכל אחד מן התובעים. |
|
חזרה למעלה
|
|
| 16 [דיון אזרחי] |
|
|
תאק (רמ') 12174-09-16 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' אברהם זהר (שלום; נועם רף; 13/02/17) - 6 ע'
|
| עו"ד: |
די במסמכים אשר צורפו כדי לעמוד בדרישת הדין והפסיקה לצורך הגשת תביעה בסדר דין מקוצר. הראיה שבכתב הדרושה לפי תקנה 202(1)(א) לתקנות סדר הדין האזרחי איננה חייבת להוות ראיה למלוא עילת התביעה, אלא די בראשית ראיה לכך.
דיון אזרחי – סדר דין מקוצר – בקשת רשות להתגונן
דיון אזרחי – סדר דין מקוצר – ראיה בכתב
.
בקשה לסילוק על הסף, לחילופין בקשה למחיקת כותרת ולחילופי חילופין בקשה למתן רשות להתגונן.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
די במסמכים אשר צורפו כדי לעמוד בדרישת הדין והפסיקה לצורך הגשת תביעה בסדר דין מקוצר. הראיה שבכתב הדרושה לפי תקנה 202(1)(א) לתקנות סדר הדין האזרחי איננה חייבת להוות ראיה למלוא עילת התביעה, אלא די בראשית ראיה לכך. די בהצגת הפוליסה, כאשר אין מחלוקת כי קיימת פוליסה בין הצדדים.
לא נמצא פסול בדרך ובאופן בו הוגשה התביעה. יחד עם זאת, בהתאם להוראות תקנה 205(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי רשאי בית המשפט ליתן רשות להתגונן על יסוד הבקשה בלבד.
בענייננו, בקשת הרשות להתגונן נתמכת במסמכים לפיהם המשיב אינו עומד בתנאי הפוליסה שמזכים אותו בתשלום התגמולים וזאת לעומת מסמכים אותם מצרף המשיב בתביעתו. מחלוקת זו בין הצדדים מצריכה המשך בירור עובדתי. די במחלוקת זו על מנת להצדיק מתן רשות להתגונן למבקשת. |
|
חזרה למעלה
|
|
| 17 [איכות הסביבה] |
|
|
צא (חי') 41372-10-15 מאיר קחלון נ' מדינת ישראל (שלום; נסרין עדוי ח'דר; 13/02/17) - 26 ע'
|
| עו"ד: שמואל רש |
בית המשפט נמנע מלבטל צו להסרת פגיעה בסביבה החופית, שהוצא למסעדה שמפעיל המבקש, והממוקמת בחוף. יחד עם זאת, בית המשפט מצא לנכון להטמיע שינויים בתוכן הצו באופן שהמבקש ואשתו ימשיכו להפעיל את המסעדה, אם כי במגבלות.
איכות הסביבה – חוף הים – פגיעה בסביבה החופית
.
המבקש הגיש בקשה מכוח הוראת סעיף 10 (ב) לחוק שמירת הסביבה החופית, לביטול צו להסרת פגיעה בסביבה החופית, שהוצא למבנה הממוקם בחוף מכמורת ומשמש כמסעדה. המבקש טען כי מדובר במבנה קטן וזניח בשטח של כ-10 מ"ר אשר אין בו כדי להפריע למעבר החופשי, וכן כי ערכאות קודמות קבעו בעניין, כי מבנה המסעדה לא פוגע בזכות הציבור למעבר חופשי.
.
בית המשפט קבע כלהלן:
לאור האינטרס הציבורי שבשמירה על הסביבה החופית, אין מקום להכריז על בטלות הצו רק מהטעם של שיהוי, ויש לבחון את טענות המדינה לגופן. מעבר לכך, כבר נקבע לא אחת, כי כאשר בית המשפט בוחן פעולה הנוגעת לאכיפת החוק, השיהוי כשלעצמו אינו יוצר מניעות, ואף אם קיים שיהוי בהגשת הבקשה, הרי שאין הדבר מוביל בהכרח לביטולה של ההחלטה המנהלית.
מבנה המסעדה הוא בשטח של 60 מ"ר והוא ממוקם במרחק של כ-30 מטר מקו החוף. יחד עם זאת, בנסיבות העניין, אין די בעצם מיקומו של המבנה במרחק של כ-30 מטרים מקו המים, כדי להביא לפגיעה בסביבה החופית אשר מצדיקה לבדה את הוצאת הצו.
הביטוי "שינוי ניכר" שמהווה פגיעה בסביבה החופית, כאמור בסעיף 2 לחוק החופים, הוא כזה שיש לפרשו בהתאם לנסיבות המקרה ובהתאם למה שהוכח, הנטל להוכיח שינוי ניכר חל על המדינה, ובשים לב כי עסקינן בהליך בעל אופי פלילי מובהק, הרי שמדובר בנטל מוגבר.
בנסיבות המיוחדות עד מאד של מקרה זה, הוכח, כי נוכחותם של המבקש ואשתו במסגרתם פעילות המסעדה, לא רק שאינה פוגעת אלא שהיא משרתת את האינטרס הציבורי, ויש בה כדי להועיל בהרבה למצבה של הסביבה החופית בחוף השקט מאשר הותרת הסביבה החופית ללא פיקוח יומיומי. |
|
חזרה למעלה
|
|
| 18 [נזיקין] |
|
|
תא (חי') 6851-09-15 יצחק לוזון נ' שי גרינפלד (שלום; תמי לוי יטח; 13/02/17) - 32 ע'
|
| עו"ד: |
בית המשפט קיבל, באופן חלקי, את תביעת התובע כנגד הנתבע – עובד סוציאלי, לתשלום פיצוי בגין הפרת חוק איסור לשון הרע וחוק הגנת הפרטיות. נפסק, כי מסירת מכתב, הכולל מידע חסוי ואישי של התובע כמטופל של הנתבע, הממוען לכולי עלמא, ולצד שאינו גורם טיפולי, אינו יכול להוות פרסום מידתי הפוגע במידה הנדרשת בלבד בזכותו החוקתית של התובע לפרטיות.
נזיקין – עוולות – לשון הרע
נזיקין – עוולות – פגיעה בפרטיות
נזיקין – הגנות – אמת בפרסום
.
התובע הגיש תביעה לתשלום פיצוי בגין הפרת חוק איסור לשון הרע וחוק הגנת הפרטיות. עניינה של התביעה במכתב שנכתב על ידי הנתבע שהינו עובד סוציאלי, ובמסגרתו דיווח על פגישה שהתקיימה עם התובע, בה ביקש ממנו לכאורה התובע "עזרה וטיפול מסמים מסוג קוקאין".
.
בית המשפט קיבל את התביעה בחלקה ופסק כלהלן:
בנסיבות עולה, כי תוכן המכתב מהווה לשון הרע כמשמעותה בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע.
בנסיבות יש לקבוע, כי הנתבע הוכיח את אמיתות הפרסום במידה הנדרשת, וכי התובע, מנגד, לא הצליח להפריך את אמיתות הפרסום או את העדויות מטעם הנתבע בעניין זה. יחד עם זאת, לא מתקיים התנאי המצטבר השני של עניין ציבורי ולכן, יש לקבוע, כי לא מתקיימת בענייננו הגנת אמת הפרסום.
אף אם היו מתקיימים החריגים ו/או ההגנות הקבועים בחוק העובדים הסוציאליים, ובחוק איסור לשון הרע, ובחוק הגנת הפרטיות, הרי שהם יכלו לסייע לנתבע רק במידה והמכתב היה ממוען לבית המשפט ו/או לגורמי הרווחה ו/או לגורם טיפולי רלבנטי אחר, והיה נמסר במישרין לאחד מהגורמים הנ"ל. עצם מסירת המכתב כאמור, כשהוא ממוען לכל מאן דהוא, ונמסר לגורם שאינו טיפולי ורלבנטי, מהווה פגיעה מעבר לנדרש בתכלית שלשמה גובש החריג ו/או ההגנה הקבועים בדברי החקיקה הנ"ל, ופגיעה זו אינה יכולה לחסות תחתם. |
|
חזרה למעלה
|
|
| 19 [דיון אזרחי] [מקרקעין] |
|
|
תא (רח') 51230-12-11 מועצה מקומית מזכרת בתיה נ' חנה בתיה דויטש (שלום; איריס לושי עבודי; 11/02/17) - 70 ע'
|
| עו"ד: עופר שפיר, אינסה גולדנברג,, ורד דהרי ארביב, יצחק גולדברג |
נדחו תביעות התובעת – רשות מקומית, לסילוק-ידם של הנתבעים מן השטח שבמחלוקת ולתשלום דמי-שימוש ראויים. נפסק, כי ההפקעה במקרה זה נעשתה שלא כדין ועל כל פנים הרשות המקומית השתהתה מעבר לסביר במימוש מטרת ההפקעה (או ההפרשה) ולמעשה זנחה את מטרת ההפקעה (או ההפרשה), ובנסיבות חריגות אלה יש לקבוע כי הפקעת השטח שבמחלוקת בטלה וכי לא ניתן לבסס עליה תביעה לסילוק-ידם של הנתבעים מן השטח שבמחלוקת.
דיון אזרחי – מעשה-בית-דין – השתק עילה
מקרקעין – הפקעה – ביטולה
מקרקעין – הפקעה – פגמים
מקרקעין – הפקעה – תוקפה
.
בית המשפט נדרש לשתי תביעות אשר הוגשו על-ידי המועצה המקומית נגד הנתבעים – בני זוג. התביעה האחת, עניינה סילוק-ידם של הנתבעים ממקרקעין הרשומים בבעלות התובעת וידועים. התביעה השנייה, עניינה תביעה כספית, במסגרתה מבוקש לחייב את הנתבעים לשלם לתובעת דמי-שימוש ראויים. במרכז פסק הדין עומדת שאלת תוקפה של הפקעת השטח במחלוקת.
.
בית המשפט דחה את שתי התביעות ופסק כלהלן:
בנסיבותיו של עניין זה, יש לדחות את טענת הסף של התובעת בדבר מעשה בית-דין. מאז ניתן פסק-הדין בעתירה המינהלית השתנו הנסיבות במידה כזו שלא ניתן עוד לבסס את הטענה הדיונית של מעשה בית-דין על פסק-דין זה. מסקנה זו יפה גם להחלטת הוועדה המחוזית בהתנגדות. נסיבות אלה השתנו במידה כזו שכבר לא ניתן לומר כי התקיים התנאי הבסיסי לטענת השתק העילה, לפיו העילה בשני ההליכים – ההתנגדות וההליך דנן – הינה זהה.
קשה לקבל מצב בו המועצה מנסה למעשה לאחוז את המקל משני קצותיו – מחד היא נמנעה מסיבותיה שלה מלנקוט בהליכים קנייניים ביחס לשטח שבמחלוקת, ומאידך היא מנסה לעשות שימוש בזכותה הקניינית הלכאורית והבלתי-רשומה כדי להעלות נגד הנתבעים טענת מניעות – טענה שיסודה, כידוע, בדיני היושר.
בית-המשפט האזרחי מוסמך לדון בטענות בדבר תוקף הפקעה בתקיפה עקיפה.
הסמכות להפקיע מקרקעין צמודה למטרה ציבורית, אשר צריכה להתקיים לא רק כתנאי מוקדם להפקעת מקרקעין אלא אף לאחר ההפקעה, ולכן אם המטרה הציבורית חדלה להתקיים לאחר ההפקעה ניתן וראוי מבחינה עקרונית לבטל את ההפקעה.
אם מבקשת המועצה להסתמך בתביעה לסילוק-יד על הפקעה מכוח תכנית זמ/4/224, הרי שהפקעה זו נעשתה שלא כדין; אם מבקשת המועצה להסתמך על הפקעה מכוח תכנית זמ/201, הרי שהפקעה זו מעולם לא בוצעה; ואם מבקשת המועצה להסתמך על זכות בעלות "אוטומטית" שנוצרה לה מכוח תכנית איחוד וחלוקה ללא הסכמת הבעלים, הרי שהוועדה המקומית והמועצה עצמן גילו את דעתן כי במקרה זה כלל לא הייתה זו הפרשה כי אם הפקעה, ועל כל פנים רכישת זכות "אוטומטית" זו אינה מקובלת עוד במקומותינו לאור המעמד החוקתי של זכות הקניין.
בנסיבות אלה, דווקא אם נניח לטובת המועצה כי במקרה זה אין מדובר בהפקעה כי אם בהפרשה לצרכי ציבור כחלק מתכנית איחוד וחלוקה ללא הסכמת הבעלים, הרי שלא ניתן לנתק בין השיהוי הברור במימוש מטרת ההפקעה/הפרשה המקורית (שכלל לא בוצעה) לבין ההפקעה החדשה, וכי בטלות ההפקעה/הפרשה (שלא בוצעה) מכוח השיהוי הקודם מחייבת את בטלות ההפקעה שבוצעה לבסוף עבור מטרה ציבורית חדשה.
באיזון בין הנזק העלול להיגרם לאינטרסים הכלל-ציבוריים כתוצאה מביטול ההפקעה לבין הפגיעה הקשה בזכות הקניין של הנתבעים גוברת ללא ספק זכות הקניין של הנתבעים. זאת, לא כל שכן שמדובר על מקרקעין הנמצאים בבעלות פרטית של משפחת הנתבעים מזה שנים ארוכות ובהפקעה המבתרת את חלקת הנתבעים לשניים. |
|
חזרה למעלה
|
|
| 20 [נזיקין] |
|
|
תק (חי') 60204-11-16 דוד שפיגל נ' חברת רימון טיולים (שלום; שלמה בנג'ו; 09/02/17) - 6 ע'
|
| עו"ד: |
בית המשפט קיבל, באופן חלקי, את תביעת התובעים לתשלום פיצויים בגין הפרת חובת הגילוי המוטלת על הנתבעת – סוכנות נסיעות. נפסק, כי הנתבעת הפרה את חובת הגילוי שחבה לתובעים, בגין כך שלא גילתה להם מידע אודות חג הקורבן שחל במהלך טיולם למרוקו, ועל כך זכאים התובעים לפיצוי כלשהו.
נזיקין – אחריות – סוכנות נסיעות
.
התובעים הגישו כנגד הנתבעת – סוכנות נסיעות, תביעה כספית חוזית. לפי כתב התביעה, התובעים נרשמו לטיול מאורגן למרוקו אצל הנתבעת. התובעים מלינים על כך שעל הנתבעת היה לציין בפניהם, בטרם הרכישה, כי הטיול נערך בימים בהם מתקיים חג הקורבן במרוקו. לטענת התובעים, לו היו יודעים מידע זה קודם לכן, היו בוחרים בתאריכים אחרים ליציאה לטיול על מנת להימנע מאי נעימויות ועסקים סגורים.
.
בית המשפט קיבל את התביעה בחלקה ופסק כלהלן:
בעוד חברת התיור המעורה היטב בטיב מוצרי התיור שהיא משווקת, או צריכה להכיר, את כל היבטי חבילת התיור, לרבות מסלולים, טיב הספקים, מלונות, מסעדות, המנטאליות המקומית, מקומות וחוויות מוצלחות במיוחד וההיפך, הצרכן נעדר מידע חשוב זה. המידע אותו הוא יכול לקבל מסתכם בעיקר במידע הכללי אודות אתרי התיור אותו הוא יכול לקבל במירשתת (אינטרנט).
ככל שהמידע שלא גולה לצרכן מהותי יותר כך, ביחס ישר, גבוהה יותר עוצמת ההפרה.
הנתבעת הפרה את חובת הגילוי שחבה לתובעים, בגין כך שלא גילתה להם מידע אודות חג הקורבן שחל במהלך הטיול, ועל כך זכאים הם לפיצוי כלשהו. |
|
חזרה למעלה
|
|
| 21 [צבא] [משפחה] |
|
|
וע (ת"א) 30112-10-14 ר' ק' נ' הממונה על הגמלאות שירות הקבע (שלום; שי מזרחי; 26/01/17) - 15 ע'
|
| עו"ד: |
נדונה השאלה, האם יש להכיר במערערת כמי שהייתה הידועה בציבור של המנוח בשלוש השנים שתכפו למותו, בהתאם לחוק שירות הקבע בצבא הגנה לישראל (גמלאות) (נוסח משולב), התשמ"ה-1985.
צבא – שירות קבע – גימלאות
משפחה – ידועים בציבור – מבחנים להיותם ידועים בציבור
.
האם יש להכיר במערערת כמי שהייתה הידועה בציבור של המנוח בשלוש השנים שתכפו למותו, בהתאם לחוק שירות הקבע בצבא הגנה לישראל (גמלאות) (נוסח משולב), התשמ"ה-1985?
.
וועדה לפי חוק שירות הקבע בצבא הגנה לישראל קבעה כלהלן:
סעיף 21(1) לחוק הגמלאות קובע כי שאיריו של נפטר לעניין החוק הינם, לענייננו "מי שהייתה אשתו בשעת מותו, לרבות מי שהיתה ידועה בציבור כאשתו וגרה עמו אותה שעה". סעיף זה מציב שני תנאים להכרה במערערת כבת זוגו של המנוח: היותם של השניים ידועים בציבור ומגורים משותפים בשעת הפטירה.
סעיף 25 לחוק קובע כי בכל הנוגע לשאר של זכאי לקצבת פרישה (כמנוח) שנפטר, תשולם גמלה לבן זוג אם היה כזה בשלוש השנים שתכפו לפטירתו, למצער. סעיף זה דורש, אם כן, תנאי נוסף של זוגיות משך שלוש שנים לפני הפטירה. הנטל לסתירת החלטת המשיב מוטל על המערערת המבקשת לאיין את החלטתו.
אין חולק כי יחסיהם של המנוח והמערערת עלו על שרטון בשנת 2010. מסקנה זו נלמדת לא רק ממכתבו של המנוח אלא גם מעררה של המערערת המתייחס למכתב הדחייה של המשיב. ממכתב הדחייה של המשיב עולה כי המערערת אישרה בפני המשיב כי בשנת 2010 הפסיקה את יחסיה עם המשיב נוכח גילויה של מערכת יחסים נוספת שניהל המנוח עם אישה אחרת. המערערת לא הכחישה טיעון זה בכתב הערר שהגישה לנו. אלא שרבות הראיות התומכות בחידוש היחסים בין השניים לאחר המשבר שחוו.
יש לקבל את הערעור ולהכיר במערערת כידועה בציבור של המנוח. המשיב יעביר לידי המערערת את קצבת השאירים לה היא זכאית על פי החוק. הוחלט כאמור בחוות דעתם של כב' השופט מזרחי ועוה"ד לב ארי, כנגד דעתה החולקת של אל"מ ירון. |
|
חזרה למעלה
|
|
|
תעבורה
|
| 22 [דיון פלילי] |
|
|
פלא (פ"ת) 5419-10-15 מדינת ישראל נ' טל כהנא (תעבורה; רות וקסמן; 14/02/17) - 7 ע'
|
| עו"ד: |
סגירת התיק והודעה שנשלחת לחשוד על סגירתו אינה בבחינת התחייבות שלטונית שלא יוגש כתב אישום לעולם. לנאשם אין זכות מוקנית לכך שהתיק לא יפתח מחדש אם יתגלו עובדות חדשות, כפי שאין לו זכות מוקנית לכך שתיקו לא ייבדק מחדש מבחינת האינטרס הציבורי.
דיון פלילי – העמדה לדין – החלטה שלא להעמיד לדין
דיון פלילי – העמדה לדין – הגנה מן הצדק
.
כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של נהיגה בהיותו שיכור. הנאשם העלה טענה מקדמית של הפרת הבטחה שלטונית וטענה להגנה מן הצדק. הנאשם טוען, כי המדינה לא הייתה רשאית לחזור בה מההחלטה על סגירת התיק נגדו מאחר שיש בכך משום הפרה של הבטחה שלטונית וכי העובדה ששוב נפתחו נגד הנאשם הליכים, בגין עבירת התעבורה, ובגין עבירה זו בלבד, מקימה לו טענה של הגנה מן הצדק.
.
בית המשפט דחה את הבקשה וקבע כלהלן:
סגירת התיק והודעה שנשלחת לחשוד על סגירתו אינה בבחינת התחייבות שלטונית שלא יוגש כתב אישום לעולם. לנאשם אין זכות מוקנית לכך שהתיק לא יפתח מחדש אם יתגלו עובדות חדשות, כפי שאין לו זכות מוקנית לכך שתיקו לא ייבדק מחדש מבחינת האינטרס הציבורי. כשם שהחוק מקנה למתלונן הזכות לפנות בערר על החלטה שלא להמשיך לחקור על סגירת התיק, כך גם מותיר החוק פתח בידי התביעה, בתוקף סמכותה כרשות מנהלית האמונה על העמדה לדין, לשנות שוב את החלטתה על פי שיקול דעתה.
בנסיבותיו של עניין זה, אין לנאשם כל עילה לביטול כתב האישום מחמת הגנה מן הצדק. גם אם נניח שנפל פגם בהתנהלות המשטרה שהקדימה למסור הודעה על אי העמדה לדין בכל שבע העבירות ולאחר מכן שינתה עמדתה לגבי עבירת התעבורה בלבד, הרי שאין ממש בטענת הנאשם כי הפגם הנ"ל יסכל את המשך ההליך הפלילי עקב פגיעה בתחושה של צדק והגינות. |
|
חזרה למעלה
|
|
| 23 [תעבורה] |
|
|
תתע (ת"א) 5689-01-16 מדינת ישראל נ' קונסטנטין אלסטר (תעבורה; עופר נהרי; 12/02/17) - 8 ע'
|
| עו"ד: אילון אורון |
בית המשפט הרשיע את הנאשם בביצוע עבירה בניגוד לתקנה 38 (א) לתקנות התעבורה, זאת לאחר שרכב על אופניים על מדרכה. נפסק, כי ניהול הליך כלפי מי שרוכב עם אופניים על מדרכה ובכך מפר את הוראת המחוקק בעניין זה, איננו דבר אשר עומד בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית.
תעבורה – עבירות – מעבר על פני מדרכה
.
כלפי הנאשם נרשמה הודעת תשלום קנס – ולכשביקש להישפט – הזמנה לדין וכתב אישום – אשר בה נטען כי הוא רכב על אופניים על מדרכה שלא לשם חציית המדרכה כדי להכנס לחצרים או לצאת מהם ובניגוד לתקנה 38 (א) לתקנות התעבורה. הנאשם כפר בביצוע העבירה וטוען לאכיפה בררנית.
.
בית המשפט הרשיע את הנאשם ופסק כלהלן:
ביצוע העבירה שיוחסה לנאשם בכתב האישום הוכחה ובכל הכבוד, אין לנאשם כל הגנה עובדתית ו/או משפטית.
כשם שמעבר חציה הוא מבצרם של הולכי הרגל, כך גם, ולבטח במידה לא פחותה, המדרכות הן מבצרם של הולכי הרגל. אין להפקיע מהולכי הרגל את המדרכות.
אף "הגנה מן הצדק" כטענת ההגנה אין כאן, שכן הגשת כתב אישום וניהול הליך כלפי מי שרוכב עם אופניים על מדרכה ובכך מפר את הוראת המחוקק בעניין זה, איננו דבר אשר עומד "בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית". נהפוך הוא, אכיפה ביחס לביצוע העבירה אשר בה עסקינן של נסיעת אופניים על מדרכות הערים דווקא עושה צדק והגינות משפטית עם ציבור רחב עד מאד של אזרחי המדינה. |
|
חזרה למעלה
|
|
|
כתבי טענות
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
