| עליון |
| 1 [משפט מינהלי] |
 |
| עעמ 347/15 סאיד סלימאן נ' שר הפנים (עליון; ס' ג'ובראן, א' חיות, צ' זילברטל; 19/02/17) - 17 ע' |
| עו"ד: ליאורה וייס בנסקי, מוריה פרימן, עדי לוסטיגמן |
על הטוען כי התקיים תנאי הרציפות הקבוע בהחלטת ממשלה מס' 2492 בעניינו, לא די כי יראה שהוא גר בירושלים שנים ארוכות, אלא עליו להוכיח מבחינה אובייקטיבית וסובייקטיבית, כי מקום מגוריו הקבוע נותר, באופן רצוף מאז שנת 1987, בירושלים. למשיב נתון שיקול דעת רחב להחליט אם המבקש עמד בנטל זה; המשיב ידון בבקשות המערערים למתן היתרי שהייה מכוח החלטת הממשלה, תוך בחינת כל התנאים והנתונים, על יסוד הקביעה לפיה תנאי הרציפות התקיים בעניינם.
 משפט מינהלי – כניסה לישראל – אשרת שהייה
משפט מינהלי – כניסה לישראל – רישיון לישיבת קבע
משפט מינהלי – בקשה לישיבת קבע – התנאים לרישיון
משפט מינהלי – שיקול-דעת – שר הפנים
.
החלטת ממשלה מס' 2492 (להלן: החלטת הממשלה), שעניינה מתן היתרי שהייה זמניים לתושבי אזור יהודה ושומרון השוהים במזרח ירושלים תקופה ממושכת ללא אשרה כדין, מונה מספר תנאים שבהתקיימם רשאי שר הפנים, באמצעות המפקד הצבאי, להעניק היתר שהייה זמני לתושב האזור המתגורר בירושלים שלא כדין ובהם: על המבקש להראות כי ביתו מצוי בשטח המוניציפאלי של ירושלים; כי הוא מתגורר במזרח ירושלים ברציפות משנת 1987 (להלן: תנאי הרציפות); כי הקמת גדר ההפרדה באזור פגעה באופן ממשי במרקם חייו במובן של היווצרות מניעה או הכבדה קשה על האפשרות לקיים קשר עם שטחי האזור. המערערים רשומים כתושבי האזור, אינם מחזיקים בהיתרי שהייה בישראל, ומתגוררים בשטח המוניציפאלי של ירושלים שנים ארוכות, להוציא תקופה בה שהו בארצות הברית. הדיון נסב אודות השאלה האם יש בתקופה בה שהו בארצות הברית כדי לקבוע שהם אינם עומדים בתנאי הרציפות.
.
בית המשפט העליון (מפי השופט זילברטל ובהסכמת השופטים ג'ובראן וחיות) קיבל את הערעורים ופסק כי:
בפרשנות דבר חקיקה או נורמה שניתן לה לבוש מילולי, נקודת המוצא היא לשון ההוראה, כאשר יש לעמוד על מגוון המשמעויות הלשוניות של הטקסט, ולקבוע, לפי התכלית העומדת בבסיס הנורמה המשפטית, את המשמעות המשפטית שיש לתת לו. מבחינת לשון ההוראה, פרשנות מילולית צרה של תנאי הרציפות, לפיה כל הפסקה ברצף המגורים, יהיו סיבתה ומשכה אשר יהיו, תביא לאי התקיימות תנאי הרציפות, אינה אפשרית כלל. מצבי ההיעדרות האפשריים כוללים מגוון רחב. יש לבחון כל אחד מהמקרים על נסיבותיו, ולשרטט את קו הגבול שיסמן האם האדם העתיק את מקום מגוריו, או שמא מדובר בהפוגה זמנית. מכל מקום, אין מדובר בתנאי המחייב, בכל מקרה וללא כל אבחנה, רציפות פיזית ממשית ובלתי מופרעת מכל סיבה שהיא.
אשר לשאלה איזה תוכן נורמטיבי יש לצקת לתנאי הרציפות, שיטת הפרשנות התכליתית מחייבת לחפש אחר התוכן הנורמטיבי שיגשים את תכלית ההסדר. התכלית העומדת בבסיס החלטת הממשלה היא מתן מענה פרטני למציאות מורכבת עבור תושבי האזור השוהים במזרח ירושלים שנים ארוכות, ושגדר ההפרדה פגעה באופן ממשי במרקם חייהם. מדובר למעשה בהסדר הומניטרי. לצורך קביעה אם אדם התגורר במקום כלשהו "ברציפות" יש מקום לבחון את כלל הנסיבות בעניינו כדי לעמוד, מבחינה אובייקטיבית וסובייקטיבית, על ניתוקו או אי-ניתוקו ממקום מגוריו הקודם. בכלל זה יש לבחון את משך ההיעדרות; קבלת אזרחות או מעמד קבע במקום אחר, או נקיטה בצעדים לשם כך; אופי התעסוקה בזמן ההיעדרות; העתקת מקום מושב המשפחה למקום המגורים החדש או הקמת משפחה שם; קשרים משפחתיים משמעותיים שנותרו במקום המגורים; צבירת רכוש בזמן ההיעדרות והיכן היו מצויים מרבית הנכסים באותה תקופה; פתיחת חשבונות בנק או התקשרות עם מוסדות פיננסיים. יש מקום לעמוד גם על כוונתו הסובייקטיבית של האדם, הנלמדת מתוך ביטוייה החיצוניים והגלויים של אותה כוונה. אין די במשאלת לב לשוב למקום המגורים, אלא יש להראות כי מבחינה סובייקטיבית, הזיקה למקום המגורים לא נותקה.
פרשנות תכליתית מלמדת כי תנאי הרציפות, לפיה אין משמעו אך הימצאות פיזית ללא קטיעות, מחייבת בחינה פרטנית של ההיעדרות ממקום המגורים, לפי הקריטריונים שהותוו, כל מקרה לפי נסיבותיו. אין בכך כדי לכבול את שיקול דעתו של המשיב בכל הנוגע למקרים עתידיים, אלא כדי לדחות את הפרשנות הגורפת לפיה יש בהכרח צורך בשהייה פיזית רצופה בירושלים על-מנת לעמוד בתנאי הרציפות, וכדי לסמן את השיקולים שיש לשקול כדי להכריע אם יש מקום להכיר בהתקיימות התנאי. נוכח כלל השיקולים, אין לראות בנסיבות העניין של המערערים קטיעה של רציפות המגורים בירושלים. מבחינה אובייקטיבית יש מספר אינדיקציות המלמדות כי המערערים לא ניתקו את הקשר למקום מגוריהם. מבחינה סובייקטיבית, התקופות שחלפו מאז שובם מארצות הברית ועד להגשת בקשותיהם להיתרי שהייה ומיסוד חייהם בירושלים לאחר תקופות ארעיות אלו, עוד קודם לקבלת החלטת הממשלה, מלמדות על כוונתם הכנה לשוב לירושלים, כאשר הם לא חזרו על ניסיונות למצוא את מקומם מחוץ לירושלים. לאור כל האמור, המשיב ידון בבקשות המערערים למתן היתרי שהייה מכוח החלטת הממשלה, תוך בחינת כל התנאים והנתונים הצריכים לעניין, על יסוד הקביעה לפיה תנאי הרציפות התקיים בעניינם. |
| חזרה למעלה |
|
| 2 [דיון אזרחי] [בוררות] |
|
| רעא 2187/16 עזבון המנוח נחום גולה נעימה גולה נ' מתי עצמון (עליון; י' דנציגר; 19/02/17) - 8 ע' |
| עו"ד: דלית ויטון |
הבקשה איננה עומדת באמות המידה למתן רשות ערעור ואף לגופו של עניין לא התקיימו בענייננו התנאים לקיומה של עילת ביטול פס"ד מחובת הצדק.
דיון אזרחי – ביטול פסק-דין – הימנעות מביטול
בוררות – החלטות של בית-משפט – רשות ערעור
.
בר"ע על החלטה של בימ"ש מחוזי במסגרתה נדחתה בקשת המבקש לביטול פס"ד של ביהמ"ש המחוזי בו הוחלט על ביטול פסק הבוררות שניתן במחלוקת שבין הצדדים. לטענת המבקש, היה על ביהמ"ש לקבל את בקשתו לביטול פסק הדין מחובת הצדק, מאחר שנשללה ממנו זכות הגישה לערכאות והוא לא קיבל את יומו בביהמ"ש.
.
ביהמ"ש העליון (השופט י' דנציגר) דחה את הבקשה מהטעמים הבאים:
הלכה היא כי אין ליתן רשות ערעור על החלטות שניתנו בענייני בוררות אלא במקרים חריגים, המעוררים שאלה עקרונית שהיא בעלת השלכות החורגות מעניינם הפרטי של הצדדים לבקשה, או כאשר נדרשת התערבות משיקולי צדק ומניעת עיוות דין. למעלה מכך, הבקשה אינה עומדת באמות המידה המקובלות בפסיקתו של בימ"ש זה בקשר למתן רשות ערעור על החלטה בבקשה לביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד, וכל טענות המבקש הן טענות קונקרטיות הנטועות בעניינם הפרטני של הצדדים. כך במיוחד שעה שביהמ"ש המחוזי התיר לצדדים ללבן את הסוגיות שנותרו במחלוקת ביניהם במסגרת הליכים חדשים.
אף לגופו של עניין, לא התקיימו בענייננו התנאים לקיומה של עילת ביטול מחובת הצדק. בין היתר צוין כי היה על המבקש להגיש את עמדתו ביחס להמלצת ביהמ"ש המחוזי עד לתאריך שנקב בו ביהמ"ש אך הוא לא עשה זאת, ואף לא קיבל מביהמ"ש ארכה להגשתה. משכך, מנוע הוא מלטעון לפגיעה בזכותו להגיש את עמדתו. זאת ועוד, דומה כי המבקש העלה את כלל טענותיו ביחס להמלצת ביהמ"ש – הן בגדר הודעתו מיום 9.12.2015 והן בגדר כתבי בי הדין הרבים שהגיש – וכי ביהמ"ש לא ראה לקבלן. בנסיבות אלה, לא נמצא כי הפגיעה בזכותו הנטענת להשיב לתגובת המשיב להחלטה השנייה הובילה לפגיעה כלשהי בזכות מהותית שלו.
אשר לטענה בעניין החובה לקיים דיון במעמד הצדדים. אכן, זה מכבר נפסק כי לשון התקנות, ובפרט תקנה 256 לתקסד"א מחייבות עריכת דיון בהמרצת פתיחה. עם זאת, הדעת נותנת כי חובה זו נועדה להגן על טובת המשיב בהמרצת פתיחה שלא יינתן נגדו פסק דין בהיעדר הגנה. בענייננו, הגיש המבקש תשובה להמרצת הפתיחה שהוגשה מטעם המשיב לביטול פסק הבוררות, בגדרה עתר אף הוא, בין היתר, לביטולו של פסק הבוררות. היינו, התברר כי הסעד המבוקש על ידי כל אחד מהצדדים – זהה. בנסיבות אלה, ומשעמדת המבקש הייתה לנגד עיני ביהמ"ש, ואף התקבלה בפסק הדין, לא ניתן לומר כי נפגעו זכויותיו כתוצאה מאי-קיום דיון בהליך, כמו גם כתוצאה מכך שלא השיב לתגובת המשיב. בנסיבות אלה, אין המבקש יכול להיבנות מעילת הביטול מחובת הצדק.
כן לא נפל פגם בהימנעות מהפעלת שיקול דעת ביהמ"ש המחוזי לביטול פסק הדין. טענתו לפגיעה בזכויותיו כתוצאה ממתן פסק הדין בלי לקיים דיון, הועלתה לראשונה בגדרי הבקשה דנא.
לא למותר לציין, כי ביהמ"ש המחוזי אף התריע לפני הצדדים, כי ככל שלא תוגשנה עמדותיהם עד למועד מסוים – יוציא תחת ידו פסק דין שבו יורה על ביטול פסק הבוררות. דרך פעולה כזו הוכרה בפסיקת בימ"ש זה כאפשרית.
עוד בין היתר נדחתה בקשתו החלופית של העזבון להורות לביהמ"ש המחוזי להעביר את הדיון לפסים של סדר דין רגיל, ואף זאת מן הטעם שלערכאה הדיונית מסור שיקול דעת רחב בשאלה אם תובענה ראויה להתברר בהמרצת פתיחה או בסדר דין רגיל ואין ערכאת הערעור נוטה להתערב בכך, אלא מטעמים כבדי משקל, אשר אינם מתקיימים בענייננו. |
| חזרה למעלה |
|
| 3 [בתי-משפט] |
|
| רעא 1162/17 אלון ארבוב נ' gennarino caspasso (עליון; י' דנציגר; 19/02/17) - 6 ע' |
| עו"ד: שאול ציוני, אלי פילרסדורף |
בר"ע במרכזה טענה נגד קביעה של בימ"ש מחוזי במסגרת החלטה בבקשה לעיקול זמני, שלפיה משלא הוכחה עילת תביעה לכאורית נגד המשיבים 4-2, אין להטיל עיקול על נכסיהם. ביהמ"ש לא מוצא להתערב בקביעה זו במסגרת הבר"ע. שכן על פניו, ומבלי לקבוע מסמרות, נדרשת זיקה בין עילת התביעה לבין זהות הגורם שעל נכסיו מוטל העיקול.
בתי-משפט – סעדים זמניים – בקשת רשות ערעור
בתי-משפט – סעדים זמניים – עיקול זמני
.
בר"ע על החלטה של בימ"ש מחוזי בגדרה נקבע כי דינה של בקשה לעיקול זמני שהגיש המבקש – במסגרת תביעה כספית שהגיש כנגד המשיבים, על סך של למעלה מ-3 מיליון ₪, בשל התקשרות חוזית עקב מצגי שווא והטעיה נטענים – להתקבל ביחס למשיב 1 ולהתבטל ביחס למשיבים 4-2 וזאת לאחר שביהמ"ש שוכנע כי עלה בידי המבקש להוכיח לכאורה בשלב זה קיומה של עילת תביעה ביחס למשיב 1 בלבד.
.
ביהמ"ש העליון (השופט י' דנציגר) דחה את הבקשה מהטעמים הבאים:
הלכה היא, כי לערכאה הדיונית מוקנה שיקול דעת רחב בכל הנוגע למתן סעדים זמניים, ובכלל זה צווי עיקול זמניים, וערכאת הערעור נוטה שלא להתערב בשיקול דעת זה. בייחוד כך, מקום שהערכאה הדיונית התרשמה באופן בלתי אמצעי מהמצהירים ומהראיות שהוצגו לפניה לשם הכרעה בבקשה למתן הסעד הזמני. לא נמצא כי המקרה דנן מצדיק סטייה מהכלל האמור.
טענתו המרכזית של המבקש, היא נגד קביעתו של ביהמ"ש המחוזי שלפיה משלא הוכחה עילת תביעה לכאורית נגד המשיבים 4-2, אין להטיל עיקול על נכסיהם. ביהמ"ש לא מוצא להתערב בקביעה זו. שכן על פניו, ומבלי לקבוע מסמרות בדבר, נדרשת זיקה בין עילת התביעה לבין זהות הגורם שעל נכסיו מוטל העיקול. הלא, אם יזכה המבקש בתביעתו נגד המשיב 1, מטבע הדברים שלא יוכל להיפרע מהמשיבים 4-2 ויהא עליו להיפרע מנכסיו של המשיב 1 בלבד. מכאן שגם טענת ההכבדה צריכה להתרכז ביחסיו של המבקש מול המשיב 1, ואין מקום לבחון, בהקשר זה, את ההכבדה על המשיבים 4-2.
אין לכחד כי אם יזכה המבקש במלוא תביעתו (למעלה משלושה מיליון ₪), יש להניח כי יתקשה להיפרע מהמשיב 1, כפי שזה האחרון הודה בעצמו. עם זאת, אין פירוש הדבר כי ניתן להטיל עיקול על נכסיהם של צדדים שלישיים, שלפי קביעתו של ביהמ"ש המחוזי, אינם קשורים לכאורה למצגי השווא ולהטעיה הנטענים. גם אם יונח כי יש לבחון את נושא ההכבדה גם ביחס למשיבים 4-2, הרי שלא ניתן לקבל את טענתו של המבקש כאילו עיקול ברישום על נכס מקרקעין אין בו כל הכבדה. מסקנה זו מתחזקת נוכח טענות המשיב 4 בדבר הקושי הפוטנציאלי לקבל אשראי לעסקיו נוכח העיקול הרשום על הנכס. |
| חזרה למעלה |
|
| 4 [ראיות] |
|
| עפ 8630/14 פלוני נ' מדינת ישראל (עליון; ע' פוגלמן, צ' זילברטל, מ' מזוז; 19/02/17) - 31 ע' |
| עו"ד: עדי צימרמן, ציון אמיר, ענת הדד |
בימ"ש דחה ערעור על פסק דין בגדרו הורשע המערער בביצוע עבירות מין כלפי אשתו לשעבר, וכן בעבירה של נישואין עם קטינה, ועל עונש המאסר בפועל שהושת עליו. נפסק כי אין עילה להתערבות בממצאי עובדה ומהימנות שקבע בימ"ש קמא, וכי 10 שנות מאסר בגין כל העבירות יחד הנו עונש הולם, שאינו חורג מהמדיניות המחמירה הנוהגת.
ראיות – מהימנות – בחינתה על-ידי ערכאת הערעור
ראיות – מהימנות – התערבות ערכאת ערעור
ראיות – מהימנות – סתירות
.
ערעור על פסק דין של בימ"ש המחוזי, בגדרו הורשע המערער בעבירות אינוס, מעשה סדום ותקיפה - כולן כלפי אשתו לשעבר (להלן: המתלוננת), וכן בעבירה של נישואין עם קטינה, ובגין האמור נגזרו עליו, בין היתר, 10 שנות מאסר לריצוי בפועל. הערעור מופנה כלפי ההרשעה, ולחלופין כלפי עונש המאסר שנגזר על המערער.
.
בית המשפט העליון (מפי השופט זילברטל ובהסכמת השופטים פוגלמן ומזוז) דחה את הערעור ופסק כי:
ככלל, ערכאת הערעור רשאית לבחון את ממצאי הערכאה הדיונית ולהסיק מהראיות מסקנות שונות מאלה שהסיקה האחרונה. אך בפסיקה התגבש כלל אי-ההתערבות, שלפיו ערכאת הערעור תימנע ככלל מהתערבות בממצאי עובדה ומהימנות שקבעה הערכאה הדיונית, למעט במקרים חריגים. כאשר בעבירות מין עסקינן, המגמה לצמצם אף יותר את היקף התערבות ערכאת הערעור בממצאים, מתוך הבנה כי במקרים אלה גובר, ככלל, משקל ההתרשמות הבלתי אמצעית מהעדים, ובפרט מעדות המעורבים הישירים, שהם, לעיתים קרובות, היחידים היכולים למסור עדות ממקור ראשון. הדבר נכון בייחוד במקרים בהם פרט לעדויות המעורבים לא הוצגו ראיות נוספות, או שהראיות הנוספות אינן בעלות משקל רב לצורך קביעת ממצאי עובדה בנוגע להתרחשות הפלילית.
בצד צמצום היקף ההתערבות של ערכאת הערעור בממצאי עובדה ומהימנות כשמדובר בעבירות מין, נוצר קושי הנובע מביטול הדרישה לתוספת ראייתית לעדות קורבן העבירה והסתפקות בדרישת ההנמקה. כלל זה מגביר את החשש מהרשעות שווא ומשליך על אופי הביקורת שתפעיל ערכאת הערעור. בניגוד לדעתו של הנשיא גרוניס בענין פלוני, לא נראה שקיימת התנגשות חזיתית בין החלת כלל אי-ההתערבות ביתר שאת לגבי הערכת עדויות בעבירות מין, לבין הדרישה כי במקרים אלה תבחן ערכאת הערעור בקפדנות יתרה את מסקנות הערכאה הדיונית. בחינה קפדנית של המסקנות, אין פירושה, בהכרח, מידת התערבות רבה בממצאי מהימנות. אכן, כאשר עסקינן באירוע שהתרחש בחדרי חדרים, אין מנוס מהתייחסות מיוחדת ומוגברת להתרשמות בלתי אמצעית של בימ"ש מהעדים, בהעדר אפשרות להיעזר בנתונים ראייתיים משמעותיים נוספים. ואולם, אין בכך כדי לפטור את ערכאת הערעור מלבחון בדקדקנות ובקפדנות מיוחדות את מסקנות הערכאה המבררת, דווקא משום שניתן בידה של האחרונה 'כוח' רב במיוחד, להרשיע אדם על יסוד עדות יחידה ללא תוספת ראייתית. בחינה קפדנית זו יכולה להיעשות גם כשהיכולת להתערב בממצאי מהימנות המבוססים על התרשמות בלתי אמצעית מצומצמת.
במקרה דנן, המערער טען שכלל אי-ההתערבות לא חל, משום שבימ"ש לא קבע ממצאי מהימנות ברורים ביחס לעדותו ולעדות המתלוננת, והסתמך על שיקולי היגיון וסבירות, אלא שבפועל נראה שבימ"ש האמין למתלוננת ודחה את גרסת המערער, בהתבסס בעיקר על התרשמותו הבלתי אמצעית מעדויות השניים; חלק מחומר הראיות צולם וביחס אליו יכולה ערכאת הערעור להתרשם ישירות, אף כי אל לו לבימ"ש להתרשם מראיה בודדת כשלעצמה. בנוסף, יש ראיות שלא צולמו מה שמגביר את המשקל שיש להעניק להתרשמות בימ"ש קמא מעדותה המתלוננת. ככלל, לא נפלו טעויות של ממש במסקנות הערכאה הדיונית או שזו קבעה ממצאים שלא היה ביכולתה לקבוע, ומעבר לכך, אף אם היה נקבע כי הכרעת הדין התבססה בעיקר על שיקולי היגיון וסבירות, נראה כי גם בחינת ממצאי המהימנות על-יסוד שיקולי היגיון וסבירות אינה משנה. אף לא נפל פגם בהנמקה שנכללה בהכרעת הדין, מדוע מצא בימ"ש לנכון להסתפק בעדות יחידה לצורך ההרשעה ובהקשר זה קיימות ראיות מחזקות לפחות לחלק מדברי המתלוננת. עדות המתלוננת מחזקת את מהימנות גרסתה ומראה כי אינה כללית וסתמית. לצד האלמנטים בגרסת המתלוננת המעידים על אותנטיות ומהימנות קיימות מספר ראיות לחיזוק גרסתה. גדר המחלוקת נגע לאלימות הפיזית ולכפיית יחסי מין. בסופו של דבר לא נותר כל ספק שהם בוצעו.
טענת המערער שיש לזכותו מעבירת נישואי הקטינה מחמת הגנה מן הצדק, נדחתה. המערער ידע כי המתלוננת בת 15; טענת האכיפה הבררנית הועלתה לראשונה בערעור; אף אם על הורי המתלוננת ועל עורך הנישואין לשאת באחריות פלילית, אין בכך כדי להביא לזיכויו מהעבירה, במיוחד מקום בו ביצע המערער במתלוננת מעשים חמורים, ובכך שונה עניינו מעניינם של אחרים; במקרים דומים הורשעו בגירים שנשאו קטינה ונידונו למספר חודשי מאסר; אין מקום להתערב בעונש. מקומם של מעשי אלימות כלפי נשים במסגרת הנישואין לא יכירם בחברה מהוגנת, ומקומם של עושיהם מאחורי סורג ובריח. 10 שנות מאסר בגין כל העבירות הנו הולם, ואינו חורג מהמדיניות המחמירה הנוהגת. הסכמה ראשונית למערכת יחסים מינית והעובדה שהתקיימו בין השניים בעבר יחסי מין בהסכמה, אינן בגדר נסיבות מקלות הקשורות בביצוע העבירה ואין בהן כדי להפחית מחומרת המעשים או מחומרת העבירות. |
| חזרה למעלה |
|
| 5 [דיון אזרחי] |
|
| עא 4924/16 פלוני נ' קופת חולים כללית שירותי בריאות (עליון; גלעד לובינסקי זיו; 15/02/17) - 7 ע' |
| עו"ד: |
בימ"ש לא הכריע בשאלה האם תקנה 398א' לתקסד"א חלה על העניין דנן אם לאו, שכן נוכח מכלול הנסיבות לא יהיה זה נכון למנוע מהמערער את האפשרות להשיג על פסק הדין, ולכן יש מקום למתן ארכה בדיעבד להגשת ערעור על פסק הדין בהתאם לדיני הארכת המועד הרגילים, תוך חיוב המערער בהוצאות; על החלטות המאוחרות לפסק הדין לא עומדת למערער זכות ערעור, אך יש ליתן ארכה להגשת בקשת רשות ערעור תוך פסיקת הוצאות למשיבה.
דיון אזרחי – הארכת מועד – להגשת ערעור
דיון אזרחי – רשות ערעור – על החלטה אחרת
.
המערער הגיש לבימ"ש המחוזי תובענה כנגד המשיבה בעילה של הולדה בעוולה וחיים בעוולה. בימ"ש המחוזי הורה למערער להגיש כתב תביעה מתוקן אליו תצורפנה כל חוות הדעת הרפואיות עליהן בכוונתו להסתמך. כעשרה חודשים לאחר הגשת התובענה, מחק בימ"ש את ההליך לאור מחדליו הדיוניים של המערער (להלן: פסק הדין). עוד ביום מתן פסק הדין הגיש המערער בקשה לביטולו. לאחר מתן פסק הדין הגיש המבקש שתי בקשות בהן ניתנו החלטות של בימ"ש. המערער הגיש הערעור כנגד פסק הדין וכנגד שתי ההחלטות המאוחרות לו. עסקינן בבקשת המשיבה לסילוק הערעור על הסף.
.
בית המשפט העליון (הרשם ג' לובינסקי זיו) פסק כדלקמן:
המערער טען, בין היתר, כי יש לראות בפסק הדין ככזה אשר ניתן במעמד צד אחד, וכי לפיכך חלה הארכת המועד הסטטוטורית הקבועה בתקנה 398א' לתקסד"א, כך שהערעור על פסק הדין הוגש במועד. אלא אין מדובר בפסק דין שניתן במעמד צד אחד. פסק הדין ניתן בעקבות בקשת המשיבה למחיקת התובענה. המערער הגיב לבקשה. העובדה שבימ"ש המחוזי נתן למערער, לבקשתו, הזדמנות נוספת להסיר את מחדלו הדיוני והוא נמנע מלעשות כן, אינה הופכת את פסק הדין לכזה שניתן במעמד צד אחד. גם העובדה שעובר למתן פסק הדין הגיש המערער בקשת ארכה נוספת בה עיין בימ"ש, תומכת במסקנה כי אין זה פסק דין שניתן במעמד צד אחד; בפסיקה הובעה הגישה לפיה התקנה האמורה חלה גם במקרים בהם הוגשה בקשת ביטול לפי תקנה 201 או תקנה 214 לתקסד"א בתום לב ומחמת אי בהירות, ובדיעבד התברר כי אין מדובר בהחלטה או בפסק דין במעמד צד אחד. לפיכך, גם בהיעדר תחולה לארכה הסטטוטורית שבתקנה 398א' לתקסד"א, אפשר שתינתן ארכה להגשת הליך ערעורי במסגרת "המסלול הרגיל" הקבוע בתקנה 528 לתקסד"א.
אלא שאין צורך להכריע בשאלה האם תקנה 398א' לתקסד"א חלה על ענייננו אם לאו, שכן נוכח מכלול נסיבות העניין לא יהיה זה נכון למנוע מהמערער את האפשרות להשיג על פסק הדין, ועל כן יש מקום למתן ארכה בדיעבד להגשת ערעור על פסק הדין בהתאם לדיני הארכת המועד הרגילים, תוך חיוב המערער בהוצאות. לעניין זה יש ליתן משקל, בין היתר, לעובדה שבקשת הביטול הוגשה ביום מתן פסק הדין. הגשת בקשת ביטול זמן קצר ביותר לאחר מתן פסק הדין מתיישבת עם המסקנה כי אין מדובר במהלך הנעשה בחוסר תום לב. אף יש בה כדי להבהיר כי המערער אינו משלים עם פסק הדין ובכך להקהות את עצמת אינטרס ההסתמכות של המשיבה. פרמטרים נוספים לטובת מתן ארכה: מהות ההליך ופערי הכוחות בין הצדדים; העובדה שמדובר בערעור בזכות על פסק דין המוחק תובענה על הסף; העובדה שהמשיבה לא העלתה טענת הסתמכות קונקרטית ביחס לתקופת האיחור; העובדה שהאיחור, אף שאינו קצר, אינו מופלג.
אשר לטענות המשיבה ביחס להחלטות המאוחרות, נוכח הכללים החלים בנוגע להשגה על החלטות המוגשות לאחר מתן פסק דין, לא עומדת למערער זכות ערעור על ההחלטות המאוחרות. אופן ההשגה על החלטה בבקשה לביטול פסק דין הוא באמצעות הגשת בקשת רשות ערעור, ולא ניתן לכלול את ההשגה על החלטה כאמור בערעור על פסק הדין. משכך, דין הערעור ביחס להחלטות המאוחרות להימחק. עם זאת, יש ליתן ארכה להגשת בקשת רשות ערעור על ההחלטות המאוחרות, תוך פסיקת הוצאות למשיבה. זאת, שכן יש ספק לגבי השאלה האם בימ"ש דחה את בקשת הביטול אם לאו. עובדת דחייתה של בקשת הביטול הובהרה רק בהחלטה הנוספת, בגדרה אף הוסיף בית המשפט נימוקים לדחייה. בנסיבות אלה, אפשר לומר שקיימת זיקה של השלמה בין ההחלטות המאוחרות באופן שיש לראותן כמקשה אחת המכריעה בבקשת הביטול. נוכח האמור, הגשת הערעור נעשתה בתוך המועד להגשת בקשת רשות ערעור על ההחלטות המאוחרות, וממילא קשה לומר כי המשיבה יכולה הייתה לגבש הסתמכות על סופיותן. נוכח כלל האמור לעיל, המערער יגיש כתב ערעור מתוקן המופנה כנגד פסק הדין בלבד; המערער יהיה רשאי להגיש בקשת רשות ערעור כנגד ההחלטות המאוחרות. |
| חזרה למעלה |
|
| 6 [דיון אזרחי] [חוזים] [עורכי-דין] |
|
| עא 6235/15 למיא ראג'י חלאק נ' מונא כריים (עליון; ס' ג'ובראן, ע' פוגלמן, צ' זילברטל; 15/02/17) - 19 ע' |
| עו"ד: איאד נוג'ידאת, ריאד אבו אחמד, לואי עבוד |
המבחן להתקיימות יסוד המסוימות בחוזה הוא האם ניתן להסיק ממכלול הנסיבות כי חל מפגש רצונות ביחס לתנאים המהותיים והחיוניים של העסקה. המענה לשאלה מהם תנאים מהותיים וחיוניים לעסקה, משתנה בהתאם לנסיבות העניין; על מנת שתתגבש עילה העושק, ככלל, על המצוקה להיות כבדת משקל וממשית; משחתמו צדדים על חוזה, עומדים הם בחזקתם שהסכימו לכל האמור בו.
דיון אזרחי – ערעור – אי התערבות בממצאים עובדתיים
חוזים – כריתת חוזה – השתכללותו
חוזים – מסוימות – קיומה
חוזים – עושק – אי-הוכחתו
חוזים – חתימה – נפקותה
עורכי-דין – אתיקה מקצועית – עורך-דין כעד
.
ערעור על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי, במסגרתו נדחתה תביעת המערערת להצהיר על ביטולם של שלושה הסכמי מכר מקרקעין שנערכו בינה לבין המשיבות. שלוש השאלות העיקריות העומדות להכרעה במסגרת הערעור הן: א. האם ההסכמים לא השתכללו לכדי הסכמים מחייבים נוכח העדר מסוימות? ב. האם למערערת קמה עילה לביטול ההסכמים מחמת עילת העושק, ולחילופין האם הופעל עליה לחץ בלתי הוגן? ג. האם למערערת קמה עילה לביטול ההסכמים נוכח אי תשלום התמורה?
.
ביהמ"ש העליון דחה את הערעור בקבעו:
השופט ג'ובראן –
עיקר הערעור מופנה כלפי קביעות עובדתיות וממצאי מהימנות. לא נמצא כי המקרה הנדון מהווה חריג לכלל אי ההתערבות. ממצאי ביהמ"ש המחוזי עומדים איתנות על גבי הבסיס הראייתי שהונח.
המבחן להתקיימות יסוד המסוימות בחוזה הוא האם ניתן להסיק ממכלול הנסיבות כי חל מפגש רצונות ביחס לתנאים המהותיים והחיוניים של העסקה. הפסיקה הכירה בהסכמים כבעלי מסוימות מספקת גם כשנעדרו פרטים חיוניים, ובלבד שפרטים אלה ניתנים להשלמה לפי ההוראות שבדין או לפי הנוהג המקובל. יסוד המסוימות עשוי להתקיים, אפוא, אף אם במועד חתימת ההסכם הצדדים לא הסכימו על פרטים כלשהם, וזאת כל עוד לא משתמעת מהחוזה כוונה אחרת של הצדדים באשר לפרטים החסרים. ועוד, יסודות גמירת הדעת והמסוימות מקיימים ביניהם קשרי גומלין חזקים, כך שככל שיש יותר ראיות התומכות בקיומה של גמירת דעת המעידה על כוונה ליצור קשר מחייב, הדבר עשוי לכפר על מסוימות חסרה.
המערערת גורסת כי גובה הסכום החודשי שישולם לה בגין יתרת התמורה מהווה פרט מהותי לעסקאות, שהעדרו מההסכמים פוגע במסוימות שלהם. אין לקבל טענה זו. המענה לשאלה מהם תנאים מהותיים וחיוניים לעסקה משתנה בהתאם לנסיבות העניין. במקרה הנדון, שלושת ההסכמים העומדים במרכז המחלוקת מכילים את התנאים החיוניים ליצירת התקשרות מחייבת בין הצדדים וביניהם מהות הנכס, מהות העסקה, המחיר והוצאות המסים. בהינתן הסכמה על תנאים מהותיים אלה ובהינתן אופי מערכת היחסים בין הצדדים, אשר התבססה על אמון הדדי, אין מקום לקבוע כי במועד חתימת החוזה הצדדים ראו בגובה התשלום החודשי תנאי מהותי וחיוני לחוזה. ככלל, מחלוקת שהתגלעה בין הצדדים לאחר כריתתו של החוזה, הנוגעת לאופן אכיפתו, אינה משפיעה על תוקפו במועד החתימה.
על מנת שתתגבש עילה העושק, ככלל, על המצוקה להיות כבדת משקל וממשית. ואמנם, ייתכנו נסיבות בהן גם מצב ארעי וחולף שאליו נקלע המתקשר לפתע – ייחשב כמצב של מצוקה. במקרה הנדון, לא ניתן לראות בתחושותיה של המערערת כקושי העולה כדי מצוקה. אחיה מתגוררים מזה שנים רבות בקנדה ושם מרכז חייהם, ועל כן קשה להלום את הטענה כי רק עם מכירת חלקותיהם הבינה כי הם לא ישובו ארצה. ועוד, נקבע כי ככל שלמתקשר בעסקה הייתה אלטרנטיבה ממשית, שבאמצעותה ניתן היה למנוע את העסקה הנוכחית – הדבר יקשה לקבוע כי התקיים רכיב המצוקה. במקרה הנדון, המערערת הייתה יכולה שלא להסכים למכור את הדירה למשיבה 1, ולכל הפחות הייתה יכולה להתייעץ עם בא-כוחה. אף לא נמצא להתערב בקביעת ביהמ"ש קמא לפיה לא הופעל על המערערת לחץ בלתי הוגן.
את עיקר יהבה בערעור תולה המערערת בשאלת תשלום התמורה. מדובר בשאלה עובדתית גרידא. בימ"ש קמא מצא כי המפתח לשאלת תשלום התמורה נעוץ בהסכמים בהם המערערת מאשרת כי קיבלה את התמורות הנקובות בהם וכן במסמך תשלומים המכיל את חתימותיה. המערערת לא הביאה כל ראיה בכתב לסתירת האמור בהסכמים ובמסמך התשלומים. כל שטענה הוא כי רומתה ע"י המשיבות וכי לא שמה לב על מה היא חותמת. ביחס לטענות אלו נפסק כי משחתמו הצדדים על החוזה, עומדים הם בחזקתם שהסכימו לכל האמור בו, לשבט או לחסד. אכן, בימ"ש קמא מצא את עדויות שני הצדדים בלתי אמינות, אולם דחה את התביעה נוכח העובדה כי נטל השכנוע הוא על המערערת.
השופט זילברטל –
מסכים. מבקש להוסיף הערה בסוגיית עו"ד המעיד מטעם מרשו (במקרה דנא העיד ב"כ המשיבות כעד מטעם המשיבות-הנתבעות), הגם שאין לכך השלכה על תוצאת ההליך דנן. ע"פ כלל 36 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו-1986, על פרקליט להימנע כליל מייצוגו בביהמ"ש של אדם אשר מטעמו הוא עומד להעיד. אכן, כאמור בכלל 36(ב) לכללים, ביהמ"ש רשאי להתיר לעורך דין מייצג להעיד לטובת מרשו, אך ברי כי נדרשת החלטה מנומקת שתבהיר מהם שיקולי ביהמ"ש. ראוי שבתי המשפט, כמו גם ציבור עורכי הדין, יהיו מודעים לכללים הנזכרים ולחשיבותם.
השופט פוגלמן –
מצטרף לפסק דינו של השופט ג'ובראן, ולהערותיו של השופט זילברטל. |
| חזרה למעלה |
|
| מנהלי |
| 7 [משפט מינהלי] |
|
| עתמ (ת"א) 13620-10-16 ירדנה קלדרון נ' מדינת ישראל (מנהלי; חגי ברנר; 15/02/17) - 10 ע' |
| עו"ד: אסף דרעי, שלומית ארבל, שרון עזרא |
הזכות לקבלת דירה חלופית ע"פ נוהל משרד השיכון בעניין דיירי דיור ציבורי שפינו את דירתם הישנה במסגרת פרויקט פינוי בינוי, שמורה רק למי שהתגורר כדין בדירה הישנה; במקרה הנדון, ועל רקע ההפרה השיטתית של החובה לשלם דמי שכירות לחלמיש ותביעת הפינוי, לא ניתן לומר שהעותרת התגוררה כדין בדירה הישנה.
משפט מינהלי – הטבות – דיור ציבורי
משפט מינהלי – החלטות – בחינתן
משפט מינהלי – בית-המשפט לעניינים מינהליים – ביקורת שיפוטית
.
עתירה מנהלית למתן צו נגד המשיבות 1 ו- 2, המורה להן לאפשר לעותרת לחזור ולהתגורר כדיירת במסגרת הדיור הציבורי בבניין שהולך ונבנה בימים אלה במסגרת פרויקט פינוי-בינוי.
.
ביהמ"ש לעניינים מנהליים דחה את העתירה בקבעו:
הדיור הציבורי הוא משאב מוגבל. הביקוש לו עולה במידה רבה על ההיצע, ורבים הם הממתינים בתור לקבלת דירה במסגרת הדיור הציבורי. על כן, מתחייבת בדיקה קפדנית של תנאי הזכאות למגורים במסגרת הדיור הציבורי. שומה על הרשות הציבורית להתנהל בממלכתיות, לפעול על בסיס עקרונות של שוויון, סבירות ומידתיות, ולשוות לנגד עיניה את עניינם של כלל הזכאים הממתינים לקבלת דיור ציבורי.
נקודת המוצא לבחינת החלטתה של הרשות המנהלית בעניינים של דיור ציבורי היא שביהמ"ש איננו משמש כמעין "רשות על", ואין הוא מחליף את שיקול דעתה של הרשות בשיקול דעתו. לפיכך, החלטתה של הרשות תיבחן באספקלריה של חוקיות וסבירות.
העותרת הגישה תביעה נגד חלמיש, בה עתרה לסעד הצהרתי לפיו היא הבעלים של הדירה החדשה שתיבנה ולחלופין היא זכאית למעמד של דיירת מוגנת בדירה החדשה. מנגד, חלמיש הגישה תביעה שכנגד בה ביקשה סעד הצהרתי לפיו העותרת הפרה את הסכם השכירות עם חלמיש וכן סעד הצהרתי לפיו אין לעותרת זכויות כלשהן בדירה החדשה ועל כן יש ליתן צו לפינוייה ממנה. שתי התביעות נדחו.
פסק הדין ההצהרתי כולל שורה ארוכה של קביעות עובדתיות לחובת העותרת, בהן אי תשלום דמי שכירות. אי תשלום דמי שכירות מהווה הפרה ממשית של חוזה השכירות מכוחו התגוררה העותרת בדיור הציבורי. אכן, אין למצוא בפסק הדין את המילה המפורשת "הפרה" ביחס למעשי ומחדלי העותרת, אלא שדבר קיומן של הפרות שיטתיות מצד העותרת, עולה באופן ברור מתוך קריאת פסק הדין כמכלול.
החל משנת 2003 נדרשה העותרת לשלם דמי שכירות ראויים, הגבוהים יותר מדמי השכירות הסוציאליים המשולמים כרגיל ע"י דיירי הדיור הציבורי, נוכח הפרות קודמות של הסכם השכירות. אלא שהעותרת המשיכה לשלם כל השנים דמי שכירות סוציאליים. אם ביקשה היא לחלוק על דמי השכירות שנקבעו לה ע"י חלמיש, צריכה הייתה לפנות בעניין זה לחלמיש או לתקוף צעד זה של חלמיש תקיפה ישירה בהליך משפטי, ולא לעשות דין לעצמה. בסופו של דבר, היחסים שבין חלמיש לעותרת הם יחסים שבין משכיר לשוכר, וזה האחרון איננו יכול לקבוע באופן חד צדדי מה יהיה גובה דמי השכירות שישלם למשכיר.
נוהל משרד השיכון בעניין דיירי דיור ציבורי שפינו את דירתם הישנה במסגרת פרויקט פינוי בינוי קובע כי "המשרד יעמיד לרשות דיירי שיכון ציבורי המתגוררים בדירות כדין בחירה של אחד מהפתרונות הבאים". משמע, הזכות לקבלת דירה חלופית שמורה רק למי שהתגורר כדין בדירה הישנה. במקרה הנדון, לא ניתן לומר שהעותרת התגוררה כדין בדירה הישנה. תביעת הפינוי שהוגשה נגדה מהווה הודעת ביטול של חוזה השכירות לכל דבר ועניין, וקדמו לה מכתבי דרישה לפינוי ומכתבי התראה.
ביהמ"ש שדן בתביעת הפינוי נגד העותרת נמנע ממתן צו פינוי רק משום שסבר כי מדובר בסעדים תיאורטיים. ברי שאם היה ניתן צו פינוי נגד העותרת, היה נסתם הגולל גם על העתירה הנוכחית, אך משלא ניתן צו כזה, יש לבדוק את סבירות החלטתה של חלמיש לעמוד על ביטול הסכם השכירות עם העותרת ולסרב להתיר לה להתגורר בדירה החדשה. נוכח כלל נסיבות העניין וההפרה השיטתית של החובה לשלם דמי שכירות לחלמיש, דומה כי מדובר בהחלטה שאינה חורגת ממתחם הסבירות. |
| חזרה למעלה |
|
| 8 [משפט מינהלי] [מסים] |
|
| תצ (מרכז) 58029-11-14 מנחם קירשבלום נ' מדינת ישראל משרד האוצר - רשות המסים (מנהלי; ד''ר שמואל בורנשטין; 14/02/17) - 35 ע' |
| עו"ד: |
אושרה תובענה ייצוגית בגין חיובם במס של תשלומים ששולמו ביתר לביטוח הלאומי והוחזרו לנישום.
משפט מינהלי – תובענה ייצוגית – בקשה לאישור תובענה ייצוגית
מסים – מס הכנסה – חיוב במס
.
שתי בקשות לאישור תובענה ייצוגית: האחת עניינה בחיוב במס של סכומי קרן דמי הביטוח שהוחזרו על ידי ביטוח לאומי לנישום ששילם דמי ביטוח לאומי ביתר; השנייה עניינה בחיוב במס של הריבית והפרשי ההצמדה שנוספו על סכום קרן ההחזר כאמור.
.
בית המשפט לעניינים מנהליים נעתר לבקשה ופסק:
המחוקק לא קבע מה דינם של תשלומים ששולמו על ידי היחיד כדמי ביטוח לאומי ביתר, ועל המוסד לביטוח לאומי להשיבם למבוטח. אין מטילים מס בלא הוראה מפורשת בדין והוראת דין מפורשת, התומכת ב"מנגנון" הקטנת הניכוי באופן בו זה מבוצע על ידי המשיבה – אינה בנמצא. אף אם פרשנות המשיבה, מכוחה היא מתנהלת, הינה סבירה, הגיונית והוגנת, ספק האם קיימת לה תמיכה בלשון הוראות החוק הרלוונטיות. פעולת המשיבה, בהטילה מס על ההחזר בשנת קבלתו, או בהקטינה את התשלום שנתבע בניכוי באותה שנה בגובה ההחזר, מהווה, לכאורה, גבייה שלא כדין של מס. המבקש הוכיח, במידת הנדרשת לשלב זה, את קיומה של עילת תביעה וכי קיימת אפשרות סבירה שהשאלה שבמחלוקת תוכרע לטובת הקבוצה. עוד הוכיח המבקש כי נגרם לו ולחברי הקבוצה הנטענת נזק לכאורה בגין התנהלות המשיבה. בנסיבות, ובשל חשיבותה העקרונית של הסוגיה והשפעתה על ציבור רחב של נישומים, העובדה שהמבקש לא פנה פנייה מוקדמת, לא תהווה מכשול לבירור התובענה לגופה. בהתקיים כל התנאים לאישור תובענה ייצוגית, אושרה התובענה. |
| חזרה למעלה |
|
| מחוזי |
| 9 [משפט בינלאומי פרטי] [דיון אזרחי] |
|
| תא (ת"א) 543-07-15 תדביק בע"מ נ' Avery Dennison BV (מחוזי; אסתר נחליאלי חיאט; 13/02/17) - 17 ע' |
| עו"ד: רונן עדיני, עמיחי טסלר, רונן עדיני, זוהר לנדה, גילי כהן ארזי, ברנע |
מסמך המפנה לתניית שיפוט שאינה מצויה בחוזה אלא במסמך חיצוני לו, כמו גם התנייה עצמה, צריכים להיות מנוסחים באופן ברור המעיד על קיומה. בעניינו לא קיימת תניית שיפוט זר ייחודית המקנה לבית המשפט ההולנדי את סמכות השיפוט.
משפט בינלאומי פרטי – סמכות בינלאומית – תניית שיפוט זר
דיון אזרחי – סמכות – תניית שיפוט
.
בקשה לסלק את התובענה על הסף בשל קיומה של תניית שיפוט זר המקנה לבית המשפט בהולנד את סמכות השיפוט הייחודית לדון בכל המחלוקות בין הצדדים.
.
בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה ופסק:
מסמך המפנה לתניית שיפוט שאינה מצויה בחוזה אלא במסמך חיצוני לו, כמו גם התנייה עצמה, צריכים להיות מנוסחים באופן ברור המעיד על קיומה. בענייננו לא רק שתניית השיפוט הנטענת אינה ברורה, אלא מדובר בחברה בינלאומית שבאשכולה מאוגדות חברות במדינות רבות וכלל לא ברור מי היא החברה הרלוונטית למחלוקת נשוא התובענה ולהסכמים. בהעדר תשתית רלוונטית, אין לקבל את טענת הפורום הלא נאות. החלטת בית המשפט ההולנדי ביחס לתניית השיפוט הייחודית היא נקודתית להליך שבפניו בלבד. החלטת ביהמ"ש ההולנדי ביחס לתניית השיפוט הייחודית היא שהתנייה חלה רק על ההליכים שבפניו. לא הונחה תשתית עובדתית המצדיקה הכרה אגבית בהחלטת ביהמ"ש בהולנד, שהיא דרך חריגה להכרה בפסק זר, שבעתיים כשמדובר בהחלטת ביניים אותה מבוקש לאכוף 'באופן אגבי' אכיפה שמשמעותה ביטול סמכות ביהמ"ש בארץ לדון בתביעה כאן בעקבות 'הכרה אגבית' אך בהעדר תשתית מתאימה לקבוע זאת. כללי הנימוס וכללי כיבוד ערכאות זרות דווקא מאפשר דיון בהליך זה ולו מהטעם שקבל אישור מלא של בית המשפט ההולנדי. משכך, לא קיימת תניית שיפוט זר ייחודית המקנה לבית המשפט ההולנדי את סמכות השיפוט ואין כל מניעה לדון בתובענה שהוגשה בישראל. |
| חזרה למעלה |
|
| 10 [מקרקעין] |
|
| עא (מרכז) 17880-05-16 כ' פ' נ' י' ס' (מחוזי; אילן ש' שילה, עופר גרוסקופף, אבי פורג; 07/02/17) - 13 ע' |
| עו"ד: משה פטל, גלית יוסף עוז |
כאשר שניים טוענים לזכויות במקרקעין, האחד מכוח בעלותו בממכר, והאחר מכוחו של בעל זכות אובליגטורית כלפי הבעלים – ידו של בעל הנכס על העליונה, אלא אם יוכיח השני קיום נסיבות חריגות.
מקרקעין – זכויות במקרקעין – תחרות בין זכויות
.
ערעור על פסק דין במסגרתו נקבע כי הסכמי מכר מגרשים בין בעלה המנוח של המערערת לבין המשיב 1 מבוטלים, למעט על חלק המגרש אותו רכשו המשיבים 2-3 מהמשיב 1.
.
בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור ופסק:
במצב בו זכויותיו של אחד הצדדים הן מכוח בעלותו בממכר, ושל האחר הן מכוחו של בעל זכות אובליגטורית כלפי הבעלים, ידו של בעל הממכר על העליונה, אלא אם יכול השני להוכיח קיום נסיבות חריגות. במקרה זה, הרוכשים ידעו מלכתחילה כי הם מתקשרים עם אדם שאיננו בעל הזכויות הקנייניות בממכר, אלא בעל התחייבות אובליגטורית בלבד ושהוא לא שילם עדיין את מלוא התמורה. בנסיבות אלו אין הרוכשים יכולים לטעון אפילו כי פעלו בתום לב. בעל קרקע המתחייב למכור את המקרקעין לצד ב', אינו מחויב כלפי רוכשים מצד ב', רק בשל עצם העובדה כי הוא יודע על קיומם, ואף לא בשל כך שהוא הסכים לכך שצד ב' יעשה עסקה עימם. משקבע בימ"ש קמא כי יש להצהיר שהסכמי המכר למשיב 1 בוטלו כדין בשל הפרתם על ידו, לא הייתה הצדקה לסייג את הביטול כך שלא יחול כלפי הרוכשים. הרוכשים התקשרו בהסכם בידיעה על מצב הדברים העובדתי והמשפטי, והתנהלות המערערת אינה מונעת ממנה להעלות כלפי הרוכשים טענות שהיא רשאית להעלות כלפי המשיב 1. לפיכך, הסכמי המכר למשיב 1 בוטלו כדין, הן במערכת היחסים שבין המערערת למשיב 1 והן במערכת היחסים שבינה לבין הרוכשים. |
| חזרה למעלה |
|
| 11 [דיון אזרחי] |
|
| תא (מרכז) 47302-05-16 בטר פלייס ישראל (ח.ת.) 2009 בע"מ נ' שי אגסי (מחוזי; שכיב סרחאן; 05/02/17) - 6 ע' |
| עו"ד: |
בית המשפט הכיר בהמצאת כתבי בי-דין לסניף הישראלי של בנק כהמצאה כדין לידי עובד בכיר בבנק. נפסק, כי מסירת כתבי בי-דין למקום עבודה של עובד בכיר באותו מקום עבודה, מהווה המצאה כדין עבור אותו עובד, בייחוד שעה שהעובד נתבע בגין מעשים שעשה, לטענת התביעה, במסגרת תפקידו כדירקטור מטעם הבנק.
דיון אזרחי – המצאה מחוץ לתחום – המצאה למורשה
.
התובעות הגישו בקשה להכיר בהמצאת כתבי בי-דין לסניף הישראלי של בנק HSBC כהמצאה כדין לידי הנתבע 10. הבנק מתנגד להמצאה לידי הנתבע 10 באמצעותו או באמצעות הבנק בישראל. הנתבע 10 עצמו לא הגיש תגובה לבקשה.
.
בית המשפט קיבל את הבקשה וקבע כלהלן:
בנסיבותיו של עניין זה, עולה כי מסירת כתב בי דין לידי הסניף הישראלי של הבנק כמוה כמסירה לידי הבנק עצמו. הבנק והסניף – חד הם.
מסירת כתבי בי-דין למקום עבודה של עובד בכיר באותו מקום עבודה, מהווה המצאה כדין עבור אותו עובד, בייחוד שעה שהעובד נתבע בגין מעשים שעשה, לטענת התביעה, במסגרת תפקידו כדירקטור מטעם הבנק. ודאי שאין בכך כדי לפתוח פתח נרחב להגשת תביעות נגד עובדים בכל רחבי העולם באמצעות שלוחות של מעסיקיהם בישראל (כפי שטוען הבנק) וברי, כי יש לבחון כל מקרה לגופו. |
| חזרה למעלה |
|
| 12 [בוררות] |
|
| הפב (י-ם) 9294-05-16 אברהם אורלובסקי נ' רסקו ניהול ופיתוח בע"מ (מחוזי; רפאל יעקובי; 02/02/17) - 6 ע' |
| עו"ד: דורון אפיק, יאיר אלוני, מרדכי בייץ, גיתית רמות אדלר, צבי נצר, יאנה פורמן |
נדחתה תובענה שהגיש המבקש – בורר לפי הוראות סעיף 16(א)(5) לחוק הבוררות, שהסעד המבוקש בה הוא צו עשה, שיורה למשיבות לקיים את החלטותיו בעניין שכר טרחתו. בתוך כך, הורה בית המשפט למבקש להשיב למשיבים חלק מהכספים ששולמו לו עבור שכר טרחתו זאת משהתחוור, כי השכר שקיבל הבורר כמקדמות עולה בהרבה על המגיע לו.
בוררות – בורר – שכרו
.
המבקש – בורר, הגיש תובענה, בהתבססו על סעיף 16(א)(5) לחוק הבוררות, שהסעד המבוקש בה הוא צו עשה, שיורה למשיבות לקיים את החלטותיו כבורר שבהן נקבע כי על כל אחת מהן לשלם לו יתרת שכר טרחה עבור הליך בוררות.
.
בית המשפט דחה את התובענה ופסק כלהלן:
במכלול נסיבות המקרה נראה כי לא היה מקום שהמבקש יתבע את שהוא תובע מן המשיבות במסגרת הליך מסוג ההליך דנן. מכל מקום, משתבע כפי שתבע, בהתבססו על סעיף 16 לחוק הבוררות, המשיבות רשאיות לעתור להחזר, על יסוד סעיף 32 לחוק והן גם עמדו בלוח הזמנים לשם כך.
במכלול הנסיבות עולה, כי השכר שקיבל הבורר כמקדמות עולה בהרבה על המגיע לו עבור עבודתו כבורר ולכן עליו להחזיר את שנקבע.
משהמבקש נקט הליך כפי שנקט ובכלל, אין כל מניעה ואף מתאים להורות על החזר כאמור במסגרת ההליך דנן. העוגן המתאים לכך הוא בסעיף 32 לחוק. |
| חזרה למעלה |
|
| 13 [נזיקין] |
|
| רתק (ב"ש) 60056-11-16 נחמיה מנלה נ' אגד אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ (מחוזי; יעל רז לוי; 02/02/17) - 8 ע' |
| עו"ד: רונן משה |
על אגד חלה חובה להפעיל שירות סביר כספק שירותי תחבורה ציבורית, ובכלל זה עמידה בלוח זמנים וטיפול באופן המתאים על פי הנהלים במקרה של תקלה. במקרה הנדון אגד לא סיפקה לתובע פתרון הולם לתקלה שאירעה.
נזיקין – אחריות – ספק שירותי תחבורה ציבורית
.
בקשת רשות ערעור על דחיית תביעת התובע לפיצוי בגין הנזק שנגרם לו עקב תקלה שאירעה באוטובוס בו נסע התובע, אשר מנעה ממנו להמשיך בנסיעה.
.
בית המשפט המחוזי קיבל את הבקשה ואת הערעור ופסק:
על אגד חלה חובה להפעיל שירות סביר כספק שירותי תחבורה ציבורית, ובכלל זה עמידה בלוח זמנים וטיפול באופן המתאים על פי הנהלים במקרה של תקלה. הן על פי הנוהל של משרד התחבורה והן על פי המצופה מחברה המספקת שירותי תחבורה ציבורית, היה על אגד להעמיד פתרון חלופי סביר ומהיר המתאים לנסיבות העניין, על ידי משלוח אוטובוס חלופי בהקדם. אגד לא עשתה כל פעולה שהצריכה מצידה הוצאה נוספת או הערכות מיוחדת, אלא למעשה "גלגלה" את כל הנזק כתוצאה מאירוע התקר, על כתפי הנוסעים. הפתרון שניתן אף אינו תואם את הנהלים, ואת חובתה של אגד כמפעילת תחבורה ציבורית לפעול לפתרון התקלה באופן סביר, והכל כשבפועל לא סופק כלל אוטובוס חלופי לנוסעי האוטובוס התקול. שיעור הפיצוי צריך להיות סביר, הן בהתחשב בנזק – ובמקרה זה לא הובאו ראיות לנזק משמעותי, והן בהתייחס לנטל הכולל שיוטל על ספק השירות בתשלום פיצוי במקרים דומים של תקלה מסוג זה. לפיכך המשיבה תפצה את המבקש בסך של 750 ₪ בתוספת הוצאות משפט בסכום כולל של 1,000 ₪. |
| חזרה למעלה |
|
| 14 [ירושה] [בוררות] |
|
| הפב (י-ם) 42970-04-16 עמותת מכון רוממה נ' חנה גולדשטיין (מחוזי; רפאל יעקובי; 29/01/17) - 6 ע' |
| עו"ד: מרדכי בייץ, דוד שמואלביץ, דרור שוסהיים |
בית המשפט קיבל המרצת פתיחה שעניינה בביטולו של פסק בוררות שניתן על ידי בית הדין לממונות שליד הרבנות הראשית והמועצה הדתית ירושלים. נפסק, כי בנסיבות העניין עולה, כי התנהל הליך בוררות שלא היה אמור להתנהל וניתן בו פסק שלא היה אמור להינתן ושעצם קיומו מהווה פגיעה בתקנת הציבור, שהיא עילה עצמאית לביטולו.
ירושה – צוואה – תוקפה
בוררות – פסק בורר – ביטולו
בוררות – פסק בורר – עילות ביטול
.
המבקשים הגישו תובענה (שהוגשה בדרך של המרצת פתיחה) שהסעד המבוקש בה הוא ביטולו של פסק בוררות שניתן על ידי בית הדין לממונות שליד הרבנות הראשית והמועצה הדתית ירושלים. המבקשים טוענים, כי יש לבטל את הפסק כבר משום שבית הדין לא היה רשאי כלל לקיים את הליך הבוררות ולהוציא מתחת ידיו את הפסק שהוציא.
.
בית המשפט קיבל את התובענה ופסק כלהלן:
בסעיף 39 לחוק הירושה – שכותרתו "הצורך בצו קיום צוואה" – נקבע במפורש כי אין לתבוע זכויות על פי צוואה ואין להיזקק לה כצוואה אלא אם ניתן עליה צו קיום. לאמור, לתביעה שכזו אין זכות קיום, ואם הוגשה – דינה להימחק.
ענייננו בנושא שכלל אין לדון בו בבוררות (מכח סעיף 3 לחוק הבוררות והפסיקה שבעקבותיו), שכן מדובר בשאלת זכויות במקרקעין שיש לו השלכה כלפי כולי עלמא. כך במיוחד כשהליך הבוררות מבקש לשלול תוקפה של מתנה כעבור יותר מ-30 שנה מנתינתה וכעבור יותר מ-16 שנה מרישומה. |
| חזרה למעלה |
|
| 15 [נזיקין] |
|
| תא (י-ם) 8196-09-11 ואאל עותמאן נ' בית החולים משגב לדך-המרכז הרפואי הכירורגי ירושלים (מחוזי; רפאל יעקובי; 23/01/17) - 13 ע' |
| עו"ד: יוסי טולדנו, עידו שטובר, עמוס גבעון, אריה כרמלי, יעל וייסטוך |
הרופאים ובית החולים לא עוולו כלפי התובע ברשלנות או בהפרת חובה חקוקה, אך פגעו באוטונומיה שלו בעיקר בכך שלא העמידו אותו על סיכון העקרות שבביצוע הניתוח.
נזיקין – רשלנות – רשלנות רפואית
נזיקין – רשלנות – פגיעה באוטונומיה
נזיקין – אחריות – בית חולים
נזיקין – אחריות – רופא
.
תביעת רשלנות רפואית בגין נזקים שנגרמו לכאורה לתובע בעקבות ניתוח בקע מפשעתי.
.
בית המשפט המחוזי קיבל את התביעה בחלקה ופסק:
הרופאים ובית החולים לא עוולו כלפי התובע ברשלנות או בהפרת חובה חקוקה, אך עוולו בפגיעה באוטונומיה שלו, בראש ובראשונה בכך שלא העמידו את התובע על סיכון העקרות. במצב שבו התובע ידע על הניתוח הראשון ועל הפגיעה שבעקבותיו, היה מקום שהוא ידווח לנתבעים לפחות על עצם הניתוח ונראה שגם על תוצאותיו לקראת הניתוח השני. חרף האמור, הימנעות מבדיקה ראויה לפני הניתוח דנן, מביאה לכך שלפני התובע לא היו מלוא הנתונים בטרם עבר את הניתוח. אין מקום להטיל אחריות נזיקית על קופת החולים, בגין היותה אחת מבעלי בית החולים, משלא הוכח כי רמת שירותי הרפואה בבית החולים הייתה בלתי סבירה. לאחר שקילת המכלול, נפסק לתובע פיצוי בסכום של 200,000 ₪. |
| חזרה למעלה |
|
| שלום |
| 16 [תכנון ובנייה] |
|
| תפ (חולון) 529/05 מדינת ישראל נ' זמר שרון (שלום; אורלי מור אל; 16/02/17) - 9 ע' |
| עו"ד: דנה אלקלעי חדד |
לא עלה בידי המאשימה להוכיח את עובדות כתב האישום, דהיינו, כי הנאשמים בנו והשתמשו במבנים המתוארים בכתב האישום באופן המתואר בכתב האישום.
תכנון ובנייה – עבירות – בנייה בסטייה מהיתר הבנייה
תכנון ובנייה – עבירות – בנייה ללא היתר
תכנון ובנייה – עבירות – שימוש ללא היתר
תכנון ובנייה – עבירות – חקירה טרם הגשת כתב-אישום
.
בכתב האישום יוחסו לנאשם עבירות של ביצוע עבודה / שימוש במקרקעין הטעונים היתר ללא היתר, וכן עבירה של הפרת צו הפסקה מינהלי. הנאשמת הואשמה כמי שמשתמשת בפועל במקרקעין ומחזיקה בהם.
.
בית המשפט זיכה את הנאשמים, ופסק כלהלן:
אין חולק, כי על המאשימה מוטל הנטל להוכיח את מלוא העובדות בכתב האישום, לרבות את הבנייה הספציפית שנבנתה כמתואר בכתב האישום.
בענייננו, בשים לב לטענות הנאשמים ולמכלול נסיבות העניין, לא עלה בידי המאשימה להוכיח את עובדות כתב האישום, דהיינו, כי הנאשמים בנו והשתמשו במבנים המתוארים בכתב האישום באופן המתואר בכתב האישום.
נדמה ששורש כל רע בתיק הזה הוא באי קיום חקירה כהלכתה מלכתחילה, הימנעות מגביית גרסה מסודרת מן הנאשמים מה שהוביל לבסוף לחוסר בהירות ולכך שהעובדות כהווייתן לא התבררו טרם הגשת כתב האישום.
במקרה דנן, לא הייתה חקירה באזהרה ולא הייתה כל גביית גרסה מסודרת מצד מי מהנאשמים, דבר שהביא להימשכות ההליכים ולכך שלא עלה בידי המאשימה לתעד בזמן אמת מה נעשה ומה תגובת הנאשם נוכח האשמות ומשכך כתב האישום שהוגש כלל עובדות לא מדויקות שהופרכו בעדות הנאשם. |
| חזרה למעלה |
|
| 17 [תעבורה] [רשויות מקומיות] |
|
| (ת"א) 2239-03-16 מדינת ישראל נ' רינה איגרא (שלום; רועי פרי; 12/02/17) - 5 ע' |
| עו"ד: דינה ספיר ראוך |
דוח שניתן לבעל רכב נכה עם תג חניה לנכה, חייב בציון המילים "בעל תג חניה לנכה". דוח שאינו מציין את הדברים יוצר פגם מובנה בכתב האישום ומלמד, כחזקה עובדתית, כי הפקח הרלבנטי לא שקל את השיקולים הצריכים לעניין באשר לרכב נכה כמפורט בחוק חניית נכים, תשנ"ד-1993.
תעבורה – חניה – נכים
תעבורה – עבירות – חניית רכב
רשויות מקומיות – חוקי עזר – עבירות חנייה
.
הנאשמת נכה בעלת תו נכה ואין על כך מחלוקת. למקרא כתב האישום, הנאשמת העמידה או החנתה את רכבה במקום בו החניה אסורה על פי תמרור אין עצירה, בניגוד לחוק העזר העירוני של תל אביב.
בית המשפט זיכה את הנאשמת, ופסק כלהלן:
על פי הלכתו המחייבת של בית המשפט העליון, הפרשנות והאיזון הראוי שבין חוק חניה לנכים מזה, וחוק העזר העירוני מזה, הינה במתן אפשרות לנכה להעמיד את רכבו במקום של פריקה וטעינה לזמן של עד 25 דקות.
במקרה דנן, תמרור המסר לא הוצג כמוצג משפטי, וכך גם לא הסרטון, ומשכך, הראיה העיקרית של התביעה הינה הדוח. חמור מכך, הפקחית לא ציינה עלי הדוח כי מדובר ברכב נכה, ומשכך, העובדה כי הנאשמת החנתה את רכבה בשעה 11:30, ובשעה זו גם נרשם הדוח, מעלה ספק סביר באשר לזמן ההמתנה עלי ההלכה הפסוקה של בית המשפט העליון.
דוח שניתן לבעל רכב נכה עם תג חניה לנכה, חייב בציון המילים "בעל תג חניה לנכה". דוח שאינו מציין את הדברים יוצר פגם מובנה בכתב האישום ומלמד, כחזקה עובדתית, כי הפקח הרלבנטי לא שקל את השיקולים הצריכים לעניין באשר לרכב נכה כמפורט בחוק חניית נכים, תשנ"ד-1993.
הפקחית לא רשמה כי מדובר ברכב בעל תג חניה לנכה, והדוח נרשם בשעת עצירת הרכב. יש בנתונים אלה משום יצירת ספק ביחס לאשמה המיוחסת לנאשמת. |
| חזרה למעלה |
|
| 18 [איכות הסביבה] [תכנון ובנייה] |
|
| תא (עפ') 36189-04-15 קיבוץ עין גב נ' מדינת ישראל - המשרד להגנת הסביבה ירושלים (שלום; שאדן נאשף אבו אחמד; 12/02/17) - 29 ע' |
| עו"ד: |
ביהמ"ש דחה בקשה לביטול צו להסרת הפגיעה בסביבה החופית. לא נמצא כי יש בהליך קבלת ההחלטה להוצאת הצו פגמים המקימים עילה להתערבות על ידי ביטול הצו דנן או שינוי האמור בו.
איכות הסביבה – חוף הים – פגיעה בסביבה החופית
איכות הסביבה – חוף הים – שימוש בקרקע
תכנון ובנייה – ייעוד הקרקע – תיירות ונופש
תכנון ובנייה – תכניות – פירושן
.
בקשת העותר, קיבוץ עין גב, לביטול צו להסרת פגיעה בסביבה החופית, לפי סעיף 10 לחוק השמירה על הסביבה החופית, התשס"ד-2004, וזאת מכוח הוראת סעיף 9 לחוק הנ"ל.
.
בית המשפט דחה את הבקשה, ופסק כלהלן:
התערבות בית המשפט בפעולות הרשות המינהלית תחומה לעילות כפי שנתגבשו בפסיקת ביהמ"ש העליון, כגון: העדר סמכות, הפלייה פסולה, שיקולים זרים וחריגה ממתחם הסבירות. בהעדר עילת התערבות, לא יבוא ביהמ"ש בנעליה של הרשות ולא ימיר את שיקול דעתה בשיקול דעתו.
בענייננו, לא נמצא כי יש בהליך קבלת ההחלטה להוצאת צו ההסרה פגמים המקימים עילה להתערבות על ידי ביטול הצו דנן או שינוי האמור בו. מעדותו של מר בן דוד עולה, כי הליך קבלת ההחלטה לא נשען על עמדתו המקצועית כגורם יחיד, אלא הוא נעזר באנשי מקצוע אחרים אשר נתנו את דעתם בפניו גם לסוגיית התכניות החלות על השטח דנן ולרבות סוגיית חוזי החכירה והיתרי הבנייה ואף נערכו מספר סיורים בשטח והליך שימוע קודם להוצאת הצו.
אף לאחר ניהול ההליך לא עלה בידי הקיבוץ להציג היתרי בנייה או להוכיח כי מדובר בפעולות או מתקנים שאינם מחייבים קבלת היתר בנייה. יתרה מכך, מהחומר שהוצג עולה, כי נערך שימוע בשתי הזדמנויות שונות ואף התקיים סיור במקום. מדובר בשימוע וסיור ענייני, במהלכם בוצעה בחינה לכל אחד ממוקדי צו ההסרה תוך מתן הזדמנות לקיבוץ להציג את השגותיו ולהביא את ראיותיו שלטענתו מביאות למסקנה שאין מקום למתן צו הסרה בכל מוקד ומוקד. |
| חזרה למעלה |
|
| 19 [תקשורת] |
|
| תק (חי') 1147-12-16 תום חודוש נ' טוטוקרד 5 בע"מ (שלום; ניר זיתוני; 09/02/17) - 8 ע' |
| עו"ד: |
חמש תביעות ספאם, במסגרתן טענו התובעים כי במכשיר הטלפון הנייד שלהם התקבל מסרון הכולל דבר פרסומת שמקורו בנתבעת. ביהמ"ש חייב את הנתבעת לשלם לכל אחד מהתובעים סך של 500 ₪.
תקשורת – בזק – שיגור דבר פרסומת באמצעות מיתקן בזק
.
חמש תביעות ספאם שהדיון בהם אוחד. כל אחד מהתובעים טוען כי במכשיר הטלפון הנייד שלו התקבל מסרון הכולל דבר פרסומת שמקורו בנתבעת.
.
בית המשפט פסק כלהלן:
יש ליתן אמון מלא בעדותם של כל התובעים הן בנוגע לקבלת הפרסום נשוא התביעה והן בנוגע לטעמים בעטיים בחרו להיעזר בשירותיה של ספאם אוף לשם הוכחת התביעה.
בנסיבות המקרה, הבחירה של חברת ספאם אוף להוכיח את התביעות באמצעות עדים שלא כולם הגיעו לדיון מכבידה על יכולת הנתבעת להתגונן, באופן המצדיק הפחתה מסכום הפיצוי המירבי. עם זאת, יש לקחת בחשבון כשיקול להגדלת סכום הפיצוי את בחירתה של הנתבעת שלא להציע פיצוי על דרך הפשרה.
לא נמצא מקום להבחין באשר לגובה הפיצוי בין התובעים השונים. יש להעמיד את הפיצוי על סך 400 ₪ בצירוף הוצאות משפט בסך 100 ₪ לכל תובע. |
| חזרה למעלה |
|
| 20 [דיון אזרחי] [ראיות] |
|
| תא (קצ') 39259-04-16 פלונית נ' הראל חברה לביטוח בע"מ (שלום; מיכל ברלינר לוי; 06/02/17) - 5 ע' |
| עו"ד: |
נדחתה בקשה להורות על ביטול מינוי המומחה מטעם בית המשפט בתחום הפסיכיאטרי. טענות המבקשת מהוות אמירות כלליות וסתמיות, אשר אינן מבססות עילה מעילות הפסלות המוכרות בדין ובפסיקה לביטול מינויו של המומחה כמומחה מטעם בית המשפט.
דיון אזרחי – מומחים רפואיים – מטעם בית-המשפט
דיון אזרחי – מומחים – פסילה
ראיות – מומחים – פסילתם
.
בקשת התובעת להורות על ביטול מינוי המומחה מטעם בית המשפט בתחום הפסיכיאטרי, משנטען כי הוא נוהג לתת חוות דעת מטעם הנתבעת.
.
בית המשפט דחה את הבקשה, ופסק כלהלן:
בטענת המבקשת לפיה, כביכול, המומחה נותן חוות דעת מטעם הנתבעת ובאי כוחה בתביעות נזיקין, אין כדי להוות טעם המצדיק, כשלעצמו, ביטול מינויו, זאת בהיעדר אינדיקציות ממשיות שיסתרו את חזקת מקצועיותו.
מומחים בתחום הנזיקין, מעצם תפקידם, עורכים חוות דעת ללקוחות רבים ושונים מטעם משרדי עורכי דין כאלה ואחרים. לעיתים חוות הדעת ניתנות לטובת צד כזה, לעיתים ניתנות לטובת צד אחר, ולעיתים ניתנות במסגרת מינוי כעד מומחה מטעם בית המשפט. אין באמור כשלעצמו, כדי לפסול המומחים מלהתמנות כמומחה מטעם בית המשפט. |
| חזרה למעלה |
|
| 21 [דיון פלילי] |
|
| הת (חי') 52528-01-17 גל ברונשטיין נ' משטרת ישראל/ שלוחת הונאה חיפה (שלום; זיו אריאלי; 06/02/17) - 5 ע' |
| עו"ד: |
בית המשפט קיבל את ערר העורר והורה למשיבה לאפשר לו לקבל לידיו את העתק החומר מתוך המחשבים, אשר נתפסו על ידה בשני חיפושים. בית המשפט קבע, כי בנסיבות העניין, משביקש העורר לקבל לידיו העתק של חומר המחשב, על המשיבה מוטלת הייתה החובה לאפשר לו לקבל העתק כאמור, אלא אם כן תתקבל ההחלטה של קצין משטרה, הדוחה את מסירת ההעתק במספר ימים.
דיון פלילי – תפיסת חפץ – מחשב
.
בית המשפט נדרש לערר לפי סעיף 32א(ד) לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש), שעניינו בבקשת העורר לקבלת העתק של חומר המחשב שנתפס על ידי המשיבה. העורר טוען, כי הוא זקוק לחומרי המחשב לשם תמיכה בטענותיו במסגרת הליך פירוק שמתנהל במקביל להליך זה.
.
בית המשפט קיבל את הערר וקבע כלהלן:
אין המדובר במחשבים אשר כל תכליתם היא ביצוע העבירות המיוחסות לעורר. משכך, היה על המשיבה לנהוג על פי הוראת סעיף 32א' לפסד"פ. משביקש העורר לקבל לידיו העתק של חומר המחשב, על המשיבה מוטלת הייתה החובה לאפשר לו לקבל העתק כאמור, אלא אם כן תתקבל ההחלטה של קצין משטרה, הדוחה את מסירת ההעתק במספר ימים. המשיבה מאשרת בטיעוניה כי לא התקבלה כל החלטה כאמור.
לא נמצאו בטיעוני המשיבה או בתיק החקירה כל הסבר להימנעותה של המשיב מללכת במתווה הקבוע בסעיף 32א' לפסד"פ. |
| חזרה למעלה |
|
| 22 [הוצאה לפועל] |
|
| רעצ (עכו) 32810-01-17 רייס אחסאן נ' עירית עכו (שלום; דנה עופר; 30/01/17) - 6 ע' |
| עו"ד: |
בית המשפט קיבל בקשת רשות ערעור של המבקש על החלטת רשמת ההוצאה לפועל והורה, כי הגבלת רישיון הנהיגה של המבקש תבוטל, ללא תנאי נוסף. בית המשפט מצא, כי יש בתנאים שקבעה רשמת ההוצאה לפועל לצורך ביטול ההגבלה משום הכבדה יתרה על המבקש-החייב, בשים לב לתכלית הטלת ההגבלות, ולהגבלה המסוימת שבה עסקינן.
הוצאה לפועל – הליכים – הטלת הגבלות על חייב
.
המבקש הגיש בקשת רשות ערעור על החלטת רשמת ההוצאה לפועל, לפיה הורתה כי ההגבלה שהוטלה על רישיון הנהיגה של המבקש תבוטל כנגד תשלום סכום חד פעמי של 10,000 ₪.
.
בית המשפט קיבל את הערעור ופסק כלהלן:
על פי הוראות חוק ההוצאה לפועל, הגבלות מוטלות על חייב שהוא בעל יכולת המשתמט מתשלום חובו, או שרואים אותו ככזה על פי אחת החלופות שבחוק. חייב הפונה ללשכת ההוצאה לפועל, מגיש בקשה לקביעת צו תשלומים, ומתחיל לשלם את חובו על פי צו התשלומים שנקבע, אינו נחשב עוד כ"חייב משתמט", גם אם היה כזה קודם לכן. אם נוכח רשם ההוצאה לפועל, כי החייב עומד בתשלומים החודשיים, הרי שהוא יבטל הגבלות שהוטלו על החייב, ולמעשה לשון החוק אינה מותירה ביטול זה לשיקול דעת הרשם.
עיקר המשקל צריך להינתן ליכולת הפירעון, ולא למוסר התשלומים של החייב בעבר. כך גם עולה מלשון החוק, אשר אינו קושר בין ביטול ההגבלה לבין משך הזמן שהתיק היה פתוח, והתשלומים שבוצעו בו עד לקביעת צו התשלומים, אלא שם את הדגש על עמידה בצו תשלומים, מעת שנקבע. |
| חזרה למעלה |
|
| 23 [דיון אזרחי] |
|
| תא (נצ') 25967-12-16 יוסף עבדאללה נ' נתיבי ישראל - החברה הלאומית לתשתיות תחבורה בע"מ (שלום; דניאל קירס; 24/01/17) - 6 ע' |
| עו"ד: ראני רושרוש, הדר ששון |
בית המשפט נעתר לבקשת המבקש למתן צו מניעה זמני בעניין ביצוע עבודות סלילת כביש. נקבע, כי המבקש הראה-לכאורה כי רוחב תוואי הדרך לפי התכנית החדשה עומד על 12 מ' בלבד, וכי תכנית המשיבה 5 – שעל פיה מתבצעת העבודה בפועל – חורגת ממנו.
דיון אזרחי – סעדים זמניים – צו-מניעה זמני
.
המבקש – בעל זכויות בעלות במקרקעין הגיש בקשה לצו מניעה זמני. המבקש טוען, כי הופקע חלק מהמקרקעין לצורך הרחבת כביש, ולזאת הוא אינו מתנגד; אלא שלטענתו עבודות הסלילה מבוצעות בתוואי העומד בניגוד לתכנית המאושרת, ותוך הסגת גבול, והוא מבקש צו מניעה זמני על מנת למנוע זאת.
.
בית המשפט קיבל את הבקשה וקבע כלהלן:
גם אם במישור התכנוני, ברמה העקרונית מותר לסלול כביש בשטח דרך המסומנת לביטול, אין בכך די, ועל המבצע עבודות סלילה מטעם רשות ציבורית לבצע את העבודה בשטח שהופקע כדין מהבעלים. בנסיבותיו של מקרה זה יש לקבוע, כי המבקש הראה-לכאורה כי רוחב תוואי הדרך לפי התכנית החדשה עומד על 12 מ' בלבד, וכי תכנית המשיבה 5 חורגת ממנו.
מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקש. הנזק הצפוי למשיבה 5, כמי שמבצעת את פרויקט הסלילה, היא נזק כלכלי; המבקש לעומת זאת טוען (בין היתר) להסגת גבול במקרקעין בעלת אופי קבוע יחסית (סלילת כביש). |
| חזרה למעלה |
|
| משפחה |
| 24 [משפחה] |
|
| אימוץ (נצ') 21/14 היועץ המשפטי לממשלה נ' אלמונית (משפחה; אסף זגורי; 29/12/16) - 49 ע' |
| עו"ד: מריה שלש, אורי פליישר |
קטינה כבת 9 ננטשה לפני כשנתיים ע"י אימה, ללא שוב וללא הסבר (האב לא ידוע). בעקבות הליך להכרזת הקטינה כבת אימוץ, החליטה האם שהיא משקמת את חייה (שכוללים נסיבות קשות ביותר של ניצול לזנות) והביעה עניין ורצון לשוב לחיי בתה תוך שהתנגדה להכריז עליה כבת אימוץ וביקשה המשך הליכי נזקקות ושהייה באומנה ארוכת טווח. ביהמ"ש הכריז על הקטינה כבת אימוץ כלפי האם בעילות הקבועות בסעיף 13(א)(4)(5) ו-(7) לחוק האימוץ.
משפחה – אימוץ – היעדר מסוגלות הורית
משפחה – אימוץ – ניתוק קשר בין ההורה לילד
משפחה – אימוץ – טובת הילד
.
תובענה להכריז על קטינה כבת 9, כבת אימוץ בהתאם לסעיפים 13(א)(4), 13(א)(5) ו-13(א)(7) לחוק אימוץ ילדים וזאת כלפי אמה הביולוגית, היא המשיבה 1, ובהתאם לסעיף 13(א)(1) כלפי האב שזהותו כלל אינה ידועה. המשיבה נטשה את הקטינה לפני כשנתיים ללא שוב וללא הסבר. לפתע, ובעקבות ההליך הנוכחי, החליטה שהיא משקמת את חייה (שכוללים נסיבות קשות ביותר של ניצול לזנות) והביעה עניין ורצון לשוב לחייה של בתה תוך שהתנגדה להכריז עליה כבת אימוץ. יצוין כי מאז הנטישה הקטינה כלל לא ביקשה לראות את אימה, היא נקלטה אצל משפחת אומנה המיועדת לאמצה והיא כלל לא יודעת על ההליך. עוד יצוין כי המשיבה לא שיתפה פעולה עם ההליך, לא הגיע לדיונים ולא שיתפה פעולה עם הגורמים המקצועיים וברור לכל שהאם אינה מסוגלת במצבה לגדלה. ב״כ האם מתעקש כי הקטינה לא תוכרז כבת אימוץ, אלא כי הפתרון הראוי עבורה הוא המשך הליכי נזקקות ושהייה באומנה ארוכת טווח. לחילופין לקבוע שהאימוץ לא יהיה סגור. לחילופי חילופין, צמצום תוצאות האימוץ וקיום הליך בקרה אחת לחצי שנה או שנה, כך שיתאפשר לבחון אם בשלו התנאים למפגשים סדירים בין האם לקטינה.
.
ביהמ"ש לענייניי משפחה פסק:
הוראות סעיפים 13(א)(4)(5) לחוק, מתייחסות להיעדר קשר בין האם לקטינה והעדר קיום חובות האם כלפי הקטינה, בתקופה של שישה חודשים. בענייננו אין מחלוקת, כי הקטינה הוצאה למקלט חירום ביום 04/14 ומאז ועד היום לא היה כל קשר בין האם לקטינה. בתקופה של השנה הראשונה לא ניתן היה בכלל להשיג את האם והיא מצידה לא עשתה דבר על מנת לקבל אינפורמציה אודות הקטינה או לעשות ניסיונות לבקרה.
הוראת סעיף 13(א)(7) לחוק מתייחסת לשני מוקדי זמן: ההווה והעתיד. התנאים המצטברים הם: התנאי הראשון שעל ב״כ היועמ״ש להוכיח הוא: כי ההורה אינו מסוגל לדאוג לילדוכראוי, בשל התנהגותו או מצבו. תנאי זה נבחן על פי הנסיבות של ההורה או ההורים עד למועד הדיון. אס מגיעים למסקנה, כי מתמלא תנאי זה, כי אז יש לבחון את התנאי השני, לפיו אין סיכוי שהתנהגותו של אותו הורה תשתנה בעתיד הנראה לעין תוך קבלת עזרה כלכלית וטיפולית סבירה מרשות הרווחה. בפסיקה פורטו ב שלושה מבחנים מצטברים לבחינתו של הרכיב השני של הבחינה העתידית: א. הסיכוי שהתנהגותו או מצבו (של ההורה) ישתנו בעתיד, באופן שיהא מסוגל לדאוג לילדו; ב. השינוי יכול שיתחולל בהתחשב בעזרה כלכלית וטיפולית סבירה, כמקובל ברשויות הסעד, לשיקומו; ג. העתיד צריך שיהא נראה לעין״. זאת ועוד, אין בהבטחות מילוליות של ההורה, כי הוא מסוגל להשתנות, כדי להוות אבן בוחן קיום התנאי השני, כי אם נדרשת בחינת סיכוי אובייקטיבי סביר שההורה מסוגל מכאן ואילך להשתנות: ״הן מבחינת הטיפול הפיזי ־ חומרי, והן מבחינת היחס הרגשי – הורי״. השאלה שתישאל היא אפוא: ״האם ההורה מסוגל לדאוג לקטין ולא האם הוא רוצה בכך״. עוד נקבע שיש לנקוט זהירות יתירה בהכרזה על קטין כבר־אימוץ ובייחוד כשהדבר נעשה בהתאם לעילת סעיף 13(7) לחוק האימוץ.
במקרה דנא, ביהמ"ש קובע כי איו לאם מסוגלות הוריתנכון להיום ולא תהיה לה בעתיד הנראה לעין! לעמדת ביהמ"ש החשיפה של הקטינה לתנאי חייה של האם, מחד גיסא, והנטישה, מאידך גיסא, ללא התעניינות בה זמן כה ממושך חייבים להוביל לקביעה, כי לאם אין מסוגלות הורית. ביהמ"ש מוסיף כי לפי הדיווחים הסוציאליים ולפי חוות דעת המומחית, אין סיכוי נראה לעין לשיקום היכולות ההוריות. לפיכך אין מנוס מלקבוע כי מתקיימת בענייננו, עילות האימוץ הקבועות בסעיף 13(א)(4)(5) ו- (7) לחוק האימוץ לגבי האם.
ביהמ"ש מבהיר כי המקרה הנוכחי, ובפרט לאחר שהחל הליך האימוץ ונמצאה לקטינה משפחה כלל לא מתאים לאומנה או להליכי נזקקות שאינם יכולים כלל להישקל כפתרון שהוא מתיישב עם טובת הילדה, משמדובר בהליכים ללא יציבות וודאות לקטינה. בנסיבות העניין הפתרון של אימוץ הוא הנבחר והוא הראוי.
לגבי האב הביולוגי נפסק בנסיבות בהן האב לא ידוע, אין אב רשום במרשם האוכלוסין, ואין אב נטען ולא בוצעו פניות למחלקת הרווחה של מאן דהו אודות הקטינה מאת אדם הטוען שהוא אבי הקטינה, הרי שעילת האימוץ הקבועה בסעיף 13 (א)(1) לחוק האימוץ מתקיימת כלפי אב לא ידוע של הקטינה.
לעניין צמצום תוצאות האימוץ, עמדתו של המחוקק וכפועל יוצא של ההלכה הפסוקההיא, כי הכלל הוא אימוץ ״סגור״ ואלו אימוץ ״פתוח״ הוא ״חריג״ ויקבע במצבים מיוחדים המצדיקים סטייה מהכלל. אמת המידה לבחינת העניין הינה טובתו של הקטין, ולפיכך כל מקרה צריך להתברר על פי נסיבותיו המיוחדות. במקרה דנא נקבע כי בשלב הנוכחי על האימוץ להיות סגור והבחינה אם תיעשה בעתיד, תיעשה אך ורק לפי צרכי הקטינה ולא לפי צרכי האם. הבחינה תיעשה גם לפי התקדמות הקטינה ולא לפי התקדמות האם. קרי, מקום שהקטינה תחליט להתמודד עם תכני הנטישה עם השאלה היכן אמה, תתעניין בכך ותרצה מענה והגורמים המטפלים יסברו שהיא יכולה לעמוד בהתמודדות עם התשובה (שאמא קיימת ואף רוצה בקשר), אז יהיה מקום לבחון צמצום תוצאות האימוץ. אולם זאת רק לאחר גיבוש הזהות וההתבגרות של הקטינה, קרי לפחות בעוד 6 שנים. |
| חזרה למעלה |
|
| 25 [משפחה] |
|
| אמצ (אשד') 784-03-16 ב״כ היועמ״ש נ' פלונית (משפחה; רותם קודלר-עיאש; 26/12/16) - 8 ע' |
| עו"ד: נטלי מופסיק, אלין ביטון |
במסגרת הליכי אימוץ, חובתה של הערכאה הדיונית, לברר ולמצות את בחינת כל האפשרויות הנוגעות לקטינה, בהזדמנות הראשונה ולא להמתין שיחלוף עוד פרק זמן לאחריו תטען המדינה כי המעשה כבר עשוי. לעניין זה, ביהמ"ש סבור כי האינטרס והטובה של הקטינה הוא כי לכל ההפחות הערכאה הדיונית תקדיש פרק זמן נוטף לבחינת האפשרות כי סבתה תגדל אותה.
משפחה – אימוץ – במסגרת המשפחה המורחבת
משפחה – אימוץ – טובת הילד
.
הליכים בעניין הכרזת קטינה כבת 3, בת אימוץ. עוד קודם לתחילת ההליכים נקט ב״כ היועמ״ש בבקשה מכח סעיף 12 לחוק האימווץ ועל פי הסכמת המשיבה הועברה הקטינה למשפחת אומנה עם אופק אימוץ. בשל נסיבות אישיות של אותה משפחה, נאלצה הקטינה לעבור למשפחה אחרת עם אופק של אימוץ. הסבתא של הקטינה מבקשת לבחון את הצעתה לפיה היא תגדל את הקטינה. ב״כ היועמ״ש מתנגד לכך הן מטעמים פרוצדוראליים וההן לגופו של עניין.
.
ביהמ"ש לענייני משפחה פסק:
בבע״מ 4486/13 בפרשיה שקיבלה את השם התקשורתי ״תינוק המריבה האתיופי״ הביע ביהמ"ש העליון את תחושת החמצה ביחס להליכים שמקומם היה להתברר לגופו של עניין במסגרת פרק הזמן שבו העניין נמצא באחריות הערכאה הדיונית. לענייןן זה רואה ביהמ"ש אחריות וחובה הן כלפי הקטינה, הן כלפי הוריה הביולוגיים והן כלפי משפחתה המורחבת, כמו גם אחריותו כלפי ערכאת הערעור הראשונה והשנייה, לברר ולמצות את בחינת כל האפשרויות הנוגעות לקטינה, בהזדמנות הראשונה ולא להמתין שיחלוף עוד פרק זמן לאחריו תטען ההמדינה כי המעשה כבר עשוי. לעניין זה, ביהמ"ש סבור כי האינטרס והטובה של הקטינה הוא כי לכל הפחות הערכאה הדיונית תקדיש פרק זמן נוטף לבחינת האפשרות כי סבתה תגדל אותה. כאמור בהחלטתו הנ"ל של כב׳ השופט יצחק עמית: ״הקטין אינו רק בן לאימו – מולידתו, הוא גס חלק משושללת משפחתית ומסירתו לאימוץ תולשת אותו גם מזהותו המשפחתית. איך נישא פנינו אל הקטין שיתבע מאיתנו תשובה ביום מן הימים, הכיצד קראתם אותי מעם משפחתי שנלחמה עלי בכל מעודה ובכל נפשה! הכיצד ניתקתם אותי ממורשתי – מסורתי – זהותי כבן לעדה האתיופית!״.
לפיכך נקבע, כי בממקביל להמשך חקירות המצהירים, יבדוק ב״כ היועמ״ש באמצעות השירות למען הילד, כי הסבתא תהווה חלופה לאמה של הקטינה.
בכל הנוגע למשיב 2 – האב הנטען, אזרח סודאן השוהה כפליט בישראל אשר לא הביע כל עניין בקטינה ובמשך השנים האחרונות לא לקח חלק בגידולה ובטיפולה של הקטיננה – ביהמ"ש מוצא להכריז על הקטינה בת אימוץ כלפיו. |
| חזרה למעלה |
|
| 26 [משפחה] |
|
| תמש (ת"א) 3932-05-14 ק' פ' נ' א׳ פ׳ (משפחה; אסתר ז׳יטניצקי (רקובר); 14/11/16) - 36 ע' |
| עו"ד: אורלי לוי-ברון, נאוה פרס, גיתית בן יצחק |
השיפוצים שנעשו בדירה הרשומה ע"ש הנתבע, ולא משנה מה גובהם לא נעשו מתוך כספים משותפים, שחסכו הצדדים במהלך נישואיהם. כל שהוכח שהשיפוץ נעשה מכספי המשכנתא שנטלו הצדדים אשר רק חלק קטן ממנה שולם מחשבונם המשותף. בנסיבות אלו, לאור חיי הנישואין הקצרים(8 שנים) והתנהלותם בשנים אלו לא הספיקו עדין הצדדים ליצור שיתוף המצדיק קביעה שלתובעת מחצית בנכס חיצוני השייך לתובע. ברם, על הנתבע להחזיר לתובעת מחצית מכל תשלומי החזרי המשכנתא ומחצית מתשלומי הביטוח בהם נשאה ונושאת התובעת.
משפחה – יחסי ממון בין בני-זוג – דירת המגורים
משפחה – יחסי ממון בין בני-זוג – כוונת שיתוף
משפחה – מזונות ילדים – שיעורם
.
תביעות האישה למזונות אישה ומזונות קטינים ותביעה רכושית לאיזון משאבים ותביעת האיש לקביעת משמורת משותפת. הצדדים נשאו ב-2005 נפרדו ב-2013 והתגרשו ב-2015. הקטינים כיוםבני 6 ו-10.
.
ביהמ"ש לענייני משפחה פסק:
תביעת הרכוש: נמצא כי הצדדים לא צברו כל רכוש במהלך נישואיהם. התקציר מתייחס אך לתביעת התובעת למחצית הזכויות בדירת המגורים שהייתה רשומה בתחילה ע"ש אימו של הנתבע ובמהלך הנישואין נרשמה ע"ש הנתבע: כידוע, לגבי בני זוג שחוק יחסי ממון חל עליהם ולאור הוראות סעיף 5(א) לחוק, לא די בחיי נישואין ממושכים על מנת להוכיח כוונת שיתוף לגבי נכס חיצוני ונדרש עדיין להוכיח ״דבר מה נוסף״, דהיינו נסיבות עובדתיות נוספות מעבר לעצם קיומם של חיי נישואין משותפים ממושכים. במרבית המקרים קבעה הפסיקה שהתקיים ״דבר מה נוסף״ כאשר בן הזוג הלא רשום השקיע בנכס השקעה כספית רצינית. במקרה דנא, נדחו טענות התובעת כי ביטול הסכם ממון יש בו להעיד על שיתוף בדירה. מאידך, התובעת הוכיחה כי בשנת 2006 ערכו הצדדים שיפוץ נרחב בדירה. ברם, השיפוצים שנעשו בדירה ולא משנה מהגובהם לא נעשו מתוך כספים משותפים, שחסכו הצדדים במהלך נישואיהם וכן לא הוכח שמומנו מכספי החתונה. כל שהוכח שהשיפוץ נעשה מכספי המשכנתא שנטלו הצדדים אשר רק חלק קטן ממנה שולם על ידי הצדדים, מחשבונם המשותף שכן ממועד הפירוד נושא הנתבע במלוא החזרי המשכנתא. במקרהזה לאור חיי הנישואין הקצרים (8 שנים) והתנהלותם בשנים אלו לא הספיקו עדין הצדדים ליצור שיתוף המצדיק קביעה שלתובעת מחצית בנכס חיצוני השייך לתובע. בנסיבות דנא, על הנתבע להחזיר לתובעת מחצית מכל תשלומי החזרי המשכנתא ומחצית מתשלומי הביטוח בהם נשאה ונושאת התובעת.מאחר והתובעת לא הביאה הוכחה בדבר הסכומים הנ"ל, הסכום נקבע על בסיס אומדן.
תביעת המשמורת: נקבע כי המשמורת הקבועה על הקטינים תהא לתובעת, תוך שנקבעו הסדרי ראייה נרחבים עם הנתבע.
מזונות הילדים: לאחר שנבחנו הכנסות הצדדים (כ-7300 לתובעת ו-11000 לנתבע), צורכי הקטינים, העובדה שהצדדים לא חיו ברמת חיים גבוהה ולא צברו כל רכוש במהלך נישואיהם והעובדה שמתקיימים הסדרי ראיה נרחבים נקבע כי הנתבע יישא במזונות בסיסיים בסך 1,400 ₪ עבור כל קטין; יישא בהשתתפות במדור בשיעור של 40% ממחצית מדמי השכירות שמשלמת התובעת ובלבד שסכום ההשתתפות לא יעלה על סך של 1,400 ₪; הצדדים יישאו בחלקים שווים בהוצאות חינוך הקטינים שהינם: אגרות חינוך, רכישת צורכי לימוד; הצדדים יישאו בחלקים שווים בהוצאות הצהרון וזאת עד לסיום כיתה ג; הצדדים יישאו בחלקים שווים בחוג אחד לכל ילד, שלא יעלה על 300 ₪ לחוג ובמחזור אחד של קייטנה בקיץ, במחיר מתנ״ס; הצדדים יישאו בחלקים שווים בהוצאות רפואיות חריגות. |
| חזרה למעלה |
|
| בתי-הדין הרבניים |
| 27 [בתי-דין] |
|
| (ב"ש) 107820/ פלונית נ' פלוני (בתי-הדין הרבניים; אליהו אריאל אדרי; 02/02/17) - 8 ע' |
| עו"ד: חגית אלוש, טו"ר הרב אשריאל עטיה |
לביה"ד הרבני סמכות לדון באכיפת סעיף של תשלום כתובה בהסכם גירושין. מדובר בתשלום כתובה, ולא בענייני רכוש כלליים, שהוא עניין מובהק של "ענייני נישואין וגירושין", שלביה"ד סמכות ייחודית מקורית לדון בו וביה"ד אינו זקוק לכריכה, להסכמת הצדדים, או לסמכות נמשכת; אם ביה"ד יראה לנכון, הוא רשאי להפנות את הצדדים להוצל"פ לברר את טענות הפירעון שלעבר ו/או לאכוף סכום נוסף שיקבע.
בתי-דין – בית-דין רבני – סמכותו
בתי-דין – בית-דין רבני – אכיפת פס`ד/צו
בתי-דין – בית-דין רבני – כפיית ציות
.
התובעת הגישה תביעה לאכיפת הסכם גירושין בו נכלל סעיף של תשלומי כתובה. לטענת התובעת, טרם הוסדר תשלום דמי הכתובה, ובכך הנתבע (להלן: הבעל) הפר את ההסכם. לטענת התובעת היא פנתה כבר להוצל"פ למימוש ההסכם, אך הבקשה נדחתה לאור הכתוב בהסכם: "ובאם תתעורר בעיה
כלשהי ביה"ד יסדיר את הסדרי התשלומים הנ"ל". הבעל טוען ששילם את כל החוב, ובכך אין מקום לאכוף ציות משום בזיון בית הדין, אלא יש לברר את תשלום החוב במסגרת הוצל"פ. כמו כן, אין לביה"ד סמכות לדון בתביעה חדשה. האשה טוענת שהבעל לא שילם את מלוא החוב ולכן יש לאכוף ציות משום בזיון ביה"ד, כיון שלא ניתן לאכיפה בהוצל"פ. בנוסף, יש לביה"ד סמכות נמשכת כיון שמדובר בפסק דין חלקי, ומשום שהצדדים הסכימו לתת סמכות לביה"ד שאישר את ההסכם.
.
בית הדין הרבני האזורי פסק כי:
לגבי הטענה שעניינה ציות לצו ביה"ד, ככל שהבעל טוען שפרע את מלוא החוב, לא ניתן לאכוף את ההסכם מכוח בזיון ביה"ד עד שיתברר שאכן הוא מפר את הצו. בנוסף, בסעיף 6(ב) לפקודת בזיון בית המשפט, נקבע: "לא יינתן צו המטיל קנס או מאסר אלא אם כן הוזמן הממרה להופיע ונענה להזמנה, או כשלא בא מעצמו, הובא לפני בית המשפט בצו תפיסה כדי להראות טעם מדוע לא יינתן נגדו צו כזה." במקרה זה הבעל הוזמן והופיע ונימק למה לא יינתן צו המראה נגדו, שהרי לטענתו קיים את הצו. לפיכך, נמצא שאין אפשרות לאכוף ציות לצו ההסכם עד שנדון בגופו של עניין, האם החוב טרם שולם ובכך הייתה הפרה של ההסכם. לכן יש תחילה לבחון את השאלה, האם בסמכות ביה"ד לדון בגופו של עניין בנוגע לפירעון הכתובה.
בענייננו לא מדובר בתביעה בנושא חדש שרק עכשיו עלה, אלא ביצוע תשלום כתובה כמוסכם בהסכם הגירושין. אכן, בג"ץ, בפסק דין סימה לוי ובפסק דין סימה אמיר, פסק כי בעניין אכיפת סעיף שיפוי עבור תביעת מזונות בהסכם גירושין, מוגבלת סמכותו של ביה"ד לאכוף הסכם גירושין לאחר פס"ד חלוט. אולם, במצב של פסק דין חלקי בו נשאר צורך לביה"ד להיות מעורב בנושאי ההסכם, נשארת לביה"ד סמכות נמשכת. בענייננו, אף אין פסק דין סופי וחלוט, כיון שאופן תשלום הכתובה לא הוגדר סופית, ונשאר ל"הסדר בין הצדדים ובאם תתעורר בעיה כלשהי ביה"ד יסדיר את הסדרי התשלומים הנ"ל". נמצא, שלפי עניינו של ההסכם, לא תם מלאכת ביה"ד עם אישור הסכם הגירושין, ועליו להמשיך ולפקח על הסדר התשלומים. זאת ועוד, מדובר בתשלום כתובה, ולא בענייני רכוש כלליים. מפסק דין סימה לוי עולה כי, היסוד להגבלת הסמכות נעוץ בכך שלתביעות רכוש לפי חוק, ביה"ד זקוק לכריכה, או להסכמת הצדדים בנושא הכלול בענייני המעמד האישי המנויים בסימן 51 לדבר המלך במועצה על ארץ-ישראל, 1922. לכן, לאחר הגירושין וסיום מלאכתו, עולה השאלה של סמכות ביה"ד לאכוף סעיפי רכוש. אולם, כתובה הוא עניין מובהק של "ענייני נישואין וגירושין", אשר לביה"ד סמכות ייחודית בו מכוח חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953. ביה"ד אינו זקוק לכריכה, להסכמת הצדדים, או לסמכות נמשכת בכל הקשור לכתובה ותשלום כתובה. יש לו סמכות ייחודית מקורית בדבר, כבשאר ענייני נישואין וגירושין. לפיכך, כל האמור בבג"ץ סימה לוי וסימה אמיר לגבי סמכות ביה"ד באכיפת סעיפים ממוניים בהסכם גירושין, אינו שייך לסעיפים הקשורים לכתובה.
נקודת המוצא של פרשת סימה לוי היא שסעיף השיפוי בהסכם הגירושין הוא תנאי חוזי, ולכן אינו כלול בסמכותו המקורית של ביה"ד לאחר שנשלם עניין הגירושין. בשונה מסעיף שיפוי או סעיף רכושי אחר, הכתובה במהותה היא מ"ענייני נישואין וגירושין", ולכן היא נמצאת בסמכותו המקורית של ביה"ד לדון בו עד גמירה. במסגרת ענייני נישואין וגירושין על ביה"ד לפקח על תשלום הכתובה כראוי, וככל אשר יתעורר צורך להכרעה שיפוטית בנושא, ביה"ד הרבני היא הערכאה המוסמכת לכך לפי חוק; אם ביה"ד יראה לנכון, הוא רשאי להפנות את הצדדים להוצל"פ לברר את טענות הפירעון שלעבר ו/או לאכוף סכום נוסף שיקבע. |
| חזרה למעלה |
|
| כתבי טענות |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
